משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן מד
[שאלה
(המובנת מהתשו') באשה שאחר כמה דברים של כיעור הודית בב"ד דזנתה. ורצונה בגט. ואח"כ חזרה מהודאתה ואמרה שהודית בכדי שיתן לה ג"פ]:
תשובה
א) בעניותי לא ראיתי מקום לאוסרה רק שנראה מדברי קצת אחרונים דברים נוטין לאיסור בנ"ד ראיתי להרחיב הדיבור קצת וגם בענין מ"ש רמ"א (באה"ע סי' קטו ס"ו) ע"פ דברי מהרא"י (סי' רכב) דביש רגלים לדבר אסורה באיזה ענין נקרא רגלים לדבר. ותחלה נבאר לסתור דברי הב"ח בתשובה (סי' צח) דעובדא וידי' הוה שהעידו נשים בדבר כיעור והיא התוודה בב"ד שזנתה ודן הרב שאפילו תחזור אח"כ כיון שהודית בב"ד בהודאה גמורה אינה יכולה לחזור. ובתחלה כתב דכיון דאפילו היתה אומרת טהורה אני כיון דאיכא כמה נשים מעידין בכיעור וקלא דלא פסיק מפקינן לה מן הבעל כשאין לה בנים. והנה מ"ש דע"י נשים מפקינן בעדי כיעור דברי תימא הם דכבר כתב מהר"ם בתשובת מיימוני דהלכות אישות (סי' כה) ובמרדכי [פ"ב דיבמות ועי' ד"מ סי"א] דע"א בכיעור לא מהני אפי' מהימן לי' כבי תרי וכ"כ רמ"א (סי' יא סוף ס"א) דע"א בכיעור לאו כלום הוא משמע אפילו איכא בהדי קלא דלא פסק וכן נראה מלשון החמ"ח (סק"ח) שכתב במהימן לי' כבי תרי הוה כמו עד טומאה [על מה שכ' הרמ"א דע"א בכיעור לאו כלום כתב החמ"ח הה"ד ע"א בטומאה לאו כלום ואי מהימן לי' כבי תרי ה"ה בעד כיעור נמי] בפרט היכא דאיכא קלא דלא פסיק משמע בלא מהימן לי' כבי תרי אפילו איכא קלא דל"פ לאו כלום הוא. ולא עוד אלא שדבריו סותרין זה את זה כי הב"ש שם (סק"ט) הביא בשמו דבעינן שיצא הקול מצד אחר ולא מחמת ע"כ. ובעובדא דידי' משמע שיצא הקול מצד הכיעור. א"כ ליכא רק ע"א בכיעור ולאו כלום הוא. וכן מבואר בתשובת מיימוני הנ"ל שכתב ואי איכא שני עדים כו' משמע ודאי דעדים כשרים בעינן:
גם מ"ש כיון שהודית בפני ב"ד בהודאה גמורה לא מצי הדרא בה אם כוונתו דהך דטמאה אני לך איירי בלא הודית בב"ד בודאי תמוה דהא במשנה (נדרים צ:) איתא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וע"כ ראי' בב"ד הוא וא"כ ראי' ל"ל תעיד על עצמה בב"ד בהודאה גמורה וכן מוכח מדברי כל הפוסקים שלא חילקו בכך כמבואר ברמב"ם (פר"ד הי"ח מאישות) וש"ע (סי' קטו ס"ו) ואם הי' מאמינה ודעתו סומכת עלי' ה"ז חייב להוציא אבל אין כופין אותה להוציא וכפיי' היינו ע"י ב"ד א"כ משמע דאפילו עומדת בדברי' בב"ד נמי אי לא מהימן לה אינה נאמנת לכן פשוט שאפילו אמרה בב"ד בהודאה גמורה מ"מ חיישינן שעיני' נתנה באחר וצ"ל דהב"ח לא קאמר רק בעובדא דידי' שהיו נשים מעידין על הכיעור ג"כ:
ב) עוד ראיתי לבאר ביש ע"א שנטמאה והיא שותקת או אומרת טמאה אני לך מה דינה. הנה הב"ש (סי' קטו ס"ק כג) כתב ואם ע"א מעיד שנטמאה והיא שותקת הוה כהודאה ולא אמרינן שמא עיני' נתנה באחר וחייב לגרשה ע"פ הדין אפילו העד אינו נאמן בעיניו אבל לתי' הב"י אינו חייב לגרשה ע"פ הדין וראיתי שמהרש"ל כ"כ ע"פ מ"ש בדרישה (סי' קעח אות כא) בשמו דהגירסא בטור שלפנינו אמר לו ע"א שנטמאת והיא שותקת אם נאמן בעיניו כו' יוציא ויתן כתובה וכ' בפרישה שם בשם רש"ל ט"ס הוא דאי שותקת פשיטא דהוה כהודאה ואפילו אינו נאמן בעיניו כו' ולא אמרי' עיני' נתנה באחר אלא באמר' מעצמה ולא בע"א גם בגמרא אינו עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהא בגמרא קדושין (סו.) דמבואר שם אף דבנטמאו טהרותיך ושתק אמרינן שתיקה כהודאה מ"מ באשתו זנתה לא מהני שתיקה כהודאה דבדבר שבערוה אין דבר שבערוה פחות משנים אלמא בדבר שבערוה לא אמרינן שתיקה כהודאה ובתוס' (ד"ה רבא) דלאו הודאה ממש הוא מיהו אפשר דמחלק מהרש"ל בין שתיקת הבעל לשתיקת האשה ובאמת נעלמו ממהרש"ל דברי הרשב"א בתשוב' (סי' אלף רלז) שכתב בהדיא דלא אמרינן אי מהימן לך רק כשאינ' מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכ"ש בדבר שבערוה ודייק כן מלשון רש"י שם (ד"ה אפקה) שכתב הואיל ולא מכחישתו ע"כ הרי בהדיא דעת הרשב"א דדוקא בשותקת מיירי א"כ תו לא קשיא מה שהקשה מהרש"ל שאינו מבואר בגמרא דאולי גם הטור ראה הדיקדוק בלשון רש"י כמו הרשב"א:
ודברי הטור (סי' קטו) שכתב דאם מהימן לי' כבי תרי אסור לו לעמוד עמה משום לזות שפתים כבר תמה הב"י שדבריו סותרין למ"ש (בסי' קעח) ולע"ד דברי הטור קשים מיני' בי' שהרי הביא מיד אח"כ לשון הרמב"ם (פכ"ד הי"ז מאישות) שאפילו אמרה לו א' מקרובותי' שדעתו סומכת עליהם הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עלי' וא"כ אפילו נימא כמ"ש הב"י דהטור מחלק (דבסי' קטו) איירי שהוא שותק ובסי' קעח איירי שהיא שותקת דמ"מ תמוה איך יסתור הטור דבריו מני' ובי'. גם קשה מן הגמרא (קידושין סו.) דאמר אביי באמר אשתו זינתה והוא שותק נאמן ואמר מנא אמינא לה מההיא סמיא כו' אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אפקא ומאי ראי' לומר שנאמן דילמא משום לזות שפתים קאמר אבל לא מדינא ותו קשה איך שייך לומר משום לזות שפתים דמי יודע אי מהימן לי' כבי תרי ודוחק לומר שמפורסם שמחזיקו לנאמן כבי תרי דמי יודע מה בלבו של חבירו:
לכן לענ"ד הדבר ברור שיש ט"ס וחילופי תיבות בטור וכן צ"ל אינו חייב להוציא' בדיני אדם אפילו משום לזות שפתים ותיבת אפילו חסר והיינו כלפי מ"ש הטור (סי' יז) בעד אומר מת והתירוה לינשא ובא ע"א ואומר לא מת אפילו קודם שנשאת מותרת לינשא אלא משום לזות שפתים [לא] תנשא אלמא דחיישינן לע"א אע"פ שאינו נאמן מדינא קמ"ל שם אין לומר שיגרש משום לזות שפתים ומוכח הכי מן הגמרא דאביי מייתי ראי' דנאמן וקשה מאי ראי' הוא הא אביי גופי' ס"ל בכתובות (כב:) דשייך לזות שפתים בשביל ע"א אע"פ שהוא מוכחש אע"כ פשיטא לאביי דלא מצרכינן לגרש אפילו משום לזות שפתים לכן אם אינו נאמן א"צ לגרש כלל ולא שייך בו לצאת ידי שמים או לזות שפתים כלל כיון שאינו נאמן ואח"כ צ"ל אבל אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך ומהימן לי' כבי תרי וצריך ליתן לה כתובה וכן כשאומרת אשתו שזינתה וכו' מעתה דברי הטור ישרים אין בהם נפתל ועיקש וכן (בסי' ו) הביא לשון הרמב"ם (פח"י ה"ח מא"ב) אשת כהן וכו' ואם היא נאמנת לו או העד וסמכה דעתו לדבריהם יוציא כדי לצאת ידי ספק ע"כ הרי בהדיא דמדינא חייב:
ג) וגם בהא גופה דפשיטא לי' למהרש"ל באומרת טמאה אני לך ואיכא ע"א לא אמרינן עיני' נתנה באחר תמוה בעיני דמשנה שלימה שנינו (נדרים צ:) האומרת טמאה אני לך הבא ראי' לדברי' (וסיים) [וסתם] ראי' בעדים משמע כמו בכל דוכתי המוציא מחבירו עליו הראיה והיינו עדות גמורה וכן משמע מפשט לשון המשנה דקאמר האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' ול"ל למימר הכי ולא ה"ל למימר רק אינה נאמנת אלא קמ"ל דאפילו מביא עדות רק שאינו מספקת לא מהני רק ראי' גמורה כמו בכל דוכתי דהיינו בעדים כשרים וכן משמע מלשון הרמב"ם (פכ"ד הי"ח מאישות) אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין על דברי' שמא עיני' נתנה באחר כו' ואין ב"ד כופין את האיש לגרש אשתו עד שיבאו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת לרצונה עכ"ל משמע בהדיא דבע"א אינו חייב להוציא ואין לומר דמ"מ בע"א חייב להוציא לצאת ידי שמים דא"כ כשכתב ואם היה מאמינה ה"ז חייב להוציאה כו' אמאי לא אשמועינן הך דבע"א אפילו לא מהימון לי' כתרי מ"מ חייב להוציאה ועוד לפי דברי רש"ל משמע ודאי דכופין להוציא כיון דלא אמרינן עיני' נתנה באחר הדר הוה לי' דין משנה ראשונה שכופין להוציא וזה מבואר שאין כן דעת הרמב"ם:
ועוד מפורש יותר בדברי הרמב"ם (פח"י ה"ח מאיסורי ביאה) והעתיקו דבריו הטור וש"ע (סי' ו סי"ב) אשת כהן שאמרה לבעלי נאנסתי וכו' או שבא ע"א והעיד לו עלי' שזינתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה לו שמא עיני' נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן וסמך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא לצאת ידי ספק עכ"ל הנה הך דע"א העיד לו ע"כ איירי שהיא ג"כ הודית שזינתה, דאם היא מכחשת איך נתן טעם שמא עיני' נתנה באחר שאינו ענין לעדות העד ולמה עירב הפרשיות והי' לו לכתוב הטעם דשמא עיני' נתנה באחר אחר אמירתה אלא ברור שלכך סמכן לומר דגם בע"א המסייע לה נמי חיישינן שעיני' נתנה באחר וכן נראה בהדיא מלשון המגיד משנה שם שהבין כן מדברי הרמב"ם שכתב ומתבאר מן המשנה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדברי' וכבר כתבתי (בפי"ז) דבעינן דבר ברור והוא ע"פ שנים עדים ע"כ וכן נראה בהדיא מלשון הטור (סימן ו) שהרכיב גם הדין השני שכתב הרמב"ם (שם ה"ט) שאסורה לכהן אחר מיתת בעלה דשוי' נפשה חד"א ובש"ע (סי' ו סי"ב) העתיק לשון הרמב"ם כהויתו וגם מצד הסברא כיון דע"א אינו נאמן ע"כ מחזקינן לי' דמשקר כיון שלא האמינתו התורה א"כ כיון שחושדין אותה שעיני' נתנה באחר ודאי תעביד כל טצדקי דאפשר לה למיעבד ותשכרנו כדי שיעיד לה:
ועוד דע"כ מוכרח לומר כדברי הר"ן בנדרים (צ: ד"ה ואיכא) שהקשה איך התירו באומרת טמאה אני לך הא שוי' נפשה חד"א וביקש לומר אפקעינהו לקידושין אלא שלפ"ז צ"ל דטמאה אני לך היינו לכשר וכתב הר"ן שאינו במשמע. ואני תמי' על הר"ן למה תלה שאינו במשמע הא מוכת בש"ס (צא:) בהנך עובדא דקאמרה א"כ חד מן אינו יהודי נפתויי ואהלויי הוה הרי מפורש דאפילו שאמרה טמאה מפסול לא מהימנא והך עובדא באשת כהן ע"כ הוא כמ"ש הר"ן דבישראל כה"ג אנוסה מקרי א"כ ע"כ לומר כמ"ש הר"ן דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא כסיפא לה אמרו רבנן דנאמנת וכי חזו רבנן בתראי דיש חשש שעיני' נתנה באחר אוקמה אדינא ע"ש וכיון דמדינא אינה יכולה להפקיע מבעלה א"כ פשיטא שגם ע"א אי לא מהימן לי' שאינו נאמן שהבעל יפקיע שיעבודו ע"י ע"א. וכמו כן לסברת התוס' יבמות (כה רע"א) והרא"ש שם (פ"ב סי' ח) שלכך התירן במשנה אחרונה שראו קלקול הדורות ורוב האומרות כן משקרות נראה לחכמים להתירן א"כ איך יועיל ע"א בדבר שבערוה. ואפי' לסברת התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) דבהך עובדא דנדרים דנואף הוה מהרזק בביתא דאמרינן אם איתא דעביד איסורא ארכוסי הוה מירכס וכתבו התוס' דאינו נראה לפרש באמרה טמאה אני לך דאינו נראה כלל להתירה דשוי' נפבה חד"א. שכתב בפסקי מהרא"י (סי' רכב) דהתוס' סותרין א"ע מיבמות לכאן ומזה הוציא דברגלים לדבר [לא] אמרינן עיני' נתנה באחר. מ"מ בע"א לא שמענו דשם הבעל עצמו ראה הדברים המכוערים אבל ע"פ ע"א ודאי א"צ להוציא אי לא מהימן לי' כבי תרי:
ד) אלא שצריך אני למודעי באיזה [אופן] נקרא רגלים לדבר והנה בספרי לכתובות שחברתי בילדותי [ע' בס' אילת אהבים דף הנ"ל] חשבתי ליישב הסתירה שבתוס' דכתובות קאי בסברת האומר דהיכא דמפסד כתובה לא אמרינן עיני' נתנה באחר לכן אינו נראה להתיר באומרת טמאה אני לך משא"כ ביבמות קאי התוס' כפי (שיחת) [שיטת] הפוסקים דבמאיס עלי לא כופין אע"ג שמפסדת כתובה מ"מ אמרינן עיני' נתנה באחר. ועכשיו הדרני בי. וגם במה שהקשתי שם [עי' בקונטרס אחרון שם סי' רכז] על רמ"א הא התוס' איירי בעידי כיעור ובכה"ג ס"ל לרמ"א (סי' יא) דבאין לה בנים מפקינן ואפילו לא אמרה טמאה אני לך ואיך סתם רמ"א (סי' קטו) באיכא רגלים לדבר [דהא] משמע אפילו לא הוה אסורה כלל מכח רגלים לדבר אפילו [הכי] באין לה בנים [אסורה]. ועכשיו פקחתי עיני כי דברי מהרא"י נכונים בדיוק זה מדברי התו' והוא מלשון התו' (כתובות סג:) שכתבו לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך דאי לא הכי לא מיתסרא רק עד שיראו כדרך המנאפין וע"ז כתבו דלעולם באינה אומרת טמאה אני לך ואיתתא שרי' לבועל כו' וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אינו נראה כלל להתירה דשוי' נפשה חד"א:
והנה התו' כתובות (יג. ד"ה מעלה) הקשו מהך עובדא (נדרים צא:) דאמר לי' נואף לא תיכלין מהני תחלי דטעמנן חוי' דאמרינן אם איתא דעביד איסורא ניחא לי' דלימות הא בלא"ה אין אוסרין על היחוד ותירצו דנואף שאני. והנה ודאי לסברת התוס' כתובות באומרת טמאה אני לך אין להתירה שפיר מוכרחת סברא זו דנואף שאני והוה כמו עדי כיעור אבל אי הוה מצינן לאוקמה התם באומרת טמאה אני לך א"כ מטעם יחוד לא הוה מיתסרא כלל וכמ"ש התו' ביבמות (כה.) באמת. ומעתה כפי המשך לשון התו' בכתובות (סג:) שבתחלה בקשו לומר דבלא אמרה טמאה אני לך אין כאן איסור והיינו דהוה אמרינן אין אוסרין על היחוד ומחמת הקושיא חדשו דלעולם באין אומרת טמאה אני לך ומ"מ הוה איסורא מטעם כיעור ולבועל. והשתא למ"ש שם וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין להתירה משמע אפילו נימא דהך עובדא לא הוה רק יחוד שאין אוסרין עליו רק הריעותא בשביל שאמרה טמאה אני לך אפילו בלא דבר מכוער רק יחוד בעלמא שאין אוסרין אפילו על הבועל ואפ"ה לא ניחא להו לאוקמה באמרה טמאה אני לך א"כ חזינן דביחוד לחוד אמרה טמאה אני לך ס"ל להתו' לאסור בפשיטות אע"ג דיחוד לא הוה אפילו כיעור דאין אוסרין על היחוד אלא ודאי לא איירי באומרת טמאה אני לך ע"כ לומר דנואף שאני והוה כיעור עכ"פ אבל התו' שבאו להוכיח זאת ע"כ פשיטא להו דאפילו אי לא הוה חשיב יחוד דנואף לכיעור אין להתירה באומרת טמאה אני לך:
והשתא ע"כ מוכח כפסקי מהרא"י דהתו' פשיטא להו מסברת עצמם דבאומרת טמאה אני לך אין להתירה דאין לומר דזהו דוקא לסברת רשב"ם [הוא הי"מ שהביאו תוס' שם] דא"כ האיך כתבו וכן נראה שהרי ע"ז הם דנין אם נוכל לומר סברת הרשב"ם לכוף במאיס עלי א"כ לשון התו' משמע דאפילו ליתא לסברת רשב"ם אין לפרש באומרת טמאה אני לך דאין להתירה בכה"ג אפילו לא הוה כיעור וזה ברור וע"כ שיטות חלוקות הם לבעלי התו' וכדברי מהרא"י גם מוכח דאפילו בלא כיעור המספיק לאוסרה רק ביחוד נמי אינו נראה להתו' להתיר באומרת טמאה אני לך:
והנה לשון הרא"ש ביבמות (פ"ב סי' ח) ז"ל ונראה דבסתירה להודי' בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף איסתתר כי הנהו עובדא דשילהי נדרים שרי' לבעלה אפילו ליכא טעמא כי התם למישרי דהא קיי"ל אין אוסרין על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן דמתסרא בלא קינוי אפילו בעדים והא דאיצטריך כו' משום דהתם איירי באומרת טמאה כו' עכ"ל. ויצא לנו מזה דרגלים לדבר שהוכיח בפסקי מהרא"י מדברי התוס' הוא לפחות שנתיחדה עם נואף וא"כ אם נתפוס סברת הרשב"א פ"ק דכתובות דנואף שאני דבנואף אוסרין על היחוד א"כ לא מסקינן מדברי התוס' פ' אע"פ אפילו כדמסיק תעלה מבי כרבא:
ה) ולכאורה יש להוכיח גם מדברי הרמב"ם דמוקי הנך עובדי דנדרים באמרה טמאה אני לך והוא לפי שיטת הרמב"ם (פי"ד ה"ח מאישות) דס"ל דבמאים עלי כופין להוציא וע"כ לומר כדברי התוס' (כתובות סג:) דהיכא דמפסדת כתוב' לא אמרינן עיני' נתנה באחר. והשתא קשה מנ"ל להרמב"ם דבאומרת זנתה ברצון שאינה נאמנת כיון דמפסדת ואי משום סוגיא דנדרים (צא.) דדייק דמתניתין איירי באשת כהן דאי באשת ישראל ברצון מי אית לה כתובה דמשמע גם ברצון מצי איירי מתניתין ומוכח דלמשנה אחרונה אינ' נאסרת אפילו אומרת שזינתה ברצון דהא לרמב"ם יש לפרש הכי אי ברצון מי אית לה כתובה וכיון דמפסדא כתובה גם למשנה אחרונה תהא נאמנת ומנ"ל לרמב"ם דבאומרת שזינת' ברצון שאינה נאמנת אלא ע"כ הרמב"ם מפרש להני עובדי באומרת טמאה אני לך וכהתוס' יבמות (כה.) ומוכח שפיר דברצון נמי אינה נאמנת:
אלא דקשה לפ"ז ה"ל להרמב"ם לאתויי דאיכא גוונא דמיתסרא באמרה טמאה אני אף בלא עדים ומלשון הרמב"ם משמע דבלא עדים לא מתסרא. לכן י"נ דהרמב"ם פשיטא לי' ממתניתין דתנן תביא ראי' לדברי' משמע דלא סגי בלא ראי' אפילו תרצה לצאת בלא כתובה לכן משמע לי' אפילו באומרת שזנתה ברצון אינה נאמנת די"ל מ"מ עיניה נתנה באחר:
ואי קשיא על הרמב"ם קושית התוס' (כתובות סג: ד"ה אבל) דתהימן לומר שזנתה ברצון במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כבר כתבתי בחידושי כתובות ליישב. וכעת נראה לי לתרץ עוד דהרא"ש (שילהי נדרים) שקיל וטרי בהך אי הילכתא כר' המנונא ומסיק וז"ל ועוד נ"ל טוב טעם דהילכתא כר' המנונא דאפילו למשנה אחרונה דחוששין שמא עיני' נתנה באחר היינו שתובעת שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר להיות באיסור אשת איש כל ימי' עכ"ל. ולכאורה קשה עליו מהא דאמר בגמרא שם השמים ביני לבינך דמשנה [אחרונה] תהוי תיובתא דר' המנונא והא הכא דידע בה בעלה וקתני דלא מהימנא ולדברי הרא"ש קשה מאי קושיא הא בגרשתני יש להאמינה לפי שלא תהי' באיסור אשת איש כל ימי' משא"כ הכא י"ל שתנשא אחר שיגרשנה בעלה וצ"ע לכאורה איך כתב הרא"ש סברא נגד הש"ס. לכן נראה דס"ל להש"ס בודאי לפום מאי דס"ד דאיהי קים לי' דמשקרא אלא שהב"ד מאמינין לה א"כ אינו עשוי לגרש מדעתו רק על ידי כפיית הב"ד וא"כ אי משקרא אין הגט כלום דה"ל גט מעושה שלא כדין א"כ גם בהא ה"ל באיסור אשת איש כל ימי' משא"כ במידי דלא ידע אי משקרא כגון בטמאה אני לך דאפשר דקושטא קאמרה רגילות שהבעל יתן גט מעצמו דלמה ישהה איסורא. וכמו כן בהשמים ביני לבינך לפי המסקנא דלא ידע הבעל בטענתה א"כ רגיל לגרש מעצמו דלמה יתן ע"י כפיי' אחר שאפשר שבתם לבבה טענה משא"כ במילתא דידע בעל דמשקרא א"כ במכוין לא יתן הבעל הגט רק ע"י כפיית ב"ד וא"כ תהי' ג"כ באיסור אשת איש כל ימי' ודמי ג"כ לדרב המנונא:
וא"כ י"ל שפיר כדברי הרמב"ם (פי"ד מאישות) דבמאיס עלי כופין להוציא ולא קשיא דתהימן לומר טמאה אני לך במיגו דמאיס עלי. דודאי מאיס עלי אשר היטב חרה לבעל על זה א"כ מסתמא לא יגרש בלי כפיית ב"ד כדי שאם תערים תהי' באיסור א"א כל ימי' משא"כ בטענה שחושבת שיאמין לה הבעל סבורה שמסתמא לא ימתין על זילותא וכפיי' דבי דינא ולק"מ על הרמב"ם:
אלא דקשה לי לסברת הרא"ש למה אמרו במשנה אחרונה שאינה נאמנת לגמרי יתקנו שיתן לה גט על תנאי אם האמת כדברי' וא"כ יתברר ערמותה דאם חשבה רק שיתן לה בעלה גט ולא נטמאה וטהורה היא א"כ אין הגט כלום והרי היא באיסור אשת איש כל ימי'. וי"ל דמ"מ אינה חוששת כ"כ כיון דליכא דידע בה משא"כ אם אמרה גרשתני דבעלה ידע שחפצה להפקיע עצמה שלא כדת להיות באיסור א"א כל ימי':
ו) ועתה נבא לחתור דינה של העלובה אשר למעלה כתובה. הנה ע"פ הדין כפי מה שבררנו (באות ג) אפילו הי' עד טומאה ממש לא מהני לאמת הודאתה ואפילו לפי דברי תשובת הב"ח שהחמיר בהודית בפני ב"ד בצירוף כיעור י"ל דמודה בנ"ד דהב"ח מיירי שיצאה מב"ד ולא זכרה גט כלל אבל כאן שזכרה שישתדלו לה גט אפשר שגם הב"ח מודה. ובלא"ה כבר השגנו (באות א) על דבריו ולפי דברינו לא מקרי רגלים לדבר רק דומיא דהך דנדרים שראה הבעל דאסתתרא עם נואף ובנ"ד אין כאן רק ע"א ואפילו הי' ע"א שזינתה ממש לא מהני לצרופי להודאתה דבשביל ע"א לא מקרי רגלים לדבר שאין אנו מחזיקין דבריו כלל וכן נראה מדברי בעל תמ"ח (סי' קטו ס"ק כו) על דברי רמ"א שם שכתב דאם אמר על אשה שזנתה עמו נחשב כע"א ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת הנחשד מצטרף עם אחד. וכתב בחמ"ת דהיינו באיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שעיני' נתנה באחר. הרי דס"ל בהדיא בליכא רגלים לדבר אע"ג דאיכא ע"א שזינתה לא מהני לצרף להודאתה דמ"מ י"ל עיני' נתנה באתר וע"א לאו כלום:
אלא שראיתי להגאון ח"ץ בתשובה (סי' קנ) שכתב בפשיטות באשה שהודית שזינתה וגם ע"א מעיד שזינה עמה שאסורה לבעלה ולא הביא שום ראי' לדבריו:
ואמת הדבר שלשון פסקי מהרא"י (ס"ס רכב) שכתב וז"ל אפס אי ק"ל הא ק"ל דאם החשוד עודנו מודה שזינה עמה והבע"ב נמי מעיד שהודית שנטמאת והוה כהודאה אחר הלואה שמצטרפין ואילו לא אמרינן שעיני' נתנה באחר ה"ל עדות גמורה ע"י צירוף דנטמאת ומאן לימא לן דאפילו בכה"ג מהני טעמא דעיני' נתנה באחר אמנם אחרי שהבע"ב והחשוד הם קרובים כו' עכ"ל. ואם כוונת מהרא"י משום רגלים לדבר א"כ לפי דבריו פשיטא דהודאה גמורה היא שהרי כבר החליט דבאיכא רגלים לדבר לא אמרינן דעיני' נתנה באחר ומשמע דס"ל מאן לימא לן דבע"א מסייע אמרינן עיני' נתנה באחר [גם לא ראיתי מבואר רגלים לדבר כפי העובדא שמובא שם שהכל נובע מן העד ע"ש] אמנם כבר בררנו לעיל (אות ג) מלשון המשנה והפוסקים דעדות גמורה בעינן:
גם קשיא לי על פסקי מהרא"י דניהו דאמרינן פלגינן דיבורא היינו כשהחשוד מעיד שזנתה והנה בהא דאמרינן בסנהדרין (ט:) באמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו היינו האם השני אינו אומר שרבעו לזה ברצון דאם אמר גם הוא על השני שנרבע מרצון א"כ לדברי האחר המעיד שנרבע פסול ורשע הוא שהרי גם עליו מעיד ואילו יצטרף עמו אחר הנרבע בר קטלא הי' וע"כ איירי שאינו מעיד רק שפלוני רבע אבל אינו מעיד על השני שנרבע לרצונו. והשתא לפ"ז בנ"ד דמהרא"י שהחשוד מעיד שזינה עמה ואמרינן פלגינן דיבורא שאחר זינה עמה א"כ אחר שהודאתה הי' על הנחשד ולא על אחר א"כ לפי דברי הודאתה הנחשד הוא רשע ואינו ראוי לעדות וא"כ איך נקבל עדות הנחשד לצרף להודאתה שלדברי הנחשד הוא רשע ואינו ראוי לעדות וא"כ לא דמי להודאה אחר הלואה דשם אילו הי' העד השני מעיד ג"כ על ההלואה הי' ראוי לצרף אבל כאן לא תהא הודאת' עדיף מאלו עד כשר אמר שהנחשד שהוא עד הראשון זינה עמה דבזה לא שייך פלגינן דיבורא שלפי דבריו אין ראוי להעיד שהרי הוא רשע ופסול לעדות וצ"ע:
עכ"פ משמע מדעת מהרא"י דבאיכא ע"א לא אמרינן עיני' נתנה באחר ולשונו משמע שכתב על דרך הספק מאן לימא לן כו' ובאמת כבר בררנו מלשון המשנה שאמרו תביא ראי' לדברי' משמע ראי' גמורה וגם הח"ץ לא זכר כלל דברי מהרא"י. הגם הלום ראיתי שהגאון ח"ץ תמה על דברי הרשב"א בתשובה (סי' תקנב) שכתב בענין מה שאמרו (סוטה לא.) שמע מעוף הפורח שנטמאת אם הודה החשוד מעצמו אם נאמר שלא תשתה והשיב דאמרינן פלגינן דיבורא וא"כ חשיב ע"א לאחר קינוי וסתירה שאינה שותה. ותמה הח"ץ דלא אמרו שמע מעוף הפורח רק אם הוא אותו שקינא לה וא"כ כשתמצי לומר פלגינן דיבורא א"כ אינו הוא הנואף אותו שקינא לה ממנו ובודאי קושיא אלימתא הוא. אלא שנ"ל דלק"מ דהא בלא"ה כבר כתבתי דהך דפלוני רבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להרגו אינו כשמעיד עליו שנרבע לרצונו דא"כ לפי דבריו [הוא] רשע אלא שאומר שרבע סתם וא"כ שפיר י"ל דברי הרשב"א דהיינו שקינא לה ואמר אל תסתרי עם פלוני שדיבר עמך ואף שאין העדים מכירין אותו הרי ראו שנכנסה עמו לבית הסתר ואח"כ אמר הנחשד שהוא הי' הנסתר והוא זינה עמה דאמרינן פלגינן דיבורא הן על הסתירה הן על הזנות ואי משום דקרי לי' חשוד י"ל דלפי שהבעל חושדה מזה:
ז) ומ"מ אף לדברי הח"ץ יש לחלק דדוקא בעד טומאה אבל שנ"ד שהעד לא העיד רק על דבר כיעור דקול נשימות אינו רק כיעור כי אולי היו משתגעים ועדיין לא נעשה מעשה ודבר פשוט הוא החילוק בין עד כיעור דהא ע"א בכיעור לאו כלום הוא אפילו מהימן לי' כבי תרי וכמ"ש רמ"א (סי' יא) וכבר נשמע מדברי תשוב' מיימוני דבכה"ג לא הוה רק כיעור א"כ י"ל גם הח"ץ מודה דהא בלא"ה בה"ג הובא ברא"ש יבמות (פ"ב ס"ח) שאינה נאסרת על בעלה עד שיראו כמכחול כו' אלא דהרא"ש השיג עליו דאפילו לענין חיוב מיתה סגי משיראו כדרך המנאפים. וכבר כתב לי חכם א' בתשובה לדחות דחייב מיתה שקיבל עליו התראה ואמר שע"מ כן הוא עושה אמרינן מסתמא ביאה גמורה הוא אלא שעדיין חילוק זה תפל מבלי מלח דמשום התראה שקיבל עליו לא נקטלי':
אלא נ"ל דודאי תמוה לכאורה איך לא סגי לאסור אפילו לשאר הפוסקים בדבר מכוער כגון ששמעו נשימות דאמר בתשוב' מיימוני (לה' אישות סי' ח) וכמו כן ביחוד אדעתא דניאוף שכתב הרא"ש ביבמות שם דלא אסרינן לה על בעלה. והוא תמוה לכאורה דהא אפילו במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי איתא בגיטין (פא.) דאי מן הנשואין אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובעל לשם קדושין א"כ כ"ש בנואף דאסתתר על דעת ניאוף איך נימא שאחר הדברים מכוערים פירש ולא עשה מעשה דאפשר אש בנעורת כו'. ואע"ג דשם הוה התירא דבעיל לשם קדושין ובנואף הוה איסורא מ"מ אין טעם לדון הנואף לכף זכות שלא בא רק לכלל דברים מכוערים ונמנע מגוף המעשה דודאי מאן דעביד הא עביד הא. ועוד דהא [מדברי] הרא"ש משמע דס"ל אפילו בנואף שכבר מפורסם בניאוף אינה נאסרת ביחוד על דעת ניאוף דהא הנך עובדי דנדרים איירי בנואף וכמו שביקשו התוס' כתובות (יג. ד"ה מעלה) לחלק באמת. לכן צ"ל שכל נואף מירתת ורוצה לבצע מעשהו ולפרוש כי עין נואף שמרה נשף לכן מתוך שמרבה תאותו בטרם יבצע מעשיו הרעים אפשר שכבר השחית דרכו בטרם עשה מעשה ופסקה תאותו שאינו פנוי לכוון מעשיו הרעים כמו מי שבועל בלי פחד ומגור מסביב פן יתגלה קלונו ברבים לכן כל זמן שלא ראום כדרך המנאפים י"ל שעדיין לא הי' מעשה וכמו [כן] ס"ל לבה"ג שאפילו ראו כדרך המנאפים אולי כבר השחית דרכו ולא בא לידי הכנסת כו' שסתם נואף אין לו פנאי לבעול בישוב הדעת רק ממהר למלאות תאותו ופעמים משחית דרכו דרך איברים עד שלא בא לידי פעולה הרעה לכן אפילו מנשימות אין ראי' דאולי הי' משתמש עמה דרך אברים וכדומה ובה"ג ס"ל דאפילו לרבנן דסגי כדרך המנאפים היינו דוקא לענין חיוב מיתה דמקבל התראה א"כ חזינן דאינו מירתת להעיז איש רשע בפניו לקבל התראה אם כן מסתמא הן הן עדי שראו הן הן עדי ביאה ממש אבל סתם נואף דמירתת לא סגי כדרך המנאפים דאולי מחמת יראה אינו משגיח לבעול כדרך כל הארץ ומשחית דרכו טרם בא לכלל ביאה ופסקה תאותו הרעה. ויהי' הטעם איך שיהי' לא מצינו חולק על מהר"ם דנשימות לא הוה רק כיעור ובכיעור אפילו בתרי ויש לה בנים לא תצא לפסק רמ"א (סי' יא) והארכנו בתשובה שהעיקר כדבריו א"כ בקל יש לחלק בין עד כיעור לעד טומאה:
וגדולה מזו כתב בתשובת מיימוני שם (סי' ח) די"ל שהשמיעה קול נשימות בשביל שעיניה נתנה באחר דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אשה תמצא לה דרך לפטור מבעלה וכבר נסתייע בפסקי מהרא"י שם (סי' רכב) ג"כ מתשובה זו:
אלא שאני תמי' על המעתיק [בתשו' מיימוני שם] שמביא ראי' מנדרים (צ:) דחיישינן שעיני' נתנה באחר דא"כ לפי דבריו אפילו אמרה טמאה אני לך וגם עשתה דברים מכוערים כאלה לא מתסרא דאמרינן עיניה נתנה באחר. והוא תמוה דהא בנדרים שם אפילו לדברי התוספ' ביבמות (כה רע"א) דאיירי באמר' טמאה אני לך מ"מ בליכא טעמא דאירכוסי לא אמרינן שנתיחדה כדי להפקיע עצמה מבעלה וא"כ אדרבה משם מוכח ההיפוך דלא אמרינן שתעשה דברים מכוערים ותאמר טמאה אני לך וכ"ש למה שתפס מהרא"י סברת התוס' כתובות (סג:) דאמרה טמא' אני לך אין להתיר מטעם ארכוסי. עכ"פ בנ"ד דליכא רק ע"א בדבר מכוער לא מהני אפילו מהימן לי' כבי תרי:
ח) וראיתי בתשובות צ"ץ (סי' עט) ביקש לדון בדבר החדש דאם העד אומר דלפי דעתו ודאי זנתה ע"פ דברים מכוערים ששמע ומהימן לבעל כבי תרי שמחויב להוציא כאילו העיד העד שזנתה ממש אחר שמתאמץ לומר שאין ספק בלבו שודאי זנתה לפי אומד דעתו. והרבה בראיות מגמל האוחר בין הגמלים דלרב אחא אמרינן שזה הרגו ואף דלא קיי"ל (בחו"מ סי' תח) כר' אחא מצינו בנחבל שעלתה לו נשיכה בגבו (שביעות מז:) דאף בלי ראי' מתקיימת העדות ע"ש שהאריך. ובמח"כ לא דק כלל וכל ראיותיו כעוכלא לדנא דהוא מביא ראי' מאומדנות שאנו סומכין עליהן ומחזיקין לודאי גמור ודנין עליו להך שהעד ברור לו שזנתה ע"י הויות שעשאו דהא בזו כל הפוסקים שוים דלאו טומאה ממש הוא ואפילו בתרי שמעידין כה"ג אין מוציאין דלא מצינו לדון ע"פ האומדנות שנראין לעדים רק ע"פ אומדנות שאנו דנין עליהם שהם ודאי לא ממה שנדמה לעדים שהוא ודאי:
ומה שמייתי ראי' מסוף תשוב' מיימוני (סי' ח) שכתב ז"ל אמנם אם שמע באותו ענין שבדה לו מלבו ודאי וברור שלא הי' דבר אחר רק תשמיש חלילה לו לקיימה אע"פ שאין ב"ד יכולין לכופו להוציאה הוא יצא ידי שמים ויגרש לץ ויצא מדון ולא גרע מאילו אמר לו אדם אחד ודעתו סומכת אשתך זנתה כדמוכח מהאי סמיא עכ"ל. הרי כתב בהדיא שאם שמע וברור לו חייב להוציאה והה"ד ע"פ העד עכ"ל צ"ץ. וזה עזר לנגדו שאם ת"ל שזה נקרא טומאה ממש בידי אדם נמי נכוף אותו להוציאה דהא למשנה ראשונה כופין להוציא באמרה טמאה אני לך כ"ש בראה בעצמו אלא ע"כ כיון דמ"מ לא הוה דבר ברור ממש אין כופין להוציאה בידי אדם א"כ ממילא בקל יש לחלק בין אם הוא בעצמו ובין שהוא לא ראה רק העד ודעתו סומכת על העד דמהימן לי' כבי תרי נמי לאו דבר ברור ממש הוא:
ואני תמי' על לשון הרמב"ם (פ' כד הי"ז מאישות) שכתב מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה אחת מקרובותי' כו' הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת כו' ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עלי' כו' ושם (בדין יח) אמרה לו אשתו כו' ואם הוא מאמינה כו' ואין ב"ד כופין לגרש בדבר מדברים אלו עד שיבאו שני עדים ויעידו כו' ואח"כ כופין להוציא עכ"ל. ותימא דמשמע דגם על מי שראה שזינתה קאי והא ודאי בהא כופין להוציא ואיך כולהי בחדא מחתא מחתינהו דבראה שזינתה ודאי כופין והכי אמרינן בכתובות (דף ט') ופתח פתוח כעדים דמי וא"כ באמר שראה שזינתה ודאי כופין ובאמר לו אחד שדעתו סומכת הדבר מסור ללב ואין כופין. וכ"ש בנ"ד דלא מהימן לי' הבעל כלל מצורף לזה שנתקבל העדות שלא בפני' ובמקום אחר הארכנו בפרט הלזה וא"ל לנ"ד לא ראיתי להאריך בזה כי אין על זה עיקר סמיכתינו:
ט) עוד אחת היא ופרסמה הכותב. בדבר מה שנזכר בדברי רמ"א (סי' קטו ס"ז) בשם י"א דלא יוכל לומר שמאמין לו רק אם מאמין לו בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק לדבר זה משום [דבלא"ה] נחשדת לו קצת לא והוא ממהרי"ק (שורש פב) ודייק כן מלשון הרמב"ם (פכ"ד הי"ז מאישות) ומפורש שם דבעינן קים לי' בגווי' טובי שאינו משקר כמו בת ר' חסדא (כתובות פה.). ולכאורה דבריו הללו מרפסין איגרי שהרי מבואר ברמב"ם (בהי"ח) באמרה שזנתה לרצונה אם היה מאמינה ודעתו סומך על דברי' ה"ז חייב להוציאה עכ"ל. והך פריצותא שזנתה ברצון ועשתה נבלה בישראל ודאי לאו כבת ר' חסדא היא א"כ איך יתכן שדעתו סומכת עלי' על דברי' שאינה משקרת בזה. וע"כ במה שנראה לו מעניני' וענין המאורע שבודאי אמת הדבר צריך להוציא. א"כ גם בע"א אפילו לא קים לי' בגווי' בשאר דברים רק מענין הלזה שנראין לו דבריו לאמת סוף סוף לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיגרשנה. ואפשר לחלק בין אמירת העד לאמירה דידה ולא נתקררה דעתי בזה:
מ"מ בנ"ד פשיטא שאין לאוסרה בפרט שהרי היא חוזרת ג"כ מן ההודאה ואמר' שהודית כדי שיתן לה גט וכבר כתוב בספרי גט מקושר שזו אמתלא טובה אין צורך לחזק כל פרט בפני עצמו כי כבר בררנו כמה טעמים שאין לאוסרה: