משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה יב
שאלה מה שהוקשה למעלתו על הטרי״אקה שכתב הטור שהוא בשר אפעה שחוק עם חמץ איך מותר לאוכלו שהוא שרץ טמא ואגב יתבאר בחטה שנמצאת בתרנגולת אי יש לצדד דחשוב עיכול גם ענין המוס״ק ודם שנותנין בצוקר:
תשובה כמדומה שראיתי ענין הטריא״קה שהוא בשר אפעה שנתבלה זמן רב בעפר המדבר עד שמתהפך ולא הוה אלא פירשא בעלמא ואינו נאכל רק לרפואה ונבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ואף שקצת ראוי לאכילה אפשר דעפרא בעלמא הוא. והנה אין לנו עסק בדברים של מציאות איך נעשה ואם יש ששים כנגדו או שאינו כדרך הנאה ואינו מותר רק לחולה. אמנם נראה דאף שיהיה ראוי לאכילה כיון שמתהפך לענין אחר לגמרי יראה דתליא במ״ש רבי׳ יונה על המוס״ק בטא״ח סימן רי״ו שהוא מן דם המתקבץ בחטוטרות של חיה ונתן ה״ר יונה טעם להתירו דבתר השתא אזלינן ופירשא בעלמא הוא והביא ראיה מדבש שאם נותנין לתוכו בשר נבילה מתהפך לדבש. והנה המג״א הקשה עליו מהא דאמרינן בבכורות דף וי״ו דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב וס"ד שיהיה אסור ולדברי ה״ר יונה מאי ראיה הא בתר השתא אזלינן ובחק יעקב סימן תס״ז נקט פלגא בידיה שתירץ על הדבש שהוא כבר היתר אמרינן דנבילה נתהפכה להיתר אבל שם דנין על החלב אם נעשה היתר כיון דדם נעכר ונעשה חלב י״ל שלא הותר כלל. והנה תירץ דבש אבל עדיין לא תירץ למה התיר ה״ר יונה המוס״ק שהדם עצמו מתהפך וקים ליה בדרבה מיניה שהביא ראיה מדבש על המוס״ק דבתר השתא אזלינן ולדברי חק יעקב לא דמי כי עוכלא לדנא. ולענ״ד נראה ליישב דברי רבינו יונה דודאי בחלב שהוא תמצית הגוף ואמרינן דם נעכר ונעשה חלב וא״כ כיון דהדם הוא הנפש וזהו שאסרה תורה והחלב בעצמו הוא ג״כ דם הנפש רק שנשתנה שמו בשביל שינוי מראהו וטעמו א״כ אכתי לא נפיק מתורת דם שאחר שאסרה התורה תמצית הנולד מן הגוף שיש עליו שם דם הרי כבר נעשה איסור ובשביל שהזמן ושינוי טבע הגוף אחר לידה גרם לו עכירות אכתי דם עכור הוא שכמו שהדם הוא נפש החי ואין החלב רק כדם הקזה ומגפתו של הבהמה אין לנו לומר ששינוי השם יגרום לו היתר שהרי באמת בדם עצמו כמה מראות יש כדאיתא בנדה דף י״ט ונהי שנשתנה שמו לחלב אין לנו לומר שזה גורם היתר שאין שם זה רק להפריש בין דם אדום לדם לבן אבל באמת י״ל דאכתי לא נפיק מתורת דם שהרי טבע החלב נולד מגופה כטבע הדם רק בזמן שהטבע גורם לו עכירות משתנה ללובן סוף סוף נולד מתמצית הגוף כמו הדם ולא פעל בו הגוף שינוי למעליותא ולהתירא כלל ואחר שכבר היה עליו תורת דם עדיין תורת דם עליו רק שיש הפרש בשם דם אדום נקרא דם ודם עכור נקרא חלב אבל לא נתכוונה התורה לקרותו בשם חלב כדי שיהיה ניתר בשבילו אחר שכבר היה שם דם עליו ואמרינן שלא נשתנה שמו רק להפריש שזה דם לבן. משא״כ המוס״ק שנתיבש בחיה ונעשה פירשא בתחילה כשהיה דם אסור משום שהוא תמצית גוף החי ונשתנה לפירשא שאינו תמצית הבעל חי שהרי אין פירשא זה מתמצת מנפש החיה כלל שנאמר שהוליד תמצית החי ענין שהוא בו עכשיו אמרינן שכבר אבד שם דם ממנו לגמרי ונשתנה שאינו מתהוה מתמצית החי כלל רק פירשא אזלינן בתר השתא ופירשא הוא וכשאנו אומרים שהוא פירשא הרי הוא כאילו לא נולד מגוף החי כלל ושינוי הפירשא הוא שינוי התמצית הנולד מתמצית החי ואחר שנשתנה תמצית המתמצה מן החי לדבר המובדל מהתמצית החי שפיר י״ל דשרי שהרי לא נאסר רק הבא מתמצית הגוף כדאיתא בבכורות דף ז׳ ודבש מותר ג״כ אף שבא מן הטמא לכן לימד בו ה״ר יונה היתר מאחר שנשתנה לפירשא הוה נשתנה לדבר שאינו מגופה כלל ובתר השתא אזלינן ובהכי ניחא מה שהקשה עוד במג״א מאפרוח שנולד מביצת טריפה דאמרינן דשרי משום דבעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא ולא אמרינן דבתר השתא אזלינן לא קשיא כלל דכיון דהביצה עצמה אסורה א״כ תיקשי למה הביצה אסורה בשביל שגדלה באיסור הא אפילו אם הטריפה נתהפכה לביצה היה ג"כ מותר וקשה לדעת ה״ר יונה למה תאסר הביצה אע״כ דהביצה הוה כמו אבר מגוף התרנגולת טריפה ואם כן אי לאו סברא דעפרא בעלמא הוא לא קשה כלל לפמ״ש דשם נראה כאילו דבר אחר הוא שאינו מגופה כלל אבל הביצה שהוא אבר התרנגולת טריפה הגם שהתרנגולת פעלה בו כח חיות ושינוי מראה אעפ״כ לא יצא מכלל אבר הטריפה. והנה הרא״ש כתב דראייתו צריכה ראיה ולפענ״ד נראה להביא ראיה לדברי רבינו יונה מהא דאיתא בפ״א ממס׳ אהלות הכלב שאכל בשר המת כו׳ כמה תשהה במעיו ג׳ ימים ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף והנה התוס׳ בכורות דף ז׳ הקשו אמתני׳ דהתם דדג טהור שבלע דג טמא אסור ותירצו חד תירוצא לחלק בין איסור לטומאה. ולכאורה תמוה דהא חזינן דלענין אכילה מקילינן טפי דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותרת באכילה ולענין בשר המת איתא ר״פ דם הנדה דעד דמיפרך אפרוכי הוא מטמא וא״כ איך מטהר במתני׳ בשר המת משום דהוה עיכול דהא חזינן דטומאה חמירא מאיסורא. ועוד קשה דשם בבכורות איתא מאמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ״ט פירשא בעלמא הוא ומייתי סיוע מעור הבא כנגד פניו של אדם טהור ולדברי התוספות קשה דילמא לענין טומאה דוקא טהור אבל לא לענין איסורא. לכן נראה ברור דהא דמפלגינן בין טומאה לאיסור היינו משום דטומאת מת לאו בטעמא תליא מילתא רק שגזרה תורה על המת שיטמא וכשבא במעי הבהמה והוי עיכול לא מיקרי בשר המת עוד ואינו מטמא אבל לענין איסורא דבטעמא תליא מילתא לא מהני עיכול שאין העיכול בזמן קצר משנה הטעם כ״כ שנאמר שכבר יצא מענינו הראשון דמ״מ הטעם אינו משונה כ״כ מאשר היה מעיקרא אם לא בעיכול גמור שמשתנה לגמרי הטעם וא״כ ניחא דודאי לענין שיהיה מותר העור מעיקרא אין לחלק בין טומאה לאיסור וא״כ נראה אף להך תירוצא במוס"ק שעצמותו נשתנה ונעשה ע״א לגמרי מסתמא נשתנה לגמרי הטעם שהרי מעיקרא אין דרך לאוכלו אפילו נכרים אין אוכלין הדם רק לאחר שנעשה מוס״ק א״כ ודאי נשתנה לגמרי לכן יש להתירו:
וכל שכן לפי התירוצים דלא מפלגינן בין איסור לטומאה כלל ומותר בעופות ודגים בשהה כדי שתפול לאור ותשרף אף דודאי אכתי ראוי לאכילה כאשר החוש מעיד שחטה שנמצאת במעי עוף עדיין ראויה לאכילה וכן מצינו בכתובות פרק מציאת האשה שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן ואם לא היה ראוי לאכילה לא היה מקום למחלוקת וכן נראה מדברי הפלתי ס״ס פ״ג דאף דלענין איסור הוה מעוכל מ״מ יש בו טעם טוב אם כן ע״כ משום דנשתנה שרינן:
וכן מוכח מכשרה שינקה מן הטריפה שהחלב כנוס במעיה ולרוב פוסקים שרי דפירשא בעלמא הוא ואין הטעם בשביל שאין לו רק טעם פרש דהא משנה ראשונה אסרה קיבה שבישלה בחלבה ואי בטעמא תליא מילתא אין מקום לחלק בין משנה ראשונה דודאי לא פליגי אם יש לו טעם רק אם מתבטל במעיה וכה״ג איתא במס׳ פרה פ״ט משנה ה׳ דר״י ס״ל דבטלו במעיה ותימא על מג״א בסימן רי״ו שכתב וא״ל דהמוס״ק פירשא בעלמא הוא ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ״ע שרי מידי דהוה אכשירה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבתה ועוד שהדבש טוב למאכל הנה הבין טעם כשירה שינקה מן הטריפה דמותר דלא הוה מאכל. ולא נהירא דאם כן במה נחלקו משנה ראשונה עם משנה אחרונה אי בטעמא תליא מילתא הלא חיך יטעם אוכל אם החלב שבקיבה ראוי לאכילה. ועוד מפורש במשנה ע״ז דף כ״ט כהן שדעתו יפה שורפה חיה אלמא שראויה לאכילה וא״כ למה בכשירה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת אפילו בצלול אע״כ דחשבינן ליה שנשתנה ונעתק על ענין אחר לכן מותר ואם כן כ״ש במוס״ק שנשתנה לגמרי ואפי' לדעת האוסרין בצלול היינו משום דלא מיחשב להו שינוי כ״כ אבל המוס״ק שנשתנה לגמרי שהרי מעיקרא לא היה ראוי לאכילה ועכשיו ע״י שינוי שנעשה בו נעשה ראוי לאכילה י״ל דשרי כדברי ה״ר יונה. ובאמת תמוה למה הוצרכו לכנוס בדחוקים שונים ליישב בין טומאה לאיסור שאין שום הכרח לזה שכבר כתבו התוספות בכורות די״ל דאיירי בלא שהה שיעור עיכול ואין בזה שום דוחק דהא מתני׳ לא אתיא אלא לאורויי דכיון שאינו גדוליו אסור ולא מיירי מעיכול כלל. גם יש להוסיף ולומר דבדגים שדרך שבולעין חיין א״כ לא חשיב עיכול כשנמצא דשמא יוכל לחיות זמן מה ולא סגי בשיעור שתפול לאור ותשרף. ועוד דיש דגים גדולים הרבה שצריך זמן רב כשישרפו באור ג״כ ומנ״ל להחמיר בחטה שנמצאת בתרנגולת לענין חמץ במשהו שלא יהיה עיכול שכל מעיין יראה כי מה שכתבו התוס׳ דמתני׳ בלא שהה שיעור עיכול הוא המרווח. ועוד תמוה לי שאפילו נחלק בין איסור לטומאה כיון דחזינן למתני׳ שתפול לאור ותשרף הרי שחום הטבעיי פועל בו כמו שריפת האור א״כ אפילו תימא דלא הוה עיכול אפשר דמ״מ אינה מחמצת עוד דהא אפילו חליטה מועיל שלא תחמיץ וכ״ש זה שחשוב עיכול לענין טומאה עכ״פ גם דברי ר״מ פונטייזא דחוקים דהא מתני׳ סתמא תנן בעופות ודגים ודגים דרכן לבלוע ואפ״ה הוה עיכול בשיעור שתפול לאור.
ומעתה נראה להסביר יותר סברת ה"ר יונה ולא קשיא קושיית המגן אברהם מחלב כיון דחזינן בכשירה שינקה מן הטריפה דשרי אף שיש בו טעם בשביל שנשתנה וכן היכא דהוה עיכול דשרי וע״כ היינו דוקא שהתורה אסרה הדם המתמצה מן החי וכן חלב הטריפה שנתמצה מן הטריפה ותמצית גופה הוא והנה אם ינקה הכשירה ממנו וכנוס במעיה כבר פסק כח הראשון שנשתנה לענין אחר וזה השינוי מחשבו כאילו לא בא מתמצית החי כלל ופנים חדשות הוא לכן שרי וכן המוס״ק שמתחילה היה דם ולא היו אוכלין אותו ואחר כך שנשתנה למוס״ק השינוי הוא לפי שגרם לו שנפסק ממנו כח הבא מתמצית החי ונשתנה לדבר אחר שאותו דבר נעשה בו בשביל שמתעכל הכח הראשון ומאבדו לגמרי ועדיף טובא מחלב שינקה מן הטריפה ושרי לכ"ע משא״כ הך דדם נעכר ונעשה חלב גם זה הכח מתמצית האיסור הוא שהרי החלב הוא האיסור דם ממש א״כ פשיטא דלא שייך לומר בתר השתא אזלינן שלא הותר מעולם וכמו כן באפרוח אי לאו דעפרא בעלמא הוא לא שייך להתירו בשביל שנשתנה שלא נאבד כח האיסור כלל שהרי הביצה אסורה והביצה גרמה לאפרוח שנוצר ממנו ולא אבד שם האיסור ממנו רק שפעל בו כח החיוני ולא גרם פסיקת הכח הראשון כלל אדרבה הוסיף תת כח חיות בו ג״כ בכה"ג ודאי הוה אסור אי לאו דעפרא בעלמא הוא ונפסק כח הראשון:
ולפ״ז אפשר גם בדם שנותנין במלח וצוקר אפשר ללמוד בו לדעת רבינו יונה שמהפכו ג״כ לצוקר כמו הדבש ולא דמי לעור קיבת נבילה דנותן טעם בגבינות רק שהוא טעם כל דהו ומעמיד לא בטיל אבל בזה אפשר דדמי לדבש שמשתנה לדבר אחר לגמרי:
ובענין הטריא"ק לא ידעתי מה אומר בו כי בודאי אם הוא ראוי לאכילה ואינו עפרא בעלמא צריך לומר שהוא כעין המוס״ק שנעשה פירשא בעלמא ואפשר שנפרך לגמרי ודמי לבשר המת אחר שנתיבש ונפרך לגמרי דכבר נתבטל טעמו הראשון ומשתנה לפירשא בעלמא ואי ליתא לדברי רבינו יונה ע״כ הוא בענין שאין ראוי לאכילה כלל מצד עצמו וע״י סמנים אוכלין אותו לרפואה ועיין נדרים דף מ״א ע״ב כי טרייקא לגופא פירש הרא״ש טרייקא סם עשוי מתערובת מינין:
והנה למ״ש התוספות דטומאה חמירא מאיסורא אע״ג דלענין איסור לא מהני עיכול לענין טומאה מהני עיכול אם כן נראה בטרי"אקה שהוא בשר אפעה אם מתיבש כל כך עד שנפרך כיון דבכה״ג לענין טומאת מת פרחה טומאתה מיניה אין ראיה שיהיה מותר בשביל זה אבל להך תירוצא דלא מפלגינן בין איסור לטומאה היכא דמיפרך גם האיסור פקע מיניה ועיין מנחות דף ס״ט דמיבעיא לי׳ לריב״ח פיל שבלע כפיפה מצרית ופריך למאי אי לבטל טומאתה תנינן כל הכלים יורדין כו׳ ואין עולין מטומאתן אלא ע״י שינוי מעשה ומסיק דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה ומיבעיא ליה אי הוה עיכול ופריך תפשוט ליה מהא מעשה שבלעו זאבים ב׳ תנוקות ופרש״י והקיאום דרך בית הריעי ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר ומשני שאני בשר דרכיך ונפשוט מסיפא כו׳ שאני עצמות דאקושי טפי ע"כ. וקשה לפ"ז אפילו בלע כפיפה נמי תיבעי לך דכיון דהוה עיכול לא שייך לומר שאינן עולין מטומאתן דהא בשר מת ודאי אינו עולה מטומאתו ע״י שינוי ואפילו הכי מהני עיכול לטהר וא״כ אפילו בלע כפיפה ואין שינוי מעשה מ״מ כיון דהוה עיכול ונעשה כלי גללים לא יגרע משינוי מעשה דפנים חדשות באו לכאן ועיין זבחים דף צ"ו בתוס׳ ד״ה אלא בכלי חרס שהוסקו נעשו ככלים חדשים דפנים חדשות באו לכאן אף שאין שינוי מעשה ואם כן כל שכן היכא דהוה עיכול לגמרי מיהו מסקנת התוס׳ שם דטעמא משום בליעה מ״מ לשיטת ר״ת צ״ע וגם עיכול ודאי טפי הוה פנים חדשות דמעיקרא כלי עצים ואחר כך כלי גללים וצ״ע. והנה התוס׳ שם הקשו מחיטין שבגללי בהמה שמטמאין טומאת אוכלין ותירצו שאני טומאת אוכלין דראוי לגר אבל טומאת מת לא תליא אלא בעיכול ומשמע מלשון זה דלענין טומאת אוכלין לא מהני עיכול וקשה לפ״ז מה הקשו אחר כך דהכא מסקינן דבשר דרכיך הוה עיכול ובדג אסור באכילה ומאי קושיא הא כבר חילקו בין טומאת אוכלין דחזי לאכילה א״כ מה״ט אסור ובטומאה תליא בעיכול. ונראה דדוקא לענין טומאת אוכלין פסיקא להתוס׳ שכיון שראוי לאכילה מטמא טומאת אוכלין אבל מכל מקום אפשר דפקע איסורא כיון דהוה עיכול כמו בכשירה שינקה מן הטריפה לכן הביאו תירוץ רב האי דמחלק בין טומאה לאיסור ובסוף מסקו התוס׳ מסברא בין לענין איסור בין לענין טומאה כל דבר שניכר בשלימותו שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטין שלימין שבגללי בקר ודגים שלימין דלא הוה עיכול כו׳ וזאבים שבלעו כו' מסתברא שלא היו שלימין ואותן חיטין שנמצאו במעי תרנגולת בפסח ראוי להחמיר עליהם דלא דמי להך דבעופות כדי שתפול לאור דמיירי בבשר הנלעס ולא נכנס שלם בגוף או מטעם שפירשתי דחיטין קשין הם עכ״ל והנה התוס' מפרשין דבדבר שלם לא הוה עיכול ותימא אם כן איך יפרנסו הך דפיל שבלע כפיפה מצרית דעלה מייתי מזאבים דמיירי בלא לעיסה דהא משמע שהקיאה גם כן הכפיפה דלא הוה שינוי מעשה וע״כ בלא לעיסה מיירי דלעיסה חשיב שינוי כדאמרי׳ בפרק אלו נערות דף למ״ד ע״ב כיון דלעסיה קניה ואין לך שינוי מעשה גדול מזה שהרי נתבטל מתורת כלי וע״כ איירי בהקיאה שלימה ובכה״ג מיירי בבלע הוצין ועבדינהו כפיפה אם כן מוכח בהדיא דאף דבלעה שלם מדמי ליה להך דזאבים וכן מבואר בהדיא בפרש״י דשם ליכא שינוי מעשה דשלימה הקיאה. וכפי הנראה מפשטא דפשיט מזאבים ולא מחלק בין כמה ימים שהה כדמפליג באהלות בכלב בעינן שלשה ימים נראה דהיכא דהקיאה דרך בית הריעי לעולם הוה עיכול אפילו מיד והיינו במידי דאינו קשה דבש״ס מפליג בין בשר דרכיך ועצמות דאקושי אפילו דרך בית הריעי לא הוה עיכול וכיון דמספקא לן בש״ס בהוצין אי דמו לבשר או לעצמות אם כן גבי חיטה נמי איכא לספוקי דקשיא מבשר ורכיכא מעצמות אבל לומר דחיטה אקושי טפי מהוצין לא מסתבר דסתם הוצין הם של דקל כדמשמע ב"ק דף צ"ו לוליבא ועבדיניה הוצא ומסברא קשים לעיכול יותר מן חיטה שהוא מאכל אלא דאפשר דלגבי בשר מקרי אקושי טפי ורמי בר חמא דבעי בחיטין שבריעי בקר אם זרען אפשר דמגו חדא מיבעיא את"ל דלא הוה עיכול או אפשר אע״ג דהוה עיכול מ"מ יצליחו לזריעה שהרי בלא״ה הזרע מצמיח אחר שיבלה בקרקע כנודע והא דקאמר בש״ס אי למנחות הקריבהו נא לפחתך ה״ק אי למנחות מיבעי' ליה אי הוה עיכול בלא״ה אין ראוין למנחות אבל למאי דבעי אי זרעינהו יש לומר דפשיטא ליה דהוה עיכול רק בזרעינהו מיבעי׳ ליה דמ״מ ראויים לזריעה ותדע לך דהא קשה למה ליה למיבעי בענין רחוק ושאינו נוהג תיבעי ליה לענין מצה וברכת המזון אם תורת חיטים עליהם דאין לומר דפשיטא ליה דלא הוה עיכול דהא ודאי לא עדיפא מכפיפה כדפרישית אלא נראה די״ל דפשיטא ליה טפי דהוה עיכול כיון שהקיאן דרך בית הריעי הוה עיכול טפי מכפיפה שקשה להתעכל יותר. ולדעת הר"מ צ״ל דהא דמיבעיא לן בבלע הוצין ועבדינהו כפיפה היינו כשנראה בו עיכול שאינו כמו שבלע ואינם שלימים אף דבעיא קמא הוא בבלע כפיפה והקיאה שלימה לאו מטעם עיכול מיבעיא דפשיטא לן דלא הוה עיכול ומ״מ מיבעיא לן אי נטהר מטומאתו וזהו דחוק וכן פרש״י בהדיא ב״ב דף כ״ב דמיבעיא לן משום עיכול והנך רואה כמה רב מהדוחק בפירוש זה. וא"כ נראה ודאי לענין איסור והיתר בדג טמא שבלע דג טהור אפילו אינו שלם יש לאסור דשמא יש לחלק בין איסור לטומאה. וגם לדברי הר״מ פונטייזא נראה דאפי׳ בלע חצי דג כל שלא נשתנה ממה שהיה מעיקרא לא חשיב עיכול רק בנלעס בפיו הוא דהוה עיכול וכן נראה ממ״ש הרא״ש כי כל דבר הנאכל ונלעס בפיו קרוב לעיכול ע״כ משמע דתליא אם הוא בשלימות כמו שבלעה מיהו בבלע שלם ונמצא חסר הוה עיכול כיון שאינו בשלימותו אבל בעצמות דאקושי ע״כ גם בנחסר ממנו לא הוה עיכול דהא התוס׳ כתבו אמעשה דזאבים מסתברא שלא היו שלימין אע״ג דנקט שבלעו. ולפ״ז בחיטה דלא מוכח אי דמי לבשר או לעצמות אע"פ שנחסרה אי דמי לעצמות לא הוה עיכול וצ״ע מ״ש הרא״ש בכורות ואין לחלק בין בשר לשאר דברים דג' ימים דכלב איירי בכל דבר מדמייתי עלה בשבת יודע הקב״ה בכלב שמזונותיו מועטים לפיכך משהה אכילתו במעיו ג׳ ימים עכ״ל ואמאי דחי סברא זו שהרי מפורש בש״ס שאני עצמות דאקושי ואפשר דהרא״ש מפרש הך דמנחות דמפליג בין עצמות לבשר היינו תוך שיעור עיכול רק מיבעיא לן בשביל שהקיאה דרך בית הריעי יהיה עיכול בהא מפלגינן בין רך לקשה אבל בשהה שיעור עיכול אפילו למאכל קשה הוה עיכול שהרי הכלב מאכלו עצמות ומשמע דבג׳ ימים הוה עיכול ואם כן י״ל גם מהך דחיטין שבגללי בהמה אין ראיה דלא הוה עיכול די״ל שם מיירי בבהמה וקודם שיעור עיכול משא״כ בעוף ששיעור עיכול כדי שתפול לאור הוא מועט י״ל דהוה עיכול אפילו בחיטה שלימה רק דעת הר״מ לחוד בשלם לא הוה עיכול וכן אי מפלגינן בין איסור לטומאה אפילו לא נמצא שלם אין להתיר כשהוא בעין. ולפענ״ד אחר שלא מצינו בזה הלכה ברורה נראה בנמצא איסור בעין אין להתיר כלל דשמא מפלגינן בין איסור לטומאה אבל בחיטה בתרנגולת שאין חשש רק איסור משהו בפסח אפילו נמצאת שלימה שמא הוה עיכול וגם שמא אינה מחמצת אחר שיעור עיכול ובלא נתבקעה בלא״ה רוב פוסקים מתירין אם כן יש לצרף סברא זו לסניף כמו במליחה וכדומה יש לעשות סניף היש מתירין שהביא הטור ס״ס תפ״ז שסוברין דהוה עיכול אפילו בחיטה שלימה מאחר שפירוש הר"מ פונטייזא דחוק הוא ודלא כהפר״ח שתפס דברי הר"מ לעיקר להתיר בלא נמצא שלם אפילו איסור בעין וליתא דודאי בשל תורה יש להחמיר בכל גוונא כנלפענ״ד:
ועיין מס׳ ברכות ס״פ אלו דברים שיעור עיכול ד׳ מילין וכן לענין אכילת גבינה אחר בשר ועיין מג״א סימן קס״ד שזה סוף עיכול ולא מצינו חילוק בין בלע דבר שלם או לעס:
וגם לפי לשון רב האי בתוס' דאפושי טומאה לא מפשינן משמע דאינו אלא איסור דרבנן וכן מצאתי בנ"ב שדייק כן וכן מצינו האי לישנא במסכ׳ ביצה דף ז׳ אפושי טומאה מדרבנן וכבר קיי״ל דחמץ נוקשה בטל בס׳ ואם כן בחיטה שבזפק בשיעור מועט דהוה עיכול אין להחמיר באיסור משהו בפרט בלא נתבקעה שעכ״פ יש לצרף הך סברא דעיכול לסניף לענין תערובת משהו ואף דיש פוסקים דבעינן שיעור מע"ל מ"מ באיסור משהו אין להחמיר: