משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן מה
בענין הנ"ל. ליישב כמה השגות על תשו' הקודמת
הנה אהובי ידידי אין דרכי לחטט הרבה בענין א' וגם לא לא לבלות זמן בסתירת דברי זולתי רק מה שיצטרך לדינא. והנה ראיתי למע"ל שמאריך מאוד ורוצה לסתור ואין דרכי לשנות ולשלש רק המושכל ראשון הוא העיקר ות"ל מימי לא נצחני אף גדולי הדור שהיו לפנינו הגאון בעל בית מאיר והגאון מהר"ץ מהמבורג אשר ת"ל בהיות לי איזה ענין עמוק עמהם עמדו דברי. כי אין דרכי לכתוב רק מה שהוא בחון ובדוק בכור השכל ע"כ אין דרכי לשלש בתשובה שמשיב לי א' אם לא ישרו הדברים בעיני כי קשה לבלות זמן בזה. ועד שיהיה העיון בסתירת המשיב יש לעיין יותר בדברי ראשונים ואחרונים מחברים מפורסמים אשר הבנין והסתירה בהם תועלת נכבד יותר מסתירת דברי חכם לפלפולא בעלמא. אך לאהבתו הצצתי מעט בדבריו כמציץ בין החרכים כי אין פנאי לבטל עיונים קבועים מטרדות שונות. לזאת אל יחשוב אל הנשאר שתיקה כהודאה כי החלק יעיד על הכל כי מעלתו מרבה ומדמה מילתא למילתא אף שאינו דומה לדומה:
א) הנה ראשית דבריו חשב להציל את הב"ח בתשו' (סי' צח) ותוכן דבריו שסובר עד א' בכיעור עדיף מראיית הבעל ואלו דברי תימא הא פשיטא שראיית הבעל עדיפא ממאה עדים שהרי לעצמו נוגע הדבר ואם הוא יודע שעדים שקרים מכחישים אותו והוא ראה שזנתה פשיטא שחובה עליו להוציאה. ואם ידע שבהמה זו לא נשחטה אף שאלף עדים שקרים מעידין שנשחטה הרי הוא יודע שהיא נבילה ופשוט. גם בררתי בתשובה לסתור פי' מהר"ם בשאלתות בראיות ברורות ואכן לא חיישינן לי' כלל כמו שהשגתי שם על בעל חמ"ח וביש לה בנים לא תצא בעידי כיעור אלמא עדי כיעור אינם בירור כלל וע"א בכיעור לכ"ע לאו כלום הוא:
ומה שתמה מה ענין עדות אשה לע"א. אין זה כלום דלא יקום ע"א כתיב רק לשבועה קם ואיכא פלוגתא בגמ' (יבמות פח: ובכ"ד) אי ע"א נגד מאה נשים כחד דמי אבל פשיטא במקום שע"א נאמן גם אשה נאמנת כדאיתא ביו"ד (סי' קכז) והרי הרמב"ם (פכ"ד הי"ז מאישות) כתב באמר לו ע"א או א' מקרובי' וקרובותי' אי מהימן לי' צריך להוציאה וכתבו כולם שנלמד מסמיא (בקידושין סו.) אף דשם ע"א מ"מ פשיטא שאינו עולה על הדעת לחלק בכך [וכללא כייל הרמב"ם (רפ"ה מעדות) דבכל מקום דע"א מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים והיינו בסוטה ועגלה ערופה ועיגונא [ואיסורין] חוץ מע"א של שבועה דאין מחייבין שבועה רק בעד כשר הראוי לצרף לחייב ממון עי"ש]:
מה שהרחיב מע"ל פיו בהך שהשגתי (באות א) על הב"ח במה שסבור שלא תוכל לחזור ולא מהני אמתלא והבאתי ראי' דהודאה בב"ד לא מהני שהרי שנינו (נדרים צ:) תביא ראי' וכ' שגה ברואה דהמשנה לא איירי מדין חזרה כלל והב"ח מיירי מדין חזרה באתמלא. תמהני שמע"ל כותב דברים שלא בהשגחה כלל ואינו מבחין בנושאין וע"ז [נאמר] שגיאות מי יבין כי איך יעלה על הדעת שאם עמדה בהודאתה בב"ד לא תהי' נאמנת דאמרינן עיני' נתנה באחר ובשביל שחזרה בה נדון שאמירתה הראשונה אמת. לא חשבתי שיטעה מע"ל בזה עד שהיה צריך לבאר זאת. ואטו משום שחזרה לא נאמר עיני' נתנה באחר והרי בהך אהלויי ונפטויי (בגמרא שם צא:) שנראין הדברים מסיחה לפי תומה ואפ"ה אמרינן עיני' נתנה באחר לזאת לא דברנו כלל מן אמתלא כי אם הודאתה [אינה] מועלת א"צ אמתלא:
ב) גם מה שהאריך מע"ל על (הרשב"ם) [המהרש"ל] שסובר דבשותקת איירי והאריך מע"ל הא שתיקה כהודאה. הלא כבר נכללו כל דבריו בחילוק שכתבתי (באות ב) בין דידי לדידה שהיא יודעת אמיתת הדברים. ובהיותי בוורשא עיינתי בתשובת מהרי"ט (אה"ע ח"ב סי' א) שמרבה ג"כ ראיות דשתיקה כהודאה. ואמת שיש לגמגם בכל דמיונות אלו לחלק בחלוקים שונים. ובאמת הבאתי ראי' יותר ברורה דשתיקה כהודאה מכתובות (יד:) הנך הוא דפסול להו בקהל אבל חלל לא איכפת לי' א"כ כ"ש בדברים שנאסרה בהם לבעלה שיש לומר שתיקה כהודאה וביארתי שם כוונת הרשב"א דלא שייך שתיקה כהודאה רק בדברים שההודאה מועלת אבל הכא הודאה אין מועלת די"ל עיני' נתנה באחר אלא דהרשב"א [ס"ל] כיון שעכ"פ אין מכחשתו להדיא י"ל אי מהימן לי' צריך לאפקה אבל בהכחשה מפורשת י"ל דאפילו מהימן לי' א"צ לאפוקי דאדם יראה לעינים וגם מה שהאריך לפרש בין עומדת בדברי' הלא כה דברי מהרי"ט הם ואני השגתי עליו וכעת פה אין תשובת מהרי"ט עמדי:
ג) גם מה שיפלא בעיניו על מ"ש (באות ג) כיון שלא האמינה התורה ע"א ע"כ הוא בחזקת משקר תמה מעלתו מהיכא תיתי הא בחזקת כשרות היא. אין זו כלום דע"כ אין אנו מחזיקין לאמת דאל"כ איך תשב זונה תחת בעלה ע"כ גזירת הכתוב שלא נחליט שאמת כדברי העד וגם דמאי חזית למיזל בתר חזקת כשרות דעד ניזל בתר חזקת כשרות הבע"ד. מיהו א"צ לזה דפשוט שאין לו נאמנות ואין אנו יכולין להחליט דבריו רק לשבועה גם בע"א בקטטה מפורש בהרמב"ם (רפי"ג מגירושין) שמא שכרתו ובתשובה הארכתי:
ד) גם מה שביקש מע"ל לדחות תירוץ שכתבתי (באות ו) על קושית הח"ץ איך משכחת לה פ"ד שהרי ע"א אינו נאמן רק אומר שזינתה עם מי שקינא לה ונסתרה עמו. וכתבתי לתרץ די"ל שהוא העיד שהוא עצמו היה הנסתר והמזנה. וטרח מעלתו להביא דברי הרשב"א כתובות (יח:) שכתב גבי אנוסים לא אמרינן פלגינן דיבורא דלמיעקר סהדותייהו לא אמרינן פלגינן דיבורא. אין ענינו לכאן כלל שהרי גם בנ"ד אין אנו צריכין לדעת מי הנסתר והמזנה רק שאומר שיודע שזינתה עם הנסתר וכשאומר שהוא הנסתר והמזנה אמרינן פלגינן דיבורא שאחר נסתר וזינה עמה שלענין איסור האשה א"צ לדעת כלל אם הוא בעצמו הנסתר וז"פ:
גם מה שביקש ליישב קושיתי (באות ו) על המעתיק דבהך כיעור דפרש"י (יבמות כד:) להוציא כתבו התוספ' שאסורה אם אמרה טמאה אני לך ובקש לחלק בין דידי' לדידה. לא חילק ולא בילק ידענא ובמח"כ נשתבש בזה דאיך יעלה על הדעת ששם שנכנסה עמו לבית הסתר ולפי דבריו היה גיפוף ונישוק לא היתה נאסרת וביחוד בעלמא תאסר אתמהא ומאי דקשי' למה יעשה הנואף כזאת משום הא לא איריא די"ל שעושה כן שתאסר על בעלה ע"פ דברי' ואע"פ [כן] יש לומר שלא עשה מעשה שכך צריך לומר לסברת המעתיק: