אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה ד

תשובה ג

שאלה איך מברכין על לעקוך הנעשה ממצה אפויה ומוחזרת לסלתה. וכן על קנידליך מבושלים. וכן על הפאן קוכין:

תשובה בהיות שמנהג פשוט אצל העולם לברך על קנידלך מבושלים בורא מיני מזונות גם בלעקוך הנעשה ממצה מפוררת אמרתי לעיין בדבר כאשר יורוני מן השמים. והנה ראיתי ונתון אל לבי בדברי מגן אברהם בסימן קס״ח ס״ק כ״ח וז"ל אמרינן בגמרא אם פירר הלחם עד שהחזירם לסולת ואח"כ חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא אפילו ליכא תוריתא דנהמא דהא מקרי פרורין שיש בהן כזית לר״י דהא בכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפילו מטוגנים בשמן תחילה כמ״ש התוס׳ ברכות דף ל״ז וא"כ אותן שעושין חרימזלך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריכין לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפיק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית ואף לפמ״ש הרמב״ם אם עברה צורת הפת בבישול א״צ לברך המוציא הא לא קיי״ל הכי ומ״מ אם עירב בהם קמח וטיגנן בשומן צ״ע אם נלך אחר הרוב כו׳ עכ״ל. ועיינתי בדבר וראיתי שאין דבריו מוכרחים כלל ונהפוך הוא דהא רש״י פירש חביצא היא ע״י בישול וע"ז אמר רב יוסף אם יש בפירורין כזית מברך המוציא ובדלית בפרורין כזית מברך במ״מ וע״ז פרש״י שם לחם מבושל ולשון חביצא משמע אפילו נדבקו ע"י בישול דחביצא לשון חיבוץ הוא גם לפרש״י וכן פרש״י דף ל״ו ע״ב חביץ קדירה מין מאכל קפוי כעין חלב שחבצוהו בקיבה עכ״ל א״כ משמע בכל גווני אף אם נדבקו הפירורין ע״י בישול אין נעשין ע״י פירורין שיש בהם כזית וכ״כ במג״א גופיה על דברי הש״ע שם שכתב חביצא היינו פירורי לחם שנדבקו ע"י מרק אם נתבשל אם אין בפירורין כזית אינו מברך רק במ״מ ובס״ק כ״ד כתב לרבותא נקט אע״פ שנדבקו אם אין בכל פרוסה כזית מברך במ״מ ומ"ל שדיבקן קודם בישול או שנדבקו ע״י בישול וגם לשון הש״ע שנדבקים ע״י מרק משמע אפילו דיבקן מקודם אין נעשין ע"י הבישול פירורין שיש בהם כזית דאזלינן בתר כל פרוסה בפני עצמו בלחם מפורר לגמרי וראיתו מן הש"ס אין לה שום מקום דהכי איתא בש"ס אמר רב יוסף מנא אמינא לה ומייתי ממנחות נטלן לאכלן מברך המוציא וכולן פותתן בכזית ומוכח דבפרורין כזית מברך המוציא ואמר אביי אלא מעתה לתנא דבי ר״י דאמר דפורכן עד שמחזירן לסולתן ה״נ דלא בעי ברוכי וכ״ת ה״נ והתנא ליקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בו י״ח בפסח ומשני בשערסן ופרש״י שגבלן וחזר ואפאן כוונת רש"י פשוטה דלפום הך סברא דבשביל שהוא פחות מכזית לא היה צריך לברך המוציא מיהו בערסן וחזר ואפאן ודאי לא גרע מחזר לסלתה לגמרי והוה כמו קמח שאפאו שבזו האפייה נעשית פת אף שמעיקרא קמח היה ולא פת ומה צריך ראיה לזה וכי ס״ד כשהיה מעיקרא פת ופיררה יגרע מקמח שאפאו וכי לזו הוצרכנו דקמח שאפאו פת לא יברך עליו המוציא וא״כ פשיטא אם אחר הפירור אפאו בענין שאם היה קמח מעיקרא היתה האפיה עושה אותו פת לא יגרע בשביל היותו פת מעיקרא ומי לא ידע כזאת. אכן אם הוא אפאו בענין שאם היה אפאו כשהוא קמח היה נעשה פת כסנין כגון ע״י דבש וכדומה כענין שכתב הרמ״א בסעיף וי"ו ז״ל דאף שמעיקרא היה פת גמור כיון ששינהו למעשה חדש ועשאו פת כסנין אינו מברך רק במ״מ מיהו בזה י״ל דגם המג״א מודה שאם חזר ועשאו בענין שהוא פת כסנין שמברך במ״מ ולא חידש המג״א רק היכא דע״י בישול נעשין כזית מברך המוציא דטיגון כבישול לדבריו ואפ״ה מברך המוציא על הפרורין שנדבקו ונאפו דמנחות ג״כ מטוגנין בשמן. מיהו בזה ג״כ דבריו תמוהין דהא התוס׳ שכתבו ליישב פרש״י דמנחות דמיין לבישול שמטוגנים בשמן צריכין ביאור דא"כ היא גופא קשיא כיון דהטיגון חשיב כבישול למה יברך המוציא שהרי טיגון במנחות אינן לאחר האפיה כלל רק מנחת מחבת שאפייתן ע״י שמן וכמ"ש רש״י ומנחת מאפה תנור אינו נותן השמן רק אחר אפיה כמ״ש רש״י פ' ויקרא דמאפה ממעטינן מיציקה ואפי׳ למ״ש הר״מ פי״ג ממעה״ק דין ה' דגם במנחת מאפה בולל בשמן בשעת לישה מ״מ הרי הוא אפיה לגמרי ואינו דומה לבישול כלל ואחר אפיה שנצוק עליו שמן ואין טיגון רק במנחת מחבת ומרחשת א"כ אין באלו אפיה כלל כשתמצי לומר שהטיגון בישול הוא מאין הרגלים לברך המוציא שהרי לא היו המנחות לחם מעולם שהרי תחילת עשייתן בטיגון לכן הדבר ברור דהתוס׳ לשיטתייהו דכתבו בד״ה לחם דתחילתו עיסה וסופה סופגנין מברך המוציא ממנחה אע״ג דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן והשתא מייתי רב יוסף ראיה שאפילו לא היה לחם מעולם רק תיקן עיסה ובישלה דומיא דטיגון מנחות מברך המוציא אם יש בפתיתין כזית א״כ כ״ש כשהוא פת גמור אם בישלה ויש בפתיתין כזית שמברך המוציא דלא גרע מעיסה שנתבשלה לדעת התוס׳ ביש פרורין כזית א״כ כ״ש בחביצא שיש בפירורין כזית שמברך המוציא וא״כ אנן דלא קיי״ל כהתוס׳ בזה רק בעיסה שנתבשלה אפי׳ בכל חתיכה כזית אינו מברך המוציא כמ״ש בסעי׳ י"ג א״כ את״ל שטיגון דמנחות חשיב כבישול לא היה מברך המוציא כלל וע״כ צ"ל כמ״ש הר״ש בפ״ק דחלה דההיא דברכות איירי בדסולת ומאפה תנור שמנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו (נ״ל שצריך להיות כדי לבשלו א״נ בכל) ובב״י העתיק ג״כ לבטלו ופשוט שט״ס הוא) מ״מ לדעת התוס׳ דס״ל לרש״י דהבישול אינו פוטרו ממוציא כיון שתחילתו עיסה מדמי ליה שפיר לחביצא שאם יש בפירורין כזית דכ"ש שאין הבישול פוטרו מברכת המוציא וא״כ אם הוא באופן שיש לפוטרו ע״י בישול כמו בחרעמזלך בשביל שבתחילה לא היה בפירורין כזית ואילו בשלו כשהיתה עיסה פטורה י״ל ה״ה בזה לא נעשה ע״י בישול פרורין שיש בהם כזית לחייבו בהמוציא בליכא תוריתא דנהמא ואינו מוכח מן הש״ס כלום. וכד דייקת מוכח איפכא מהא דפרש״י בשערסן וחזר ואפאן ובלא אפאן אע״פ שחזר וגיבלן לרבי ישמעאל לפום הך ס״ד דבפחות מכזית אין מברכין המוציא א"כ תקשי אמאי לא יועיל ערסן לחוד לחבר הפירורין שיהיו נקראין פרורין שיש בהם כזית דאין לומר דהגיבול אינו מחברן דמהיכא תיתי לא יהיה חיבור כמו מתחילה שהעיסה נעשה חיבור ע״י גיבול לענין טומאת אוכלין כביצה ויתר דברים ואפילו גוש של זיתים חשיב חיבור בפ״ג דטהרות וכן בפ״ב דטבול יום ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין אבל את שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והם כגוש בקערה הרי אלו כעיגול של דבילה ע״כ וא"כ ל"ל לרש״י לפרושי שחזר ואפאן נימא דהגיבול עצמו מחזירן לפרורין שיש בהם כזית אלא ברור דרש״י ס״ל דגם חביצא איירי אפילו נתחברו הפרורין ויש בהם גוש בכזית א״כ ע״כ אע״ג דהוי חיבור לכל דבר מ״מ לעשות חיבור לענין ברכת המוציא לפום הך סברא דבפחות מכזית בטל מיני׳ תורת פת א״כ הבישול אינו פועל ליתן להם תורת פת כיון שכבר נתבטלו ע״י פירור מתורת פת אין חיבור עושה אותן פת רק ע״י אפיה הוא שנעשה פת כמו כל דיבוקי עיסה שנעשין פת ע״י אפיה והבישול שמבטל תורת לחם לא יפעול ליתן עליו תורת לחם דכ"ש הוא אם הגיבול לחוד אינו עושה אותן פת כ״ש ע״י בישול לכן הוכרח לפרש שחזר ואפאן דהא הבישול מבטל טפי תורת לחם מדיבוק בלא בישול דהא יוצאין ברקיק השרוי ולא במבושל אע״פ שלא נימוח לר׳ יוסי וא״כ כ״ש שהבישול לא יועיל ליתן עליו תורת לחם וכן הגיבול אין נותן עליו תורת לחם וכן לפי דעת התוס׳ שפירשו דחביצא הוא דיבוק ע״י מרק או חלב בלא בישול ולפי פירושם שפירשו ליקט מכולם כזית לא קאי אמנחות צריך לפרש דרב יוסף אתי לאשמעינן דאפירורין כזית שהם בעין מברכין המוציא וצריך ביאור מה צריך ראיה לזה דאין לפרש דמשום שדיבקן גרע טפי דא״כ מאי מייתי מליקט מכולן כזית שיוצא משום מצה הא שם לא שינן ע״י דיבוק אע״כ להתוס׳ כיון שלא דיבקן ע״י בישול פשיטא לן שלא נתבטל ממנו תורת פת ואם היה הדין לברך המוציא על פירורין שיש בהם כזית אע״ג דפשיטא לן במתני׳ עד כמה מזמנין וס״ל לר״מ עד כזית כדאיתא בפרק שלשה שאכלו דף מ״ה י״ל דפשיטא לן בבא מלחם גדול ודאי כזית חשוב רק אם פירר כל הפת לפרורין ס״ל שבטל ממנו תורת פת והוכרח להביא ראיה דבכזית לא בטל תורת פת אף שפיררן לגמרי כמו במנחות ומייתי מליקט מכולן דס״ד אף ע"פ שלא בא מלחם גדול מ״מ לא נפיק מתורת פת ודחי בבא מלחם גדול ולמסקנא באיכא תוריתא דנהמא אף דלית בפירורין כזית לא בטל מיני׳ תורת פת רק בליכא תוריתא דנהמא א״כ א״ש בפשיטות הך דליקט מכולן כזית.

אלא דיש לדקדק לדברי הר"ר יונה והרא״ש שסוברין דפת צנומה שהוא בעינא אפילו ליכא תוריתא דנהמא כיון שאין דבר אחר מעורב עמו לא נפיק מכלל פת ומברך עליה אפי׳ ליכא תוריתא דנהמא וקשה לדבריו מאי פריך לרב יוסף מהא דליקט מכולן נימא התם שאני שהוא בעין ולא נתערב. ונראה דלא קשיא כלל דע״כ פשיטא ליה לרב יוסף דאין לחלק בכך דלפי׳ התוס׳ א״צ לומר דמנחה חשיבא כמבושל בשביל הטיגון די״ל במנחת מאפה ששמנה מועט ואין כדי לבשל כמ״ש הר"ש וא״כ ע״כ צ״ל דרב יוסף לא מייתי ראיה רק כיון דבפירורין שיש בהם כזית בעין מברך עליהם ה״ה בדיבק א"כ פריך שפיר לרב יוסף מליקט מכולן והא דקאמר רב יוסף חביצא היינו לרבותא אף שע״י הדיבוק הם פרוסות גדולות מ״מ לא מהני הדיבוק או דקמ״ל אע״ג דבא מלחם גדול מברך בכזית בעינא מ״מ הדיבוק מהני להפרידן מן הלחם ומ״מ כיון דאיכא תוריתא דנהמא ויש בו כזית אם נימא דבכזית מברך אפילו פירר כל הלחם דומיא דמנחות אהני ליה להחביץ אף אם בא החביץ מלחם גדול יש בו דין כאילו לא בא מלחם גדול מאחר ששינהו לדבר אחר אבל פשיטא אי נימא דבפירור אין הלחם מתבטל אם יש בפירורין כזית אפילו פירר הכל אם כן לא אהני כלום מה שדיבק ע״י מרק דהא יוצאין ברקיק השרוי אלמא דאינו מתבטל מתורת לחם מיהו בליכא תוריתא דנהמא בהא איכא למימר שפיר שאם הוא בעינא לא נפיק מתורת לחם מאחר שלא נוכל לומר שנשתנה לדבר אחר ואין לקרות עליו שם אחר משא״כ בעירב בו משקין יש לומר שיצא מתורת לחם:

ובאמת לענ״ד גם פירש״י יש ליישב בדרך זה דודאי פשיטא ליה כיון דאיכא תוריתא דנהמא מקרי פרוסות קיימות שמברך עליהם המוציא כמפורש בברייתא ולא מייתי ראיה רק דלא תימא פרוסות קיימות לא היה בכזית רק יותר להכי מייתי ראיה ממנחות דאפתיתין כזית מברך המוציא והבישול לא אהני רק לענין שאפילו בא מלחם גדול פשיטא לן שע״י הבישול נפרד ותליא בפרוסות קיימות ובשיעור לפרורין לברכת המזון כמו שצ״ל לדעת התוס׳. מעתה נראה בענין מה שנראה ממג״א בקנידלך שעושין ממצה פרורה כיון שנאפת מעיקרא נעשה פירורין כזית ע״י בישול הנה ודאי כפי הנראה במצה פרורה שנילושה ע״י ביצים ושמן ומים ודאי כבר נשתנה תוריתא דנהמא וא״כ כבר יצא מתורת לחם בטרם שנתבשל דהא היינו חביצא לפירוש התוס׳ ורא״ש ורבינו יונה בליכא תוריתא דנהמא אין מברכין המוציא א״כ פשיטא דע״י הבישול לא נעשה לחם שהרי כבר נתבטל ממנו תורת לחם ופנים חדשות באו בבישול ולא דמי לדר׳ ישמעאל בחזר ואפאן דטעמא אפילו חזרו להיות קמח נעשו פת ע״י אפיה:

וגם נראה ודאי מצה פרורה וכתושה שהיא דקה כקמח ודאי אזיל ליה תוריתא דנהמא אפילו בלא שום חיבור דבר אחר. וכן נראה מדברי הר"ר יונה והרא״ש שטרחו בפירורין שאין בהם כזית שלא נדבקו דלא בעינן תוריתא דנהמא ואיך משכחת לה שישתנה תוריתא דנהמא כיון שלא נשתנה בשום דבר אלא ודאי מתוך דקות הפירורין אזיל ליה תוריתא דנהמא וכ"ש ע״י חיבור ע״י ביצים ושומן ומים ודאי תו ליכא תוריתא דנהמא וכיון דליכא תוריתא דנהמא כבר בהיותו מחובר והיה הדין לברך עליו במ״מ א״כ ע״י בישול לא יתחדש בו דין לחם:

ואפילו מי שיתעקש לומר דעדיין נשאר תוריתא דנהמא גם אחר הגיבול מ״מ אם ע"י הבישול עברה צורת הפת כיון דהגיבול אינו פועל שיהיה לו דין פירורין שיש בהם כזית שהרי בחביצא לרב יוסף אף שיש תואר לחם אין נעשה ע״י חיבור פרורין שיש בהם כזית א״כ ע״י בישול לא יתחדש בו דין פירורין שיש בהם כזית מאחר שאף מעיקרא לא הועיל החיבור לענין המוציא. וכן לדידן בפירורין שאין בהם כזית וליכא תואר לחם כיון שחיבור הלישה לא מהני ה״ה חיבור הבישול א״כ עדיין יש להם דין פירורין שאין בהם כזית. ומעתה בענין לעקוך שנעשה ע״י דבש ותבלין ומצה פרורה באה במקום קמח א״כ ודאי דבלא״ה ע״י אפיה הוא פת אפי׳ נעשה מקמח רק שנקרא פת הבאה בכסנין ואי קבע סעודתיה עליה מברך המוציא וברכת המזון וע"כ הטעם כיון שאין רגילות לאכלן לשובע רק לקנוח בעלמא אינו מברך עליו רק במ״מ א״כ מה בכך שנעשה מצה פרורה שכבר נאפית הא באמת לחם הוא לכל דבר אם קבע עליו ומ״מ אינו מברך רק במ״מ ולפי מ״ש הרמ״א בסימן קס״ח דלא נקרא באה בכסנין רק כשהדבש ותבלין כמעט עיקר א״כ פשיטא שאין טעם לחלק בעבור היותו לחם מעיקר׳ שהרי כבר נשתנה תוריתא דנהמא ובטרם אפייתו יצא מתורת לחם וכשנילוש מחדש נשתנה תוריתא דנהמא ויצא מתורת לחם ועתה שנעשה לחם אם יש לו דין פת הבאה בכסנין פנים חדשות באו לכאן ולא גרע מנעשה לעקוך מקמח שע״י אפיה נעשה פת ומ״מ מיפטר מדין פת כסנין. ואף דהתוס׳ במנחות וברא״ש ברכות פירשו חביצא שנעשה על ידי דיבוק פירורין בדבש לא קשיא דאם כן נקרא פת הבאה בכסנין ואפילו יש בפירורין כזית לא יברך המוציא דהא ליתא דלא היה רק דיבוק בעלמא ואינו משנה ענין הפת שמאחר שהפירורין גדולים אינו גיבול גמור משא״כ מ״ש לעיל במחזירן לסולתן וחוזר ומגבלן ודאי הוה כמו עיסה וזה פשוט. גם י״ל דלא מיירי בהרבה דבש. ועוד כיון שלא נעשה בו מעשה חדש לא שייך ליתן עליו דין חדש משא״כ מאפה בענין שאם נלוש כשהי׳ קמח היה לו דין פת כסנין לא איכפת לן במה שנעשה ממצה אפויה:

ובאמת קשה לדעת הרמב״ם שסובר דבעירב בו דבש ג"כ נקרא פת כסנין תקשי לי׳ הך דמנחות מברך עליהם המוציא ואפילו אם יפרשו במנחת מאפה כמ״ש הר״ש הא דעת הרמב״ם דגם מנחת מאפה תנור בולל בשמן א״כ תקשי הא ה״ל פת כסנין. ונראה דהרמב״ם מפרשו בקבע סעודה עליו וא״כ ממילא אפי׳ נימא שכוונת התוס׳ בחביצא שדיבקה ע״י דבש שיהיה לו דין כסנין י״ל דנ״מ בקבע סעודה מברך עליו המוציא וברהמ״ז כמו שיש בדין פת הבאה בכסנין וכן הוא מוכרח לדעת הרמב״ם שהרי כל המנחו' נילושים בשמן ולדעת הרמב״ם כל עיסה שעירב בה שמן מקרי פת הבאה בכסנין והובא ג״כ דעתו בש״ע סימן קס״ח ס״ז וע״כ צ״ל כדפרישי׳ דמיירי באכל שיעור קביעו' אז מברך המוציא. ומה שהקשה המג״א שם בסקי״ו ז״ל קשה דהרמב״ם עצמו פסק בפ״ז ממצה מצה שלשה במי פירות יוצא בה י״ח בפסח ובגמרא משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה״ה לענין המוציא כו' עכ"ל ודבריו תמוהין דאיפכא מפורש בש״ס שם דף ל״ח א״ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עליה א״ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברך עליה במ״מ מר זוטרא קבע סעודתיה עליה וברך עליו המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מ״ט לחם עוני קרינן ביה ע״כ בש״ס וכן פסקו כל הפוסקים הרי בהדיא דמי שמברך עליו בקבע עליה יוצא ידי חובתו בפסח אף דגובלא בעלמא הוא ולא מקרי נהמא מ״מ מקרי לחם עוני. ומה שמדמה שם להך דאם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח דלחם הוא ג״כ כדפרישית דאי פרורין פחות מכזית לא מקרי לחם ודאי אינו יוצא אבל אי מקרי לחם אי קבע עליה עכ"פ יוצא ידי חובתו בפסח שפיר. ומה שהקשה שצריך לאכול בי״ט פת שמברך עליו ברכת המזון י"ל דמדרבנן בעלמא הוא ואם אוכל עיסה שנילושה בשמן צריך להיות שיעור קביעות שיצטרך לברך ברכת המזון וכן מוכח מהך דמנחות דמברכין עליהם המוציא ג״כ אף שנילושית בשמן וכן מפורש ברמב״ם בפ״ג מהלכות ברכות וכן עיסה שלשה כו׳ או שעירב בה תבלין ואפאה והוא הנקרא פת הבאה בכסנין אע״פ שהוא פת מברך עליו במ״מ עכ״ל הרי מפורש דפת הבאה בכסנין פת גמור הוא ומ״מ אינו מברך עליו רק במ״מ ומזה ראיה ג״כ למ״ש בלעקוך שנעשה ממצה פרורה שהפרורין עומדים במקום קמח דאין חילוק כלל דמ״מ מקרי פת כסנין וכ״ש לפמ״ש מאחר שבשעה שנילושין הפרורין ונדבקו לא ה״ל תוריתא דנהמא ולא היה להם דין פת כלל כמו חביצא א״כ אף שאפאן אח״כ לא עדיפי מקמח שנילוש בדבש ונאפה שלא עדיף מפת כסנין:

ומעתה גם מה שהביא במג״א בשם רש״ך בסופגנין שעושין ממצה כתושה מעורבין בביצים מטוגנין בשמן אע״פ שבעודה כתושה צריך לברך המוציא כשחיברו בביצים ושמן נשתנה ומברך במ״מ מכ״ש אחר הטיגון עכ״ל ומג״א הניחו בצ״ע ובאמת דברים ברורים הם דפשיטא כיון דליכא תוריתא דנהמא כשחיברן בביצים ושמן הרי נתבטל תורת פת לגמרי ואם טיגנו הוי כאילו טיגן עיסה שאינה אפויה אפילו אפאה מאחר שנילוש כולו במי פירות יש לו דין כסנין ואינו מברך רק בקבע סעודתו עליה:

ומה שהקשה בלח"מ בפ״ג מברכות לשיטת הרמב״ם מאי מייתי ראיה מהך דאם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו נימא דאף דלענין פסח הוה לחם לא תקשי לרב יוסף דבאין בו כזית אין מברכין המוציא היינו בלא קבע ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דמעולם לא שמענו חילוק בפירורין בין קבע עלייהו ללא קבע דלא משום קביעותא אמר רב יוסף דאינו מברך המוציא וכן בטחנה אפאה ובישלה באין הפרוסות קיימות דאינו מברך המוציא אין חילוק בין קבע ללא קבע ולשיטת התוס׳ האי דליקט מכולן איירי בפת גמור שהוא בעינא וס״ד בשביל שהוא פחות מכזית לא יברך המוציא דבטל מתורת פת ואין לחלק בין קבע ללא קבע רק היכא דמקרי פת כסנין רק שאין דרך לאכלו רק לקנוח סעודה אבל לענין חביצא אין מקום לחלק בין שיעור קביעות רק אי לחם אקרי מכ״ש למאי דפרישית דהך דמנחות לשיטת הרמב"ם דנלושת בשמן ע״כ בקבע איירי וא״כ לפרש״י הך דליקט מכולן דמיירי במנחות לשיטת הרמב״ם יוצא ידי חובתו בכזית אף שאינו מברך עליו המוציא כיון דמקרי פת רק בשביל שנילוש בשמן בשביל זה אין דרך לקבוע עליו לכן בעינן שיאכל שיעור קביעות:

ובאמת לא ידעתי בלאו הכי מ״ש המג״א כמה פעמים בספיקא דאם שבע ממנו נקרא ספיקא דאורייתא ואני לא ידעתי מנ״ל דמן התורה אין יוצאין בברכת מעין שלש ידי ברהמ״ז דאורייתא דטופס ברכות אינו רק מדרבנן וחכם א׳ אמר לי שבברכת מעין שלש אין בה ברית ותורה ולדעתי אפשר שגם זה רק דרבנן דאל״כ למה כללו בה הטוב והמטיב ולא הזכירו בה גם ברית ותורה אלא ודאי מה שאמרו בלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו הוא ג״כ דרבנן ותדע דבגמרא דף מ״ט כלל כל שלא אמר ברית ותורה ומלכות בית דוד בבנין ירושלים לא יצא ידי חובתו ומלכות בית דוד ודאי לאו דאורייתא הוא דמקמי דוד מאן אמרו אלא פשיטא שאינו רק דרבנן וקיל מברכה רביעית שלא חששו להזכירה בברכת מעין שלש:

וכן משמע בש״ס פ׳ מי שמתו דף כ׳ ע״ב דמיבעיא לן אם נשים בברכת המזון דאורייתא ונ״מ לאפוקי רבים ידי חובתן וקשה למ״ש רמ״א בסימן קפ״ג דנשים לא יאמרו ברית ותורה א"כ איך יוציאו רבים ידי חובתן כיון דלא אמרו ברית ותורה לא יצא ידי חובתן אלא ודאי נ״מ אם מן התורה יכולין להוציא רבים ידי חובתן דחיוב ברית ותורה אינו רק דרבנן והתוס׳ שפירשו שם משום דליתנייהו בברית ותורה מספקא לן אי מפקי רבים ידי חובתן וקשה מאי מיבעיא לן הא אי אפשר דליפקו רבים שבמה יצאו בהזכרת ברית ותורה ועיין בטא״ח סימן קפ״ז שהביא בשם אחיו ה׳ יחיאל דמספקא ליה אי לעיכובא קאמר ובטור מסיק דלעיכובא קאמר מ״מ י״ל דלאו דאורייתא היא:

ולפי פירוש התוס׳ משמע דמדאורייתא הוא דאי מדרבנן למה מיבעיא לן בנשים בברכת המזון דאורייתא הא מדאורייתא לא צריך ברית ותורה כלל וע״כ צ״ל דמדאורייתא היא א״כ קשה איך יוציאו ידי ברית ותורה לאנשים שמחוייבים בברית ותורה ובברכות דף מ״ט אמר רב חננאל אמר רב לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ברית לפי שאינו בנשים תורה ומלכות לפי שאינו בנשים ועבדים וצ״ע על המג״א בסימן קפ״ז דברית ותורה שייך נמי בנשים דאיתתא כמאן דמהילא דמיא דא״כ אין טעם שיצא בלא הזכיר ברית ותורה מפני שאינו בנשים וצ״ע ואין להאריך בזה דמתוך הסברא נראה שאינו מן התורה:

ומעתה מ״ש בסימן תע״א בהג״ה רמ״א מצה שנתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקראת מצה עשירה ואסור לאוכלה בע״פ לאו מטעם דיוצאין בה בלילה דהא לא מקרי לחם בליכא תוריתא דנהמא ואפילו נאפית אח״כ מ״מ עכ״פ מצה עשירה היא דמה בכך שהיה מצה מתחילתה דהא מ״מ לאו לחם עוני הוא גם מצה שרויה ומבושלת מעיקרא לחם הוה ואפ״ה בטל שם לחם מיניה וכ״ש דבטל שם עוני מיניה שאינו מאכל עוני רק לחומרא בעלמא כ״כ דמ״מ נקרא שם מצה עליו אבל לענין ברכה ודאי אינו מברך רק במ״מ. ואפשר ליישב סברת ההג״ה דכיון דטעמא דאסור לאכול מצה בע״פ היינו שיהיה טעם מצה תאב אצלו לכן מצה עשירה מותרת משום שאף שהטעם משובח יותר י״ל שטעמו משתנה ואין שום טעם לחם עוני משא״כ באפויה שנילושה בדבש כיון שלא נתבשלה לא נשתנה טעם מצה שבו וכיון דאית בה טעם מצה אסור לאכלה בע״פ משא״כ לענין במ״מ כיון דפת כסנין שהוא פת גמור באמת מברכין במ״מ פשיטא שגם על זו מברכין במ"מ ותדע דלא תלי בהכי דהא מצה שנתפררה ונלושה היינו ממש חביצא שאין בפירורין כזית דאי ליכא תוריתא דנהמא אינו מברך רק במ״מ ואפ"ה לדברי רמ"א אסור לאכלה בע״פ אלא ודאי לא תליא בהכי כלל ויצא לנו מזה דבין בלעקיך וכן בקנידליך שנתבשלו וכן מה שקורין פאן קוכין כיון שאינו עשוי רק עם ביצים ושומן אין מברכין רק במ״מ מיהו פאן קוכין צ"ע אם יש לו דין בישול לענין קבע אם קבע עליו לפמ"ש לעיל דבמנחות סתמא ומחבת ומרחשת מברכין בקבע סעודתיה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה