אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה יא

תשובה י

שאלה על יין פראנץ שעבר עליו הפסח ואומרין שמערבין בו יי״ש שקורין אראק ולא נמכר בפסח:

תשובה נידון דידן נראה כיון דאינו אלא תערובות וכבר כתב במגן אברהם סימן תמ״ז ס״ק מ"ד על מ״ש שבטל בששים דכל הפוסקים ס״ל דלא בעינן ס׳ וכן משמע פשטא דתלמודא מדר׳ יוחנן פסק לאחר זמנו מותר כר"ש הרי בהדיא דמותר אפילו בנ״ט וכן מדפריך קנסא קניס ר״ש ודברים ברורים הם שכדאי לסמוך עליהם אפילו בשל תורה כל שכן בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא מדרבנן מקנסא בעלמא. ואף שראיתי בס׳ אהעו"ז שביקש ליישב דברי הטור אבל אין דבריו נכונים כלל לאפוקי דברי רבא ורבי יוחנן מהלכתא שכתב דרבא ס״ל טעם כעיקר לאו דאורייתא שאין זה דרך הפוסקים כלל ואדרבה שיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא הוא וכ״כ הרא״ש בפרק ג״ה בהדיא דר׳ יוחנן ורבא ס״ל טעם כעיקר דאורייתא ואין עולה על הדעת כלל לדחות הלכה פסוקה של רבא. איברא דבהא איכא לעיוני דמ"ש המג״א דבטל ברובא בעלמא די״ל דאין זה רק בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר פסח אבל אם נתערב תוך הפסח בפחות מס׳ אפשר דאסור אי אמרינן דעבר בתערובת כשיש טעם כעיקר לשיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא ועוברין בבל יראה כדאיתא בסימן תמ״ג והמ״מ ספ״ד מחמץ כתב בהדיא ותערובת חמץ שעבר עליו הפסח נראה מדברי רבינו כיון שעבר עליו ודאי אסור הוא וכשאמרו כי קניס ר"ש בעיניה אבל ע״י תערובות לא קניס היינו שאם עבר הפסח על החמץ ואח״כ נתערב מותר שבתערובת זה לא נעשה איסור ולא עבר עליו הפסח אבל בתערובת שעבר עליו הפסח והיה חייב לבערו ועבר עליו אסור כו׳ ודוקא שיש בו כדי אכילת פרס שעובר עליו עכ״ל. ולכאורה קשה מי הכריחו לחלק בין נתערב אחר פסח לנתערב בפסח לימא בפשיטות דלא שרי ע״י תערובת רק בליכא כזית בכדי א״פ דבכה״ג לא עבר עליו בפסח משא״כ באיכא כזית בכדי אכילת פרס לא שרינן התערובת ולא מפלגינן כלל בין נתערב לאחר הפסח או בפסח. ונראה דמשמע ליה מדנקט בין במינו בין שלא במינו מותר ובמינו כיון דמן התורה ברובא בטל א״כ אין לחלק בין איכא כזית בכדי אכילת פרס לליכא כבא״פ א״כ משמע דשלא במינו נמי בטל ברובא וא״כ אי אפשר להתירו כשנתערב תוך הפסח דאז עבר על תערובת תמץ וכיון דעבר על בל יראה איכא למקנסיה לכן ס״ל להמ״מ דלאחר זמנו לא קנסינן רק בעיניה ואם נתערב קודם פסח או תוך הפסח תליא אם עבר על התערובת בבל יראה איכא למקנסיה בתערובת אבל בלא עבר ליכא למקנסיה. ולפ״ז נראה להפוסקים טעם כעיקר דאורייתא אם נתערב בפסח בפחות מס׳ ועבר עליו אסור כל התערובת ולא אמר רבא אלא לאחר זמנו מותר כשנתערב לאחר זמנו דכללא הוא דכל היכא דעבר בבל יראה קניס. ואין לתמוה דמ״מ מה טעם לא יקנוס כשנתערב אחר הפסח דסוף סוף עבר על גוף החמץ בבל יראה ומה לי נתערב קודם או אח"כ דיש ליתן טעם לזה דבשלמא בנשאר בעינו אחר פסח הרי קנסוהו לאוסרו עליו ובמקרה נתערב דבעירבו במזיד באמת אסור כמ״ש הרא״ש והטור אם כן שפיר איכא מיהת קנסא בגוף החמץ כשעבר עליו הפסח אבל בנתערב בפסח א״ת שהוא מותר הרי אין שום קנס עליו במה שעבר לכן הוה כאילו הוא בעינו כיון דעבר עליו. ובזה יובנו דברי הטור סימן תמ״ב במ״ש כל אלו לר״א הם בלאו אע״ג דקיי״ל כר"ש דלא קניס ע״י תערובת ה״מ שנתערב אחר הפסח וב״י דחק בפירושו ולפ״ז נראה דה"ק אע״ג דלא קניס אם כן מוכח דלא עבר על תערובת ולזה כתב ה״מ. מיהו רש״י כתב ואפילו שהה בעיני׳ ועבר עליו לא קניס למיסר תערובת דיליה עכ״ל וכ"כ הרא״ש משמע דלא מיבעי׳ בשהה התערובת דלא קנסינן ליה. מיהו פרש״י אפשר דלשיטתו אזיל דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא א״כ י"ל דמיירי בנ"ט שלא עבר עליו מן התורה וכמו שפרש״י ד״ה מותר אפילו בנ״ט ע"כ ולפרש״י אינו מוכרח להתיר בנתערב בפחות מכדי אכילת פרס דזה נקרא טעמו וממשו מיהו ברא״ש כתב ג״כ כלשון רש״י אף דס״ל טעם כעיקר מן התורה בפרק ג״ה וצ״ל דמ"מ כיון דאיכא פלוגתא בטעם כעיקר עכ"פ אחר הפסח שהוא דרבנן וקיל משאר איסורין דרבנן דלא בעינן ס׳ דאינו רק קנסא בעלמא וכיון דרש״י ורמב״ם וכמה פוסקים ס״ל טעם כעיקר לאו דאורייתא לא מחמרינן אחר פסח בתערובת אפילו נתערב בפסח. נמצא לפ״ז בנ״ד אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס הרי עבר עליו בפסח ואסור אחר פסח ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס תליא אם אית ביה טעם כעיקר ובפלוגתא של הפוסקים אם עובר על פחות מכזית בכדא"פ. ואם אי אפשר לבא על המחקר ולעמוד על ענין התערובות ג"כ י״ל דספיקא דרבנן הוא שמא לא נתערב כ״כ שיעבור על בל יראה ולא מקרי ספק חסרון ידיעה בזה ע"י טעימת קפילא דכיון דאפילו איכא טעמא למ״ד טעם כעיקר דרבנן שרי התערובות כמ״ש וא״כ לא הוה בכלל חסרון ידיעה. ועוד דאפשר דלא הוה בכלל ספק חסרון ידיעה רק בדבר שהוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו דבזה אפילו בדרבנן לא מקילינן כדאיתא בי״ד סימן צ״ח ס״ג אבל בדבר שאסור לטעום רק ע״י קפילא לא מקרי חסרון ידיעה. וכן משמע ממ״ש בש"ך יו"ד סימן צ״ח סק״ז דבבשר עוף דרבנן שרי בנשפך אפילו בשאינו מינו וקשה הא אפשר לטעמו ע"י קפילא והוה חסרון ידיעה. וגם מלשון הטוי״ד סימן צ"ח בנתערב בשאינו מינו ונשפך אסור דספיקא דאורייתא לחומרא משמע אם טעם כעיקר דרבנן אפילו באינו מינו הולכין לקולא אף דאיכא לברורי ע״י טעימת קפילא לא מקרי בשביל זה ספק חסרון ידיעה וכ״ש בזה שקשה לעמוד על הבירור:

ועוד נראה לכאורה עפמ״ש בס׳ שבות יעקב בתורת השלמים סימן ו׳ בא' שהיה תפוס וצוה לאשתו שתמכור החמץ והיהודי היה סבור שנמכר כדינו ואחר הפסח נודע לו שלא נמכר מעולם וביקש השואל להתיר מטעם שביטל והשיב דבטור וש״ע שסתמו משמע אפילו ביטל אסור ומ״מ התיר מטעם דהרא״ש כתב בביטל החמץ אסור משום הערמה ובנפלה מפולת קאמר בירושלמי דלית כאן הערמה וקשה הא איכא למיחש שיאמר שהפקיר ולא הפקיר לכן חילק בין היכא שעשה שלא כדין כגון שלא בדק היטב דאף שמבטלו מ״מ צריך לבערו כתיקון חכמים ע"כ חיישינן להערמה משא״כ בנפלה עליו מפולת כיון שלא עשה שלא כדין לא חיישינן להערמה ואמרינן שמסתמא ביטל עכ״ל בקצרה. ולענ״ד יש לפקפק טובא בדבריו דאחר שהודה הרב שסתימת הפוסקים משמע אפי' בביטל נמי אסרו וא״כ כיון שמבואר באונס אסור ג״כ ובאונס מה שלא כדין שייך ביה מאי הוה ליה למיעבד. אלא נראה אפילו לפי דבריו לא תליא רק אם החמץ לא היה בר ביעור כגון שנפלה עליו מפולת א"כ אנן מורינן ליה לכתחילה שלא יבערנו א״כ לא היה החמץ בר ביעור כלל לכן לא גזרינן בכה״ג משא״כ אם החמץ הוא בר ביעור והיה מצווה לבערו רק לפי דמיונו שהיה נראה לו שנמכר לא ביערו א״כ לא נעשה בחמץ זה תיקון חכמים שהרי ודאי בי״ט היה מחויב לבערו רק לפי טעותו שסבור שנמכר לא עדיף מאנוס דמכל מקום אסור כמ״ש הרמב"ם והטור וש״ע. מ״מ בנ״ד אחר שנודע לב"ד בפסח ואעפ״כ לא בקשו להחזיק ריעותא וכן באמת ודאי אין החמץ בר ביעור אם אינו מוצא למוכרו בערב פסח דבשביל קלא בעלמא לא מחזקינן ריעותא שהרי אפילו באיסור אשת איש אמרו בקדושין עדים בצד אסתן ותאסר נמצא שאם היה בא לשאול אותנו מערב י״ט אם יבערנו לא היינו יכולין לחייבו לבערו ובביטול בעלמא סגי ליה ודאי לא שייך כלל בגדר הקנס שהרי נעשה בחמץ זה כדין שלכל היותר היה די בביטול בעלמא אף דגם בזה יש לחלק דגבי מפולת אין פטור הביעור תולה בשום ידיעה שהרי ידע ממנו ומ״מ פטור מלבערו משא״כ בנ״ד אילו נתברר בפסח שזה חמץ אפשר שלא היה מועיל הביטול להתירו לשהותו מ״מ כיון דבכה״ג לא דמי לאנוס שעכ״פ החמץ היה בר ביעור מצד עצמו והכל מצווין עליו לבערו לכן הוא אסור בעבר עליו הפסח משא״כ הכא דבימי הפסח לא נודע אם יש שום חיוב על זה החמץ לבערו דלא ה״ל לאסוקיה אדעתיה שזה חמץ י״ל דאין לקונסו ובפרט דהא דבאנוס אסור שכתב הרמב״ם בפ״ד לא מצינו לזה שורש גמור בש״ס דמה שהביא המ"מ מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי לא דמי לאונס כלל שהרי הוטל עליו עכ״פ חיוב הביעור למכור כל אשר לו ולפדותו או באיזה אופן שיהיה ולא שכיח שלא יוכל לפדותו בשום אופן לכן לא פלוג בזה דאין האונס ניכר וגם היה לו להחליטו לנכרי אבל באונס אחר שהאונס ניכר אפשר דלא קנסו ואפשר דגם הרמב״ם מודה באונס הניכר שהרי כתב הרמב״ם הטעם כדי שלא יניח חמץ ברשותו כדי שיהנה בו אחר פסח והיינו שיאמר אנוס הייתי וא״כ י״ל באונסא דמוכח מודה הרמב״ם דשרי וא״כ י״ל בנ״ד אונסא דמוכח הוא מאחר שלא נודע כלל שיש בו חמץ ואין לו לחוש כלל משא״כ נידון דשבות יעקב אינו אונס דמוכח כלל דמי יודע שמסר שטר מכירה וממילא לא דמי למפולת כלל שהאונס ידוע ובנ״ד גם כן כ״ע מסקי דעתייהו שאין דרך לערב חמץ ביין. ובזה ניחא מה שהוכיח בתורת השלמים מגזל חמץ וערב עליו הפסח דקי״ל דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך מוכח דאסור לנגזל אף שהיה אנוס ש״מ דלא פלוג בתקנתם ולפי מ״ש לאו ראיה הוא כלל דשם אין האונס ניכר דשמא היה יכול להוציאו קודם המועד. ובלא״ה לא הבנתי מה שנתחבטו בזה דהא פשיטא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מקנס לכ״ע כדמוכח מהך דחמצן של עוברי עבירה וא״כ שם כיון דהגזלן ודאי עבר על בל יראה ואתעבד ביה עבירה ממילא לכ״ע אסור שכיון שעבר הגזלן נאסר לכ"ע וזה פשוט ואם כן לא מצינו ראיה שיהיה אסור באונס:

ובאמת יש לעיין מנ״ל להרמב״ם דבשוגג ואנוס אסור ג״כ דהא בגיטין דף נ״ג מייתי כמה ענינים דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ובביטל איסור בשוגג קי״ל דשרי ולא קנסינן שוגג אטו מזיד וכן בנפלו ונתפצעו דאמרינן בגיטין דף נ״ד ע״ב דשייך אתי לאיערומי ואפ״ה קי״ל בשוגג יעלו וא״כ מנ״ל להרמב״ם דבשוגג אסור ג״כ ועלה בדעתי דמשמע ליה ממתני׳ דלא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ומשמע ליה דלאו ברשיעי עסקינן אלא ודאי איירי ששכח לבדוק ואפ״ה אמרינן דיבדוק לאחר המועד מפני החמץ שהוא אסור ש״מ דאפילו בשוגג נאסר אלא דאכתי קשה דילמא שם איירי בלא ביטל דאם לא בדק מסתמא לא ביטל והיה דאורייתא ובדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל בביטל דהוא דרבנן מנ״ל לקנוס שוגג אטו מזיד ומתני' י״ל דמיירי בלא ביטל דהא הבודק צריך שיבטל ופריך ונבטליה בד' ובה׳ ומשני כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעוריה ישכח. וראיתי בספר מקור חיים שחיבר הגאון אבד״ק ליסא נתן טעם לזה מה טעמא קנסו לאונס במפולת וגזל ולא כן בבכור ומוכר עבדו וכיון מלאכתו ושדה שנטייבה בשביעית וחילק דשם הדבר הוא שלו וצריך להפסידו ממנו ובאונס לא קנסינן ליה משא״כ בחמץ בפסח היה חייב בביעור ודנין אותו כאילו כבר נתבער ואין לו הפסד בביעור של עכשיו עכ״ד ואני אומר בודאי אילו היה מבואר בש״ס שאסור באונס היינו צריכין לקבל כל הדוחקים אבל אחר שבש"ס אינו מבואר דנאסר באונס ומגזלן אין ראיה דודאי לאחרים אסור ג״כ כדפרישית לעיל ובעיקר הסברא אין טעם לחלק בכך אחר דטעמא משום קנסא למה יקנסו האונס ואי משום שאילו בפסח היה חייב לבער יקנסו אחר פסח סוף סוף אחר הפסח ממון דידיה הוא ממילא ואי לאו סברא דקנסא היה זוכה בו והיה שלו לגמרי וא״כ סוף סוף קונסין אותו בשלו וגם בהרהינו אצל נכרי כבר כתבתי דאין ראיה כלל שהיה יכול לפדותו או להחליטו לנכרי במעותיו וגם אין האונס ניכר וגם קי״ל בדבר חשוב בנפלו ונתפצעו בשוגג יעלו אף דכבר נאסרו עליו מ״מ לא קנסינן בשוגג וכן בטבעת של ע״ז שנתערב ונפל אחד לים או הפילה שוגג דעת הרשב״א להתיר ג״כ בשוגג דדמי לביטל איסור והחולקים אין חולקין רק בהך דקל בעיניו להפיל אחד לים עיין סימן ק״י ס״ז וגם הוא קולא יתירה הרי שאף שכבר נאסר עליו הדבר באיסור גמור ניתר ע"י מעשה שוגג שלו ולא קנסינן כ״ש שאין לאוסרו מתחילה בשוגג מיהו י"ל דהרמב״ם משמע ליה לפרושי הך דלא בדק היינו באונס דבשוגג לא שכיח שישכח כל זמני הביעור לכן משמע ליה דמיירי בנאנס ע״י איזה אונס ומוכח דאפילו אנוס אסור החמץ ולפ"ז מוכח דאפי׳ ביטל לא מהני דכיון דמפרש דמיירי באנוס שלא יכול לבדוק מ״מ הרי יכול לבטל אלא ודאי גם ביטול לא מהני ובהכי ניחא דר׳ יהודה גזר דילמא אתי למיכל מיניה וקשה וכי יעבור בבל יראה משום הך חששא א״ו בביטל איירי:

מיהו נ״ל דהרמב״ם לשיטתיה אזיל ויתישבו מה שתמהו על הירושלמי וז״ל הפקיר חמצו בי״ג ר׳ יוחנן אמר אסור ר״ל אמר מותר כו׳ א״ר יוסי לרבי פנחס נהיר אתה כד הוינן אמרין אתי׳ ר"י כר׳ יוסי ורשב"ל כר״מ (פירוש דר׳ יוסי ס"ל בס״פ אין בין המודר דאין הפקר עד שיבא לרשות זוכה) אינו כן אלא רבי יוחנן חייש להערמה ורשב״ל לא חייש מה ביניהון נפלה עליו מפולת מ״ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ״ד משום זכיה לית כאן זכיה והוא אסור ע״כ. והוא תמוה דאיך יעלה על הדעת דלר׳ יוסי לא מהני ביטול וכמה משניות נשנו דמבטלו בלבו וכן בדף מ״ט מוקי מתני׳ כר׳ יוסי דמבטלו בלבו וגם למה נחשוד להערמה הא יכול לבטל וכמ"ש בתשובת תורת השלמים וגם למה לא אמר בש"ס דילן טעמא דבדיקה משום הערמה שלא יערים שלא יבטל ויאמר שביטל ובספר מקור חיים כתב דגם רבי יוסי ס״ל ביטול מהני רק דמ״מ אסור בהנאה כיון שחייב בביעור מדרבנן עכ״פ קנסינן ליה רק בהפקיר בי״ג פליגי דבשעת הביעור לא היה ברשותו לא חל עליו מצות ביעור ואינו חייב לבערו לכן מותר אחר פסח ולרבי יוסי הוא מדין ביטול בעלמא ואינו הפקר גמור רק גלוי דעתא דלא ניחא ליה לכן אחר פסח אסור דלאחר הפסח שלו הוא ממילא אסור ע״ש באורך. ולא נהירא לי דאטו שמא גרם שאם הביטול מועיל כל כך שלא יעבור בבל יראה כמו הפקר אין טעם לחלק בין ביטול להפקר ואם בביטול חל עליו מצות ביעור משום דילמא אתי למיכל מיניה אטו משום דאמר לישנא דהפקירא בטלה להך גזירה ואי משום שנשאר שלו מה בכך הלא ע"פ הדין הוא שלו וליכא למקנסיה בלא עבר והביטול ודאי עושה בלב שלם. ועוד אי פליגי אם בהפקר הוה כאילו יצא מרשותו למ"ל לפלוגי אחר הפסח ליפלגו בפסח גופיה אם מחוייב לבערו או לא כיון שלא הוציאו מרשותו אם חל עליו מצות ביעור וצריך לבערו או לא דבהא תליא ההיתר לפי דבריו. והנלע״ד הוא עפמ״ש בחדושי ליישב דברי הרמב״ם בפ״ב מחמץ שכתב ומה הוא ההשבתה האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע מרשותו ושאינו ידוע יבטל אותו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ״ל וכתב בכ״מ דמשמע מדבריו דלחמץ ידוע צריך ביעור מדאורייתא וסוגיית הש״ס בתלמיד היושב לפני רבו וכן בהולך לשחוט את פסחו סגי להו בביטול אף דהחמץ ידוע וכן מהא דפריך דכי משכחת לה לבטלה וכן הרמב"ם גופיה כתב בסוף הלכות ברכות משעה שגמר בלבו לבטל נעשה מצות ביעור לכן מסיק דאי אפשר לקיים נוסחא זו כלל ובאמת גם בכל בו הביא בשם גאון דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ומייתי ראיה מהא דלא מצא עצים לשורפו ישב בטל והתורה אמרה תשביתו הא יכול לבטלה. ועוד הקשתי ממה שפסק בתשע צבורין בספיקות להקל מטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הא הוה חמץ ידוע. וכתבתי ליישב הכל ע״פ סברא אחת דודאי עיקר הביטול שלא יהיה דעתו עליו כלל כמ״ש הרמב״ם בהדיא. והנה מן התורה לדידן חמץ שעבר עליו הפסח מותר כר״ש א״כ ממילא לא שייך בו ענין ביטול כיון שידוע לו שאחר עבור ימי פסח ישאר לו איך יחשוב אותו כעפר הרי בודאי אחר הפסח ישאר ובודאי לא יניח לשום אדם ללקחו נמצא בשביל שמותר לאחר פסח לא יצוייר בו ענין ביטול מיהו על חמץ שאין ידוע אין דעתו עליו כלל דרוצה לצאת ידי מצוה שלא ישאר ברשותו ולאו דעתו עליו כלל שימצא אחר פסח חמץ שיהיה ראוי לו לאכול או ליהנות בו לכן מהני ביה שפיר ביטול מיהו לפי האמת שאסרוהו חכמים בהנאה גם לאחר פסח ממילא אין דעתו עליו כלל שאין לו חפץ בו שהרי לעולם אסור עליו וא״כ א״ש כל הסוגיות דלפי האמת שאסור לאחר פסח שפיר צודק בו ענין ביטול שאין דעתו עליו כלל וא״ש כל הסוגיות. וגם הא דמייתי הגאון מכל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל א״ש אי יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראיה דא״כ מותר לאחר פסח ולא שייך בו ענין ביטול כלל או דרבנן אליבא דנפשייהו קאמרי דס"ל דאחר פסח מותר מן התורה כר"ש או כמ"ש הפר״ח דמיירי בתוך זמן איסוריה והארכתי בפלפול זה ליישב כמה קושיות נמצינו למדין לדברי הרמב״ם ביטול אינו הפקר רק השבתה בלב ובעבור ימי פסח הרי הוא שלו כמקדם אבל הפקר צריך לחזור ולזכות בו כיון שיצא מרשותו ואם כן ממילא ניחא דהירושלמי קאמר בהפקיר דוקא דאילו ביטול ע״כ לא מהני שיהיה מותר לאחר פסח דאל״כ לא שייך ענין ביטול בחמץ ידוע שהרי דעתו עליו ולכן אסור בין בשוגג בין באונס ולא שייך לומר דלא ליקנסיה דע״כ עשו חכמים משפט שוה לאוסרו לאחר פסח ואין לדון ההיתר מצד הביטול דכשתמצי לומר שמותר לאחר פסח לא שייך בו ענין ביטול כלל שהרי יודע שמותר לאחר פסח ואם כן א״ש לר׳ יוסי דודאי ביטול שייך גם לר׳ יוסי דביטול אינו רק השבתה בלב מיהו בהפקיר בפירוש ודאי נפיק מרשותיה אם ההפקר היא הפקר גמור כבר יצא מרשותו לגמרי ולא עבר עליו וליכא למקנסיה אף אם יזכה בו אחר פסח מיהו ודאי אם קדם אחר וזכה בו קודם שיזכה בעל החמץ הוא זוכה דלענין זה הוא הפקר לכן לר׳ יוסי לא מהני מדין הפקר כיון שלא בא ליד אחר לא מקרי הפקר רק ביטול ובביטול ליכא למשרייה לאחר פסח דא״כ אין הביטול כלום שהרי דעתו עליו ולא הוה ביטול אבל בהפקר אף אם דעתו לחזור ולזכות בו מ"מ השתא לאו ברשותו קאי וצריך זכיה מחדש ואסרו בירושלמי משום הערמה שמא יערים ולא יפקירנו בלב שלם ואם ירצה אחר להקדים ולזכות בו לא יניחנו וא"כ אין זה הפקר בלב שלם ואין פיו ולבו שלם בדבר. ואם כן א״ש דברי הירושמי דבנפלה עליו מפולת לית כאן הערמה ושרי משא״כ לרבי יוסי דאינו רק מדין ביטול ועיקר דין הביטול שלא יהי' דעתו עליו לכן אסרוהו בהנאה כדי שלא תהיה דעתו עליו אבל אם הוא הפקר גמור אף שדעתו לחזור ולזכות בו לא איכפת לן דסוף סוף אינו ברשותו ופליגי אי חוששין להערמה שלא יפקירנו בלב שלם אף שמפקירו בפירוש והכל נכון וברור וראיה למ״ש בדברי הרמב״ם:

מיהו הרא"ש שכתב בהדיא דבביטלו נראה שהוא מותר אף שהדברים שכתבתי נכונים הם בשיטת הרמב״ם מ״מ דבר חדש הוא וי״ל לשאר פוסקים דהא באמת יש להבין למה תיקנו לשון ביטול טפי היה להם לתקן לשון הפקר שהיה יוצא מרשותו לגמרי ואין לחוש להערמה דהא מ״מ היה אסור אחר הפסח א״כ היה מפקירו בלב שלם כמו בביטול לכן ס״ל להרא״ש דבאמת ביטול מטעם הפקר כמ״ש התוספות דף ד׳ ע״ב ד״ה מדאורייתא ולדידהו קשה לר' יוסי דס״ל הפקר בעינן דאתי לרשות זוכה איך מועיל ביטול. וכן קשה מהא דאיתא במס׳ שבת דף י״ח גיגית ונר וקדירה לב"ש אפקורי מפקר להו ולא מצינו חולק על זה. לכן נראה דהא דבעי ר׳ יוסי דליתי לרשות זוכה היינו בדבר שסתמו אינו יוצא מרשותו אבל דבר שסתמא יוצא מרשותו ודאי מפקירו בלב שלם דבשלמא בדבר שהוא שלו וחשוב בעיניו אינו יוצא כ״כ מרשותו כמו דבר שאין ראוי לו ומ״מ אתי שפיר הירושלמי דודאי אם יתכן לו זכיה שיזכה בחמץ אחר פסח ה״ל כשאר הפקר דבעינן שיבא לרשות זוכה שראוי לזכות בו משא"כ חמץ שאסרוהו בהחלט ממילא לא בעינן רשות זוכה שאין ראוי לשום אדם לזכות בו וכעין סברא שכתבתי להרמב״ם נמצא דלר׳ יוסי ע״כ ההפקר הוא לסיבת שנאסר עליו עולמית ואין ראוי לשום אדם לזכות בו אבל לעולם הביטול מדין הפקר לכ״ע לפי האמת שנאסר בהנאה ואליבא דידן דלא בעינן דאתי לרשות זוכה אינו אסור רק משום הערמה וא״כ כיון דהביטול הפקר גמור הוא לשיטת התוספות והרא״ש שפיר י״ל כדפרישית דדוקא בביטל ולא ביער כיון שלא עשה כדין נראה שרצונו להערים שישאר לו החמץ משא״כ במפולת שלא נתחייב כלל בביעור וא״כ גם בנ״ד שלא היה חיוב ביעור עליו שפיר יש להתירו מטעם שביטלו ואף דלא נודע לו שיש חמץ בתוכו כיון דמטעם הפקר הוא ודאי דעתו להפקירו אם יהיה חמץ בתוכו ויהיה חייב בביעור הוה כמפקירו על תנאי. מיהו לדעת הרמב״ם י״ל דבכה״ג לא שייך ביטול כלל דלדידיה הביטול לאו משום הפקר הוא רק שישים במחשבתו כאילו הוא דבר שאינו וכאן ודאי כיון שדעתו עליו לא שייך בביטול תנאי כלל בפרט אם נתירו לאחר פסח א״כ דעתו עליו בכל אופן כדפרישית בסברת הרמב״ם. מיהו כאן שהוא תערובת ג״כ וכפי הנראה מסתמא הוא פחות מכדי אכילת פרס דאל״כ היה נרגש ודאי הטעם יי״ש ומסתמא הקונין קונין אותו בחזקת יין פראנץ א״כ מסתמא אין מעורב בו כ״כ וא״כ ליכא בל יראה לכמה פוסקים ויש לסמוך עלייהו במקום הפסד כיון דאיכא תרתי ביטול ותערובות:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה