אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה ט

תשובה ח

שאלה ראובן ביטל חמצו בע״פ כדת והרשה לשמעון למכור חמצו והנה שמעון מכר חמצו של ראובן וגם חמצו לנכרי אחד ושתו ליטקוב על גמר המקח רק לא רצה ליקח זאדאטיק שקורין דרויף ולא שטר אבל לא הזכיר שום חזרה וגם משך בבוקר קצת יי״ש והשאר לא משך ואחר חצות שאל כדת מה לעשות ופסק המורה להשליך החמץ גמור לנהר והשאר ימכור בכסף ושטר ע״פ דברי פרי מגדים דכשיש קונה ומקנה מהני אפילו באיסורי הנאה ומיקרי השבתה ואם נאמר לו שיחליטנו ביד נכרי אין לו שום הנאה ונשאר החמץ לאחר פסח וכתב המורה דחמצו של ראובן כבר התיר בתשובת מנ"י סימן וי״ו ועל חמצו של שמעון נתן ארבעה פנים להתיר. א) דיי״ש הוא רק זיעה. ב) ליטקוב הוא סיטומתא ובדיניהם ודאי מהני אף דכתב המג״א דלא מהני דיניהם [לגבי איסור חמץ] מ״מ קני לענין מי שפרע. ג) דכאן קיים השבתה ונתלה בהוראת חכם ליכא למיקנסיה ועל ארבעה לא אשיבנו מ״ש דכדאי הם ריה״ג ור״ל ואין זו דרך הפוסקים לצרף תנא בגמרא ואיך אין חוששין לקדושיו אפילו באיסור א״א החמורה אין דעתי נוחה לפלפל בזה:

תשובה על השלשה הבאים נדרוש תחילה במה שעשה על פי הוראת בעל פרי מגדים למכור לנכרי להנצל מב״י דמהני מכירה באיסורי הנאה אנכי לא האמנתי כי ידבר כדברים האלה כי בענין מכירה של איסורי הנאה דבר זה צריך אריכות בביאור הירושלמי ומשנה למלך בהלכות אישות מביאו ואנכי הארכתי למאד בחידושי לא עת האסף פה. אמנם בחמץ יפלא בעיני איך יועיל להציל מבל יראה כיון דאמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לכן לא מהני ביטול והפקר שכבר אינו ברשותו ואפילו הפקירו בע״פ ע״כ עובר עליו בפסח וכשנשאר בבית הנכרי בפסח הוה כאילו נשאר ברשות ישראל דהא בלא״ה לא הוה דידיה ואפ״ה רחמנא אוקמי' ברשותיה וצריך לקיים בו מצות ביעור לבערו מן העולם ומאחר דחזינן דהפקר לא מהני אחר זמן איסורו ולא אמרינן שגם הפקר יועיל כיון דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וע״כ פשיטא לן שנשאר דוקא לענין בל יראה ברשותו ולענין הפקר אינו ברשותו וא״כ מה לי שנשאר בבית ישראל או שהוא בבית הנכרי לענין בל יראה ברשותו דישראל קאי ואפילו לדעת הגאונים שסוברין בישראל שהפקיד חמצו אצל עכו״ם אינו עובר היינו דוקא קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו צריך להשביתו מן העולם וכל היכא דאיתיה עבר עליה בבל יראה. ולפי דעתי שהוא דבר פשוט ולא ניתן ליכתב וכן משמע מדברי הרב משנה למלך פ״א מהלכות חמץ ומצה שתמה מהר״ש אבוהב על מ״ש הרמב״ם דאינו לוקה משום בל יראה אא״כ קנה חמץ בפסח והקשו עליו הא הוה ניתק לעשה כדאיתא בש״ס ותירץ מהר״ש אבוהב דמיירי בשביעי של פסח שחל בשבת שאינו יכול לבערו. והגאון ח״צ הקשה עליו דיכול לבערו על ידי פירור. ובמשנה למלך כ׳ דגם בפירור אסור בשבת ואם איתא הלא גם בפסח מקיים ההשבתה כשיתנו לנכרי שהרי משביתו מתוך ביתו ונותנו לרשות אחר ואין איסור רק בשביל שאסור בהנאה עכ״פ הרי מסלק עליו איסור בל יראה במה שמכניסו לרשות אחר וע"כ לא מתקיימא השבתה בהכי רק במה שמבערו מן העולם לר״י בשריפה ולרבנן בפירור וזורה לרוח וכיון דלאו השבתה הוא ממילא עובר בבל יראה דלענין בל יראה אוקמיה ברשותיה ועוד דאי מקיים השבתה במה שמוכרו לנכרי א״כ אפילו מצא חמץ בי"ט יתננו לנכרי בפרט בשביעי של פסח שאין יכול להשהותו (ישהנו) לכמה פוסקים ואמאי לא ימכרנו לנכרי וישליך מחירו לנהר כדי לקיים מצות ביעור ועוד דאפילו במתנה היה אפשר להתיר משום מצות ביעור ואי משום הנאה הא הוה לא אפשר ולא מכוין וכעין מ״ש התוס׳ פסחים דף כ״ב ע״ב ד״ה ואבר וא״כ אפילו בי״ט יתננו לנכרי במתנה כדי שלא יעבור בבל יראה וע״כ שאין זו השבתה וא"כ ממילא שאינו מועיל לו מה שמוכרו לנכרי אף שהנכרי זוכה בו מ״מ כיון שהכתוב עשה מה שהוא אינו ברשותו בשעה שחל האיסור כאילו הוא ברשותו א״כ לא יוסיף תת כח מה שרשות נכרי עליו דלעולם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וצריך לקיים בו השבתה לבערו מן העולם. והנה לדברי פ״מ אם מכר לאחר זמן איסורו מותר לאחר פסח כיון דלא עבר בבל יראה ועוד אם מכר חמץ לאחר זמן איסורו אין חיוב על הישראל לבערו מאחר שכבר מכרו אינו עובר עוד בבל יראה וזה דבר רע ומר ישתקע הדבר ולא יאמר דכיון דבל יראה ניתק לעשה ממילא כיון שעובר עליו גם שהוא ברשותו של נכרי דאחר זמן איסורו אינו מתקן הלאו דבל יראה כי אם בהשבתה כדינה וא״כ צריך לעשות כל הפעולות להוציאו מן הנכרי ולבערו קודם שיעבור הפסח שלא יעבור בבל יראה ושריא ליה מריה לבעל פ"מ שדרכו להחמיר תמיד בדקדוקי עניות ולחוש לכל החומרות וכעת נתן מכשול למעיינים וקם ליה בדרבה מיניה להקל בשל תורה בתוך הפסח בלי שום ראיה במה שהוא נגד השכל. ולפי דעתי אפילו סניף כל דהו לא הוה דאפילו נתנו לנכרי בע״פ הרי עכ״פ עבר על תשביתו דלאו השבתה היא בהכי וצריך לקיים תשביתו ולבערו מן העולם. ולפי דעתי אפילו בל יראה איכא וגם דברי בעל שאגת אריה אינם נכונים כמ״ש לקמן:

ועתה נבאר נידון שאילתינו הנה מה דפשיטא ליה למעלתו דחמצו של ראובן כבר התיר במנחת יעקב שו״ת שאלה וי״ו לפי דעתי אינה היא המדה דשם לא נודע לו עד אחר הפסח וא"כ לא היה לו לעשות שום תיקון אבל בנודע לו ויכול היה לבערו פשוט שבזה לא התיר כלל שאין כאן שום צד להתיר בזה שהרי יכול לקיים בו כתיקון חכמים ואולי נ״ד מיירי נמי כה״ג שלא ידע עד אחר פסח אך כפי הענין נדמה לי שאינו כן וא״כ ליתא לדבריו. ועוד שגה במ״ש שקנין לענין מי שפרע הוה קנין לענין חמץ לא דק בזה שכיון שאין לו קנין הרי גוף החמץ של ישראל ועבר עליו. אך בענין הביטול יש לעיין הנה כבר הרבו לדבר בזה בשו"ת האחרונים מלאו על כל גדותיהם אך אין דרכי לחטט אחרי שו״ת שאין מזומנים בידי אמנם לענין הביטול לענ״ד עדיין לא הגיעו לפלגות ראובן ביאור תוכן הענין וכבר הארכתי בתשובה זה שנתים בזה אכן נראה עתה לפי המאורע הנה הרב בעל מנ״י הביא דברי הירושלמי דפליגי ר׳ יוחנן וריש לקיש בהפקיר חמצו ר׳ יוחנן חייש להערמה ופירש הרא״ש שיאמר הפקרתיו ולא הפקירו וכתב במנ״י צ״ע א״כ למה במפולת אין כאן הערמה דמ״מ יש לחוש שלא ביטל ואמר שביטל וענה הרב ואמר דמסתמא אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא רק כשאנו רואין שעשה שלא כדין שלא קיים מצות ביעור כתיקון חכמים חוששין שמא לא ביטל משא״כ במפולת שאינו מחויב לבער זהו תורף דבריו. ועדיין דבריו צריכין תבלין דאין טעם לזה בשביל שלא חש לבער נימא נמי שלא ביטל דמ״מ נהי דחס עליו לבערו מ״מ הביטול י״ל דלא שביק התירא ועכ״פ מבטל דלא איכפת ליה שהרי אף אם יפקירנו לא יפסיד שיכול לזכות בו לאחר הפסח דאפי׳ בעוברי עבירה אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא ותו קשיא לי לדברי הרא"ש שסובר הטעם דחיישינן שלא ביטל ואומר שביטל אני שואל בזה א״כ היכא שבא לחכם לשאול ואומר שביטל ואם רוצה היה שותק והיו סבורין שמכר כנהוג א״כ נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר שאילו נחשד לומר שקר מי מכריחו לשאול ואם יאמר שבימי הרא״ש וכן בזמן הש״ס לא היה מנהג פשוט למכור א״כ תאמר בזמן הזה שכולם מוכרין נימא שנאמן שביטל במיגו דאי בעי אמר שמכר או שתק שהרי אין חיוב על הב״ד להשגיח על עניני איסור והיתר והנהגת אדם המסורה לו לבדו והדבר מסור ללב שנאמר בו ויראת:

והנלע"ד בענין זה ויתבאר ג״כ דעת הרמב״ם שכפי הנוסחא ישינה שהביא בכ״מ ז״ל ומה היא ההשבתה האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע מרשותו ולבטל החמץ שאין ידוע וישים אותו כעפר כו׳ עכ״ל ובכ״מ הרבה להשיב עליו מכמה גמרות ועמד לנגדו מ״ש הרמב״ם בהלכות ברכות משעה שגמר בלבו לבטל יצא ידי המצוה משמע דבחמץ ידוע נמי מהני ביטול וליישב זה נבאר תחילה שרש״י ריש פסחים שפירש הבדיקה שלא יעבור בבל יראה והתוס׳ הקשו עליו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ופירשו התוס׳ משום דילמא אתי למיכל מיניה עכ״ל ותמיה לי דא״כ היכי אמרינן בדף כ״ט דלכך חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור דקנסא קניס ר״ש הואיל ועבר בבל יראה הא בל יראה לא שייך שהרי מסתמא ביטל ואפילו נימא שתקנת הביטול לא היה בימי התנאים א״כ הא גופא קשיא למה לא תיקנו ביטול להציל מבל יראה דאורייתא ולא יצטרכו לקנוס ועל כרחך לומר דבשהה החמץ בביתו מחזקינן שלא ביטל מפני שהיה חס עליו להוציאו מרשותו וא״כ מאי קשיא להו להתוס׳ שלא היה לחכמים לתקן בדיקה כלל שא״כ היה בודאי עובר כדמחזקינן בסתמא שעבר בבל יראה וכמפורש בירושלמי דחיישינן להערמה לר׳ יוחנן. ולפענ״ד הדבר ברור שהביטול הוא כדברי הרמב״ם שיחשוב אותו כמי שאינו והנה ירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאדם חס על ממונו ואינו מבטלו בלב שלם ואילו היה בביתו ובא אחד ליטלו מסתמא היה מקפיד עליו כדי שישאר לו אחר פסח וא״כ אין הביטול בלב שלם ועובר עליו אבל כשבודק ומבער הנמצא א״כ שפיר סגי ליה בביטול כיון שבודק ומבער הידוע לו עכ״פ הרי אין דעתו עליו ושפיר מהני הביטול משא״כ אילו לא היה תקנת הבדיקה כלל ודאי היה עובר עליו משא״כ כשיש תקנת בדיקה שאין רשאי לשהות החמץ בביתו ותקנו חכמים ביעור ואיכא גלוי דעת בבדיקה שמבער מה שמוצא א״כ גם מה שאינו מוצא מסתמא מבטלו בלב שלם משא״כ אילו לא היה תקנת בדיקה כלל והיה יכול להשהותו בביתו לעולם היה דעתו עליו אלא דבדעבר וביטל ולא ביער פליגי ר׳ יוחנן ור״ל דר׳ יוחנן ס״ל כיון שלא עשה כתיקון חכמים חיישינן שלא ביטל בלב שלם ואילו בא אחד בפסח לקחתו לא היה מניח וא״כ אין זו ביטול וריש לקיש ס״ל דנהי דלכתחילה חששו שמא לא ביטל בלב שלם ועבר עליו בדיעבד לא מחזקינן ריעותא שלא ביטל והיינו אחר שכבר תיקנו בדיקה אמרינן דמסתמא עשה עכ״פ ביטול בלב שלם ולא חשדינן ליה שהיה חס עליו בפסח דודאי בפסח י״ל שהיה מופקר בעיניו ולא חשדינן ליה אדאורייתא משא״כ אילו לא היתה תקנת הבדיקה כלל לא היו מבטלין בלב שלם דלא הוה משמע להו איסורא כלל רק היה מטמינו מן העין אבל אחר שתיקנו חיוב הבדיקה חמיר ליה איסורא דבל יראה ומבטלו בלב שלם עכ״פ שיהיה מופקר בפסח ולריש לקיש ע״כ מתני׳ דחמץ של ישראל אסור בהנאה בלא ביטלו בדוקא הוא דאפשר דר״ל לא ס״ל כלל תקנת הביטול אלא דצ״ע דהא משמע בש״ס דבזמן התנאים היה ג״כ תקנת הביטול דהא מוקמינן ברייתא דבפסחים דף ד׳ דהכל נאמנים על בדיקת חמץ משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואפשר דר״ל ס״ל משום דחזקתו בדוק הוא ולא ס״ל כלל תקנת הביטול וצ״ע בסברת ריש לקיש ואין להאריך בזה דלא קי״ל כוותיה רק כרבי יוחנן וא"ש הסוגיות דאפי׳ בביטול אסור והיינו משום איערומי היא בשביל שאין הביטול בלב שלם ולכן אף אם אומר שביטלו ושואל מעצמו לחכמים אי הוה שרינן ליה היה נחשד לומר שביטלו בלב שלם אף אם באמת היה מקפיד עליו בפסח והיינו כיון שעכ״פ לא עשה כמצותו לבער רגלים לדבר שהוא חס עליו ולא ביטלו בלב שלם ונחשד על זה לומר עכשיו שביטלו בלב שלם כיון דחזינן דחס עליו שלא לעשות כתיקון חכמים אילו היינו מתירין לו היה עושה כן לעולם שהיה אומר שביטלו בלב שלם אף שלבו לא היה עמו לכן אסרוהו אף אם אומר שביטלו ואף דעכשיו בא ושאל מעצמו מ״מ כיון שלא עשה כתיקון חכמים חיישינן שלעולם יסמוך על הביטול אף שלא יהיה בלב שלם לכן בחמץ שנפלה עליו מפולת שלא הוטל חיוב בדיקה עליו כלל שפיר סמכינן על הביטול מאחר דאין רגלים לדבר שחס עליו וא״ת לפ״ז לא יתקנו בדיקה כלל רק ביטול וכיון שאינו עובר תקנת חכמים נימא שמסתמא הביטול בלב שלם בזה יש לומר שפיר כדברי התוס׳ דלכתחילה ודאי צריך בדיקה שלא יבא לאכול ממנו ואחר שעשו תקנה לבדוק ממילא מי שלא עשה כתיקון חכמים מחזקינן ליה בעובר וצדקו דברי התוס׳ וגם רש״י ס״ל אילו לא תיקנו כלל בדיקה והיה חמץ מצוי בבית כל אחד לא היה הביטול בלב שלם דלא משמע להו איסורא אף שאינו מבטלו בלב שלם כיון שאין האיסור ניכר היו רבים נכשלין ולא היו מבטלין בלב שלם אם לכתחילה לא היה תיקנו הבדיקה א״כ לעולם היה מותר להשהותו בביתו ולא היו מבטלין בלב שלם אבל עכשיו שתיקנו כשיכול לבדוק צריך לבער רק ביש קצת אונס כמו נפל עליו מפולת מסתמא מבטלו בלב שלם:

ועפ״ז נאמר סברת הרמב״ם שסובר בחמץ ידוע לא מהני ביטול היינו משום דמסתמא דעתו עליו כיון שיכול להסירו מתוך ביתו להשליכו למקום הפקר כי מה לו להשהות איסור בביתו לכן אפי׳ מן התורה לא סגי בביטול שהרי מסתמא דעתו עליו כי למה יהיה לו למכשול דבר שאין לו צורך בו ויכול לבא לידי איסור ואדם חס על ממונו מסתמא ברשותיה קאי ודעתו עליו מיהו כשאינו מזומן בידו ודעתו לבערו כשיבא לידו בהשבתה מן העולם אהני שפיר הביטול שלא יעבור כלל שהרי הביטול בלב שלם וסופו מוכיח על תחילתו ובזה ניחא כל הקושיות כי מה שהקשו מהא דפריך וכי משכחת לה לבטלה וכן כל הקושיות לא קשיין כלל דודאי אם מבטלו ע"ד שכשיבא לידו יבערנו הוה ביטול גמור אבל בחמץ ידוע כיון שבע״כ יבטלו ע״ד לבערו וא״כ אם אינו מבערו הרי אין הביטול כלום שהרי ע״כ דעתו עליו כיון דיכול לבערו ולא ביערו משא"כ בחמץ שאינו ידוע שפיר מהני הביטול שהרי מכל מקום דעתו ע״ד לבערו כשימצ׳ ומה שאינו מבערו עכשיו אינו בשביל שדעתו עליו רק לפי שאין מזומן בידו וא״כ אם משכח לה לבטלה היינו ע״כ כשאין מזומן בידו לבערו דאל״כ מצי לבערו אלא ע״כ דפריך אפי׳ ימצא בשעה שלא יוכל לבערו כגון בי״ט או שיהי׳ לו הכרח לילך לשחוט את פסחו וכדומה בכה״ג שפיר מהני הביטול לכן בברכת הבדיקה שפיר כתב הרמב״ם משגמר בלבו לבטל נתקיימה המצוה שכשמבערו בבואו לידו הרי נתברר שהביטול היה בלב שלם ואם לא ימצאנו ממיל׳ אמרינן מסתמא הביטול בלב שלם כיון דליכא ידים מוכיחו׳ ממה שאינו מסירו מרשותו מיהו הירושל׳ בהפקיר חמצו לא א״ש לדעת הרמב״ם דמוכח עכ״פ דהפקר מהני. ובתשובה ראשונה כתבתי בפנים אחרות בחידוד יותר ונלאתי להאריך עכ״פ נימא בזה כדברי בעל שבות יעקב דדוקא היכא שהיה לו לבערו אמרינן שהביטול לא היה בלב שלם אבל בנ"ד שכפף ראשו לשמוע דברי חכמים מה שיורו עליו והיה מוכן לקיים דברי חכמים רק שלא יצאה הוראה ברורה ועוד שהיה מסופק שמא של נכרי הוא ואין יכול לבערו א״כ אין כאן ידים מוכיחות שאין הביטול בלב שלם ואמרינן מסתמא ביטל בלב שלם כמו במפולת שהרי מה שנמנע בשביל שמא של נכרי הוא לא גרע מאין מזומן בידו לבערו דסמכינן אביטול ומותר:

עוד עלה בדעתי לצרף דעת בעל המאור שהביא ב״י סימן תמ״ג שמותר באכילה עד הלילה וא״כ אהני ליה המכירה שמכר אלא דהב״י סיים והגס לבו בהוראה להתיהר בפני ע״ה להורות קולא על סמך דברי בעל המאור ראוי לנזיפה ע״ש וי״ל שלא החמיר רק בע״פ אבל לאחר פסח דאינו אסור אלא מקנסא שפיר יש לצרף דעת המאור אם מכרו לאחר זמן איסורו. אמנם כבר מצאתי ראיתי בטורים ישינים שלי נכתב על הגליון דלא דק הב״י בזה דגם בעל המאור ז״ל כתב ולא שרי לכתחילה למיכל ולא ליהנות ע״כ ובאמת שכן הוא להדיא בבעל המאור וגם הב״ש אה״ע סימן כ״ח סס״ק כ״ג כתב לבעה״מ מדרבנן אסור באכילה ולא דק בלישניה דגם בהנאה אסור להמאור ויש להוכיח ממה שאמר חוששין לקדושין ואי מותר בהנאה ה״ל קדושין גמורין וע״כ גם לבעה״מ אסור בהנאה וא״כ ליתא לסניף זה אלא דמ״מ יש לעיין בדברי המאור שבתחילה כתב דהמ״ל רב לטעמיה דפסק כרבי יהודה (ר"ל גם לאחר זמנו כדאיתא בדף כ״ט ע״ב) לכן פסק גם בהא דשורפין בתחילת שש ולא קיי״ל כרב אלא שכתב כיון דרבי ס״ל כרבי יהודה דאמר בשעה חמישית צא ומוכרן לא אפשר למדחייה ובהא עבדינן כרבי יהודה ולעולם אם עבר וקידש חוששין לקדושין ע״כ לשונו בקצת תוספת ביאור. וקשה לפ״ז מה שסיים ואע״ג דסתם מתני׳ כרבי יהודה דתנן עבר זמנו אסור בהנאה ואוקמינן לשעות דרבנן לא קיי"ל הכי ודכוותיה סיפא דמתני' ולא יסיק בו תנור וכיריים הוא אליבא דר׳ יהודה ולית הלכתא כוותיה עכ״ל. וקשה הא אתיא אפילו כרבי שמעון מאחר שאסור בהנאה מדרבנן עכ״פ ואי משום דמשמע ליה כיון דאמרינן לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכרב גידל אמר רב כו' שאין חוששין לקדושין הא גופא קשיא הא מתני׳ א״ש דאסור בהנאה מדרבנן עכ״פ כמו דקיי״ל דשורפין בתחילת שש. אך נראה ברור כונת המאור כיון דבש"ס פריך פשיטא ולא קאמר לא צריכא אפילו לרבי שמעון ע״כ צ״ל דס״ל להש״ס כיון דבעי שריפה ודאי אסור בהנאה לכן מוקמינן בשעות דרבנן ובש״ס דילן ס״ל דלר״ש מותר בהנאה עכ״פ או אפילו באכילה ולא קאמר הבעל המאור רק משום חומרא החמירו בו לפסוק כרבי יהודה דשורפין בתחילת שש וכעין שכתבו התוס׳ בדף למ"ד דמשום חומרא דחמץ פסקינן כרב דמין במינו במשהו אבל לר״ש גופיה ליכא איסורא ובהכי ניחא דמייתי הירושלמי דפליגי לר״ש אם איסורו מן התורה או מדבריהם ולכאורה הוא מייתי לסתור דבריו הראשונים דפשיטא ליה שאין בו איסור תורה לר״ש אלא משום דמשמע ליה שאין שיטת הש״ס כן דלר"ש יהיה אסור בהנאה אפי׳ מדרבנן דדוקא כרבי יהודה מוקמינן בש״ס הך דעבר זמנו ש״מ דלר״ש ודאי מותר אלא דמחמרינן כרבי יהודה. ולפ"ז נראה דלשיטת המאור בדיעבד אם מכרו לנכרי מכור דהוה ברשותו וגם מהני ביטול והפקר כיון דליכא איסורא מדינא דקיי״ל כר"ש רק לחומרא בעלמא עבדינן כר׳ יהודה לכן דייק לשון עבדינן כרבי יהודה ומה שאינה מקודשת בודאי רק חוששין לקדושין היינו משום דכיון דהאשה לא שריא לאתהנויי ביה לכתחילה לאו קדושי ודאי הם אבל אם מכרו לנכרי או הפקירו שפיר אהני ליה שלא יעבור על בל יראה מאחר דלא עבדינן אלא לחומרא בעלמא כר׳ יהודה והא דאמרינן גבי הבודק צריך שיבטל ונבטליה בשית לאו ברשותיה קאי היינו לרב לשיטתיה דפסק כרבי יהודה ואנן מחמרינן נמי לכתחילה ומ״מ אם מכרו לנכרי בדיעבד הוה מכירה וה״ה ההפקר מהני בדיעבד ואפשר דלהמאור שרי לאתהנויי מיניה בשעת שריפה ומ״מ לא הוה קדושי ודאי רק חוששין לקדושין כיון שאינו שו״פ בעינא לכן כתב דדוקא כרבי יהודה אתיא אבל בשעת היסק שרי דלא אסור רק לאתהנויי מיניה לכתחילה הנאה שאינה בשעת ביעור וא״כ כ״ש דמהני מכירה בדיעבד עכ״פ לענין שלא עבר בבל יראה וא״כ ליכא למקנסיה:

ועיין במאור ר״פ כל שעה ד״ה הא משמע קצת דאסור בהנאתו משמע שהוא כשל תורה והיינו כפירוש התוס׳ דכיון דשורפין אסור בהנאה ומשמע שם לר״ש דמותר שהרי העתיק דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה וא״כ נראה דעכ״פ מכירה מהני וא״כ יש לצרף ג״כ להתירא בלאחר פסח ע״י ביטול דליכא רק משום הערמה הרי נתבארו שני צדדי ההיתר:

והשלישי יכריע בכחא דהתירא טפי הנה אם אמנם כן הוא בדיניהם כי ליטקוב הוא קנין שמחוייב ע״פ דיניהם ליתן המקח ודאי הוה מכירה לענין חמץ וכמ״ש בתשובת מ״ב ואף דבמג״א הקשה עליו דבבכורות רפ״ב אמרינן עכו״ם שנתן מעות לישראל בדיניהם אע״פ שלא משך קנה ופטור מן הבכורה מאי בדיניהם בדיניהם שפסקה להם התורה משמע דדיני עכו״ם לא מהני עכ״ל מג״א. ובעיני יפלא למאד איך יעלה על הדעת לחייב בבכורה בהמה שהיא של נכרי בדיניהם מי גרע מצאן ברזל דאפי׳ ולדות פטורין מן הבכורה ואיתא בפרק איזהו נשך דף ע״ב הטעם לרבא דאי לא יהיב זוזי תפיס נכרי לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס ליה לולד ה״ל יד נכרי באמצע ופטור מן הבכורה הרי אף שאין לנכרי שום זכות בבהמה מקרי יד נכרי באמצע ואף דלא יבא לידי כך אם ישלם לו הישראל מ״מ מקרי יד נכרי באמצע וכ״ש כשיש לנכרי זכות בגוף הבהמה ואף דהתוס׳ חילקו שם בין בהמות ארנונא שחייבת בבכורה משו׳ שלא היתה של נכרי אבל התם בתחילה היתה הבהמה של נכרי ע״ש היינו דוקא בבהמה של ישראל כמו בהמת ארנונא בהא שייך לומר חילוק זה אבל פשיטא היכא שהנכרי נוטל הבהמה מדינא ודאי עדיף טובא דהוה של נכרי לגמרי. ועוד דאנן קיי״ל בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה משום דהמלך יכול לתפוס הבהמה אם אינו נותן לו המעות הרי דאין המלך יכול לתפוס רק המעשר מ״מ פטורה מן הבכורה וכ״ש שהנכרי נוטל אותה בהמה עצמה מדינא דמלכותא דלא יעלה על הדעת דלא מקרי יד נכרי באמצע לפטור מן הבכורה:

ועוד מצינו פרק איזהו נשך דף ע״ג ע״ב גבי רב מרי בר רחל דמשכן ליה נכרי ביתא ואמר רבא כדיניהן עבידנא לך דכל כמה דלא שקיל זוזי לא שקיל אגר ביתא הרי חזינן אף דרבא היה חייב לפרוע לרב מרי עכ״פ מכח שיעבודא דר״נ אפ״ה לא חשיב כמו רבית משום שכבר זכה מן הנכרי ע״פ דיניהם אף דרבא קנה לקרקע ע״פ קנין של תורה מסתמא דמן הנכרי לא קני אלא בשטר כדאיתא ב״ב דף נ״ד אלמא דקונה לגמרי ע״פ דיניהם וא״כ חזינן דאפילו לגבי ישראל נגד ישראל קונה כפי מה שקנה מן הנכרי בדיניהם וכ״ש לגבי הנכרי גופיה ועוד יש להביא ראיה מהא דע״א דף ע״א אמר אמימר משיכה בנכרי קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני ולא הדרו רב אשי אמר לעולם משיכה בנכרי אינה קונה והא דלא הדרו בהו משום רמות רוחא וקשה מנ״ל דקונה לגמרי דילמא דוקא מדינא דמלכותא ומנהג שלהם קונה לכן לא מצי למיהדר ביה ומ״מ לענין איסורא לא קני אלא ודאי אין חילוק דאם קונה מצד דיניהם נמי הוי קנין מעליא ועיין פרש״י שם משמע דמנהג שלהם לקנות אם מושך מקצת המקח והיינו ממש נ״ד. ובחדושי בפרק הזהב עמדתי על דברי רש״י אין כאן מקום אריכות עכ״פ נראה ודאי דמהני הקנין בדיניהם ומ״ש התוס׳ לענין בכור לא מיירי כלל מדיניהם ובודאי לכתחילה יש לעשות כפי הד״ת לשופרא דמילתא ובדיעבד אין להחמיר וגם המ״א נראה שלא יחמיר לאחר פסח כי הקושיא מבכורות לאו קושיא הוא כלל דאין לומר דקאי כפי דיני כותים דא״כ מאי איריא נתן לו מעות לימא בפשיטות ישראל שקנה מן הנכרי בדיניהם כו' ונכרי שקנה מישראל. וגם מילתא דפשיטא במה שהוא פשוט בדיניהם קנין גמור וע״כ בדיניהם שפסקה להם התורה ותמה על עצמך איך נקל אם הישראל קנה הבהמה לגמרי כפי דיניהם לפטור מן הבכורה לא יעלה על הדעת כלל. ומה שפקפק הרב מפראשניץ די״ל במעות ניחא ליה דליקני כמו שאמרו בנפילה ניחא ליה דליקני בד"א לא ניחא ליה דליקני אין ענינו לכאן דבשביל שהתנה להוסיף אומץ במקח וחש לכל הדיעות לא נאמר שאין רצונו לקנות דאולי ביקש המעות שינתנו לו וכן מצינו בש״ס באומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה אלמא שקנה אע״פ שאמר כתבו לו את השטר בפרט בחמץ בגלוי דעתא דלא ניחא ליה סגי. וגם אין לדמותו לעייל ונפק אזוזי בח״מ סימן ק״ץ וה״נ כיון שביקש שיתן לו הדרויף לא קני די״ל בחמץ ודאי לא גרע ממכר שדה מפני רעתה דודאי גמר למקני מיד שהרי כל מעשיו להציל עצמו מאיסורא דבל יראה וכל הפוסקים כתבו דלכתחילה צריך כסף ומשיכה א״כ מסתמא מתחילה מתנין על שניהם ובדיעבד בחדא מינייהו סגי והא דבנפילה ניחא ליה דליקני י״ל דלענין ד׳ אמות שתיקנו חכמים הוא דוקא דכיון דלגבי זה לא חשיבא ליה ד׳ אמות לקנות וליכא גביה תקנת חכמים והוה כאומר אי אפשי בתק״ח או דלגביה לא שייכא התקנה ובלא״ה נמי לא קיי״ל כהך תירוצא עיין בח״מ סימן רס״ח:

גם אין לדקדק אחר שאנו סומכין לצרף מה שביטל החמץ איך קיבל הדרויף אח"כ על חמץ שאינו שלו א״כ נראה שלא היה ביטול גמור לא איריא מהא דודאי כיון דלא סמכינן אביטול משום איערומי א״כ כשמכרו ממה נפשך יוצא אם מחשבין הביטול בלב שלם הרי יצא עם הביטול ואם חושבין שאין הביטול בלב שלם יצא עם מה שמכרו לנכרי ואף שכבר היה הפקר באמת אם הביטול אמת אין המקח כלום והחמץ מותר ממה נפשך או מכח הביטול או מכח המקח. וא״כ נראה פשוט להתיר החמץ ואם אין הפסד כ״כ אין להתירו רק למוכרו לנכרי כדי שיצורף גם דעת העיטור שמתירו בהנאה וגם הרב בעל מנ"י לא התיר נידן דידיה רק בהנאה עיין בסופו אם זה שלא ביטל מ״מ יש להתירו בהנאה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה