אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה י

תשובה ט

וע״ד השאלה השניה שאחד שלח יי״ש ע״י נכרי ולא נתנו נכרי לישראל ונשאר ביד הנכרי עד לאחר הפסח:

תשובה הנה מה שכתב מעלתו שלדעת הגאונים פשוט להתיר כיון שאינו עובר בחמץ של ישראל שהפקידו ביד נכרי גם זה אינו עובר עליו ובאמת אין זה פשוט שהרי הר"ן כתב לדעת הגאונים דמ״מ מדרבנן אסור אם לא ביערו עיין בר״ן אהך דנכרי שנכנס לביתו של ישראל דגם להגאונים מ״מ אסור מדרבנן אם לא ביערו כדמוכח מהך דנכרי שהלוה לישראל כיון דנכרי לא קני משכון אכתי אמאי אסור בהנאה הא הוה ביד נכרי ולא גרע מפקדון לכן כתב דמדרבנן אסור וכ״כ המג״א ס״ס תמ״ז בהדי׳ דלדעת הר״ן אסור פן יערים ויאמר שקיבל העכו״ם אחריות ולא קיבל ואם נימא שלא כדברי מג״א דגם בלא קיבל מתירין הגאוני׳ הרי עכ״פ צריך ישוב הך דנכרי שהלוה לישראל דמוסכם מכל הפוסקים בלא אמר מעכשיו שאסור בהנא׳. ואולם בזה אמרתי להעתיק מאשר כתב אצלי מימי קדם קדמתה בישוב דברי הגאונים על נכון כי מ״ש שקיבל אחריות הנה ברא״ש פ״ק דפסחי׳ העתיק דברי הגאונים ז״ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר וכבר כתבתי זה זמן רב בימי חרפי קרוב לכ׳ שנה ואין דרכי לחטט אחר ספרי האחרונים. וכעת ראיתי לבעל ש״א שכתב שאין דברי הגאונים שהביא הרא״ש ענין למ״ש הר"ן דברא״ש הוזכר קבלת אחריו׳ ובר"ן לא נזכר אחריו'. והנה עם מ״ש שם הכל נכון שכתבתי שם בזה״ל רחש לבי דבר טוב ועמוק ליישב דעת הגאונים שהביא הרא״ש כנ״ל והרא״ש תמה עליהם דמ״מ עיקר הממון של ישראל ואמת שדברי הגאונים נאמנו מאד בפי׳ המכילתא רק שהרא״ש הקשה על הגאונים וגם הר"ן הקשה מנכרי שהלוה. וכתבתי ליישב ז״ל והנלענ״ד שדברי הגאונים שרירין וקיימין והוא דבנדרים דף פ״ה באמר כהנים ולוים נהנים לי ומסיק אפי׳ למ״ד טה״מ כיון דתרומה לא חזי אלא לכהנים ואתא למיסר עלייהו שוינהו עפרא בעלמ׳ ועי׳ בפי׳ הר״ן שם ומבואר שדבר האסור בהנאה הוה עפרא בעלמא והפקר א״כ נראה ביש לו חמץ אצל הנכרי שמיד שנאסר בהנאה אפילו בשעות דרבנן פקע זכות הישראל וממילא יזכה בו הנכרי כזוכה מן ההפקר שאין חל עליו מצות ביעור כלל דנהי דחמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו משום שרצון התורה שיבער החמץ שהיה שלו וחל עליו איסור תשביתו וקם ברשותיה דישראל וחייבתו התורה לבערו אבל אם הוא בזמן חיוב הביעור ברשותו של נכרי לא מסתבר שתפקיע זכות הנכרי כיון דלנכרי זוכה לו חצירו לא מסתבר שתפקיע התורה זכות הנכרי שיתחייב הישראל בביעור דנהי דעשאהו הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו כשחל זמן הביעור מחוייב לבערו כאילו הוא שלו וברשותו אבל אם פקע זכות הישראל וזוכה בו אחר בזמן הביעור בזו מיעט הכתוב שאינו מופקע זכות הנכרי שישנו בידו בשעת זמן הביעור וזכתה לו חצירו לנכרי ולא חל על הישראל מצות ביעור אם בזמן האיסור בא לרשות אחר הוה כאילו היה של נכרי מעיקרא דקנאו מיד בזמן האיסור וכיון שנעשה בזמן האיסור של אחר לא אוקמה ברשותו כלל לעבור עליו ואפי׳ לא קיבל אחריות כלל דכשיש לומר בזמן הביעור שהוא של נכרי ממילא אין חיוב על הישראל בזמן הביעור מאחר שמניחו נכרי. מיהו בהפקיד החמץ אצל ישראל כיון דחמץ אוקמה ברשותיה אע״פ שאינו ברשותו א"כ ע״כ זה שהחמץ שלו מוטל עליו לבערו שעל זה מוטל מצות ביעור אף על פי שהחמץ מופקע ממנו מ״מ הוטל החיוב על בעל החמץ אף שלפי האמת אינו ברשותו שהרי האיסור מפקיעו וא״כ היה לנו לומר דכשנפקע זכות המפקיד ע״י שנאסר ממילא קם ליה ברשות הנפקד לגמרי אלא דבישראל לא שייך לאוקמה ברשות הנפקד דאיסורא לא ניחא ליה דליקני א״כ לא מסתבר שתטיל התורה האיסור בל יראה על הנפקד מה דלא ניחא ליה ולא שייך באיסורא כלל משא״כ אם קיבל אחריות א״כ אין תועלת לנפקד במה שיעבור גם המפקיד וכיון דע״כ חיוב ההשבתה מוטל עליו על נפקד א״כ מהיכא תיתי לומר שהעמידתו התורה ברשות המפקיד ג״כ דע״ז מיעט הכתוב בבתיכם דכיון שאינו בביתו ויש להעמידו ברשותו של הנפקד שהרי בלא״ה הוא ברשות הנפקד לענין בל יראה ממילא פקע רשות המפקיד לגמרי ואינו עובר עליו אלא הנפקד לבד שהוא בביתו ואמרי׳ מיד שנאסר ונעשה הפקר פקעה תביעת הראשון ונעשה ברשות הנפקד לגמרי מאחר שע״כ מוטל עליו לבערו בשביל קבלת אחריות שלו יותר מסתבר לאוקמיה ברשות זה שהוא בביתו:

ומעתה נראה בהרהינו אצל הנכרי לא שייך לומר שיזכה בו הנכרי מטעם חצירו שאין זה זכות לנכרי דשמא רוצה יותר לתבוע את הישראל שיתן לו מעות גם אם יתן לו ישראל מעות יחזיר לו החמץ א"כ לא ניחא ליה לנכרי שיקנה לכן הישראל עובר. גם י״ל דליתיה לנכרי בחצרו כדאוקמינן בפ׳ שור שנגח ולא קנאו אלא שא"צ לזה עכ״ל מ״ש בחידושי ישנים ואף דחצר דנכרי דעת הרמב״ם דמשום שליחות אתרבי ואין שליחות לנכרי (גבי איסור והיתר) כבר שדיתי ביה נרגא בחדושי מציעא וי״ל שאין דעת הגאונים כן רק ס״ל משום יד אתרבאי והרמב"ם לשיטתי׳ דס״ל משום שליחו׳ אתרבאי באמת חולק על הגאוני׳ כמבואר בדבריו:

ומעתה שקטה תלונת בעל שאגת אריה על הב"י שלא עשה חילוק בין הגאוני׳ להר״ן דלהגאוני׳ בעינן קבלת אחריות ולמ"ש ליתא דדוקא בישראל בעינן קבלת אחריות מטעם דפרישית. ועתה תראה בעליל איך שגגה יצאה מלפני השליט בעל שאגת אריה במה שסובר שגם אחר זמן איסורו סגי להר״ן במוציאו מרשותו והא ודאי דכבר חל עליו מצות ביעור ורחמנא אוקמיה ברשותו ועובר בבל יראה אפילו הוא בסוף העולם עד שיבערנו כדינו ומה שנמשך לו זה מדברי הר"ן שפירש על יחד לו בית דמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי שרי שהרי איתא במכילתא יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו לא בא הר״ן אלא ללמוד שכשהחמץ ברשות הנכרי אינו חל עליו מצות ביעור לכן אף ע״ג דהתם בפסח מיירי היינו בשביל שהחמץ של נכרי ולא חל עליו מצות ביעור מעולם ולכן ביחד לו בית אף שחייב באחריות כיון שהוא בביתו של נכרי לא התחיל מצות ביעור לחול עליו כלל כיון דגוף החמץ של נכרי הוא לא מחויב הישראל לבער שהרי החמץ של נכרי וכ"ש הוא כיון דאינו חייב לבער בשביל שזכה בו הנכרי ואינו מחויב לבער של נכרי כיון שאינו בביתו א"כ כ״ש כשהחמץ של נכרי באמת רק שהישראל קיבל אחריות והוא בבית הנכרי שלא חל עליו החיוב כלל מאחר שאינו מצוי בידו עכ״פ יהיה איך שיהיה הדבר ברור דאחר שחל עליו חיוב הביעור תו לא מהני במוציאו מרשותו. ואפי' קודם זמן הביעור אם הוא חמץ שאין יכול להפקירו כגון שהוא של נכרי וקיבל עליו אחריות שאין יכול לבטלו אז אפילו הפקידו ביד נכרי אחר נמי עובר שאין לומר שזוכה בו בהגיע זמן האיסור שהרי מאחר שעיקר החמץ של נכרי. וכן בחלה דלא מהני ביטול לטובת הנאה אין תקנה להוציאה מרשותו מאחר שאין יכול להפקירה וברשותיה קאי לענין בל יראה אי טה״מ ולפ״ז חמץ שאינו שלו רק שקיבל עליו אחריות והפקידו ביד נכרי אחר אפשר דאפילו להגאונים אסור מאחר שאין הנכרי זוכה בו ודלא כנראה מדברי מ"א ר״ס ת"מ ואין להאריך בזה יותר:

ומעתה בנדון חמץ זה שהיה ביד נכרי כל ימי פסח אם לא ידע בו הישראל עד עבור ימי פסח ודאי הוא כמו נדון דמנחת יעקב ועדיף מיניה שהיה מופקד ביד נכרי ויש להתירו בהנאה בפשיטות אכן אם נודע לישראל בתוך הפסח אף שהיה מופקד ביד נכרי הרי לדעת הר"ן גם להגאונים אסור לאחר הפסח כמו שהוכיח מנכרי שהלוה והרהינו הישראל ואפ״ה אסור דאף לפמ״ש לא מוכח מידי מ״מ קשה לחלוק על הר"ן אך יש לצדד דדוקא בפקדון שהיה מוטל על הישראל מצות ביעור בזמן הביעור והיה לו להוציאו מן הנכרי או שיראה קודם פסח להוציאו מידו בהא קנסוהו אבל כאן בזמן הביעור לא עלה בלבו כלל שלא ימסרנו הנכרי ואחר זמן הביעור מאחר שאינו עובר עליו לא הצריכו חז״ל לטפל בחמץ בזמן האיסור מאחר שע"פ הדין אינו עובר עליו וליכא למקנסיה ומצורף לזה הביטול דלהעיטור מותר בהנאה בלא״ה וכאן איכא נמי סברת שבות יעקב דהא דלא סמכינן על הביטול היינו בשביל שעשה שלא כהוגן ולא ביערו א"כ י״ל דתלינן דגם הביטול היה ע״ז החמץ שלא כהוגן וכיון דבזמן שביטל היה כהוגן ליכא למקנסיה:

ומה שפקפק מעלתו שמא לא היה דעתו ע״ז החמץ לבטלו מאחר שהיה סבור שכבר נמסר ליד ישראל אין זה פקפוק של כלום דתחילת הביטול נתקן על שמא ימצא ברשותו אף מה דלא אסיק אדעתיה וכן עובדא דמ״י שסמך על הביטול אף שסבור שכבר נמכר. ולפי שדרכי תמיד להדר למצוא מקור מים חיים ממים הנאמנים ש״ס וראשונים הנה כי כן מוכח ג״כ בש״ס ריש פסחים הכל נאמני׳ על בדיקת חמץ אפילו נשים ועבדים וקטנים ומסיק משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ומשמע אפילו צוה תחילה שיבדקו מ״מ נאמנים אם אמרו בדקנוהו ועי׳ מ"א סימן תל״ז דלכתחילה אין לסמוך על נשים מ״מ לכ״ע אם ציוה להם שפיר סמכינן על אמירה דהני וקשה הא כיון שציוה וחשב שבדקו א״כ לא היה דעתו לבטל רק מה שאין ראוי להמצא בשעת בדיקה ועל זה שחשב שביערו בשעת בדיקה לא היה בכלל הביטול ואם כן הוה דאורייתא אלא פשוט שהביטול הוא לאפרושי מאיסורא על כל אשר ימצא לו וכן מוכח דאם לא כן לא היה יכול לעשות שליח לבדיקת חמץ דהא קיי״ל בדאורייתא אין חזקה שליח עושה שליחותו כדאי׳ בעירובין דף ל' וע״כ משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואכתי בעושה שליח מגרע גרע שאין דעתו לבטל הנמצא בשעת בדיקה ואם כן ידע שיש חמץ בביתו במקום שיבדוק השליח וא״כ הוה בדיקת חמץ דאורייתא אלא פשוט שהביטול מועיל לכל חמץ שברשותו וכן במפרש ויוצא בשיירא ומניח בביתו מי שיבדוק אכתי תקשי הא בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו אלא פשוט דהביטול מהני לכל ובלא שום ראיה מילתא דפשיטא הוא שהביטול מועיל בכל אשר ימצא לו אף שלא ידע ממנו:

ומה שעלה בדעתו לבטל האיסור לכתחילה מאחר שהוא דרבנן. נראה דאפילו למי שמתיר לבטל איסור שאין לו עיקר מן התורה הנה כבר הקשו התוס׳ פסחים דף ל' מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו כיון שיכול לבטל מיהו אין זו קושיא לדעה זו דמ"מ הרי נתבטל האיסור ואין כאן איסור דכל גזירת חכמים אטו של תורה היא ובביטול אפילו ביטל איסור של תורה נמי פקע האיסור אבל במה שנאסר מטעם קנס ודאי אסור לבטלו דאל״כ אין קנס והוה כיש לו עיקר מן התורה שאין לבטלו. ועוד כיון דאסור בהנאה אין לך הנאה גדולה מזו שמערבין לכתחילה לכן אין לסמוך על זה כלום.

שוב הסתכלתי במכתבו דמעלתו שכתב והנה זה האיש שלא ביטל קשה להתיר משמע שיש אחד שלא ביטל ומי איכא כה"ג אם כוונתו על זה שמכר ע"י ליטקוב שלא היה דעתו לבטל זה כבר נתבאר דמ"מ הוא בכלל הביטול אם הוא שלו ואולי שכח מ"מ נ״ל להתיר בדיעבד בהנאה מחמת צירוף דעת המאור והמכירה שמועלת בדיניהם עכ"פ כפי מ״ש במכתבם:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה