אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן מג

סימן מב

בענין א"א שיצא עליה קול שזנתה

תשובה

א) אחרי אשר הזדקקנו אנחנו הח"מ לעיין בדינה של עלובה אשר למעלה כתובה. אחר כמה הכרזות שהכרזנו שכל מי שיודע בדבר יבא ויעיד. וקבלנו כל העדיות כדת של תורה. והנה דבר שפתים של רוב העדים ומפי נשים לא נדבר כי לא העידו אפילו על דבר מכוער ואפילו פריצות בעלמא לא העידו. רק על שני עדים שיש לדבר בהם. דהיינו על עדות שמואל בן טרייטל שהעיד על טומאה ממש. בזה"ל ער האט זי בועל גוועזין כמבואר בגב"ע אז זי האט זיך אן גהאנגען אן איהם (דהיינו משה הנ"ל הרשע) אן האלז. אונ האט זי בועל גוועזין. הנה האיש הבליעל הזה חזותו מוכח עליו שהוא מקלי הדעת וסני שומעני' ומלבד זה הוכחש מן העד השני ה' צבי בפירוש כנ"ל בגב"ע שהכחישו בפניו והעיד שהי' עצת חטאין ביניהם להעיד שקר. לכן הסכימו אז לכתוב המקום והזמן כדי לאסור האשה שלא כדת ולא הי' דברים מעולם. וה' צבי ניחם על רעתו והכחיש לשמואל הנ"ל בפירוש. ואמר שלא ראה באותו זמן שום דבר כי לא באה האשה כלל תחת הטרעפין בלילה ההוא. א"כ פשיטא שע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואוקי חד להדי תד ואינו ראוי אפילו לצרף עם אחר. דהא בלא"ה מחלוקת הפוסקים (עי' ב"י חו"מ סי' ל ורמ"א א"ע סי' יא ותשובת מהר"א ששון סי' יז וסי' כד) אם בעדות מיוחדת אוסרין אשה לבעלה וכמ"ש בתשובתי. ובזה הענין אפילו הי' אחר מעיד על טומאה בזמן אחר לא יצורף עוד עדותו מכח מה שהעיד על טומאה שהוכחש בה שהרי עדות הראשון כבר נתבטל מכח הכחשת חד לגבי חד ולא יתכן לצרפו אל עד מעיד על טומאה אחרת וכן הסברא והדעת תורה נוטה ולא ראינו להאריך בזה. כי מלבד זה נפסל ע"פ עדים. ומעצמו הודה שהי' בעצה רעה של משה הנ"ל לקחת האשה מביתה בליל ש"ק של סוכות העבר וגם הוציא מטלטלין שלה חוץ לעירוב אף שאינו נפסל ע"פ עצמו הרי לא נפיק עכ"פ מן הבזוים וקלי הדעת. כאשר הוא מוחזק בעיר לקל וחשוד על כמה עבירות ולא נפיק מכלל הבזויים שפסלן הרמב"ם (פרק יא הלכה ה מעדות) ונזכר ג"כ בתשובות רמ"א (סי' יב) ומהרש"ל (סי' לג) א"כ פשיטא שאין בעדותו ממש וגם ה' צבי שהכחיש ואמר בפירוש כי שקר ענה בה וגם לפי דברי עצמו הוא רשע במה שכיון לראות והו' יכול להציל מעבירה לאפרושי מאיסורא והוא כיוון דוקא להעיד אין אדם משים עצמו רשע וכ"ש שיראה במכוון כי נעשתה תועבה כזאת וישתוק במה שמחויב להציל מעבירה ולא שייך כאן פלגינן דיבורא דא"כ לא ראה כלום. ואין להאריך בפרט הלזה וגם לפי דבריו הי' עוקב אחר הנואף ואין לך רשעות גדול מזה וא"כ איכא טעמא טובא לבטל עדותו ואין בו ממש אף שיש לחלק קצת סניף מיהו הוית:

והעד השני הנער עקיבא מלבד שהוא נער וריק ועם הארץ שאפילו בתפלה אמרו שאינו רגיל על לשונו ולא כיוון הזמן ובדין מרומה כמה שנראה שהכל פיתוי אויבים ואנשי רשע כמה פוסקים (באה"ע סי' יא סעיף ד) ס"ל דאין לאסור אשה לבעלה רק בדרישה וחקירה מלבד זה נבדק ולא מצאו לו שערות. אף דלחומרא חיישינן שמא נשרו וגם אין אנו בקיאין בגומות כמ"ש באה"ע (סי' קנה סעיף כ) מ"מ בענין עדות לא מצינו שיוכשר מספק וגם אפשר דועמדו שני אנשים לפני ה' בעינן שיהי' מבורר לפני ב"ד שאנשים המה ואין להאריך בזה שלא עיקר סמיכתינו על זה ולפסול אדם ודאי אינו נאמן וגם אפילו הי' רואים לו סימנין אינו מבורר שבשעת ראי' נחזיקו למפרע בגדול כמ"ש בתשובותי לתמוה על דברי הרא"ש וש"ע חו"מ (ר"ס לה) דמחזקינן למפרע וגם טרם שנחקר הנער מפי הב"ד אם ראה קירוב בשר כי כולם צווחי שמעיד מחמת פיתוי אנשי בליעל והיטב חרה לנו כי גם לפי דבריו שעמד אצל המעשה הי' ג"כ מעשה רשע וגם הי' עם המשרתת לזאת לא חקרנוהו מיד אם ראה קירוב בשר ודעת מהרש"ל שהוא בב"ש (סי' יא ס"ק יא) דבלא ראו קירוב בשר אינו רק דבר כיעור:

ב) והנה הנער הלזה חזר אח"כ ואמר כי כיחש בעצת אנשי רשע ואחר שעדיין לא נחקר עדותו על קירוב בשר הרי איתא ברמב"ם (פ"ג ה"ה מעדות) ובטור ח"מ (סי' כט) כל זמן שלא נחקר עדותו יכול לחזור בו הגם שהסמ"ע שם (סק"א) נתן טעם על מה שהשמיטו בש"ע באמרו כי לדידן שא"צ דרישה וחקירה אין חילוק בין נחקר ללא נחקר מ"מ ודאי לא לחנם כתבוהו הרמב"ם ולא חילק וכ"ש הטור שאינו כותב (מה דלא נהיג בזה"ז] וגם בתוספתא (פ"ב דכתובות) שהביא בתשובות הר"ן (סי' לג) שכתוב דיני כו' כל זמן שלא נחקר עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו. והנה בטומאות וטהרות אין בהם חקירות הזמה על היום והשעה וע"כ נחקר עדותן דקאמר היינו שחסר פרט שגוף העדות תולה בה והיינו כעין נידון דידן כשאומר שראו ששכבו זה על זה ולא נחקר אם ראה קירוב בשר הרי עדיין חסר פרט ממה שגוף העדות תולה בו א"כ היה יוכל לחזור אחר שחזר מעצמו שנפתה לעצת אנשי רשע בטלה עדותו לגמרי והי' כלא הי' ונכונים דברי הרמב"ם והטור. ויתר העדות אין בהם שום ממשות לישא וליתן בהם:

וגם בענין הקול פשיטא שאין לחוש כי נתברר לנו שיש לו אויבים גדולים ודברי מי שאמר מאחר שהוא גבר אלם הי' יראים להוציא קול הם דברי בורות וגם כיחש כי לא נשמע בו קול עזות ח"ו והאומר הנ"ל מורה הרעה עצמו מכלל האויבים והתחכם דוקא להוציא דיבה על האשה שאסורה ועל העובר שהוא ממזר בטרם גבה שום עדות כדת של תורה רק סמיכתו על הרשע שמואל בן טרייטל וקיבל ממנו תקיעת כף שיאמר בב"ד אשר אמר לפניו וכפי אומד הדעת גם הוא מכלל האויבים וחשוד כי ידו היתה במעל הזה ראשונה כי אשר ראינו הנהגתו ועקשות פיו וגם אותן עדים שתחלה כיונו לאסור האשה בשקר וגם הרשע משה שהתפאר בעצמו כי ניאף עמה אין לך אמתלה גדולה לקול הלזה וכן נשמע על הרשע שהתפאר על שניאף עם נשים רבות אין לך ספק שאין לך אויבים גדולים מזה וגם לפי דברי קרוביה של האשה תמיד היתה בוכה על שמשיאה שם רע אותו רשע משה הנ"ל ופשיטא שאין בקול ממש אפילו הי' עידי כיעור כ"ש שאין כאן שום עדים וגרי ביתה של האשה אמרו אף שהי' אותו הרשע בבית שהיתה בו האשה לא ראו שום פריצות ממנה כלל וכלל:

ג) ועתה נדבר בענין מה שהי' באמת מעשה מכוער אף שאינו מורה על דבר ערוה כמו שאר עדי כיעור מ"מ עשתה מעשה רשע ונפתה לבה לעצת איש צר ואויב הרשע הנ"ל ונסעה בליל ש"ק סוכות העבר עם הרשע הנ"ל בלילה והוליכה מכאן לפולטוסק ערך ח"י פרסאות. והנה מענה בפי האשה על זה בהיות כי גדל צערה וכאבה עד אשר הורידה כנחל דמעה מאין הפוגות על אשר הרשע הנ"ל מבאיש ריחה ותקצר נפשה למות מחמת חרפה ונתנה דעתה לברוח מן העיר ואחזתה רוח רעה של רשע הנ"ל לנסוע למקום אשר יראנה ולא פירש לה שתסע על דעת התחלפות אמונה כי מעולם לא הי' דעתה לכך רק לברוח מן העיר מחמת כיסופא וכדי בזיון. הנה הגם שאין זו טענה מספקת לאמר כי תנקה מפשע הרב במה שחיללה יום שבת קודש ובפנינו נתחרטה וכפי דברי קרובי' כבר קיבלה מעצמה להתענות לולי קרובי' מיחו בידה מחמת העיבור וגם מאתנו בקשה לסדר לה תשובה וחשוב ורפא לה וכפי דברי' נתחרטה אחר זמן מועט שנסעה מפה רק שלא יכלה להפרד מחמת שאז בנסיעתה עם הרשע הנ"ל בטרם תבא למחוז החפץ אצל יהודים. ואף על זה פקחנו עינינו כי מצד מעשה הלזה לא תאסר לבעלה כי כלל גדול בידינו (באה"ע סי' קעח ס"ו) שאין אוסרין על היחוד מבלי קינוי וסתירה ולא הי' כאן שום קינוי אף שסיפר לנו הבעל שהוכיחה שלא תדבר עם פלוני שלא תבא לידי חשד אף כי הי' האיש משה הנ"ל דאזארצע בבית שהאשה שם ואין אשה נמנעת לדבר עם אנשי הבית רק קפיד בשביל שהרשע משיאה שם רע. כבר אמרו חז"ל שאל תדברי לא מקרי קינוי כדאיתא בסוטה (ה:) הגם שלכאורה נראה כמו זר כי באל תדברי בא אזהרת הקנוי בכח שאם מקפיד על הדיבור כ"ש על הסתירה אין לנו אלא דברי חז"ל. ויש ליתן טעם לזה כי לא נתנה התורה כח לבעל רק להזהיר על הסתירה וכיון שמחויבת לשמוע לבעל אם עברה מקרי קנוי אבל בהוסיף להחמיר עלי' מה שאינה מחויבת לשמוע לו בטל דבריו לגמרי. וגם אין כאן שום עדים שהזהירה שלא תדבר רק הבעל סיפר לנו כדברים האלה ולא חשש בגמרא (סוטה ב:) רק דילמא קיי"ל כר' יוסי בר' יהודה וכמה פוסקים ס"ל דהבעל עצמו אינו נאמן [בזה"ז דאיכא חדר"ג] אפילו שאומר שראה שזינתה [ועמ"ש בזה בנו"ב תנינא אה"ע סי' יא] ואין להאריך בפרט הלזה דפשוט שאין כאן קינוי כלל.

אף גם על עיקר הנסיעה כפי הנראה לא דמי לסתירה דסוטה כלל מאחר שהי' העגלון אינו יהודי עמהם ומסוטה ילפינן ספק טומאה ברשות יחיד משמע שאין שם רק שניהם הנחשד והאשה (ומהגם) [ומאחר] שא"י עמהם לא מקרי רשות יחיד:

ועוד שלפי ענין המאורע שהרשע הנ"ל גנב האשה וגם המטלטלין והתכשיטין ושם פניו לברוח בשבת כדי שלא ירדפו מהר אחריו וישיגהו אפשר שיש לזה דין בלשת כדאיתא בכתובות (כז.) שאין פנאי לבעול ואין להאריך בפרטים אלו שכלל גדול בידינו שאין אוסרין על היחוד ולפי דברי האשה לא נסעה לכוונת התחלפות אמונה כלל רק מחמת כיסופא כי כסתה כלימה פני' ובבאה לפולטוסק הניחה בחדר אצל דודתו של הרשע הנ"ל והפקיד עלי' שומרים לבל תצא החוצה וכאשר רדף דוד האשה אחריהם והשיג האשה בפולטוסק ענה דודה ואמר לה מה זאת עשית אף היא תשיב אמרי' אתם גרמתם במה שהחזקתם הפושע הלזה בביתכם ומי יתן ואשובי אל אישי לביתי. א"כ ממילא שאפשר שנתחרטה מיד אחר הנסיע' שנסע עמה הרשע דמוקמינן לה בחזקת כשרות הגם שבנסיפתה [יצאה] מחזקת כשרות אפשר להחזיקה למפרע שנתחרטה מיד ודמי למקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו שם טמאות ומפרש הטעם בריש נדה (ב:) משום העמד טמא על חזקתו וא"ת העמד מקוה על חזקתה. הרי חסר לפניך כדאיתא שם ושאר דוכתי והרי מבואר בתרתי לריעותא מחזיקין למפרע (ואפ"ה) [ואפי'] בר"ה טמאות א"כ כאן ג"כ איכא תרתי לטיבותא העמד האשה בחזקת כשרות והיתר לבעלה וא"ת הרי יצאה מחזקתה בנסיעתה בש"ק הרי היא עכשיו מתחרטת וחזקת צדקת לפניך יש להעמידה למפרע שנתחרטה מיד וא"כ אין לחוש מכח זה לזנות:

ואי משום שחיללה שבת הנה אפילו חיללה שבת בפרהסיא אף דהוה פושעת לכל התורה כולה אינו ברור שתאסר לבעלה כנזכר בש"ע אה"ע (סי' יז) וכן משמע קצת בסנהדרין (נא.) דקאמר בת כהן כי תחל לזנות יכול אפילו חיללה שבת וכו' ופריך מ"ש מיני' דידי' ואמאי לא משני לגבי דידה יש חשש זנות ג"כ (ולא) בחילול שבת אף שיש לדחות מ"מ מצד הסברא ג"כ אין לדמות ומה גם בנ"ד לא הוחזקה רק בחילול דרבנן כי תחומין דרבנן רק לדעת הרמב"ם (רפכ"ז משבת) תחומין י"ב מיל דאורייתא מ"מ ליכא רק לאו. ומחלל שבת באיסור לאו מסתברא דלא הוה פושעת לכל התורה לאיסורין שהם חמורין מלאו כגון זנות דאיסור חנק. ואיסור לאו דשבת לא חמיר מיו"ט כדאיתא באה"ע (סי' קכג סעיף ה) בכתב גט בשבת הוה פושע לחלל שבתות וביו"ט לא הוה פושע רק פסול וכן משמע ר"פ כלל גדול (סט.) דלר' יוחנן אפילו הזיד בלאו מביא קרבן ואינו מחלק בין צינעה לפרהסיא משמע באיסור לאו לא מקרי פושע לכל התורה דאל"כ לא מקרי שב מידיעתו. וגם ביושבת בקרון אפילו להרמב"ם לא הוה איסור תחומין דאין תחומין למעלה מעשרה וגם התוס' בעירובין [מג. סד"ה הלכה ועי' מג"א סי' שה סק"י] כתבו ביושב בקרון ליכא איסור תחומין ואפילו נחשוד אותה שעשתה מלאכה דאורייתא הרי אינו רק בצנעה. וכן משמע קצת בסנהדרין (מא.) דקאמר עדי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וקשה אם לאוסרה על בעלה יאמרו שחיללה שבת בפרהסיא באיסור לאו. אלא ודאי באיסור לאו לא חשידא אזנות הגם שיש לדחות מ"מ בנ"ד פשיטא שאין לה דין מחללת שבת בפרהסיא. הגם שיש לדבר ולפלפל בכמה פרטים שאין להאריך בהם עכ"פ בנ"ד מילתא דפשיטא שהאשה אסתר מותרת לבעלה בלי שום פקפוק וחלילה לשום אדם להוציא לעז ודיבה והעובר תשיגהו קללה הכתובה כאשר גם בתשובות מהרש"ל (סי' לג) נכתבה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה