אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה יד

תשובה יג

שאלה אחד נתקשר להעמיד בשר לאנשי המלחמה ויקר מקרה בי״ט שחל אחר שבת שלא היה אפשר לו לטבוח טבח והכן על שלשה ימים מהו שישחוט בי״ט ע״י שיאכל כזית בשר מכל בהמה שתהיה כשירה גם יתבאר עיקר דין לשחוט בהמה בי״ט:

תשובה לכאורה הך מילתא דפשיטא היא ומבואר בגמרא ד׳ כ״א בעו מיניה מרב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו קימחא דבני חילא מהו לאפותה בי״ט אמר להו חזינן אי כי יהבי ריפתא לינוקא לא קפדי שרי ואי לא אסור וכן פסק הרמב״ם ובש״ע סימן תקי״ב דמותר לאפות הקמח של בני חיל אי לא קפדי כי יהבינן ריפתא לינוקא אלא דהטור כתב שם דבגמרא שלנו לא משמע כן והיינו מטעם דמסיק שם ופליגא אדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. ולכן תמהו על הרמב״ם שפוסק גם שניהם והרי״ף והרא״ש באמת דחו לדרב הונא מכך הך דרבי יהושע בן לוי ודחקו בזה למאד שלא היה בגירסת הרמב״ם הך ופליגא והמ״מ דחק גם כן ועיין בט״ז סימן תקי״ב וכבר דחיתי כל דבריו בתשובה אחרת. אך לענ״ד נראה ליישב דברי הרמב״ם דודאי קשה לומר שהרמב״ם לא היה לו גירסת הרי"ף ולכן אני אומר ליישב פסקי הרמב״ם שיהיו נכונים וברורים מבלי שום סתירה והוא עפמ״ש הרא״ש דאין חשש שמא ירבה רק כשמרבה ומבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל לעצמו כלל אבל אם מרבה באותה קדירה ליכא איסורא כלל. ולפי זה יש לדקדק מנא לן דרבי יהושע בן לוי פליג דילמא מודה לרב אלא דחושש פן ירבה בקדירה אחרת דהא מסתמא הוא נכרי שצריך לכבדו כמ״ש ז"ל ואם כן יש לחוש שמא יבשל בשבילו דבר חשוב שאסור לישראל כמו בשר הארנבת והשפן או שיבשל בקדירה אסורה בן יומא אם כן יהיה המאכל אסור לישראל ואם כן לא חזי לישראל כלל ופשיטא דאיכא איסור ומנ״ל לומר דפליגא אך י״ל דתליא בהך אי אמרינן לכם ולא לכלבים אך אי אמרינן לכם ואפילו לכלבים גם אם מבשל בקדירה דברים אסורים אין איסור גם כן דחזי למישקל מיניה וליתנו לבהמתו וכן מפורש בש״ס דמסיק עגל טריפה הוה ופריך הא חזי לכלבים הרי בהדיא דכיון דחזי לכלבים לא עביד איסורא כיון דעכ״פ חזי לכלבים. ואין לומר לפ״ז לכם ולא לנכרים היכי משכחת לה דהא לעולם חזי לכלבים י״ל דדוקא במבשל שלו י״ל דיכול ליתן מעט ממנו לכלבו וכמ״ש רש״י בד״ה והא חזי שלא יקפידו מאחר ששלהם היה וא״כ אפי׳ מרבה בשבילו דברים אסורים לישראל אם אמרינן סברת רב הונא כיון דלא קפדי אמרינן כל חדא חזי לינוקא ג״כ בדבר אסור י״ל כל חדא חזי לבהמה אלא דהך מילתא תליא בפלוגתא דרבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי דר׳ עקיבא ס״ל לכם אפילו לכלבים ורבי יוסי הגלילי ס״ל לכם ולא לכלבים. ויש מי שפסק הלכה כר׳ עקיבא מחבירו עיין במאור וא״כ י״ל כיון דלא בא בדברי רבי יהושע בן לוי מפורש שאין הלכה כרבי עקיבא בזה אם כן לא משמע לן שיהיה דברי רבי יהושע בן לוי בנויים על יסוד זה דוקא שאין הלכה כרבי עקיבא בזה שלא בא מפורש בדברי רבי יהושע בן לוי ואיך אמר רבי יהושע סתמא גזירה שמא ירבה בשבילו ובלי שיקדים שאין הלכה כרבי עקיבא שסובר אפילו נפש בהמה במשמע. ולכן משמע לן ודאי דרבי יהושע בן לוי לא ס"ל כלל סברא דרב הונא וס״ל דאפילו במידי דחזי ליה אסור לבשל בשביל הנכרי. משא״כ הרמב״ם שכבר הקדים להודיע לנו בחכמת לשונו וזה לשון הזהב שלו אין אופין ומבשלין בי״ט כדי להאכיל לכותים שנאמר כו' לכם ולא לכותים לפיכך מזמנין את הכותי בשבת ולא בי"ט שמא ירבה בשבילו ע״כ ואם כן צדקו שניהם יחדיו דיש לחוש שירבה בשבילו דברים האסורים ודבריו ברורים ונכונים. ובהכי ניחא דהמתין בש״ס בהך ופליגא אחר שכבר השיאו לדבר אחר דאביי אמר הני סופלי כו' לרבי יוסי הגלילי היכי שדינן ולא אמרו מיד אחר מימרא דרב הונא. ולפמ״ש ניחא דכל ההוכחה דרבי יהושע בן לוי פליג הוא מפני שלא בא מפורש בזה בדברי רבי יהושע בן לוי שלא כרבי עקיבא וגם מנהג סופלי משמע כרבי עקיבא לכאורה. ולכן לא משמע להו שיסמוך רבי יהושע בן לוי על היסוד שאין הלכה כר״ע בהחלט מבלי שיפרש זה קודם ולכן משמע לן דפליגי עכ״פ לפי פסקו של הרמב״ם לא מוכח כלל שיחלוק רב הונא על דינו של ריב״ל וצדקו שניהם יחדיו. ואין לדייק מנ״ל לפסוק כרב הונא אי פליג על רבי יהושע בן לוי י״ל כיון דרב הונא עביד בה עובדא ומעשה רב ובש״ס שקיל וטרי אליביה פסק כוותיה:

ואפילו לדעת הרי״ף והרא״ש י״ל דע״כ לא פליגי ופסקו דלא כרב הונא אלא באפייה דסוף סוף מה שטורח בשביל הנכרי יש בו חשש איסור משא״כ בשחיטה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה גם לרבי יהושע בן לוי ליכא למיחש למידי. וגדולה מזו כתב הר״ן דגם הרי״ף מודה אי קפדי בנתינת ריפתא לינוקא עד שיאפו שלהם אדעתיה דנפשיה טרח וגם ר׳ יהושע בן לוי מודה. ואע״פ שכתבתי בתשובה אחרת שאין דעת התוס׳ כן וכן נראה שהוא דעת הרב המגיד דרבי יהושע ב״ל פליג אפילו בכה״ג ובזו אין מקום למה שתמה הב״י על הרב המגיד במ״ש שיש כאן הודאת בעל דין ע״ש. מ״מ בשחיטה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כ״ע מודו דאם אוכל הישראל מעט מן הבהמה שרי ליתן שאר הבשר לנכרי אלא דלרב הונא נראה אפילו אינו אוכל הישראל כלום לבסוף מ״מ מותר כיון דלא קפדי א״כ כ״ש בבהמת ישראל שאין צריך לאכול כלום ממנה רק כיון דחזיא ליה שרי וכן מוכח מפרש״י שפירש על קושיית הש״ס מבלשת בד״ה והא חזי למיכל מיניה ולא יקפידו שהרי משלהן הוא. וכבר ביארתי בתשובה שהוקשה לרש״י דבשחיטה הו״ל למשרי אפילו אי ליתא לדרב הונא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ארב חסדא ואהך דבהמה חצי של ישראל דשרי דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא קשיא ליה מידי ולכן פירש דודאי ס״ל בהך דבלשת לא אכלו כלום ממנו רק לרב הונא אפילו אין אוכל כלום ממנו לבסוף כיון דבתחילה חזי ליה ליכא איסורא ולכן משמע לן דליכא איסורא בזה עכ״פ בדיעבד לרב הונא כיון דחזי ליה דאל״כ מאי קשיא ליה נימא דלא אכלו כלום מן העגל אלא ודאי ליכא איסורא כיון דמעיקרא חזי להו אפילו לא אכלו כלום ממנו אין כאן איסור כיון דחזי לישראל לרב הונא מ״מ נראה לרבי יהושע בן לוי דלא ס״ל הך סברא דחזי ליה אף ע"ג דמודה בשחיטה היינו משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אם כן צריך לאכול מכל בהמה דוקא ואפילו למ״ש בט"ז שלא התיר רב הונא רק ביש אונס בני חילא בנ״ד נמי איכא הפסד ממון ועונש הגוף. גם כתבתי בתשובה אחרת דמפירוש רש״י ותוספות שדחקו שלא יחלוק רב הונא ארב חסדא ולא כתבו בפשיטות דרב חסדא מיירי בלא אונס לא משמע הכי. וא״כ לכאורה פשיטא דיש להתיר שיאכל מכל בהמה לישראל ואפילו לאחר אכילה יש להתיר במקום פסידא כי האי וכמ״ש הט״ז גם כן בזה והארכתי בתשובה:

ברם צריכין אנו לבאר עיקר דין השחיטה ביום טוב לפי שמהרש״ל החמיר בה ופסק כהא״ז דבמקום דשכיחי טריפות כמו כשירות אסור לשחוט בי״ט וכל שכן היכא דאיכא ריעותא ותמך יסודתו בהררי קודש בהך דמיבעיא לן בפרק המביא דף ל״ד דבעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא אמתניתין דעוף הנדרס אע״פ ששהתה מע״ל צריכה בדיקה ומיבעיא ליה אי שרי לשוחטו בי"ט מי מחזקינן ריעותא משום חשש איסור מלאכה בי״ט ופרש"י דבשאר בהמות אף על גב דמחמירין לבדוק סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טריפות וס״ל למהרש״ל להחמיר מספיקא ולכן ס״ל היכא דשכיחי טריפות כמו כשירות יש להחמיר שלא לשחוט בי״ט וכ"כ בהג״א בשם א״ז ונראה אע״ג דכמה בהמות שמטריפין מכח חומרות ואם כן מדינא כשירות הם מ״מ כיון דאנן מחמירינן שלא לאכלם הוה שחיטה שלא לצורך. ואם כן בנ"ד ודאי כיון שאין הפסד לקצב בין כשירה לטריפה שהרי מצטרך לו לאנשי חיל ולחולים שלהם. אם כן בודאי שאין מקילין שום קולא ובודאי יהיו הטריפות כמו הכשירות:

אך ראיתי כי דברי מהרש״ל שחולק על הרמב״ם והרא״ש והרשב״א שפסקו להקל בהך איבעיא והרא״ש כתב הטעם דריש לקיש דלקמן מפני דריש לקיש אמר הטעם בקדירה חדשה ומשום ליבון רעפים אלמא טעמא משום חיסום דאל״כ ליכא חיוב חטאת אבל משום שצריך לבודקן ליכא חיוב חטאת ותמה מהרש"ל דמ״מ ללישנא דרבי יוחנן אמר מפני שצריך לבודקן אם כן הילכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש ועוד דילמא תרווייהו איתא שצריך לבודקן ולחסמן ומאן לימא לן דלבודקן לא חיישינן ועוד דרבי ירמיה גופיה מוקי מתניתין משום חיסום ואפילו הכי מיבעיא ליה. ועיין בתשובת חוות יאיר סימן קנ"ח תשובת הגאון מהר״ג שטרח טובא ליישב דברי הרא״ש. ולענ"ד פשוט הדבר דכיון דלא משכחינן בגמרא תירוצא אחרינא על חיוב שופת הקדירה אלא משום ליבון רעפים ע"כ איתיה לטעמא דחיסום אם כן ע״כ לישנא דחיסום הוא עיקר ומוכרח ואידחי ליה לישנא דלבודקן ולתרווייהו איתנייהו ל״ח מאחר שלא נאמר בדברי ר׳ יוחנן אלא חדא וכיון דנקט לחסמן ע״כ לא איכפת ליה טעמא דבדיקה כלל. ועוד אי ס״ל נמי טעמא דבדיקה אם כן איך לא זכר רק לחסמן דנפיק מיניה טעותא לענין עוף הנדרס שלא נחזיק ריעותא וה"ל למימר תרוויהו אלא ודאי לא חייש לבדיקה כלל. אך מה שהקשה מהרש״ל דר׳ ירמיה גופיה אמר אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן ליה אם כן קשה מאי קמיבעיא ליה כיון דנקט טעמא דצריך לחסמן משמע דלא חיישינן לבודקן ומוכח דלא מחזקינן ריעותא. אע״כ אף אם נימא טעמא משום שצריך לחסמן לא נפשטה בעיא דעוף הנדרס הא ודאי קושיא אלימתא היא ודברי מהר"ג אינם מספיקים לדעתי. ולכן נלענ״ד ליישב דס״ל להרא״ש ודאי אי נקיט הטעם משום שצריך לחסמן מוכח דלא מחזקינן ריעותא כדפרישית. אך יש לומר דודאי יש לחלק בין ליבון רעפים דאפילו פקעי ליכא איסורא דאורייתא דהא מקלקל הוא וליכא מלאכה דאורייתא. ואין לומר דאיכא הבערה שלא לצורך דאי אמרינן הואיל לא מחייב אהבערה דחזי לצורכו כדאיתא בפרק אלו עוברין דף מ״ו ע״ב. משא״כ בשחיטה אם הוא שלא לצורך עביד מלאכה גמורה. וא״כ יש לומר אע"ג דלא חיישינן ברעפים על שצריך לבודקן מכל מקום אסור לשחוט עוף הנדרס. אך אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך אם כן גם בשחיטה אין איסור מן התורה כיון דשייך לומר מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך ואין חילוק בין עוף הנדרס לרעפים ואם כן ע״כ רבי ירמיה דמיבעיא ליה בעוף הנדרס ע״כ לא ס״ל מתוך או דמספקא ליה בהא גופיה אי שריא מכח מתוך. אם כן אנן דקיימא לן מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך כיון דמוכרח דברעפים לא חיישינן למה שצריך לבודקן גם בעוף הנדרס קיימא לן להקל וזהו נכון. וראיתי להגאון מהר״ג בתשובה שם שביקש לומר דמיפשט פשוט להו האיבעיא ממקום אחר דבפרק א"ט דף נ״א אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וקאמר תא שמע עגל שנולד בי״ט שוחטין אותו ביום טוב ומשני בהפריס על גבי קרקע. וקשה הא מכל מקום איכא סייעתא לרב נחמן דבית הרחם אין בו משום ר״א דאי יש בו משום ר״א אם כן מאי מהני הפריס שהיא עמדה הא מ״מ בדיקה מיהא בעי. וא״כ אי מחזקינן ריעותא ביום טוב אין שוחטין אותו בי״ט דבעיא בדיקה. אלא ודאי לא מחזקינן אלו דבריו ז״ל. ואני אומר דודאי הא לא מכרעא והלואי שלא יהיה מוכח ההיפך דהא כל הפוסקים פסקו בהך דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דאפילו בדיקה לא בעי ואם כן כ״ש קשה מאי קאמר תא שמע מעגל שנולד בי״ט הא שם י״ל נהי דלא חיישינן לריסוק אברים לענין שתהא צריכה מעת לעת מכל מקום י״ל דצריך בדיקה על כל פנים רק שאין לו דין נפילה לגמרי שבתוך מע״ל אפילו בדיקה לא מהני. אלא ודאי ס"ל להש״ס דאי בעי בדיקה לא היו שוחטין אותו בי״ט דמחזקינן ריעותא ושפיר פשיט דרב נחמן דאפילו בדיקה לא בעי. ומשני בשהפריס ע״ג קרקע ואם תאמר עמדה צריכה בדיקה י״ל דהא כתבו התוס׳ דעיקר רבותא אף שאין יכול לילך. וברא״ש איתא שאין יכול לעמוד. וא״כ בהפריס דליכא ריעותא ממילא אין לחוש לר״א ואין כאן שום ראיה. ומה שקשה לישני בפשיטות בדליכא ריעותא כתבתי בחידושי. עכ״פ אין שום ראיה מכאן להקל:

אך האמת יורה דרכו ודעתי מסכמת כמ״ש הרב בעל חוות יאיר דבעיא דעוף הנדרס ס״ל דאינה ספיקא דאורייתא אלא שהרב בעל חוות יאיר נתן טעם משום דכי שחיט בהתירא קשחיט כמו דשחטינן כל הבהמות ולא חיישינן להשוחט כלל למלקות אי בתר הכי נמצאו טריפה עיין שם. ובאמת דמיון זה אינו עולה יפה דאפי' בשבת דאיסור סקילה בשחטו ונמצא טריפה בסתר פטור כדאית׳ בפסחים דף ע״א והטעם דהוא אנוס. משא״כ בדבר שצריך בדיקה מדינא פשיטא דמספיקא אין לו לשחוט שהוא מלאכה דאורייתא אבל הדבר ברור דס״ל דשאני מלאכת י"ט דשרי מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ואע״ג דכתבו התוספות דצורך קצת מיהו בעי י״ל כיון דאפשר שתהיה כשירה עכ״פ בשעת שחיטה מקרי צורך קצת. והראי' שהיה להם בזה הוא דהא קיימא לן במסוכנת בדף כ״ה אם יש שהות ביום לאכול ממנה כזית ביום שוחטין אותה בי״ט ואף שאין אוכל ממנה. ואף דבמסוכנת שהגיע עד שערי מות ואם לא תפרכס הרי היא נבילה ואיך יתירו לשוחטה בי"ט דהא משום הפסד ממון לא נתיר איסורא דאורייתא כדאיתא בפרק אלו עוברין דף מ״ו. וא״כ כיון שהיא מסוכנת קרוב הדבר שלא תפרכס. ודוחק לומר דרובן מפרכסות דהא בפרק השוחט משמע דמספיקא אסורה כדאיתא בפרק השוחט דף ל״ז במשנה. וגם לא חילקו אף שקרובה מאד למיתה כל עוד נשמת רוח חיים באפה מותר לשוחטה. אלא ודאי ליכא שום איסורא דאורייתא בהך שחיטה דמ"מ שחיטה דשחיט לצורך אוכל נפש היא דאדעתא דהכי שחיט. ואפשר דאפילו בלא מתוך נמי שריא האי שחיטה מאחר שאי אפשר לברר ובספיקא היא ואפשר שתהיה מותרת דכי קשחיט לצורך אוכל נפש קשחיט ואף דנמצאת טריפה בתר הכי ואינה באה לאוכל נפש. הרי זה דומה לשחט ואחר כך בא זאב ונטלה דמכל מקום לצורך אוכל נפש קשחיט אף שבסוף לא אכל ממנה כלום. וצ״ע להר״ן שכתב דספיקא דאורייתא היא איך יתרץ ההיא דמסוכנת. ואולי יש לומר דמחלק הר"ן דבמסוכנת עדיין הספק תולה שאפשר שתפרכס ואף שבסוף לא פירכסה. משא״כ בטריפה שאינו רק חסרון ידיעה פן תמצא טריפה ואי משכחא טריפה הרי כבר היא טריפה בשעת שחיטה ואינו אלא גילוי מילתא למפרע ששחט שלא לצורך אוכל נפש. וכה״ג חילקו התוס׳ ר״פ החולץ ד״ה תגלי כן יש ליישב סברת הר"ן. ובהכי ניחא דלא פשיט ליה רבי ירמיה מרעפים לפי מה ששנה מפני שצריך לחסמן. ולפי זה י״ל אע״ג דברעפים לא חיישינן למה שצריך לבודקן היינו משום דשם הספק תולה ודמי למסוכנת. משא״כ בספק טריפה שהוא גילוי מילתא באותה שעה ששחט. ומ״מ הרא״ש והרמב״ם והרשב״א לא ס״ל לחלק בכך דסוף סוף מלאכתו ששוחט הוא עושה בשביל אוכל נפש ומה לי שיתברר אחר כך או שנתברר עכשיו. ואם כן הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא ובפרט דגם במסוכנת שאפשר ג״כ שכבר גדלה הסכנה כל כך בתוקף שאילו בא אליה היה מעיד שאין בה כח לפרכס אם כן ג״כ באותה שעה ששחטה כבר הגיעה שערי מות ואפילו הכי שרו. וכן מסתבר דעכ״פ לא גרע מצורך היום קצת שהרי השחיטה צריכה לו פן תהיה לו למאכל מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש מאחר שאי אפשר לו לעמוד על הדבר ומספק נמי שרי ליה לעשות פן תהיה למאכל. וכיון דמילתא דרבנן הוא נקטינן לקולא. ואם כן אפילו תימא דנשאר לרבי ירמיה בספיקא מכל מקום יש להקל בספיקא דרבנן. ומעתה ניחא מ״ש ביורה דעה סימן רס״ו דאדם שלא מל לא ימול בשבת וראייתו מהך שצריך לבדקן. והקשה הגאון מהר״ג הא בא״ח פסק דעוף הנדרס מותר לשחוט אלמא לא קיימא לן כהך לישנא דצריך לבדקן. ולפי זה ניחא דבשלמא לענין יום טוב נקטינן לקולא דאף אם ימצא טריפה אחר כך ממילא הותרה לו מלאכה זו מאחר שאפשר שיסתעף ממנו אוכל נפש. ולא היה אפשר להבחין עד אחר שחיטה נמצא שהוא צריך לאוכל נפש פן יהיה ממנו אוכל נפש והוה מלאכת אוכל נפש שהתירה התורה אפילו לא בא לכלל אוכל נפש לבסוף דאי אפשר לו לעשות דבר זה בטרם שישחוט. וכן בליבון רעפים שהותר לצורך אוכל נפש אפילו פקעי אחר כך מאחר שהיה צריך לצלות הוצרך ליכנס לספק מאחר שצריך לו אוכל נפש מזה וזהו מה שהתירה התורה. ואין לומר יאכל עוף אחר דהא ליתא דכל שמצטרך לאוכל נפש התירה התורה כל עוף שרוצה לשחוט ואפילו זה שהספק עליו. אבל מצות מילה לא ניתן שבת לדחות אצלה כי אם כשתתקיים המצוה בודאי. וא"כ לזה שאפשר שיקלקל ולא יקיים המצוה לא הותרה שבת אצלו כלל. ולא שייך לומר שאי אפשר לו לבא לידי המצוה עד שיכניס עצמו בספק מלאכת שבת דמעולם לא הותרה ליכנס בספק. אבל כאן מאחר שמותר לצורך אוכל נפש שאפשר שתהיה כשירה ואי אפשר לברר הספק בטרם ישחוט מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש וזה התירה התורה שהרי אוכל נפש אפילו לא בא אחר כך לכלל אכילה כגון שלא אכל אין איסור בדבר דעכ"פ מלאכת אוכל נפש בשעת עשייה הוה אבל מצות מילה לא הותרה שבת אצלה כי אם ע״ד שתתקיים המצוה בפועל וזה ברור. ומעתה ודאי אחר שהסכימו כן הרמב״ם והרשב״א והרא״ש לפסוק הבעיא לקולא מאחר שהיא מילתא דרבנן וכן הוא בטור וקבעו בש״ע הלכות י״ט סימן תצ״ח. ומעתה מה שהביא בשם א״ז דבמקום דשכיחי טריפות כמו כשירות אסור לשחוט בהמה בי״ט לפמ״ש דמילתא דרבנן היא י״ל דע״כ לא מיבעיא לן בש״ס אלא בעוף הנדרס דבעוף פרטיי י״ל דמחזקינן ריעותא ואין כאן מניעת שמחת י״ט. אבל לאסור לשחוט שום בהמה ביום טוב פן תמצא טריפה זה לא מצינו כיון דמן התורה שרי לאכול ממנה בלי בדיקה. ומה ששכיחין הטריפות יותר הוא לסיבת חומרות מנהגים שונים כיון דמן התורה שריא אין להחמיר כלל. ולבי אומר לי שהא״ז הוא מן האוסרין בנאבדה הריאה בלי בדיקה שכן ס״ל לכמה פוסקים שהיו בזמנו כמבואר במרדכי פ״ק דחולין. ולדידן דקיימא לן נאבדה הריאה מותרת אם כן סתמא בחזקת היתר עומדת כיון דבמקום הפסד מקילינן בנאבדה הריאה. וגם המג״א הסכים להקל כשצריך לה בי״ט וה"ה במסוכנת ע״כ. ואם כן בנ״ד כיון דאיכא פסידא טובא פשיטא דיש להתיר אפילו לאחר אכילה כמו במסוכנת כשיש שהות ביום לאכול ממנה. וכן מוכח בט״ז דבמקום פסידא ואונס שרי גם לאחר אכילה כמ"ש בסימן תקי״ב סק"ו. ומ״מ נראה אם יש לא׳ דבר שהוא ספק מותר או אסור וצריך שאלת חכם שאסור לבשל הדבר ההוא בטרם ישאל לחכם דינו ושמא יאסר החכם הדבר נמצא שעשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ואינו דומה לעוף הנדרס ורעפים שאי אפשר לברר אם יכשר לאוכל נפש עד שישחטנו. אבל כאן שיוכל לברר בטרם יעשה המלאכה בודאי אסור לעשות מלאכה בטרם שיברר מאחר שעכשיו נאסר הדבר מכח ספק חסרון ידיעה:

וכן נ"ל עוד סמוכין לזה מדבעיא דוקא בעוף ולא מיבעיא בספק דרוסה וכדומה שצריך בדיקה או בעמדה בבהמה שצריכה גם כן בדיקה. ולפמ״ש יש לומר דודאי בבהמה נפולה אם אינה יכולה לעמוד הוה בגדר מסוכנת ומתני׳ ע״כ מיירי דאינה יכולה לעמוד מדצריך שהתה מע"ל ובעמדה א״צ מע"ל. ואם כן בבהמה י״ל כיון דמסוכנת היא שאינה יכולה לעמוד ובמסוכנת התירו לו משום הפסד לשוחטה בי״ט כדאיתא בפר׳ אלו עוברין דמשום הפסד ממונו התירו לו ואם כן י״ל מדנקט במתני׳ בהמה המסוכנת י"ל דדוקא להפסד מרובה דבהמה חששו ולא בעוף שאינו אלא הפסד מועט. ולכן נקט לבעיא דוקא אהך בדיקה דנאמרה בעוף יש לומר דמחזקינן ריעותא כיון דאינו הפסד מרובה לא חששו. וא״כ ע״כ אין זה אלא חשש דרבנן דאי מן התורה אפילו במקום פסידא לא התירו איסור תורה. ואף שראיתי למרן בפלתי בסימן י"ד שביקש לומר דרובן מפרכסות לא נהירא לי. ויותר נראה כמ״ש וכן נראה מדברי הפר״ח דבעוף הנדרס אינו אלא חששא דרבנן דשרי מכח מתוך וכמ״ש בסימן תצ״ח בפשיטות והאמת יורה דרכו:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה