אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה ה

תשובה ד

שאלת בענין עיקר וטפילה שהדין שהעיקר פוטר הטפל גם מברכה אחרונה אם אכל העיקר פחות מכשיעור והטפל אכל כשיעור אם צריך לברך ברכה אחרונה על הטפל:

תשובה. מה שהבאת מהא דמוציא פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו אלמא אף שיש כשיעור בטפל פטור אף על הכלי ועל העיקר נראה דלא דמי איסור שבת לדין ברכות דודאי לענין שבת י״ל דפטור דכיון שבטפל אין שיעור ועיקר כונתו להוציא הטפל מקרי מתעסק אצל הטפל וכעין מה דאיתא בשבת דף ע״ה גבי חלזון דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה ואף דשם כתבו התוס׳ דמתעסק לאו דוקא רק משום מלאכה שאין צריכה לגופה הכא אין ההוצאה נקרא רק על האוכל שהיא מלאכת מחשבת ולא על הכלי שאין כונת הוצאה עליו דהא פשיטא שאם אכל דבר מלוח שהפת טפילה אטו נימא אם אכל אחריו פת אסורה מכלאי הכרם או שנדר הנאה ממנו אטו משום דנקרא טפל לענין ברכה לא יתחייב על האיסור הא ודאי שהוא חייב והיינו משום דחיוב האיסור על הנאת גרונו ומעיו ומתעסק בחלבים ועריות חייב ג״כ שכן נהנה כדאיתא בפ׳ ראוהו ב״ד לענין מצה ובכריתות דף י״ט וכן אם אכל מליח ואח"כ אכל מצה ונתכוין לצאת ידי מצה אטו נימא דלא יצא בשביל שהוא טפל הא ודאי ליתא וגם לענין ברכה על הנאה הוא מברך כדאיתא בברכות דף ל״ו כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי וכן הוא בדף ל"ח:

ולכאורה היה נראה דגם לענין ברכה מיפטר דהא באכל מליח ופת אחריו א״כ אפילו אכל מליח כשיעור הא משכחת לה דעל הפת חייב בברכת המזון מן התורה כגון ששבע ממנו וא״כ אפילו אכל מליח כשיעור איך יפטר ברכת המליח את ברכת הפת שהיא תורה א״כ הברכה שעל המליח על הפת כמאן דליתא ואיך יפטור מברכה דאורייתא בברכה שאינה פוטרת הפת אלא ודאי הטפל גם לענין ברכה דאורייתא כמאן דליתא וכ״ש היכא דהברכה דרבנן מיהו נ״ל דבכה״ג לא מחייב בברכת המזון דאורייתא דאם אוכל הפת להשביע נפשו כי ירעב אפילו שאכלו אחר מליח הפת עיקר שהרי עיקר הוא במה שמשביע נפשו ועל זה בודאי לא היה המליח פוטרו אלא דבכה״ג לא מקרי פת טפל כלל רק מיירי שאינו רעב לאכול פת וכבר הוא שבע ואחר המליח אוכל הפת על השובע להפיג חריפות המלח אם כן אין חיוב דאורייתא בברכת המזון וי״ל דשפיר מיפטר בהך ברכה של הטפל כיון דאין חיוב דאורייתא בכה״ג בברכת המזון אזלינן בתר עיקר. ובאמת הך גופיה דהטפל פוטר עיקר מברכה אחרונה אינו מבואר בפירוש דבבית יוסף סימן רי״ג הביא דהכל בו נסתפק בזה והבית יוסף כתב שם דפשוט שפוטר כדמוכח מהך דדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ובש״ס דף מ״א פרש"י בהדיא דאין טעונין ברכה לאחריהם משום דברכת המזון פוטרתן וכן הוא בש״ע סימן קמ״ז דברכת המזון פוטרתן ותמהני על המג״א שמסתפק אם אוכל פחות מכזית אם פת פוטרתן ותימא כיון דבפחות מכזית לא יברך ברכת המזון איך יפטרו מברכה שלאחריהם ואיך יעלה על הדעת שיאכל למעדנים כל מאכל מבלי ברכה אחרונה בפרט שלפעמים באים מחמת סעודה דברים הטעונים ברכה מעין שלש וי״א שהיא דאורייתא ואיך יפטר בלא כלום והרי מבואר בש״ע ברכת המזון פוטרתן אבל בכדי לא מיפטרי דבשלמא אם מברך ברכת המזון י״ל שפיר שיוצא מן התורה אף למ״ד ברכת מעין שלש דאורייתא י״ל דמ״מ יוצא מן התורה בברכת המזון אבל איך יעלה על הדעת לפוטרו בלא כלום וצ"ל דברכה אחרונה ודאי צריך לברך ולא נסתפק במג״א רק על ברכה ראשונה אם אין דעתו לאכול רק פחות מכזית אי מקרי טפלים ללחם וצ״ע:

ואיכא למידק לדעת הפוסקים דברכה מעין שלש דאורייתא כמ״ש בטור ס״ס ר״ט א״כ איך איתא בש״ס דף מ״א בצנון וזית דמברך על הצנון ופוטר את הזית אם הצנון עיקר וקשה איך תפטר ברכת הצנון שהוא בורא נפשות שאינה תורה את הברכה מן הזית שהיא מן התורה ונראה ג״כ דמיירי שאינו תאב לאכול זית רק להפיג חורפו של צנון ובכה״ג שאינו אוכלו בשביל שתאב לאותו מין ודאי לאו דאורייתא היא ושפיר פטרה ליה ברכת בורא נפשות של הצנון כיון שאינה מן התורה ובאמת לא ידעתי אם יצוייר זה שיצטרך לאכול טפל כשיעור על פחות מכשיעור עיקר ואולי בצנון וזית סגי ג״כ בפחות מכשיעור זית וכל שאוכל יותר ממה שצריך להפיג חורפו לא מקרי טפל:

ובעיקרא דמילתא ראיתי שיש לעיין טובא דהנה המשנה פ׳ כיצד מברכין דף מ״ד הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת ופריך מי איכא מידי דמליח עיקר ופת טפילה ומוקי באוכל פירות גינוסר והתוס׳ שם ד״ה באוכלי הקשו וא״ת פירות הוה עיקר ומליח טפל ותירצו שלא אכל הפירות באותו מעמד א״נ בשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח דלא היה יודע שיחלש לבו ותמיה לי טובא אחר דנחית התנא לאשמעינן דין עיקר וטפל אמאי הניח התנא העיקר ונקט הטפל וה״ל לאשמעינן הך דינא לענין המליח אם היה לפניו שהפירות פוטרין אותו וראיתי בט״ז סימן רי״ב הרגיש בזה ומה שתירץ בזה דקמ״ל דמברך על המליח אע״פ שהוא טפל כיון שלא היה לפניו דברים דחוקים הם דמ״מ טפי ה״ל למינקט עיקרא דדינא ולפלוגי בין שהיה לפניו או לא היה לפניו. ואני תמיה על רבותינו בעלי התוס׳ למה הוצרכו למידק דהא י״ל ודאי הא דעיקר פוטר הטפל היינו משום שדרך לאכול מה אחר העיקר פוטר הטפל דברכת העיקר קאי ג״כ על הטפל כמו בצנון שדרך לאכול דבר אחריו להפיג חורפיה אי ברכת הצנון אף על הזית משא״כ במליח אף דמוקמינן באכל פירות גינוסר לא שייך דברכת הפירות תפטור את המליח די״ל דאין כל אוכל פירות גינוסר צריך למליח רק כשאוכל הרבה ונחלש לבו א״כ אין זה אלא במקרה ובכה״ג י״ל דאין המליח טפל כלל לפירות גינוסר אבל הפת להפיג חורפיה של מליח שפיר י"ל דאורחיה הוא וברכת המליח פוטרתו אבל המליח לעולם אינו נעשה טפל לפירות גינוסר אפילו קובע לאכול הרבה אין קבע לפירות משא״כ בדברים הבאים מחמת סעודה קביעת הפת עיקר והדברים הבאים טפילה הם לגבי פת לכן הך דדברים הבאים מחמת סעודה לא דמי׳ כלל להך עיקר וטפל של פת ומליח דשם המליח מכריחו לאכילת פת להפיג חורפיה אבל הפת אינו מכריח לדברים הבאים מחמת סעודה שאם יאכל הפת לבדו לא יצטרך לשום דבר להפיג טעמו כמו שהמלח צריך לפת שיבא אחריו להפיג טעמו אלא דמ״מ מכח חשיבות הפת נעשין כל הדברים הבאים מחמת סעודה טפלים לו שעיקר הסעודה נקראת על שם הלחם ואני תמה על בעל המאור שהקשה מאי קמ״ל ר״פ בדברים הבאים מחמת סעודה הא מתני׳ היא כל שעיקר ועמו טפילה כו׳ דלפענ״ד לא קרב זה אל זה דשם הטפל מצטרך לעיקר לכן אפילו הפת שהוא חשוב נפטר בטפל ור״פ קמ״ל דהפת שהוא עיקר מחמת חשיבותו שאר דברים נעשים טפלים לפת אף שאין הפת צריך להם וזה ברור. אמנם כן אחרי העיון היטב מזקנים אתבונן דברי הטור שכתב ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת ובט״ז הביא דמהרש״ל הקשה דבגמרא משמע דדוקא באוכל המליח אחר פירות גינוסר הוא דהוה פת טפל ובט״ז תירץ דבגמר׳ מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח רק בשביל פירות גינוסר משא״כ בטור מיירי שיש לו חשק לאכילת המליח ע״ש ודברים תמוהים הם דפירות גינוסר מאן דכר שמייהו במשנה הא בגמרא פרכינן מי איכא דמליח עיקר ופת טפל ואם כן קושיית מהרש״ל קמה וגם נצבה כמו נד לכן לפענ״ד נראה ברור דס״ל להטור דודאי מתני׳ כיון דלא נזכר פירות גינוסר איך שייך לומר דבפירות גינוסר מיירי אלא נראה ברור דבלא״ה הקשו התוס׳ יהיה המליח טפל לפירות לכן נראה דטפל לא מקרי רק כשאין תאב לאכול כלל זה המין כמו בצנון וזית איירי שאינו תאב כלל לאכול זית ולולי חורפו של צנון היה נוח לו שלא לאכול הזית כלל אבל אם תאב לאכול זית מצד עצמו גם כן אינו נעשה טפל לצנון כלל ואפילו יהיה תאב לאכול הזית מכח שהצנון גרר לו תאות אכילת זית לא מקרי הזית טפל משום הכי דאטו אם ישתה יין הרבה עד שיגרור לו תאות אכילת פת נימא משום זה יהיה הפת טפל ליין הא וודאי ליתא דסוף סוף מאחר שחפץ בגוף הדבר חייב לברך עליו ברכה הראויה ולהכי פרכינן בפת ומליח מי איכא מידי דמליח עיקר ופת טפל היינו שלא יאכל הפת שאינו תאב לו כלל רק בשביל מליח שאכל קודם לו לכן לא אשכח ליה בש״ס רק כשאכל פירות גינוסר דאחר פירות אלו תאב לאכול מליח וכיון שאכל מליח דרכו לאכול פת אף שאינו תאב לו כלל רק להפיג חריפות המלח וכיון שאינו תאב ללחם מקרי טפל ונפטר בברכת המליח אבל המליח שאוכל אחר פירות גינוסר אינו נקרא טפל מאחר שתאב לאכול המליח אחר הפירות לא מקרי טפל כלל אבל מליח שאוכל בלא פירות גינוסר מסתמא הוא לחזק לבו למלא את נפשו א"כ הפת ה״ל עיקר אבל אחר פירות גינוסר אינו תאב למליח רק שהפירות גרמו לו שיהיה תאב לדבר מלוח אבל אינו תאב לפת כלל וא"כ י״ל דודאי המשנה איירי בסתמא במציאות שאם הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו דייק התנא להורות נתן שמיירי בענין שהמליח עיקר והפת טפילה והיינו שאינו אוכל הפת לתיאבון כלל רק להפיג חריפות המליח ואילו לא היה לו חריפות המלח לא היה תאב לאכול הפת כלל כן נ״ל ברור בפירוש הש״ס ומעתה הטור בדורו שלא ידענו איזה ענין שיהיה לו חפץ באכילת מליח ולא יתאוה לפת כלל לזאת החכים עצמו בעל הטורים בחכמת לשונו שיהיה בענין שאינו אוכל הפת אחר המליח רק שלא יזיקנו בגרונו מורה בעליל שאינו תאב לאכול הפת כלל ומה שגרם לו תאות המליח ולא הפת אין אתנו יודע עד מה לאיזה סיבה תהיה לכן תלה הדבר בדעת כל אדם יבין בעצמו ידע אינש בנפשיה שיהיה באיזה ענין ברור לו שאינו תואב לפת כלל רק שלא יזיקנו בגרונו כי ענין פירות גינוסר לא הי׳ מצוי בזמן הטור ועיקרא דמילתא תליא באינו תאב לאכול הפת כלל רק להפיג חריפות המליח וכן משמע מפרש״י ברכות דף מ״א ד״ה כשהצנון עיקר שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל ותנן כל שהוא עיקר כו' עכ״ל משמע אם ע״י צנון נגרר לאכילת זית ותאב לו לא מקרי טפל רק כשאינו אוכל זית רק להפיג חורפו של צנון אבל כל שתאב לאכול אותו מין לא מקרי טפל להפטר מברכה של מין הקודם אם לא שמין מעורב במין ואוכלם כאחד בזו אמרינן שמברך על העיקר ופוטר הטפל כדאיתא בש״ס ברכות דף ל״ו בשמן דאכיל ליה ע״י אניגרון דה"ל אניגרון עיקר דלא שייך ביה חילוק ברכה כיון שהוא מעורב ואפשר דהיינו דמרבינן בזה הכלל דמתני׳ אבל בשני מינין נפרדין שאוכלן בזה אחר זה אין האחד נעשה טפל לחבירו אם לא שאינו חפץ בטפל כלל רק בשביל העיקר. ולפ״ז במ״ש הב"י בשם האגור דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב יברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי ברכות עדיף כה״ג עכ״ל ועיין במג״א מה שהרבה להשיב עליו ז״ל וצריך עיון מ״ש ולא חביב משמע דאף ששניהם שוין מברך על הזית וצ״ע למה דהא הצנון עיקר ועוד דמאי פריך בגמרא למה ליה לר״י כל שהוא עיקר דילמא סבירא ליה לר״י מין ז' עדיף מעיקר כי היכי דסבירא ליה לאור זרוע דחביב עדיף ודחק במגן אברהם דמ״ש אבל אם הצנון עיקר ולא חביב היינו שלא נחלש לבו רק שאכל צנון עם זית אף שלכאורה הזית טפל לצנון מכל מקום אין הצנון עיקר דילמא הזית עיקר שהרי אוכל שניהם ואין הצנון חביב עליו יותר מן הזית ע"כ מברך על הזית כו' עכ״ל. הנה דחק בדברים משמע דמשמע ליה דצנון שהוא עיקר פוטר הזית שהוא טפל אם הצנון חביב עליו ביותר מן הזית. ולפענ״ד נראה כוונת האגור במ״ש שאם הצנון עיקר וחביב היינו שאינו תאב לאכול זית כלל רק להפיג חורפו כפרש״י אבל אם הצנון עיקר שהוא קובע אכילתו על הצנון יותר מעל הזית לאיזה סיבה ידוע לו או שאין לו הרבה זיתים א״כ מה שאוכל הזית כונתו ג״כ בשביל הנאת הזית לא מקרי טפל כלל לצנון אף שצריך ג״כ שהזית יפיג חורפו של צנון מ״מ אינו נטפל לצנון כלל שהרי היה רוצה לאכול הזית אף אם לא היה אוכל מקודם הצנון ואינו פוטר לזית מאחר שאין הזית נטפל לצנון מכח חשיבותו רק מכח שצריך לו ולא דמי לדברים הבאים בתוך הסעודה שהפת פוטרן אע״פ שהדברים הבאים בתוך הסעודה חביבים יותר מן הפת דשם הדברים נטפלים מכח חשיבות הפת אבל טפל דצנון וזית אינו נטפל בשביל החשיבות רק בשביל שצריך זית לצנון לכן אינו פוטר רק אם אינו תאב לאכול המין ההוא רק להפיג חורפו כדמשמע מפרש״י וכדפרישית בדברי הטור וכ״כ בש"ע:

ומעתה נראה במ״ש רמ״א והוא מתה׳ד סימן ל״א שאם אוכל הטפל תחילה כגון שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחילה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל ובב"י השיג דבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו כמו בפחות מכשיעור ובד״מ ישב דבריו דמ״מ כיון שאינו רק טפל אינו מברך רק שהכל וכבר הסכים המג״א עם הב״י וכתב דהא״ז מיירי שהשתיה דבר שברכתו שהכל לכן מברך עליהם שהכל ע״ש וכונתו דמברך שהכל ופוטר גם המשקה אף שאוכל הגדגדניות תחילה שהרי הוא נטפל למשקה ועיין בט״ז ולי נראה ראיה לדברי ב״י מדברי התוס׳ דף מ״ד אהך דהביאו לפניו מליח ופת עמו דמוקמינן בפירות גינוסר והקשו התוס׳ דליפטרו הפירות המליח ותירצו שלא אכל הפירות באותו מעמד הרי בהדיא דס״ל להתוס׳ שהמליח הוא טפל לפירות גינוסר ואפ"ה קאמרה מתני׳ דמברך על המליח ומשמע מה שהוא ברכת המליח אם הוא זית מליח מברך בפה״ע או איזה מין מליח שהוא לא תשתנה ברכתו הרי בהדיא כדברי מרן הב״י ואף לפמ״ש דלענ״ד פירוש אחר במשנה מ״מ ודאי חזינן דלהתוס׳ פשיטא להו שלא נשתנה דין המליח בשביל שהיה טפילה לפירות גינוסר. מ״מ לענ״ד לדברי הטור וש״ע דדוקא בדג מליח אם אוכל פת אחריו שאינו תאב לפת כלל רק שלא יוזק בגרונו הוא שאוכל הפת גם התוס׳ אפשר דמודים לדינא בזה כמש״ל. ויצא לנו מזה אם שותה יי״ש ואוכל פת אחריו למתק שתייתו אם כונתו לסעוד הלב מסתמא תאב הוא לאכול הפת א״כ צריך לברך על הפת המוציא ואם הוא כזית צריך ג״כ בהמ״ז אחריו וכן בדג מליח אם אוכלו לרעבון נפשו וכאב לבו הגם שהפת פועל להפיג חריפותו מ״מ גם אכילת הפת כונתו לחיזוק לב לא מיפטר כלל בברכת המליח רק אם אין לו חפץ לאכול הפת רק שלא יוזק בהא פטור:

ועתה נבאר בענין הספק שהוא אם אכל דג מליח פחות מכזית ואוכל כזית פת לפי דברינו שאינו תאב לאכול הפת רק שלא יוזק בגרונו הנה כבר כתבנו דטפל אינו פטור בלא כלום רק בברכת העיקר הוא שנפטר וא"כ ודאי צריך ברכה אחרונה דאף שאינו תאב לאכול פת אינו בגדר אכילה גסה דמיפטר אפילו ביוה״כ רק שאין לו חשק לאוכלו ולא היה אוכלו בכדי מ״מ אם אכלו אית ליה הנאה מיניה כל שאינו אכילה גסה שקץ בו דבכה״ג לענין יה״כ ואיסורי מאכלות חייב גם לענין ברכה לא מיפטר בלא כלום וא״כ לכאורה צריך לברך ברכת המזון על הטפל וכן אם הטפל מחמשת מינים צריך מעין שלש אלא דמשמע מדברי התוס׳ ברכות דף ל״ז דפשיטא להו דלא אשכחן ברכה מעין שלש אלא היכא דבריך קודם אכילה בורא מיני מזונות ואם איתא הא משכחת לה כשהטפל מחמשת מינים ואכל פחות מכשיעור מן העיקר שמברך על המחיה אף שלא בירך בורא מיני מזונות וגם לא מסתבר אם הוא נטפל לפחות מכשיעור בשביל זה ישתנה ברכת הטפל לכן נ״ל דודאי אם אכל מליח ואח״כ אכל מיד פת אחריו כיון דלענין בורא נפשות כל האוכלין מצטרפין א"כ אילו אכל פחות מכשיעור מן הטפל והי׳ משלים לעיקר היו מצטרפין לבורא נפשות אם כן גם בשאוכל יותר אמרי׳ דקצתו משלים לטפל והוה כאילו היה העיקר כשיעור ואף שלא היה שיעור מדבר שאכל לעיקר מ״מ מצטרף לבורא נפשות שהוא ברכה כוללת ואפילו אכל כזית אחר שתיה פחות מכשיעור מ״מ כיון דבורא נפשות נתקן על כל אוכלין והיינו כל שיעורי כזית הם בכלל בורא נפשות במה שנהנו מעיו בכזית אוכל או רביעית משקין ולא דמי למ"ש הרא״ש דבשביל חסרון שיעור לא תשתנה הברכה דכאן לא שייכא ברכה אחרת וכי היכא דאם היה אוכל אוכל פחות מכשיעור וטפל אחריו פחות מכשיעור היו מצטרפים שניהם לבורא נפשות א״כ בשביל שהעיקר חסר השיעור מ״מ על טפל זה לא נתקנה ברכת המזון ואם אין ברכת העיקר בורא נפשות אי אפשר לצרף הטפל שיברך עליו כאילו אכל כשיעור מן העיקר כיון שבאמת אין שיעור מן העיקר לא שייך לברך ברכה אחרונה שהוא על שיעור העיקר וגם ברכת המזון לא שייך לברך דלא תיקנו ברכת המזון כשאינו אוכלו לעיקר דהא אם היה בעיקר שיעור היה נפטר בברכה אחרונה של העיקר ואם כן בשביל דאין בעיקר שיעור לא נחדש לו ברכת המזון ואינו מברך רק ברכה הכוללת לכל הנאות הנוף שנהנה הגוף מכשיעור ולא דמי למה שהשגתי לעיל על תרומת הדשן שכתב לברך שהכל על הגרעינין דהתם כיון שהדין שיברך עליו בשביל שעדיין לא שתה העיקר מברך ברכה הראויה לו שאין דבר לפוטרו קודם ששותה העיקר אבל כאן כבר נטפל לעיקר וברכת המזון לא שייך אטפל לכן א״צ רק בנ״ר דע״כ לא נתקנה ברכת המזון כשהפת טפל:

ונ"ל עוד ראיה לדברים שכתבתי לעיל דלא מקרי טפל כי אם כשאינו תאב לאכול הפת דכן משמע מדברי הרי״ף שהביא הך דאיתא בפ׳ כיצד מברכין דשמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ וכתב הרי״ף ודוקא היכא דחשש בגרונו ושתה לי׳ ע״י אניגרון דה״ל שמן עיקר אבל היכא דאכל ליה ע״י הפת ה״ל הפת עיקר ושמן טפל ותנן כל שהוא עיקר כו׳ ואי שתי ליה משתי אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליו כלום. וכ' הר׳ יונה תימא מה צריך כאן לכתוב וכי איצטריך הכא לאשמעינן שהפת עיקר והמג״א בסימן ר״ב סק״ח הביא בשם הב״ח שהקשה כן על הש״ע ג״כ ונ״ל דאשמעינן אפילו השמן הרבה והפת מועט. וקשה מ״ש מאוכל דג מליח עם הפת שמברך על המליח ומסיק המג״א דאם מתכוין לאכול השמן לרפואה ואוכל מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין הכי נמי דמברך על השמן עכ״ד המג"א. ולי נראה ברור דהרי״ף מייתי להורות דלא משכחת כלל שיהיה השמן עיקר אם אכל ליה ע״י פת דלעולם ה״ל הפת עיקר דכיון דאי אכיל ליה בעיני׳ אזוקי מזיק ליה א״כ אם אוכלו ע״י פת היינו ע״י טיבול פת ודאי פת עיקר כמ״ש המ״א בסימן ר"י דפת השרוי במשקה אוכלא הוא ואם אוכל השמן בעינא לא שייך עליו ברכה כלל אף שאוכלו לרפואה כיון דמזיק ליה ואינו נהנה ממנו ולא דמי למליח שנהנה ממנו ואוכל פת למתק חריפותו אבל אם אוכל השמן ע״י שנבלע בפת אף שמתכוין לרפואה לגרונו מ״מ אין הרפואה גורמת הברכה וכמ״ש הטור דעיקר מילתא תליא אם יש שמן הרבה דאז נהנה ממנו ובטל האניגרון לגבי השמן דהאניגרון מקרי טפל לשמן כיון שהוא כאחד והשמן חשיב ליה טפי לאוכלו והאניגרון אינו אלא מתקן טעם השמן שלא יזיק לו. אבל בפת לא שייך שיהיה טפל לשמן דמה שנבלע בו לא חשיב כמו שמן הרבה שבתוך אניגרון דהפת לעולם הוא עיקר ואף שאוכלו לרפואה ואינו תאב לאכול הפת מ״מ הרי גם לשמן לבד אינו תאב דאזוקי מזיק ובשביל שצריך לו לרפואה אינו עושה לפת טפילה דהנבלע בפת לא חשיב כ״כ כמו המעורב באניגרון ואפשר דמיירי באמת שהשמן הוא הרוב באניגרון וממילא דינו כעירב שני מינין דאזלינן בתר רובא ובזה אין קשה קושית הט״ז שהקשה במה יפטור האניגרון כיון דרובו שמן ממילא בטל ברובא כמ״ש המג״א ס״ס ר״ב ס״ק כ״ה ואפילו אי מיירי שהאניגרון רוב ע״כ ס״ל להש״ס דכיון דאין דרך לשתות אניגרון לבדו רק ע"י שמן ולכן בנתן בו שמן הרבה מקרי השמן עיקר אף דהוא מועט אבל בפת לא משכחת לה כלל שיהיה טפל לשמן שאם אכל השמן בפני עצמו אינו מברך עליו כלום ולא דמי למליח שבלא פת ג״כ מברך עליו דהאי דאמרינן בש״ס אזוקי מזיק ליה עיקר הכונה שאינו נהנה ממנו דהא אדרבה צריך לו לרפואה ובדבר שנהנה אפי׳ מזיק ליה לבריאות הגוף פשיטא שמחוייב לברך עליו דאטו למי שאסרו לו הרופאים אכילת בשר לבריאת גופו אטו נימא אם ירצה לאכול יאכל בלא ברכה הא ודאי ליתא דבהנאה תליא מילתא לכן ס"ל כיון דאינו תאב להשמן אף אם אינו תאב לפת ה״ל הפת עיקר וא״כ ה״ה במליח אם תאב לפת ודאי ה״ל עיקר ועמ״ש לקמן בדברי מג״א לענין פת השרוי במשקה אם משלים לכזית מ״מ ודאי אוכלא הוא:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה