משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה טז יורה דעה
שאלה מי שלקח מן הנכרי עגל או כבש שלא נודע אם עברו עליו שמנה ימים והוא חולה ואין יכול לילך. אם יש לסמוך על סימנין שנוהגין העולם בשינים וקרניים וגם אם נשחטה בהמה שלא היה בה שום ריעותא רק שיש ספק אם עברו עליו שמנה ימים אם מותר בדיעבד:
תשובה תחילה נבאר אם בודאי לא עברו עליו שמנה ימים ונשחטה מאיזה טעם יהיה אסור. כי דבר זה מחלוקת רשב״ג ורבנן דלרבנן אפילו לא עברו שמנה ימים אזלינן בתר רובא דרוב ולדות אינן נפלים. והתוס׳ בבכורות דף כ״א וביבמות דף קי״ט נתקשו למה הצריכו להמתין שבעה ימים עד תחילת ליל שמיני ולא אזלינן בתר רובא. וכתבו לחד תירוצא דגזרו בבהמה אטו אדם שלא יבאו להקל בערוה. והנה מצינו בערוה גופיה אם מת בתוך ל׳ יום ועמדה ונישאת אם אשת כהן היא אינה חולצת כדאיתא בשבת דף קל״ו וביבמות דף ל״ז וכיון דבדיעבד שרי גם בערוה גופיה א״כ לפי הסברא די להחמיר בבהמה לכתחילה דבדיעבד סמכינן ארבנן דרשב"ג אלא דמלשון התוס׳ שם ובבכורות משמע דאפי' בדיעבד אסור. ונראה שסמכו על הא דאיתא בפ׳ ר"א דמילה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבריה דרב אידי בר אבין עביד קמייהו עגלא תילתא בשביעי אמרו ליה אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה. וע״ז סמכו לאסור אפילו בדיעבד. וכן הוא ברוקח סימן תס״ח שעגל נשחט תוך שמונה ואסרוהו רבני שפיירא מהך דשבת. ולכן לא הבנתי דברי מרן בפלתי שהקשה על התוס׳ למה דחקו בטעם הדבר ולא כתבו משום דהוה דבר שיש לו מתירין ולהכי לא אזלינן בתר רובא ע״ש. ומאי קושיא כיון דכבר נשחט ואפ״ה אסור א״כ תו לית ליה מתירין ואפ״ה אסור ולא אכלו מיניה. מיהו פשטא דש״ס שלא מצינו שאסרוהו לגמרי משמע שאינו אלא מדת חסידות בעלמא דאל״כ מאי קאמרו אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה אמאי לא אסרוהו בפה מלא. אלא ודאי משמע דאינו אלא מדת חסידות בעלמא המחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד עכ״פ דסמכינן ארבנן בדיעבד כן הוא פשטא דש״ס. אך כבר הורו זקנים רבני שפיירא וכנראה ג״כ מדברי התוס׳ ואין להקל בזה כלל. אך אם הוא ספק אם כבר עברו עליו שמנה ימים נהי דלכתחילה יש להחמיר וכמבואר בש״ע בסי׳ י"ד דאין סומכין אפילו על עכו״ם מל״ת. ואפשר לומר הטעם כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכשהיא נפל לא מהני ביה שחיטה כלל וכמבואר בפרק ר"א דף קל״ו דבן שמנה אין שחיטתו מטהרתו לרבי יוסי בר"י אם כן יש לומר סמוך מיעוטא להדי חזקה דאיתרע לה רובא ולכן מחמירין להמתין עד שמנה. מ״מ בדיעבד לא ידעתי טעם ברור לאיסור דאף דלא הוה ס״ס כמ״ש בט״ז י״ד ס״ס ט"ו מ״מ כיון דאינו אלא מכח חומרא י״ל בספיקא אין להחמיר כולי האי. וכן נראה מלשון הרוקח גופיה שכתב לחידוש מה שאסרו רבני שפיירא ובודאי משום דבש״ס יש לפרש שאינו אלא מדת חסידות בעלמא ולהכי הוצרך לפרש דרבני שפיירא גם הם אסרוהו ומדלא אשמעינן רבותא טפי דאפילו מספיקא אסור משמע בספיקא לא מחמירינן כיון דמצינו אפילו בודאי מת תוך שלשים לענין לפטור מן היבום דבדיעבד סמכינן ארובא וארבנן דרשב״ג אף דקיימא נמי בחזקת איסור לשוק כדאיתא בפרק החולץ דף ל׳א ואפ״ה סמכינן בדיעבד ארבנן אם כן אפילו החמירו טפי בבהמה מ״מ מנ״ל להחמיר אף בספיקו ואין לומר נוקמה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ולכן סתמא היא תוך שמנה דהא ליתא דמצינו למימר השתא דילדה שלא כלו לו חדשיו עד עכשיו. אבל לומר עכשיו הוא דילדה בלא זמנה והפילה כדי להחזיק הולד לנפל זה לא מצינו ואיכא למימר ספיקא דרבנן לקולא כיון דמן התורה בודאי שרי בודאי על המחמיר בכה״ג להביא ראיה. אחר זמן רב מצאתי בתשובת הר״ש בן התשבץ בחלק שלישי סימן ב׳ שכתב בהדיא להתיר באם קצת אומדין אותו בשמנה ימים ופי׳ דברי רשב״א בגדי קטן שאינו נראה כבן שמנה ימים וכתב להקל מטעם ס״ס. וגם במ״ש התוספות שיש לחוש שמא יבאו להתיר בחולה שהוא קרוב לפיהק ומת ונראה דפשיטא להו להתוספות דהלכה כאביי דאמר בפרק ר״א דמילה בפיהק ומת דברי הכל מת כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. ולפ״ז צ״ל מה שאמר רבא מת בתוך שלשים אשת כהן א״צ חליצה ע״כ בנפל מן הגג או אכלו ארי וכן הוא דעת ר׳ יונה הובא בר״ן שם. וכן הביא הרמב״ן בשם בעל הלכות. ונראה שמסקנתו כן כמ״ש בס׳ מלחמות שם. ודעת המאור דמת מעצמו דמי לנפל מן הגג עכ״פ בפיהק ומת ס״ל דמת הוא. ומדברי התוס׳ שכתבו שיבאו להתיר בחולה שקרוב לפיהק ומת אין לדייק דס"ל כהמאור דודאי י״ל גם במת מעצמו ס״ל יש לחוש לנפל רק בבהמה שאינה מתה מעצמה רק ששוחטין אותה א״כ דמי לאכלו ארי ולכן ס״ל להתוס׳ דאי לאו דחזינן בה סימני מיתה לא הוה חיישינן לנפל אף שהוא חולה ולפי זה האי דאמרינן פיהק ומת דברי הכל מת הוא ה״ה דבפיהק ואכלו ארי אחר הפיהוק אלא דבלא מת מעצמו צריך להיות הפיהוק קרוב למיתה ולא נחית לאיפלוגי בהכי. ולכן תמיה לי מילתא על שסתם בש״ע אה״ע סימן קס״ד להתיר סתמא במת בתוך שלשים ולמה לא ניחוש לדעת רבינו יונה ובעל הלכות ורמב״ן והמאור שחולק על כל פנים בפיהק ומת. וגם התוס׳ נראה דפשיטא להו דהלכתא כאביי ובפרט דהראיה ברורה מן הש״ס דרבא לא פליג אאביי מדמקשינן אאביי מהך דר״פ ורב הונא בריה דר״י ואם איתא דרבא פליג אאביי מאי קשיא ליה מר״פ דילמא באמת פליגי וע״כ בעי לאסוקי דאביי ככולי עלמא ואיך דחה הרי״ף דאביי מסברא בעלמא דרבא פליג עליה ולהקל באיסור ערוה החמורה. אך נלע״ד ליישב דברי הרי"ף והרמב״ם דהא בלאו הכי תמה הרא״ש על הרי״ף שכתב הך דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב״ג הא רבא פסק להקל במת תוך שלשים. אך נלענ״ד דודאי י״ל כיון דע״כ ודאי גם לרשב״ג רוב יולדות הם של קיימא וכמו שנראה ג״כ מדברי התוס' בכורות דף כ׳ וביבמות דף קי״ט וע״כ גם לרשב״ג אין זה אלא חומרא לחוש לספיקא דנפלים ומחשיב לה ספיקא עכ״פ מדרבנן וכעין שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות דף ט׳ דרוב רצון לא הוה רוב מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ י״ל דרשב״ג לא מחמיר אלא מדרבנן ואם כן גם לרשב״ג באשת כהן לא תצא וא״צ חליצה וא״כ י״ל דרבא לא פליג ארב יהודה אמר שמואל כלל ולהכי לא מקשינן מינה לרבא:
ומעתה י״ל דאביי שאמר פיהק ומת לדברי הכל מת הוא ילמד ממה שאמר לא נחלקו אלא בנפל מן הגג מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. והנה בנפל מן הגג כיון דאיכא למיזל בתר רוב יולדות ע"כ מה שאמר מת הוא אינו אלא לחומרא בעלמא וא״כ י״ל גם מה שאמר פיהק ומת דברי הכל מת הוא היינו דגם רבנן דפליגי ארשב״ג יחמירו בזה. אבל מן התורה גם בפיהק ומת אזלינן בתר רובא. ולהכי לא קשיא מדרבא אאביי די״ל כיון דאשת כהן הוא גם בפיהק ומת סמכינן ארובא וא״ש. וא״ת לפ״ז היכי אמרי׳ ביבמות דף ל״ח דלהכי ס״ל לרבא באשת כהן שאינה צריכה חליצה דכרבנן עבדינן הא לפמ״ש גם רשב״ג יודה באשת כהן דסמכינן ארובא י״ל דלהכי נקיט כרבנן עבדינן דהוא מילתא דפסיקא דאפשר לומר דלרשב״ג דס״ל גם בנפל מן הגג חיישינן מדרבנן אולי בפיהק ומת נחתינן חד דרגא ותיהוי ספיקא דאורייתא. אבל לרבנן מלתא דפסיקא היא אפילו לדברי אביי לא עדיף פיהק ומת לרבנן מלרשב״ג נפל מן הגג וא״כ שפיר עבדינן כרבנן ומכל מקום ליכא לאקשויי מרבא אשמואל די"ל דרבא ס״ל דשמואל ס״ל דאפילו בפיהק ומת סמכינן ארובא ולעולם אינו מחמיר אלא מדרבנן ובאשת כהן אוקמה אדאורייתא ופסקי הרי״ף והרמב״ם נכונים וברורים שפסקו בכל ענין אשת כהן אינה חולצת דהכי פשטא דמלתא דרבא והכל נכון וברור. אולי מקום הניחו לי הראשונים שהוקשה להם פסקי רבא עם אביי דודאי דחוק לפרש דברי רבא דוקא בנפל מן הגג. ומן התימא על הרמ"ה שהביא הטור ס״ס קמ״ד שסובר דה״ה אם נישאת ליבם לא תצא כיון דספיקא הוא ובטור השיג עליו דמה״ט תצא לרבנן דבן קיימא היא. ועיין בב״ח ביקש לומר דמצי למימר קים לי כרשב״ג והם דברים תמוהים דמאי שייך קים לי באיסור אלא דאפשר לומר דמשמע ליה דסמכינן ארשב״ג בניסת כדמשמע קצת פרק החולץ דף ל״ז מדאמר אלא הכא כמאן נעביד אי כר״מ כו׳ משמע דאי הוה כר׳ מאיר שפיר הוה סמכינן עליה. אך התמיה קיימת הא גם לרבן שמעון בן גמליאל וכי הוא אמר שבודאי הוא נפל הא לא חייש אלא מספיקא וא״כ לרשב״ג גופיה נמי מספיקא תצא דרוב ולדות של קיימא הם דגם לרשב״ג אינו ודאי נפל וכדאמרינן בהדיא בפרק ר״א דמילה הא לא שהה ספיקא הוה. וגם דברי הב״י בב״ה תמוהים בזה שכתב דמשמע ליה להרמ״ה שזה ספק דדבריהם כמ״ש הרמב"ם בספ״ב והוא תמה דהרמב״ם לא כתב שם אלא דיבמה שמת הולד תוך שלשים מספק דבריהם וזה הוא משום דמדבריהם חשבינן לספק משום דמדין התורה א״צ חליצה דהלך אחר רוב ולדות אבל בנשאת ליבם אפילו לרשב״ג תצא:
ונשוב למה שאמרנו כי הגם שכתבנו ליישב דברי הרי״ף והרמב״ם מ״מ קשה להקל נגד הרמב"ן וה״ר יונה ובעל הלכות והרא"ש והר״ן הביאם. וגם בחדושי הרשב״א פרק ר״א דמילה הניחו בצ״ע. וא״כ גם בולד בהמה שהוא חולה י״ל נהי דסמכינן אסימנין שנוהגין ליתן בשינים וקרניים ואפשר שאינם סימנים מובהקים שאין לסמוך עליהם בשל תורה ונהי דבשל דבריהם דהיינו בסתם דלא חיישינן למיעוטא יש לסמוך עליהם ואין לדייק בהו כל כך. אך בולד שהוא חולה וקרוב למות אי ניחוש לדעת הגדולים שסוברים דבכה״ג גם לרבנן מחמירין וכמו שהוא דעת התוס׳ ובפרט שיש מקום לומר דגם הרי"ף והרמב״ם שהקילו בכל גווני במת תוך שלשים היינו משום דמיירי בגמרו סימניו וציפרניו וכמ״ש המ״מ בפרק א׳ מיבום ובגמרו סימניו לרבי אפילו ודאי בן ח׳ אמרינן סימנים מוכיחים עליו. ובפרק החולץ משמע דאי הוה מצינן למעבד כר״מ הוה פסקינן שלא תצא אפילו נגד רבנן וא״כ הכא אדרבי סמכינן. והרמב״ם פסק באמת כוותיה ולכן לא מקשינן מדרבא אאביי די״ל דסמכינן אדרבי ולהכי מקילינן אפי׳ בפיהק ומת כיון שגמרו סימניו דבלא גמרו סימניו פשיטא דאפי׳ מת מעצמו ספיקא הוה כמ״ש המ״מ וא״כ לפ״ז בבהמה שלא מצינו סימניו דשערו וצפרניו י״ל דמודו שיש לחוש כשהוא חולה וקרוב לפיהק של מיתה שהוא נפל אפי׳ מן התורה וא״כ אין לסמוך על הסימנים שנוהגין העולם בכה״ג. עכ״פ יצא לנו בזה ששפיר יש לסמוך על הסימנים שנוהגין העולם אך בולד שהוא חולה או מסוכן אין לסמוך על הסימנים דאולי לאו דאורייתא נינהו מאחר שלא מצינו להם סמך ובנשחט כשהוא ספק בן שמנה אי לאו דמסתפינא היה דעתי נוטה להקל וצל"ע ותלמוד עדיין. בפרט דמבואר בש״ע דאין סומכין על עכו״ם אפילו מסיח לפי תומו שהוא בן שמנה משמע דאפילו בדיעבד אסור מספיקא מיהו יש לנו כיוצא בזה בסימן קכ״ב סעיף י״א בכלי סעודה שכתב רמ״א שאין סומכין על מסיח לפי תומו. וגם המחבר אינו מיקל אלא מפני שנראה כמו שהוא אומר והתם בדיעבד שרי דסתם כליהם אינם בני יומן ואפ״ה לא סמכינן אמל״ת. אם כן י״ל אף דאין סומכין על מל"ת לענין לשחוט לכתחילה מ״מ בדעבד שרי אם נשחט וספק שהוא בן שמנה סמכינן ארובא. שוב ראיתי שגם ברא״ש ביבמות פרק החולץ כתב ורבנן פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי. אבל בפיהק ומת גם רבנן מודו דנפל הוא ע"כ הרי בהדיא פוסק כאביי וא״כ תימא על הטור בסימן קס״ד שסתם דבאשת כהן אינה חולצת במת דכיון דכתב הרא״ש דבנפל מן הגג פליגי משמע דקאי בשיטת ה״ר יונה דבמת מעצמו גם לרבנן נפל הוה. גם בסימן קנ״ו לא הביא דברי הרא"ש ועיינתי ברמזים שחיבר הטור וגם שם לא הובא דברי הרא״ש שחילק בין נפל מן הגג לפיהק ומת וצ״ע עכ״פ כיון דהרא״ש והתוספות וה״ר יונה והרמב״ן ובעל הלכות שוין לפסוק במת ע״י חולי דספיקא הוא ודאי יש לחוש לדבריהם אפילו באשת כהן. וכן בבהמה מסוכנת שלא נודע אם כבר יש לה תחילת יום שמיני אין לסמוך אסימנין כן נ״ל ברור. ועיין בתשובה שאח״ז בסמוך:
ומה שמפקפקין השוחטים שפעמים נמצא שיניים וקרנים תוך שמנה. נראה דלאו פקפוק הוא דאין ה״נ שהם באמת כלו חדשיו דרובא הכי הוא רק בידוע שהוא תוך שמנה אין לסמוך על זה לחוד משום לא פלוג. אבל בסתמא י״ל מבני שמנה הן ואין חשש של תורה ואין לדייק כולי האי: