משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן מ
בדיני קידושין וגירושין של שוטה
שאלה
בדבר ר' מיכל כהן אשר מזמן רב אף קודם שנשא האשה הוחזק לאינו בן דעת וכמה ענינים של שטות (ואשר) [ואחר] איזו שנים ששא אשה השתדלו ליקח ממנו ג"פ לאשתו ועלתה בידם שהיה בשעת כתיבת הגט ונתינתו שהשיב על כל השאלות כהוגן ויש ספק לחוש שמא אינו בגדר בר דעת ובשעת נשואין אולי היה בדעת שלימה יותר ושמא אין גיטו מפקיע קדושין:
תשובה
א) תחלה נבאר בספק אם היה בר דעת בשעת קידושין שחוששין לקידושין. אם הוא חשש קידושין מן התורה או מדרבנן. ואם היה איזו חשש שמא בשעת קדושין היה שפוי א"כ דמי לכאורה להא דאיתא ביבמות פ' חרש (קיג ע"א) דבעי ר' אשי לר' אלעזר אי מיפשט פשיטא לי' דחרש דעת קלישתא הוא ומיהו מספקא לי' אם דעת צילותא או דעת קלישתא ולעולם חדא דעתא אית לי' או דילמא כו' כיון דעתים חלים ועתים שוטה למאי נפקא מינה להוציא אשתו בגט אי אמרת חדא דעתא כקידושין כך גירושין ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה קידושין מצי מקדש גירושין לא מצי מגרש מאי וכפי זה היה לנו לחוש שמא ברגע של קידושין היה שפוי ובשעת גירושין לא היה בדעת שלימה ואין מועיל גירושין שלו:
והנה נבאר תחלה שאם יש ספק בקידושין אם נאמר דנעמידה בחזקת פנוי' ואין מועיל קידושין שלו מספק הנה כבר ביאר הרב פר"ח יו"ד (סימן כט) בספק שקול שדעת התוספ' (יבמות ל:) דקיי"ל נשחטה הותרה ומוקמינן לה בחזקת היתר [אפי' בדאיכא ריעותא מחיים] רק בספק דרוסה חוששין משום דשכיח ואפי' בדבר שבערוה ס"ל להתוס' כן דהא בחולין (מג: ד"ה קסבר) עיקר ראייתם מגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה מותרת צרת ערוה דמוקמינן לה בחזקת היתר לשוק. ולכאורה קשה הך סוגיא דפ' חרש למה במספקא לן בעתים חלים עתים שוטה שיהיה קידושיו קידושין נוקמה בחזקת היתר חזקת פנוי' ומוכח מזה לכאורה דבספיקא הוה קידושין ולא עוד אפי' גיטו לא מהני אע"ג דתרי ספיקא הוא חדא שמא היה שוטה כשקידש אם תאמר חלים שמא בשעת גירושין היה חלים וגירושיו גירושין אמנם בתר עיון אדרבה יש להביא ראי' לסברת התוס' דבספק שקול מוקמינן בחזקת היתר והוא דיש לתמוה על הסוגיא שם דאיתא התם אמר ר' חייא בר אשי אמר שמואל אשת חרש אין חייבין עלי' אשם תלוי לימא מסייע לי' חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ואלו הן חרש כו' הוא דאמר כר' אלעזר דאמר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי ס"ל כר"א אשם תלוי נמי לחייב ומשני בעינן חתיכה משתי חתיכות ופירש"י הוא דאמר כר"א כלומר מהא לא תסייען דגבי תרומה ס"ל לשמואל כר"א דספק הוא וגבי אשתו ס"ל אע"ג דספק הוא אינו באשם תלוי דבעינן [חתיכה] משתי חתיכות. ויש לתמוה טובא איך מדמי קידושי חרש לאשם תלוי הא אפילו אי סגי בחתיכה אחת (משני חתיכות) היינו בחתיכה שהוא ספק חלב ספק שומן דניהו דלא אתחזק איסור' מ"מ ליכא חזקה להיתרא ואיכא ספיקא דאורייתא. אבל באשת חרש אם ספיקא הוא יש להעמיד אשתו בחזקת פנוי' ולכ"ע מן התורה היכא דאיכא חזקה להתירא מוקמינן אחזקת היתר לכ"ע. ולא פליגי הפוסקים אהא דמן התורה ודאי מוקמינן אחזקת היתר ואפילו הפוסקים דס"ל דמחמרינן בספק שקול אפי' היכא דאיכא חזקת היתר היינו מדרבנן אבל אשם תלוי לכ"ע ליכא היכא דאיכא חזקת היתר וכאשר ביאר הר"ב פ"ח (סימן קי בכללי ס"ס בד"ה כללא דמילתא) וא"כ תמה על עצמך איך מדמה תרומת חרש שאסורה מפני שהוא ספק לענין אשם תלוי דניהו דאסורה מספיקא אע"ג דיש להעמידה בחזקת היתר אם תרמו ממקום אחר מ"מ יש לאסרה מדרבנן כמו בכל ספיקא דאורייתא דאסרינן מדרבנן אפילו איכא חזקת היתר אבל אשם תלוי באשת חרש ליכא איסור מן התורה כיון דאיכא לאוקמה בחזקת פנוי' ואין ענין לחייב אשם תלוי עלי' כיון דמן התורה ליכא איסורא דמוקמינן לה בחזקת פנוי' ובכוי דמחייב ר"א אשם תלוי ע"כ משום דליכא חזקת היתר אע"ג דלא איתחזק איסורא אבל באיתחזק היתרא ליכא מ"ד שיהיה חייב אשם תלוי דאין איסורא מן התורה. וא"כ תמוה איך מדמה מה שתרומת חרש לא תצא לחולין [לחלב כוי] דאיכא נמי חזקת היתר דחולין אף דאיכא חזקת טבל כבר כתבתי במקום [אחר] דכשמסתלק האיסור ונתקן שפיר מקרי חזקת היתר ואין להאריך כאן דהא באשת חרש ודאי איכא חזקת היתר ואין מקום לחייבו אשם תלוי:
ואין בידי ליישב אם לא שנאמר דבספק שקול מוקמינן בחזקת היתר ואפילו מדרבנן שרי והשתא י"ל מדקאמר אשת חרש אין חייבין עלי' אשם תלוי (משום) [משמע] דאיסורא איכא וע"כ לא ס"ל דאיכא חזקת היתר רק ספק שקול בלא חזקת היתר ואע"ג דבאשה איכא חזקת פנוי' צ"ל דבאשת חרש איכא למיתלי טפי שהוא בר דעת מדנחזיקו לשוטה (איכא דלאו רוב גמור היא) והיה ראוי שתהיה אשת איש רק דסמכינן חזקת פנוי' להני חרשין שאין להם דעת ועומד בספק שקול בלא חזקת היתר כיון דכבר נצטרפה חזקת [היתר] לגרוע הרוב חרשין שמבינן לכן מדמינן שפיר לכוי דהוה ספק שקול בלא חזקה דהתירא:
אלא דאכתי קשה איך מדמינן מה שלא תצא תרומת חרש לחולין לכוי דילמא משום ספק שקול קאמר דמדרבנן יש להחמיר ולא נוקמה אחזקה ולעולם איכא חזקת היתר בתרומה רק איסורא דרבנן איכא אלא ודאי היכא דאיכא חזקה להיתרא אפילו מדרבין שרי וכדברי התוס' וא"כ מה שלא תצא לחולין ע"כ ס"ל בתרומת חרש שקרוב שהוא בן דעת רק בצירוף חזקת היתר הוה ספק שקול וא"כ פשטא דש"ס דבאיכא חזקת היתר אפילו מדרבנן שרי וכדעת התוס' פ' אלו טרפות. ובכתובות (כג. ד"ה מ"ש) כתבו דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא כדמוכח פ' ד' אחין [ולא מוקמינן] בחזקת פנוי' ומשמע דוקא בתרי ותרי אבל בשאר ספק מוקמינן בחזקת פנוי' [ומשמע כדברי] התוס' דבספק [שקול] אוקמינן בחזקת היתר וצריך ליישב לשיטת התוס' הסוגיא בקידושין (ה:) נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן משמע דעכ"פ גם בשאר ספק מחמרינן מדרבנן וצריכה גט. עכ"פ בספיקא בקידושין ליכא חשש דאורייתא:
ב) והנה האיש מיכל כהן המגרש שאנו דנין עליו ידענו קודם נשואין שהי' משיבש מאוד ומבואר בריש חגיגה (ג:) דכל דעביד דרך שטות אפילו בחדא מינייהו מקרי שוטה לכל דבר. ולא תימא דדוקא בחד מהני ג' יוצא יחידי וכו' דמ"ש שטות זה או אחר. וכ"ש בשוטה הלזה ששטוחין הרבה נמצאו בו. וכן משמע ברמב"ם (פ"ט ה"ט מעדות) ובטוש"ע ח"מ (סי' לה סעיף ח) וז"ל ולא שוטה שהולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצא דעתו משובשת בדבר מהדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז פסול ובכלל שוטה יחשב ע"כ וא"כ זה שהוחזק לשוטה לכמה דברים קרוב הדבר לבטל הקידושין לגמרי ולא ידעתי מקום לחוש כי אם שמא הי' הרגע שקידש שפוי בדעתו ובשעת גירושין גירש בשטות ואין סברא כלל לחוש לזה מאחר שלא ידענו לו שום פעם שהי' שפוי לכל דבר בבירור ולא דמי לחרש שמספקא לן בש"ס (יבמות קיג.) לר"א משום דחרש קאי בספיקא ממילא וקים לן שיש זמן שהוא שפוי עד שאנו מסופקים שמא לעולם הוא חשיב בדעת תמורה [חסרון הניכר יש כאן] וביבמות ס"פ האשה רבה (צו:) שוטה וקטן שנשאו נשים. נשותיהן פטורה מן החליצה ומן היבום:
וא"כ בנ"ד שמיום שהוחזק שנטרפה דעתו לא הוחזק כלל בשפוי שאין לחוש שמא בשעת קידושין היה שפוי ועוד דבקידושין (עט:) דמייתי הפלוגתא מי מוציא מיד מי הוא מוצא מידם בלא ראי' כשאומר שכ"מ הי' כו' ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראי' ואם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראי' וקאמר הטעם דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימי ואין להאריך בזה עכ"פ כיון שכבר הוחזק לשוטה ועדיין עומד בשטותו פשיטא שאין לחוש שהי' שפוי בזו הרגע של קידושין. ועוד שאפילו הי' באמת שפוי בזו הרגע של קדושין מ"מ כיון שאצלינו עדיין לא יצא מחזקת טפשות ושיבוש דעתו הו"ל כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקידושין וגדולה מזו כתב ב"ש (בסימן כז סקי"א) באין עדים יודעין שהבינה דמי למקדש בלא עדים ועיין מ"ש בחיבורי על הלכות קידושין (סימן לח וסימן מב) ולא דמי לשאר ספק קידושין שהקידושין הם כהוגן ויש ספק בריעותא אם יתבטלו הקידושין אבל שמוחזק שאינו בר קדושין כלל אפילו אי אתרמי שהיה אז שפוי הוה מקדש בלא עדים א"כ היה קרוב הדבר שאין חלין הקידושין כלל:
והנה בנ"ד שכבר גירש וכפי עדות המסדר שהשיב בשאלות ששאלוהו כהוגן וכמעט כפלא גם בעיני יפלא איך לא נתבלבלה דעתו להשיב כפי שטותו עכ"פ אין (צ"ל יש) להחזיקו בבר דעת יותר משעת קידושין:
ועיין ב"י אה"ע (סי' קכא) גבי שוטה אין אשתו צריכה גט כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה על מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה אם אין אנו יודעין בודאי הזמן שהוא עומד (ברי) [בריא] והזמן שהוא עומד שוטה הו"ל ספק ופשוט הוא משמע דוקא בידוע בבירור שיש לו עתים שהוא חלים אבל כשאין אנו יודעין לו שום זמן שהוא חלים הרי הוא בחזקת שוטה ועכ"פ מחזקינן גירושין כקידושין ועיין בספרי גט מקושר (בסג"ר אות יג דף כב ד"ה אלא שראיתי) דהוה ספק ספיקא שמא לא היה קידושיו קידושין ואת"ל שהיה קידושין שמא גם גיטו הוה גט וגם היא בחזקת פנוי' עכ"פ אין להחזיק קידושיו יותר בדעת מגירושיו:
ג) ועוד נראה דאין לנו להחזיק שנשתנה דעתו ונשתפה דהא כבר כתבתי בספרי גט מקושר (סג"ש אות כא א"ק ב דף עח) דאפילו ברשע אם נתרצה לגרש לא חיישינן שחזר וביטל אע"פ שאין לו שום חזקת כשרות וחשוד הוא לעבור בשביל הנאתו מ"מ כיון דליכא עדים לא חיישינן (כמ"ש) [ומכ"ש[ בנ"ד דליכא עדים על שום פעם שהיה שפוי דלא חיישינן לשינוי דעתו למעליותא שהיה שפוי וגם בלא עדים לא מהני כיון שהיה מחזקת שוטה בכמה ענינים אף שאינם דברים האמורים בריש חגיגה והן הסכים הב"י (באהע"ז סי' קכא) דלאו דוקא ענינים הללו:
וראיתי בס' גט פשוט (סימן קכא ס"ק יב) בשם מהרי"ט (ת"ב אה"ע סימן יו) דמי שהכיר הדברים שסותרים אלו לאלו על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות דברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב אינו בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם וכתב ועוד נראה דלא אמר הרמב"ם כן רק לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר אבל כשאנו באים לקיים דבר כמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברי לי' וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא ודינו כפיקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפוי' וראי' מההיא דפ' מי שמת (קנה:) שמכר נכסיו ואלפוהו דניכול חמרי נשדי קשייתא בב"ד ומסיק כיון דמסברי לי' וסבר זביני' זבינא והה"ד לענין קידושין וחליצה עכ"ל. ולא ידעתי איך מביא ראי' מן השוטים על זה שהיה לו דעת וגדול הוא] וכשר לעדות רק דמקרי אינו יודע בטיב משא ומתן (חסר כמו שני תיבות) ובן דעת גמורה ולא היה בכלל שוטה כלל אבל בשוטה באיזה דבר שהוחזק בו שעושה דרך שטות הו"ל שוטה. וגם מה שהביא מהרי"ק (סימן יט) בשם רבינו אביגדור דבעינן דוקא הני שלשה שמקרע כסותו וכו'. הה"ד דכוותיהו. וא"ת הני דוקא כ"ש דהוה גיטו גט בנ"ד:
ומ"מ לפענ"ד העיקר בכל מה דעביד דרך שטות לשוטה יחשב ותדע לך דהא מבואר בגמרא ס"פ האשה רבה (צו:) שוטה וקטן שנשאו נשים פטורי מן החליצה ומן היבום ובכל דוכתי חשיב קטן דלאו בר דיעה הוא בגיטין (דף כג) דפריך והא לאו בני דיעה נינהו והדבר ידוע דבכל קטן יש בו דעה הרבה משוטה דהא הפעוטות מקחן מקח ולא כן בשוטה ומ"מ אין קידושיו קידושין ואין גיטו גט אלמא לענין שיהא קנינו קנין צריך דעת טפי:
הן אמת שכבר כתבתי בחיבורי מקצוע בתורה על ח"מ סימן שאי אפשר להכזיב המציאות שנמצא קטן חריף ופקח יותר מן [בן] ארבעים ואיך נימא שלא יהיה קידושיו קידושין ובגדול שאין לו חלק עשירי מן הקטן יהיה כל מעשיו קיימים אמנם ביארתי שם שכבר קבלו חז"ל שכל קטן שבסתמו אינו בר דעת אף אם יקרה לו חכמה יתירה ובינה אין במעשיו כלום דכך דין התורה אף שהוא בעל בינה יתירה כיון דסתם קטן לאו בר דעה אע"ג דקצת דעה איכא אפילו בסתם קטן וא"כ פשיטא דכל שנראה ומוחזק לשוטה אפילו בשאר דברים שאין מעשיו כלום דגרע מקטן ואילו שמנו חז"ל בריש חגיגה היינו אפילו שהוא בר דעת בשאר ענינים קים להו לחז"ל שאין בו דעת שלימה כיון שמוחזק לדברים הללו אבל אם הוחזק שוטה בעיני העולם שוטה גמור הוא וא"כ קרוב הדבר שלא היה ממש בקידושין מעיקרא ולא היתה צריכה גט אלא (דכיון) [דכאן] אתרמי מילתא שכבר נתן גט:
ד) ועוד אני מדבר ובא לאפושי בהיתרא בענין גט זה שנתן והשיב כהוגן על השאלות כמו בר דעת. מה שיש לצדד בענין גט הלזה להתלמד במקום אחר. והוא דבגיטין (עא.) אר"כ אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ופירש"י חרש שהי' פקח כשכנסה וקידושיו קדושין גמורין וקאמר דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי פיקח גמור הוא. ברם צריך אני למודעי מ"ש בספרי גרש ירחים שכתבתי לפום מסקנא דש"ס רב כרשב"ג ס"ל דיכול (לומר) לדבר מתוך הכתב פיקח גמור הוא וכן משמע דאף לעדות הוה כשר אי לאו דכתיב מפיהם (כ"כ בחידושי מיהו אינו מוכרח די"ל דדוקא באילם קאמר דפיקח גמור הוא) וכתבתי שם דקשי' לי מהא דלעיל (כב:) דקאמר הכל כשירין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן ופריך הא לאו בני דעה נינהו וקשה איך פריך בפשיטות הא לרב ס"ל דיכול לדבר מתוך הכתב דינו כפיקח וכתבתי שם בסוגיא בארוכה. אמנם כעת אשר נתגלגל מעשה לידי אמרתי כי בודאי יש לתמוה דבכל דוכתי שהוזכר חרש שוטה וקטן בריש חולין לענין [שחיטה[ ובפ' כיסוי הדם ופ' אותו ואת בנו בכל מקום שהוזכר חרש וכן בתרומות (רפ"א) ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתו תרומה ובינייהו חרש אמאי לא אשמועינן רב כל כי האי מילתא דביכול לדבר מתוך הכתב שחיטתו כשירה וכן תרומתו תרומה ולא אשתמיט בשום דוכתא להזכיר מימרא דרב רק בהך דגיטין ולא נקיט למילתי' אמידי דשכיחי טפי כגון שחיטה ותרומה לכן נלפענ"ד ברור דבכל דוכתי ודאי דין שוטה יש לו וכן בהך דפ' חרש דחשיבי לי' לכמה דינים לקדושין דרבנן ואמאי לא קאמר לרב אם יכול לדבר מתוך הכתב איכא חששא דקדושין דאורייתא לכן לפענ"ד ברור דבכל דוכתי דין שוטה יש לו אלא דחדית לן רב דלענין גט אף שאינו בן דעת שלימה מ"מ כיון [דהוא] מילתא דלא שייך בי' רק איהו בלחודי' סגי בדעת כל דהו דמסתמא לזה דעתו שלימה להרחיק את אשתו כי בזה מותר האדם מן הבהמה דאפילו בהמה אין דרכה לפרוש מבן זוגה ובגמרא פ' אין מעמידין (כב:) גבי בהמה כיון דמגרי בה מרתתא ועפרש"י כיון דמסריך זכר בתרה ורודפה כל שעה א"כ בזה חידש לן רב דמסתמא לזה הדבר דעתו שלימה להרחיק אשתו לכן לענין זה לחוד נחשב כפיקח ליתן גט לאשתו אם יכול לדבר מתוך הכתב אבל לשאר מילי וכן לענין קדושין פשיטא לן שאי בקידושיו ממש ורב מודה בזה. לכן לא אשמועינן רב למילתין רק על זה שנכתב גט לאשתו. כנלענ"ד ברור הגם שמדבר' רש"י לא משמע כן:
ומ"מ בין שניקח הדברים כפשטן דרב ס"ל דנקרא פקח גמורי כיון שיכול לדבר מתוך הכתב ולית הילכתא כרב דאמר כרשב"ג דאמר פקח ונתחרש הוא כותב והם חותמין א"כ לפי הכלל המסור בידינו דלעולם אפושי פלוגתא לא מפשינן י"ל דרבנן פליגי עלי' דרשב"ג אלא באין יכול לדבר בפה מלא אבל אם דיבר בפה מלא לכתוב גט לאשתו זהו ודאי עדיף מכתב ושפיר סמכינן עלי' לכתוב גט לאשתו כיון שראנוהו מדבר בדעת [ומשיב] על השאלות כהוגן דאם נימא דאף שמדבר ומשיב כהוגן לענין הגט בכלל שוגה הוא א"כ כיון דחרש סתמי אין בו [דעת א"כ אין הוכחה ממה] שמדבר מתוך הכתב שיצא מכלל שוטה אלא ע"כ כיון שמדבר מתוך הכתב לא חיישינן שלא בדעת מדבר הגם שיש לדחות מ"מ הוא עצמו ראי' ידים מוכיחות לדברינו דלענין גט שפיר מהני הך דעת כל [שמדבר ומשיב כהוגן]:
ויצא לנו עכ"פ בנ"ד שקרוב לומר שלא התחילו הקדושין מעיקרא ובגט שגירש נראה לו דעת יתירא. בודאי שאשתו פטורה ממנו בגט זה מכל הני טעמא תריצא דכתיבנא ומותרת להתנסבא. [ע' במפתחות]: