אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה ו

תשובה ה

על קאלמוס הנקרא במדינה זו טאטרשקע זעלע מרוקחין בדבש או צוקער אם מברכין בפה"א ואם יש בו משו׳ בשולי נכרים:

תשובה. נראה פשוט לברך עליה בורא פרי האדמה ומה שביקש לדמות זה לעשבי דדברא שכתב בטור וש״ע סימן ר״ד בשם הראב״ד שאין נזרעין בידי אדם לא חשיבי פירי ומברכין עליהם שהכל כבר רמז לנו במג״א הטעם משום דלא חשיבי אבל זה שהוא מאכל חשוב אלא שגדל באגם פשיטא שכיון שנתקן יפה ועולה על שולחן מלכים שמברכין עליו ב"פ האדמה וכן בסימן ר״ג סעיף ד׳ על פירות שמוציאין אילני סרק מברכין שהכל כבר כתב בט"ז שאין זו אלא במינים גרועים וכן בניארא פירי גרוע הוא ולא חשיב אבל מה שהוא חשוב ודאי יש לברך עליו וכן מברכין על יאגדעס שאין נזרעין ג״כ ב״פ האדמה וכן מבואר בש״ע סימן ר״ג דאפילו זנגביל יבש מברכין עליו בפה״א אם רקחו בדבש דהזנגביל עיקר אף דבעינא אין מברכין עליו כלום. ובאמת לכאורה קשה לפי פירוש תלמידי רבינו יונה שהביא במג״א שם סק״ד לפי מ"ש במג״א דזנגביל אין בו משום בישולי נכרים אף שאינו נאכל כמות שהוא חי וס״ל הפירוש בגמרא דפריך כיון דרבא ס״ל בכס זנגבילא פטור פריך האמר רבא האי הומלתא דאתי מבי הנדואה שריא ומברכין עליו בפה״א ופרש״י אלמא נאכל כמות שהוא חי וא״כ מוכח דביבש דמסיק דאין מברכין עליו יש בו משום בשולי נכרים וכתב במג״א דה״ר יונה מפרשו לענין ברכה כיון שמברכין עליו בפה״א אלמא פרי הוא. וקשה מאי פריך מהומלתא שהוא זנגביל מרוקח בדבש ארבא דמיירי בזנגביל חי וכי ס״ד שלא יברכו על המרוקח שהוא טוב למאכל אלא ודאי ס״ל לה״ר יונה דאם חי אינו ראוי לאכילה גם לאחר בישול ה"ל הדבש עיקר ואין לברך עליו רק שהכל דלאו פירי הוא וא״כ מוכח דכל שאינו פרי כשהוא חי גם לאחר בישול אין מברכין עליו אלא שהכל מיהו כד דייקת לאו סברא הוא כלל דמה בכך שאין מברכין עליו כשהוא חי כיון שמבואר ברכות דף ל״ח ע״ב וכל שתחילתו שהכל שלקו מברך בפה"א ופרש״י ירק שאין דרכו לאכול חי ובישלו זו עיקר דרך אכילתו אלמא דאף דכשהוא חי אין שם פרי עליו לברכה מ״מ השליקה עושה פעולת הבישול וגמר הפרי לענין שיברכו עליו בפה"א א״כ כ״ש כשאין ראוי לאכול חי כלל וריקח אותו בדבש שאז עיקר אכילתו בכך דלא מגרע הברכה בשביל שאין ראוי לאכול חי וכן מבואר בש״ס שם בתורמסא דשלקי ליה ז׳ זימנין מברך עליו בפה״א והתורמוס משום מרירותו שולקין אותו שבע פעמים ושופכין המים וכן הוא בע"ז דף נ״ט דתורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי ודמי להומלתא לפרש״י ואפ"ה מברכין עליו בפה״א כיון שלאחר הבישול הפרי הוא העיקר. א״כ אין לחלק בין רטיבתא ליבשתא כיון שטוב למאכל אחר הריקוח ועולה על שולחן מלכים כדמוכח לפרש״י שמוכיח שנאכל כמות שהוא חי מדלית ביה משום בישולי נכרים א״כ מוכח דעולה על שולחן מלכים. ובאמת בלא״ה נראה דוחק לפרש לדעת הר״ר יונה שיהיה קושית הש״ס דכל שאין מברכין עליו כשהיא חי לא יועיל הריקוח לברך עליו בפה"א דהא לא רמיזא בש״ס וה״ל לפרושי. אלא נראה דה״ר יונה מפרש הומלתא הוא זנגביל שלוק ואינו משביח בטעמו ע״י השליקה ממה שהיה חי ואפשר ששולקין אותו בשביל רפואה או לרככו או לאיזה טעם שיהיה ולא ס"ל כפרש״י שמרוקח בדבש דמהא לא ס"ד לאקשויי כלל דפשיטא כשהוא טוב למאכל יש לברך עליו כפי ברכתו הראויה כיון שעיקר תיקונו בכך ובס״ד לא מפליג וס״ד דאפילו רטיבתא אינו מאכל ואינו נאכל רק לרפואה ומשני הא ברטיבתא כו׳ אבל במרוקח פשיטא שמברכין עליו בפה"א כיון שעיקר תיקונו בכך. ומעתה נראה שגם בקאלמוס מרוקח שטוב למאכל ועולה על שולחן מלכים דודאי מברכין עליה בפה״א ומ"ש הראב״ד בעשבי דדברא היינו אותן שאין נזרעין בשביל העדר חשיבותן שאין חשובין לזורען וכענין פירות שמוציאין אילני סרק מיירי ג״כ בכה״ג שבשביל פירות כאילו לא היו טורחין לנטוע אילני סרק בשביל פירותיהם דהיינו תפוחי יער וכמו שכתוב בט״ז אבל אם הפרי הוא טוב רק שאין דרך לנוטען או שאין ידוע דרכי נטיעתן והם גדלים דוקא ביער או מפני שהם לרוב אף ע״פ שהם חשובים פשיטא שאין המקום גורם. לכן על אגוזים קטנים ודאי מברכין כראוי אף שגדלים ביערות. וחשבתי לדעת מאין הוציא הראב״ד זה לברך שהכל על עשבים שאין נזרעין בידי אדם. ונ״ל שהוציא כן מהא דברכות דף ל״ו ועירובין דף כ״ח ע״ב בקורא דמסיק כיון דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא מברכין שהכל וקשיא למה יגרע מגדל מעצמו ומזה הוכיח הראב״ד דכשאין נזרעין לא מברכינן רק שהכל וא״כ נראה דדוקא בכה״ג שלא נטעי אדעתא דקורא הוא משום שאינו חשוב אין כוונת הנטיעה בשביל קורא וכפרש״י ברכות דף ל״ו שממעט האילן ובצלף אפילו על העלין מברכין בפה״א אבל קורא אין דרך לאכלו שממעט האילן וכן עשבי דדברא אין דרך לאכלן שאין חשובין משא״כ קאלמוס שהוא חשוב רק שדרכו לגדל באגם ומרוקח עולה על שלחן מלכים פשיטא שיש לברך עליו בפה״א. וכן משמע מפרש״י שפי׳ הקושיא מהומלתא הוא משום שע״כ נאכל כמות שהוא חי ולא פירש הקושיא מברכה אלא ודאי מברכה לא קשיא כלל דאף שאין מברכין עליו כשהוא חי מכל מקום כיון שנתקן ברוקח מעשה רוקח פשיטא שיש לברך עליו בורא פרי האדמה אף דאין מברכין עליו כלום כשהוא חי אם כן ה״ה בנ״ד אף שאין נזרע מכל מקום תקונו בכך ועולה על שולחן מלכים ובהכי ניחא מ"ש בש״ס בכמהין ופטריות דף מ״ם ע״ב דפריך מהא דמותר בכמהין ופטריות ולדברי הראב״ד לימא בשביל שאין נזרעין אלא פשוט דלא אמרה ראב״ד רק במה שאינו חשוב לזרוע. ואח״כ ראיתי שגם הגאון מהר״א ווילנא רמז להך דכמהין והכוונה בדעת הראב״ד ברור כמ״ש וכבר השמיע לנו כזאת בעל מג״א בשתי תיבות שאמר שאין חשובין אבל כמהין ופטריות חשובין רק שאין דרך גידולן בנטיעות. ויש לעיין במ״ש התוס׳ ברכות דף ל״ו ע״ב ופסק כן בש״ע סימן ר״ב סי״ז דמברכין על מושקטניס פה״ע וקנילה פה״א ובמשנה דעוקצין פ׳ ג׳ משנה ה׳ מבואר הקושט והחמס וראשי בשמים ופלפלין ופי׳ הר״ב מושקט וזנגביל וכ״כ בתי״ט בשם פירוש רמב״ם אין מטמאין טומאת אוכלין ולר"י בן נורי אין נקחין בכסף מעשר. ובמשנ׳ ז׳ מבואר הקור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שניקח בכסף מעשר. וא״כ ע״כ הני ראשי בשמים אין חשובין פרי כמו קור וא״כ כיון דקיי"ל דבקור מברכין שהכל כ״ש אלו הבשמים שאין נקחין בכסף מעשר שלא היה לברך עליהם רק שהכל ואין קושיא ממה שמבואר בש״ס בפלפל וזנגביל רטיבתא דמברכין בפה״א די״ל דהמשנה איירי ביבשתא וצ״ל דבקור כיון דלא נטעי אדעתא דקורא מברכין שהכל מ״מ הנך בשמים ופלפלין אף שאין נקחין מ״מ מברכין עליהם ברכה הראויה. וכן לא חילק הרמב״ם בין פלפלא רטיבתא או יבשתא משמע דאפילו רטיבתא אינו ניקח בכסף מעשר וצ״ל לענין ברכה שאני דאף שאינו אוכל וגם אינו נקרא פרי לענין מעשר מ״מ מברכין עליו ברכה הראויה לו. ועיין תוספות עירובין דף כ״ח ע״ב ד״ה איכא ועיין בעירובין שם איתא כשות מברכין עליה בפה״א א״ל אדרבה האי מאוירא קרבו (ס"ד דכשות רבי מאוירא) א״ל מסתברא כינוקא דבי רב דאי קטלי להיזמי מייתי כשותא ופרש״י שם כשות גדל בהיזמי ואין לו שורש בקרקע אלא מהיזמי צמח עכ״ל נרא׳ שגדל כמו שגדילין כמהין ופטריו׳ שגדל גם על עצים ואינו בדרך גידול פרי וכיון דס״ד דמאוירא רבי א"כ ודאי אינו נזרע בידי אדם כלל ואפ״ה מברכין עליו בפה״א הרי הדבר מפורש כמ״ש ועיין סוכה י״ג דהיזמי היינו קוצים ומזה ראיה דגם על פירות הגדלים בסנה מברכין ברכה הראויה ואף דעל כשות מברכין בפה״א היינו שאינו בדרך גידול פרי עד דס״ד דמאוירא קרבו אבל בפרי גמור שפיר מברכין בפה״ע וטעמא דמלתא כדפרישי׳ דתליא בחשיבות הדבר והרי בלא"ה הביא מג״א בשם האר״י שבירך עליהם בורא פרי האדמה ובנידון דידן פשיטא שיש לברך בפה״א מיהו משום בישולי נכרים יש לחוש מה שמביאין שהוא מעוטף בצוקר מסתמא נעשה בדרך בישול לא ידעתי לו היתר כיון שאינו נאכל כמות שהוא חי והעולם נוהגין היתר לאכלו וצ״ע ואפשר ללמד זכות כי כמדומה שדרך בישולו מתחילה מבשלין אותו במים להפיג המרירות ושופכין ממנו המים וכן עושין איזו פעמים ואחר שכבר הפיג מרירותו מרקחין אותו מעשה רוקח בצוקר וא״כ כיון שכבר נתבשל וקודם שנרקח בצוקר אינו עולה על שולחן מלכים ואף שאח"כ עולה על שולחן מלכים תו לא שייך ביה בישולי נכרים דאין בישול אחר בישול וכמ״ש בט״ז סימן קי״ג סק״ב. ועפ״ז אפשר שאין צריך לדחוק כדברי מג״א על מה שנוהגין היתר בזנגביל יבש שרקחו נכרי ונדחק דנאכל עם הפת גם הוא נגד דעת רש״י אבל לפמ״ש י״ל דודאי הומלתא דמיירי בזנגבילא רטיבתא אין דרך לבשלו ולשפוך מימיו קודם ריקוחו שהרי לפי האמת אפילו בעינו ראוי לאכילה אבל היבש נעשה ע״י כמה בישולים קודם שנרקח ממילא כיון דקודם שנרקח בדבש אינו עולה על שולחן מלכים לא יאסור אותו הבישול של הריקוח כן היה נראה ללמד זכות על מנהג העולם אלא דקשיא לי הך דע״ז דף נ״ט דפריך אתורמסא טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי הא אמר ר״ש ב״ר יצחק כו' כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים ומאי קושיא נימא כיון דמבואר בברכות דף ל״ח ע״ב כההיא תורמסא דשלקי ליה שבע זימנין כו׳ וכ״ה בביצה פ׳ א״צ דף כ״ה ע״ב א״כ בפעם ראשונה אינו ראוי לאכילה וכשנכשר אין בישול אחר בישול. ונראה דיש לחלק דבשלמא אי בעינן עולה על שולחן מלכים מעיקרא לא שייך ביה בישולי נכרים כלל אף שנתבשל אבל ללישנא דבישולי נכרים אוסר אף שאינו עולה על שולחן מלכים א״כ כל הבישול נכרי באיסור וגם מעיקר׳ היה נאסר:

בא״ח סימן רנ״ב ס״ג ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור וכתב מג״א סק״י א״כ הני חלוקים שמכבסין ע״ג הנהר שידוע שהם של ישראל צריך למחות בידו גם כתב בדבר ששם ישראל עליו מדינא אסור וצ״ע על הש"ע שכתב יש להחמיר דהיינו דינא דסימן רמ״ד ס״ד. ונראה דלא קשיא כלל ותחילה נבאר דגם דינא דסימן רמ"ד ס״ד שכתב לפסול האבנים ולתקן הקורות אפילו בבית נכרי אסור ומקורו מדברי התוס׳ ע״ז דף כ"א ע״ב שהוכיחו כן מן הירושלמי דאיתא שם אומנים נכרים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר רשב״א בד״א בקבולת אבל בשכיר יום אסור בד״א בתלוש אבל במחובר אסור והוכיחו התוס׳ דאף לפסול את האבנים בביתו של נכרי אסור כיון דלצורך מחובר הוא דהא במחובר כה"ג פליגי כו׳ דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא עכ״ל בקצרה. ובעניותי לא הבנתי דבריו דלפענ״ד אין שום ראיה משם דהא באמת רשב״א דאסר קבולת דמחובר לשיטתיה אזיל דס״ל שם דלא אמרינן אריס אריסותי׳ קעביד כדאית׳ בש״ס דילן אלא דבשדה לא קיי״ל כוותיה וקיי״ל בשדה דשרי דאמרינן אריסותי׳ קעביד אע"פ שהוא מחובר וברשות ישראל מ״מ שרי וא״כ תמה על עצמך הא קיבולת בבית ישראל אסור וע״כ עיקר הטעם דקיבולת בתלוש אין דרך לעשות בבית ישראל וחשדי ליה בשכיר יום משא״כ בשדה דאמרינן אריסותיה קעביד לא איכפת לן מה שהוא ברשות ישראל וא״כ ת״ק דרשב״א ס"ל בבנין כמו בשדה דהא בירושלמי לא נזכר בנין כלל רק מחובר סתמא ועיקר פלוגתייהו אי אמרינן קבלנותיה קעביד ולת״ק אפילו בנין שרי כיון דס״ל קבלנותיה עביד לא איכפת לן במה שהוא ברשות ישראל דהא שדה באמת מותר וכן מרחץ אי היה שייך ביה אריסותי׳ קעביד כדאיתא בש״ס אע״פ שנקרא על שמו של ישראל וא״כ לא תליא בהא כלל אלא דבבנין קי״ל כרשב״א כדמוכחא סוגיא דמ״ק ולא קיי״ל כר״ת דמוקי באבל וא״כ אין להוציא דברי הירושלמי מפשוטן דתלוש לעולם מותר בביתו של נכרי ואפילו מלאכה מפורסמת דומיא דמחובר דבתלוש תלינן לעולם בקבלנות לכך סתמא דמתני׳ בכלים לכובס ועורות לעבדן בכולן ב״ה מתירין עם השמש כיון שהוא בביתו של נכרי תלינן בקבלנות לא איכפת לן בפרסום כלל דתלינן בקבלנות כן נראה ברור למעיין היטב וגם מלשון הרמב״ם שהובא בש״ע שכתב פוסק אדם כו' בד״א בצנעה כו׳ אבל אם היתה ידוע ומפורסמת שהוא של ישראל אסור שהרואה אינו יודע שקצץ כו׳ אין כונתו לאסור קבלנות דתלוש בביתו של נכרי דבביתו של נכרי לעולם תלינן בקבלנות שכן דרך הקבלן לעשות בתוך ביתו ואין דרך לשכור על יום שיעשה בתוך ביתו שהרי יוכל להתעצל רק כשמפורסם והוא ברשות ישראל כמו שסיים לקצור שדהו כו׳ אבל בתוך ביתו של נכרי י״ל דשרי בכל גווני דתלינן בקבלנות כן נלע״ד. וא״כ אפשר דבדיעבד יש להקל וצ״ע דמסתפינא להקל נגד רבותינו בעלי התוס׳ והרא״ש. עכ"פ במ״ש המג״א להחמיר בחלוקים לפענ״ד אפילו לשיטת התוס׳ לא אסור רק במלאכה שתולין אותה בשכיר יום וכמ״ש הרמב״ם אבל במלאכה שידוע לכל שנותנין אותה בקבלנות כמו חלוקים שמכבסין ע״ג הנהר שבאמת הנכרים מקבלן לביתן רק שהם עצמם מכבסין במקום מוכשר הרי נודע לכל שהוא קבלנות ודאי שרי וגם לשון התוס׳ שכתבו כיון דלצורך מחובר הוא משמע דוקא בכה״ג אסור במפורסם כיון שהוא לצורך מחובר לא תלינן בקבלנות כמו שהבנין עצמו אסור אבל בכלים לכובס אין להחמיר כלל רק בבית של ישראל. ועפ״ז אפשר ליישב קושית התוס׳ שהקשו שרשב״ג אמר נוהגין בית אבא שהיו נותנים כלים לכובס נכרי שלשה ימים קודם שבת אמאי לא חשיב האי בג׳ דברי׳ שהחמירו כב״ש ולפ״ז י״ל דלא החמירו רק בית אבא שהיתה מלאכתן ידועה של בית נשיא וכמו שהחמירו וב״ש מחמרי בכל אדם וא״כ אינו כב״ש ואנן קיימא לן להקל בכל גווני בכלים לכובס נכרי:

בסי׳ רמ״ג סעיף ב׳ הגה״ה רק שכרם מנכרי כתב מג״א אפילו קנאם שרי כיון דלא ישב בה ולא נקרא שם ישראל עליו ע״כ וצ״ע דקשה לא יהיה ישראל מותר למכור מרחץ לנכרי שהרי נקרא על שמו וצריך לומר דמכירה קלא אית לה ונודע שנמכר לנכרי וכן קיי״ל במוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי דקלא אית ליה וא״כ ה״ה איפכא כשקנה הישראל כבר מפורסם שהוא של ישראל ואפשר לומר דהא דאמרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי היינו מי שכבר הורגל לעבדו בעצמו אבל אם לא הורגל לעמול בעצמו שפיר תלינן באריסות. ולפ״ז אם היה לו מקום שידוע שהוא שלו ועשה בו מרחץ מחדש יכול להשכירו ג״כ כיון שלא הורגל לעבוד בו בעצמו וצ״ע ומ״ש בש״ע אם השכירם שנה אחר שנה קשה איך עשה שנה ראשונה ואין לומר שקנהו מחדש דא״כ בשנה ראשונה נמי שרי וצ״ל שפסק לשבות בשבת:

במג״א סי׳ רמ״ד סק״ד חצרו מדלא כתב סתם לבנות לו חצר משמע כו׳ אבל אם עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי ומ״מ נ״ל דאסור דיש לחוש לשכינים עכ״ל משמע לפ״ז אם עומד במקום אחר שאינו מפורסם גם לשכינים שרי ולא נהירא דהא איתא במ״ק דמקבלי קבולת חוץ לתחום באיכא מתא דמקרבא אסור אלמא דחיישינן אפילו לעיר אחרת ולא מפלגינן כלל אם המתא דמקרבא אין מפורסם להם שהוא של ישראל אלא אמרינן מסתמא נודע ומ״ש הרמב״ם חצירו נ״ל דקמ״ל אם קנה הישראל מנכרי קרקע ושיבנה הנכרי בנין עליו בזו יש להתיר דומיא דמרחץ לעיל סימן רמ״ג במ״א סק״ג כיון שלא נתפרסם עדיין שהוא של ישראל ואפילו יוודע לאחד שהישראל קנה ידע שקנה ממנו גם הבנין שיבנה הנכרי ובכה"ג שפיר י״ל דשרי:

בש״ע לקצור שדהו וכתב המג״א אע״ג דשדה לאריסות קיימא י״ל דדוקא כשהאמת כן אבל כאן כשיראו שאין הנכרי נוטל חלק בפירות יאמרו ששכיר יום הוא כ״כ הר״ן והמ״מ ולענ״ד קשה כיון דבאמת קבלנות שרי מדינא דהא מקבלי קיבולת חוץ לתחום מותר משום דליכא עוברים ושבים בשבת ולא חיישינן שלמחר בחול כשיעברו יהודים יוודע להם שאתמול נבנה אף שמתברר בקל כ״ש שאין לחוש שיוודע לנכרי שאין הנכרי נוטל חלק בפירות דזהו דבר רחוק ולא מסתבר כלל ואפילו יוודע להם אפשר שידעו ג״כ שקבלנות הוא:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה