משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה ז
ואודות שאלתו על הגשר שבין עיר פראגע לווארשויא איך להתנהג בשבת העוברים מפראגא לווארשויא או להיפך לפי שכלה תחומין באמצע העיר. הנה טרדת הזמן לא יתנני לבא באורך ואבא בקצרה כי מאי דפשיטא למר דאם ווארשויא מוקפת חומה לכל העיר מותר לילך בה אף שכלה תחומין באמצע העיר וזהו שגגה דבזה אין חילוק דאפילו בעיר מוקפת לדירה מ״מ אין לו לילך אלא במקום שכלה תחומיו. וכן מוכח ממשנה דס"פ כיצד מעברין ממה שאמר ר״ע א״א מודים לי במערה והיינו במערה שיש בה דירה ומודו חכמים במודד ופירש״י שם בד״ה למודד כו׳ בבא מעיר אחרת כו׳ וכלתה מדתו כו' אפילו במערה שיש בה דיורין שאין נכנס להלן ממדתו כלום עכ״ל. הרי דאף דיש במערה דיורין מ״מ אין לו יותר מתחומיו הואיל ולא שבת באויר מחיצות העיר וכן מוכח מהך דס״פ כיצד מעברין הנך דבני מברכתא דאמר להו גוו ביה טפי ומברכתא מוקפת חומה הוי כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו דף מ"ז ע״ב ואפ"ה לר״ע אין לו יותר ממקום שכלה תחומו ובמודד מודו רבנן לר"ע וע״ש וכן מוכח במג״א סימן ת״ח ס"ק ב׳ ומטלטלין בכולה ע״י זריקה יעו״ש והיינו ע״כ בעיר מוקפת לדירה כמו שכתב ברי״ף בסימן ת״ג א״כ השאלה הוא על שניהם הן על העוברים לפראגא או לווארשויא ונהירנא שבהיותי בפראגע פעם אחד נתעוררתי בזה ושוב יצא הדבר מלבי. ועתה אשר עוררני כ״ת והוא מלתא דדשו ביה רבים וראוי ללמוד זכות על מנהגם של ישראל:
ולכאורה הך מילתא תליא בפלוגתא דרש״י ותוס׳ בפרק כיצד מעברין דף נ״ה ע״ב. כי בגשר יש שם חדרים חדר מקצה מזה וחדר מקצה מזה לקבל הפתקין וגם לקבל תשלומין מהעוברים ושבים. והנה התם אוקמינן במערה דפריך אהא דתני דמערה אינה מתעברה עמה ופריך הא תני ר׳ חייא דמערה מתעברת עמה אמר אביי כשיש בנין ע״ש ופריך ותיפוק ליה משום בנין ומשני לא צריכא להשלים ופירש״י אם אין הבנין ראוי לדירה כגון שאין בו ד׳ על ד׳ מהניא ליה מערה לאשלומי והתוס׳ כתבו דיש לפרש עוד להשלים דיש בבנין ד״א וקאמר שמשלימה למערה לצרפה לבנין ואין מתחילין למדוד אלא מסוף המערה עכ״ל. ולכאורה נראה דרש״י דלא פירש כתוס׳ היינו משום דס״ל דאין משלים רק צירוף ד״א ומשם מתחילין למדוד מן הד״א שמשלימין לבנין ואינו מתעבר רק ד״א שהמערה מצטרפת לבנין אבל אם היתה המערה ארוכה הרבה אין מודדין מסוף המערה א״כ ה״ה בנ״ד בגשר אף שיש בו בית דירה מ״מ אין מתעבר כל הגשר לארכו. ואך נראה דבגשר אפי׳ רש״י מודה דהא לאו הכי צריך להבין מנ״ל לרש"י לפרושי דלא כפי׳ התוס׳ דבפשיטות הוי ליה לפרושי כפי׳ התוס׳. ולכן נראה דקשיא ליה לרש״י דתנא בברייתא ברישא אלו שמתעברין עמה נפשות והגשר והקבר למה לא נקט גם ברישא מערה עם הני כיון דגם במערה אם אית בה בית דירה מתעברת עמה ולכן ס״ל לרש״י דבגשר ואינך דתני דאית בהו בית דירה מודדין מסופן משא״כ במערה אין מודדין כ״א מן הד״א שמשלמת המערה להבית דירה ויותר אין מעברין והתוס׳ דמפרשי בע״א להשלים ס״ל דהחילוק בין מערה לגשר ואינך הוא זה דבגשר דאפי׳ הבנין בקצה השני שעומד חוץ לע׳ אמה ולהלאה מ״מ הדירה עושה כל הגשר כבית ובמערה בעינן שיהיה הבנין בתוך ע׳ אמה וא״כ פשוט אילו היו הבתים שבגשר ד״א דכל הגשר מתעבר אלא שכמדומה אין בבתים ד״א. אך נראה דלפרש״י דס"ל דהמערה מהני להשלים ד׳ אמות א״כ כ״ש הגשר שהוזכר בברייתא להתירא טפי ממערה י״ל דפשיטא טפי דמהני להשלים ד״א הגשר עצמה ובזה ניחא שהריטב״א מפרש להשלי׳ כשהבנין חוץ לע׳ אמה אהני ליה מערה למדוד מתחלתו ולפ״ז תקשה מה חילוק יש בין מערה לגשר והוי ליה למיתני גם ברישא מערה שיש בה בית דירה ולפמ״ש י״ל דלהך פירושא אפשר לומר איפכא דבגשר אין צריך שיהא הבית ד״א דאהני הגשר לאשלומי ובמערה דחמירא טפי בעינן שיהיה בבנין עצמו ד״א וכן נראה מדבריהם ד״ה נפש שכתבו ומה שלא הזכיר ד׳ אמות לא משום דסתמייהו ד' אמות דהא קבר כו׳ עכ״ל ואיך מוכח דסתמייהו ד״א די״ל שהבנין ד׳ אמות אלא וודאי דהגשר מצטרף וא״כ שפיר סתמא ד״א וא״ל דהתוס׳ מפרשים דגשר היינו שהגשר עצמו עשוי כעין בית ודרין בו דזהו דוחק. ועוד דבהכ״נ אין דרין בבהכ״נ עצמו אלא בחדר הסמוך לבית הכנסת כמ״ש התוס׳ פסחים דף ק״א אלא וודאי הגשר מצטרף ולכן סתמי׳ ד׳ אמות ומה שסיימו התוס׳ כיון שהזכיר בית דירה הוי כאילו הזכיר ד׳ אמות דפחות מד׳ אמות לא הוי דירה אין להוכיח דס״ל דהבית עצמו צריך להיות ד׳ אמות דהא לא חלקו על פרש״י במערה ואם מערה שלא הוזכרה בברייתא אין צריך שיהא בבנינו ד׳ אמות כ"ש גשר אלא דבהני אפילו בית דירה כל דהו מקרי דירה שהרי הוא מצטרף עם הגשר וא״כ בית דירה שבו ד״א מקרי וגם בפרש״י נראה דוחק לומר שמפרש דדוקא ד׳ אמות של השלמה חושבין דזהו דוחק דאם המערה מצטרפת בודאי מצטרף כולה ע״פ ארכה אלא דרש״י משמע ליה דהכא קאמר להשלים אבנין דסליק מיניה קאי דהכי מקשה ות״ל משום בנין ומשני להשלים הבנין והחילוק שבין מערה לגשר ואינך י״ל לפירש״י הוא זה דבמערה בעינן שיתחיל הבנין תוך שבעים אמה והמערה תשלים ולא כשעומד הבנין בקצה השני דכבר כלה עיבורו במערה וגשר אפילו עומד הבית דירה חוץ לעיבורו מהני והכי נמי משמע מהא דפירש״י קבר בית הקברות ולא פירש קבר יחידי כמו שפירשו תוס׳ אלא וודאי ס״ל דלכך לא הוזכר ד׳ אמות היינו כמ״ש בתחילה דסתמיה ד׳ אמות וא״כ קבר היינו בית הקברות דסתמיה ארבע אמות א״כ אכתי איך סתמא דבית ד׳ אמות אלא וודאי בקבר ואיך מצטרפת הקברות גופא ובית הקברות מסתמא אית בהו טובא וא״כ משמע דגם הגשר משלים. ובהכי ניחא דפריך אברייתא דר׳ חייא ותיפוק ליה משום בנין ולא קשה ליה אבריית׳ דבכולהו הזכיר בית דירה תיפוק ליה משום בנין ולכן צ״ל דשם פשיטא ליה דכיון שיש שם בית דירה כולה גשר בית דירה מקרי ואפילו הדירה חוץ לעיבורה של עיר סגי אבל במערה ליכא למימר דמהני בכה"ג דא״כ ליתני ליה מערה ולהכי משני דבמערה דווקא להשלים מהני והיינו אם התחלת הבנין תוך עיבורה מהני להשלים דווקא דהכי משמע פשטא דלישנא ולא כדברי הריטב״א דמיירי שהבנין עומד חוץ לעיבורה ובהכי ניחא דקשיא כיון דכתבתי לעיל דמעברין המערה כולה ע״פ כל ארכה דלא מסתבר לחלק המערה וליתן איזה ממנה על הבנין והמותר לא נחשוב א״כ הא גופא קשיא מנ״ל לרש״י דמשלמת גוף הבנין נימא דאינה משלמת רק העיבור וכמ״ש תוס׳ והבית צריך שיהא ד״א דווקא ולפ״ז ניחא דס״ל לרש״י דבגשר ואינך שלא הזכיר ארבע אמות ע״כ משום דסתמייהו ארבע אמות והיינו על כרחך משום דמצטרפין הגשר והקבר לארבע אמות כדפרישית ואם כן ממילא כיון שלא מצינו חילוק בש״ס כ״א מה שסובל הלשון להשלים דבמערה דווקא להשלמה מהני ובגשר ואינך אפילו עומדין חוץ לעיבורה מהני ואם כן ממילא במידי דהשלמה שוה מערה לבית דירה שבגשר וכיון דהתם לא בעינן ד״א ה״ה הכא וא״כ אין צריך לדייק כמ״ש למעלה דמשמע דאבנין דסליק מיניה קאי. וא״כ מוכח מכל זה דאין צריך שיהא בבית דירה ד׳ אמות גם אפשר לומר בגשר כיון שיש לו סמיכות מן הצד ואם השלאק בוים נסגר בלילה הנה כל הגשר מוקף בצורת הפתח ושפיר מהני ליה דירה שיש בגשר לשומרי הגשר כדאיתא סי׳ שס״ב ס״ו. גם מלשון הרמב״ם פכ״ח דין ג׳ שהעתיק בכולן ויש בהם בית דירה ובגשר וקבר ואינך כתב שיש בה בית דירה וג׳ מחיצות שאין עליהם תקרה ויש בהן ד׳ אמות על ד׳ אמות כו׳ ומערה שיש בנין על פיו ויש בה בית דירה וכן הועתק בשולחן ערוך והנה מדלא הוזכר ד׳ אמות רק בג׳ מחיצות ע״כ ס״ל דהני הן מסתמא ד״א וע״כ הגשר מצטרף דל״ל דסמך מדכתב בית דירה וסתם בית דירה הוא ד״א דא״כ למה הוזכר בג׳ מחיצות ד״א דאם בבית דירה בעינן ד׳ אמות כ״ש בג׳ מחיצות אלא וודאי בית דירה דגשר ואינך לא הוי ד״א דהגשר מצטרף להם הזכיר בג׳ מחיצות שאינו כן ועוד דאם מפרש כפירש״י דבמערה המערה מצטרפת א"כ משמע דגשר דומיא דמערה גם במ״א הזכיר ככל שני הפירושים על לשון ש״ע. משמע שמפרש כפירוש רש״י:
עוד נראה לי ללמוד היתר חדש דגרסינן בפרק כיצד מעברין דף ס״א אמר ר״ה עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה ארבעה מודדין לה משפת הנחל ופירש הרי״ף שם כי רוב העתים הנחל יבש ומשתמשין בה וכ״כ הנ״י בשם הגאונים והנה מה שפירש דרוב העתים הנחל יבש ולא פירש בפשיטות שהעיר מסתפקין במים שבנחל בוודאי הוא משום דקשיא ליה למאי נ״מ שמודדין משפת הנמל מעבר השני הא א״א לעבור בנחל בשבת דלעבור בספינה אסור בשבת עיין תשובות שב יעקב וכן נראה לאסור ולכן פירש דרוב העתים הוא יבש ואכתי קשה אמאי לא פירש בפשיטות שיש שם גשר שיש שם בית דירה אלא י״ל דלהך פירוש הדקה אין צריך להיות במשך כל אורך העיר כמו שפירש״י דכיון דלא בעינן אלא שיהא נוח להשתמש בו וסגי בד׳ על ד׳ דבלא״ה אין דרך כל בני עיר להשתמש כאחד בנחל א״כ סגי בד״א על ארבע אמות לכל בני העיר וגם ה״נ כיון דבני העיר מסתפקין מן הנהר הגשר לא גרע מן הדקה. ואף דהרי״ף הוה מצי לפרש שיש שם גשר קצר שאין רחב ד׳ זה אין קושיא דכיון שהוצרך לאוקמא באיזה מציאות מוקי בהך שהנחל מתייבש אבל אי הוי מצי לאוקמי בפשיטות בגשר שאין בה בית דירה לא צריך למימר שרוב פעמים הוא יבש אלא וודאי ס״ל דגשר שיש בו ד״א לא גרע מדקה ובהכי ניחא שם ד׳ נ״ז ע״ב אבני אקיסטפון דמשחינן להו תחומא מהאי גיסא דאדרשיר כו׳ הא איכא דיגלת דמפסקת יותר מקמ״א ושליש נפק אחוי ליה הנך אטמהת׳ דשורא דמבלען בדיגלת וקשה למה יועיל אטמהתא דשורא דמבלען בדיגלת היינו שהן בתוך הנהר ראשם והאי לא מקרי בית דירה במים בפרט בנהר גדול כזה ולא דמי להך דעושין פסין ד׳ כ״א דאחווי ליה מתוותא דשם שייך עכ״פ מציאות דירה ביבשה אבל במים לא שייך מציאות דירה כלל אלא נראה דהיינו אטמהתא דשורא היינו ירכי החומו׳ היה בשפתו והיה בהן ד׳ על ד׳ ולכן שרי מדין דקה ואם היה ע״פ אורך כל העיר איך שייך נפק אחוי ליה הלא כל אשר לו עיניו לנוכח יביטו אלא וודאי לא היה רק מקומות קטנות ד׳ על ד׳ אשר לא השגיח בהם ואין לומר א״כ איך אפשר לעבור שם די״ל דהיה שם גשר קצר שאין בו ד׳ על ד׳ וכההיא דכתובות דף קי״ב דנקיט במיצר ועבר והא דלא מוקי הרי״ף כה״ג י״ל דאולי בזמנו לא שכיח זאת:
בענין מ״ש רמ"א בא״ח סימן תרפ״ו ואם חל פורים ביום א׳ שמתענין ביום ה׳ שלפניו וחל בו ברית מילה מותר לאכול על המילה ולמחר ביום וי״ו יתענו האוכלין. ונראה דרמ״א לא איירי אלא לענין האוכלין שאינם בעלי ברית רק אוכלין בשביל מריעות וכן הוא בהדיא במנהגים שמהר״ר דוד מלנצהוט אכל עם כל הבחורים ולמחר התענו אבל לענין הבעלי ברית עצמן אחר שכבר העיד רמ״א שתענית זה אינו חובה ושיטת ר״ת נדחית מהך דספ״ב דתענית דיום י״ג יום ניקנור הוא והיה מהימים הכתובים במגילת תענית וכמ״ש בביאורי הגאון מווילנא וכיון דאינו חובה א״כ פשיטא דלא חמיר מט"ב הנדחה ליום א׳ שמבואר בסימן תקנ״ט ס״ט דבט״ב הנדחה אין בעלי הברית משלימין א״כ רמ״א ע״כ לא איירי מבעלי ברית דלא יהיה תענית אסתר שאינו חובה חמור מט״ב ואפי׳ כואבי עינים התיר רמ״א א״כ פשיט' שאינו חמור מט״ב הנדחה שיש בו תענית גמור יותר מד׳ תעניתים א״כ פשיטא שלא יעלה על הדעת להחמיר בתענית אסתר טפי א״כ פשוט דרמ״א לא איירי מבעלי ברית וכמבואר במנהגים להדיא וכיון דרמ״א לא מיירי מזה דהא הבעלי ברית מילתא דפשיטא שא״צ להשלים וע״כ לא כיון רמ״א לבעלי ברית:
ועוד דאפילו בט״ב שלא נדחה אינו דבר ברור שיצטרכו הבעלי ברית להשלים שכבר נודע קושיית השואל למהר״ם לובלין בסימן צ״ח והמג״א הביאו לעיל סימן תקנ״ט דאם נחלק בין נדחה לאינו נדחה מאי פריך בעירובין דף מ״א אהך דר״א בר׳ צדוק דמייתי שחל ת״ב בשבת ודחינהו והתענינו ולא השלמנוהו ופריך טעמא די״ט הא עי״ט משלימין ופרש״י שבכל תשעה באב הוא עי״ט שלהם אלמא דמותר להשלים בעי״ט וקשה מאי קושיא הא בכל תשעה באב שאינו נדחה דין הוא להתענות אפילו בי"ט שלהם עצמו משא״כ בנדחה דין הוא שלא ישלימו משא״כ בערב י״ט שהוא ט״ב שאינו נדחה אפילו היה י״ט שלהם עצמו חל בו היו משלימין ובוודאי קושיא עצומה הוא ומהר״ם לובלין דחק למאד ומ״ש המג״א ליישב דקשה עוד קושיא למאי דס״ל למקשה דלא עבדינן כר״ג א״כ קשה אמאי לא השלימו הא אפילו בר״ח חנוכה ופורים משלימין ק״ו בי"ט שלהם אע״כ בנדחה קיל טפי אלא אי ס״ל כר"ג דלעולם אין משלימין בכל ט״ב לא היה להם להשלים וא״כ למאי דלא קיי״ל כר"ג דאפילו בר״ח מתענה ומשלים ק״ו בי"ט שלנו וע״כ בט״ב שנדחה דוקא מקילינן. וגם לדבריו קשה אי מפלגינן בין חנוכה ופורים לי״ט שלהם א״כ ע״כ בס״ד לרבנן מחלק בין נדחה לאינו נדחה א״כ מאי קשיא ליה לר״ג דילמא גם לר״ג יש חילוק ודוקא בנדחה מיקל בי״ט שלהם וצ"ל דקושיא כיון דר״ג מיקל בט״ב שחל ע״ש שאין משלימין אפילו בלא נדחה גם בי״ט שלהם לא היה להם להשלים והשתא לפי האמת דמשני טעמא דר"ג שאני יו"ט של דבריהם כו' ואתי׳ כר״ג א״כ קשה מנ״ל להקל לרבנן אפילו בנדחה דילמא ר״ג לשיטתו דס״ל בחנוכה ופורים אין משלימין לכך מיקל נמי בי"ט שלהם ולא משום דנדחה ולרבנן באמת משלימין אפילו בנדחה ק"ו מחנוכה ופורים ואי אתיא כר״ג א״צ לחלק כלל בין נדחה ללא נדחה. ועוד תמוה דמאי משני בש״ס הואיל ומתענין בו שעות משלימין ופרש״י שהתענו ולא השלימו ותימא א"כ תקשי חנוכה ופורים דס״ל דמתענין בו ואין משלימין הרי דלא תליא בהא כלל ואפשר דהמג"א מפרש שאני י״ט של דבריהם הואיל ומתענין בו שעות משלימין וחנוכה ופורים ה״ל כעין דאורייתא שהוא דברי קבלה ס״ל אף ע"פ שמתענין בו שעות אין משלימין אבל זה דחוק דהא הש״ס לא מסיים רק על שבת גם לא הוזכרה סברא זו דדברי קבלה כדברי תורה כאן בש״ס כלל לכן הדבר ברור דלא קשיא ליה כלל מחנוכה ופורים שגזרו הצבור גזירה על כל צרה שלא תבא דנהי דודאי חנוכה ופורים חמור מי"ט שלהם מ״מ כיון דעת צרה היא בשעתה ס״ל לרבנן דמתענין ומשלימין ג״כ (ובהכי ניחא להרמב״ם דר״ח דאורייתא ואפ"ה מתענין ולפ״ז נראה כיון דלאו מועד גמור הוא הכתוב מסרו לחכמים כמו להרמב"ם שאר עינויים ביה״כ וכיון שעת צרה היא אין ראוי לשמוח בו לכן מותר אז להתענות ואין מפסיקין אחר שגזרו) וכן לר"ג אין משלימין דמ״מ יש לחוש לכבוד הימים רק לצעורי יש להתענות עכ״פ הואיל ועת צרה הוא והזמן גורם ובודאי כ״ש בפגעו ימים שהם י״ט שלהם דודאי מתענין ואפי׳ ר״ג מודה דמשלימין ואין הקושיא רק על אותן ימים שבאמת גם עכשיו אין להתענות בהם כמו תשעה באב שחל בשבת שאין מתענין סבירא ליה כמו שאין מתענין בחל תשעה באב עצמו בשבת כמו כן אין להשלים בחל בע"ש דמכל מקום מקצת תענית בשבת והשתא ס״ל להמקשן כמו שס"ל בחל תשעה באב בי״ט שלהם שאין משלימין ובפ״ק דתענית דף י״ב משמע שאינו תענית כלל בלא השלמה רק לצעורי נפשיה א״כ ס״ל דגם בערב י״ט שלהם לא היה להם להשלים בכל ט"ב כיון דכבר נצטערו כל היום עם הצבור אין להם להשלים עוד דס״ל בי״ט שלהם אינו תענית רק לצעורי בעלמא וא"כ גם בעי״ט אין לו להשלים ליכנס מעונה בי״ט שלהם ועל זה משני שפיר שאני י״ט דדבריהם כיון שעכ״פ הקילו בו להתענות שעות לצעורי עם הצבור אין לחוש להשלמה ג״כ משא״כ בשבת שלא הותר כלל להתענות בו שעות אין משלימין נמי בט״ב שחל ע״ש וזה ברור א״כ ליתא לדברי המג״א:
ועדיין לא עלתה ארוכה לקושית המקשה בתשובת מהר״ם לובלין ופשטא דש״ס משמע דאין חילוק כלל בין נדחה לאינו נדחה ואשר אחזה אנכי ליישב הקושיא הוא דודאי לא משמע כלל שאם היה קרבן עצים שלהם בט״ב עצמו שיהיו מופקעים מכלל הגזירה כשגזרו להתענות בט״ב דלא מסתבר שיהיה שום אדם מופקע מכלל גזירת חכמים הכלליית ושיהיה משפחה שתאכל ותשתה בט"ב ודאי פשיטא לן שאין שום משפחה שתהא מופקעת מכלל גזירת חכמים ובודאי יכולין לגזור על י״ט שלהם כ״ש מחנוכה ופורים א״כ ודאי אפילו היה חל קרבנן בט״ב פשיטא שהיו בכלל הגזירה רק בדבר שהוא במקרה לא העמידו דבריהם דלאו בכל יומא מתרחיש תשעה באב נדחה לכן לא העמידו דבריהם בזה והשתא קושית הש״ס כך הוא הא ערב יום טוב משלימין והיינו דודאי ע"כ כיון דעי״ט משלימין ע״כ שגם הם היו בכלל הגזירה שגזרו שיתענו גם בי״ט שלהם ואם כן ה״ל להשלים גם כן שהרי ע״כ גזרו עליהם להתענות בי״ט שלהם דאם לא כן לא היה להם להשלים בכל תשעה באב שהוא עי״ט שלהם וע״כ גזרו עליהם שלא יפרשו מן הצבור אם כן גם בנדחה היה להם להתענות שהרי ע״כ נכללו בגזירת הצבור שלא יועיל י״ט שלהם משום דהוה מילתא דקביעותא וכיון שנגזר עליהם להיות שוין לצבור לא יוסיף תת כח מה שהוא נדחה וע״ז משני הש"ס שפיר דנהי דנגזר עליהם שישלימו בכל ט״ב אינו משום ביטול י״ט שלהם רק די"ט דבריהם מתענין בו שעות וא״כ אין זה דחיית י"ט שלהם ושפיר י״ל במילתא דאקראי לא נתבטל י״ט שלהם ולק״מ קושית מהר״ם לובלין על הש״ס. והשתא נראה דרבינו יעב״ץ לא ביקש להקל באינו נדחה בשביל מילה היינו משום דלא פסיקא ליה שיוכל אדם להפקיע עצמו שלעולם לא יוכלל בגזירת צבור ואי מהדר לעולם למצוא סעודת מצוה נמצא שלעולם יאכל בט"ב וחדי לכן לא פסיקא ליה לפוטרו רק במידי דאי אפשר לעשות קביעותא אבל במידי דקביעותא מסתמא היו גוזרים גם עליו ואע״ג דודאי יש לחלק דסעודת מילה לאו קביעותא ולא דמי לקביעות התענית עצמו שחל בו י"ט קבוע. גם מה שהקשה מהרש״א דתקשי ליה מחנוכה ופורים עצמו דמשמע דערב חנוכה וערב פורים משלימין לק״מ לפמ״ש לעיל דודאי בעת צרה יכולין הב״ד לגזור כרצונם ור״ג ס״ל שאין גוזרין להשלים בחנוכה ופורים עצמן ולא קשיא רק מדבר שהוא במקרה ואינו בכלל הגזירה כמו בט"ב שנדחה שלא כיונו אל אותן שי"ט שלהם אז לא לאוסרן ולא להתירן בשעה שנגזרה גזירת ט״ב וממילא מקילין בי"ט שלהם והשתא קשי׳ להו כיון דע"כ נתכונו לאוסרן בעי״ט א״כ גם י״ט שלהם לא יועיל להם ומשני דאין ראיה ממה שגזרו עליהם שיתענו תענית שעות שיהיה בכלל הגזירה להשלים ג״כ. מיהו נרא׳ דלא החמיר רק בט״ב אבל בתעני׳ אסתר שאינו חובה רק מנהג בעלמא י״ל דלעולם לא גזרו על אותן שי״ט שלהם הוא וא״כ אפילו בלא השלמה י״ל ג״כ שא״צ להתענות כלל וכ״כ המג"א לעיל סי׳ תקס״ח לענין תענית ך׳ סיון דהבעלי ברית מותרין לאכול מיד די״ט שלהם הוא רק שהחמיר היכא שעושין הסעודה בלילה. ולכאורה נראה דודאי לא שפיר דמי לעשות סעודה שהזמן גורם ביום לעשותה בלילה דאל״כ למה לא השלימו בט"ב שנדחה בשביל שי״ט שלהם הוא וה״ל לעשות סעודה בלילה ואם קרבן העצים שנמשך מזמן המקדש ובזמן החורבן פסקה המצוה לגמרי ואפ״ה לא יאות למיעבדה בלילה כ״ש סעודת מילה שחביבה מצוה בשעתה וגדולה מילה בזמנה שדוחה שבת וגדולה מכל הקרבנות פשיטא שאין לדחותה מיומא דקביעא ואפשר דגם המ"א אינו מחמיר רק לקרואים שיוכלו לאכול בלילה אבל לא לבעלי ברית שהם המוהלים וסנדק ואבי הבן דהני לעולם שרו מיד:
אלא דקשה לכאורה למה לא יתענו ולא ישלימו כמו שמבואר בש״ס אע״פ שי״ט שלהם הוא התענו ולא השלימו ואמאי התיר המג"א בפשיטו׳ לאכול מיד. אמנם בתר עיון דברי המג"א נכונים והוא דבתענית דף י"ב איתא כל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית ופריך מהך דר״א בן צדוק שהתענו ולא השלימו ומשכי לצעורי נפשיה בעלמא ופרש"י עם הצבור אבל אינו תענית כו׳ ולא לקובעו עליו חובה וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל עכ"ל פשט לשונו משמע דאינו אלא מדת חסידות בעלמא ואילו רצו יכולין לאכול קודם רק כדי לצער עם הצבור. ולכאורה קשה דתקשי הך דעירובין בט״ב שחל ע״ש שאין משלימין למה יתענו כלל הא כל הצבור אין משלימין וכן לר"ג בחנוכה ופורים וא״כ אמאי פרש״י עם הצבור הא כל הצבור אין משלימין וי״ל לזה דזה שהוא גזירה פרטיית לא ביקשו להפסיק התעניתים וגזרו לצעורי בלא השלמה אבל בהנך שהם במקרה שאירע קרבן שלהם אי לאו לצעורי עם הצבור היה לנו להקל שלא יתענו כלל וא״כ מפרש״י משמע שאין חיוב תענית כלל ואפילו נימא דעכ״פ בלי השלמה איכא חיובא לצעורי עם הצבור מ״מ נראה דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דהא מצינו בתענית דף ט״ו ע"ב בג׳ תעניות הראשונות דאנשי משמר מתענין ולא משלימין ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל הרי שאין החיוב על כולם לצעורי עם הצבור ונראה הטעם כיון שהם עסוקים בעיקר העבודה הוה כמו י״ט שלהם דלא גרע מקרבן עצים שנקרא י״ט שלהם וגם באנשי משמר יראה הטעם משום ששייכים במצוה לפעמים אם תכבד העבודה על אנשי בית אב:
ונוראות נפלאתי על פרש״י שפי׳ באנשי משמר וכתב ובגמרא מפרש הטעם שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ואם היו מתענין לא היה בהם כח לסייעם. ותימה גדולה בעיני דהא כהן גדול ביה״כ יוכיח שכל עבודות מוטלות עליו ואפ״ה לא מצינו שיהיה בו חשש שיחלש ולא יוכל לעבוד עבודה רק חששו שמא יארע בו פסול וגם באחרונות מתענין ומשלימין לר׳ יהושע ומסתמא במקום חשש ביטול עבודה לא היו גוזרין והטעם שכתב רש״י ובגמרא מפרש שמא תכבד הוא בגמרא דף י״ז ושם לא נזכר זה הטעם רק על שתיית יין ודברי רש״י צע״ג. ולפום פשטא הטעם הוא משום שעסוקין בעבודה ועיין תוס׳ פסחים דף נו"ן דביום שעוסק בעבודה אסור במלאכה ונראה דהוה כמו יום טוב שלהם לכן לא היו מתענין כלל אלמא דהיכא דאיכא טעמא א״צ להצטער עם הצבור כלל וא״כ צדקו דברי מג״א דבכ׳ סיון שהוא י״ט שלהם מותרים לאכול מיד והיכא דאיתמר שצריכין להצטער בלא השלמה איתמר:
והנה מצינו במשנה לרבנן דאנשי בית אב אפילו באמצעיות לא היו מתענין כלל ומצינו בגמרא דף י״ד דעוברות ומניקו' מתענות באמצעיות. ולפמ״ש הטעם משום דאנשי בית אב עסוקין בעבודה מקרי י״ט שלהם א״כ משמע די״ט שלהם עדיף ממעוברות ומניקות וא"כ בתענית אסתר שאין מעוברות ומניקות מתענות דודאי לא עדיף תענית אסתר מתענית ראשונות ובראשונות אפילו אנשי משמר לא היו מתענין כלל כיון דפעמים יש להם שייכות בעבודה וא״כ דון מינה דבסעודת ברית מילה בתענית אסתר דמנהג פשוט שאין מעוברות ומניקות מתענין א״כ כ״ש אותן שהוא י״ט שלהם שא״צ להתענות כלל ולא חמיר מך' סיון שגזרו עליו בפירוש ואפ״ה הבעלי ברית מותרים לאכול ומי שלבו נוקפו לומר דרש״י לא פירש הטעם משום י״ט שלהם אמינא ליה מטונך הא ודאי לא יעלה על הדעת להחמיר בתענית אסתר טפי מט״ב שנדחה א״כ ודאי א״צ להשלים ואע"פ שכתבתי לעיל דרבינו יעב״ץ לא ביקש להקל בלא נדחה שלא יהיה לפעמים מופקע לגמרי מגזירת ט״ב די לומר סברא זו לענין ט״ב דחמיר אבל בתענית אסתר שאינה חובה רק מנהג בעלמא י״ל דבמקום מצוה לא נהגו כלל ומשמע שאסור להחמיר דאל"כ מאי קשיא להש״ס הא עי״ט משלימין דילמא רצו להחמיר עליהם וע״כ בי"ט שלהם אסור להחמיר א"כ אין להחמיר כלל באסתר תענית לבעלי ברית שהיא י״ט שלהם דלפרש״י גופיה הך לצעורי אינו חובה כלל רק מילתא יתירתא בעלמא כדפרישי' לכן יש להתיר ג״כ בט״ב שנדחה אחר מנחה גדולה שהוא מוי״ו שעות ומחצה ולמעלה כדאיתא בא״ח סימן רל״ב ומ״ש מג״א בסימן תקנ״ט שהוא מנחה קטנה שהוא י״א שעות תמיה לי דבהג״א מבואר מנחה גדולה ובספרים שלנו כתוב אחר י׳ שעות ונ"ל שצ״ל אחר ו׳ שעות שהוא זמן מנחה גדולה שהוא מו' שעות ומחצה כדאית׳ בסימן רל״ב עכ״פ נראה ברור שא״צ הבעלי ברית להתענות כלל באסתר תענית גם י״א שעות הוא אחר פלג מנחה קטנה ומנחה קטנה מט׳ ומחצה ולמעלה. גם תימא איך השהו המצוה של מילה עד אחר פלג מנחה קטנה דלר"י לילה הוא עיין ברכות דף כ״ז. עוד ראיתי לפעמי׳ מקילין באיזו תענית גם העומד והקוואטיר ובאמת מבואר ברמ"א סימן תקנ״ט דהמוהלים והסנדק ואבי הבן הם נקראים בעלי ברית מ״מ אפשר לצדד להקל בשאר תענית כגון תענית בכורים בע״פ או אסתר תענית שגם העומד והקוואטיר שעכ״פ שייכים לברית נקראים והוה כמו י״ט שלהם דהתוס׳ עירובין כתבו בדף מ״א על ראב״צ אף על גב דראב״צ היה כהן שמא אמו מבנימין או חתנם היה והיה עמם בסייעתם אם כן יש סמך לאותן שהם השייכים לברית נקרא ג״כ י״ט שלהם וא״כ העומד והקוואטיר עכ"פ שייכים לברית המה והם בסייעתם תמיד א״כ אין למחות גם באלה ועיין במג״א סימן ת״ע בשם ר"ש הלוי שמתיר לבכורים לאכול על המילה וכתב ובמדינתינו נהגו להחמיר א״כ עכ״פ בשייכים אין להחמיר וגם אין שייך כ״כ מנהג במה שהוא מחמת חיסרון ידיעת ההיתר: