אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן לה

סימן לד

שאלה

העתק מגוף הכתב של העדות נידון השלשה עגונות דק"ק ראייגראד אשר בעליהן נטבעו בתוך הנהר המפסיק בין פולין לפרייסין. האשה מרת גאלדא אשת מו' יצחק כ"ץ אחד מן שלשה הנטבעים אמרה בזה הלשון לפני ב"ד איך שבעלה מהר"י הנ"ל נסע על הנהר הנ"ל לפרייסין עם שותפיו מו' חיים יודל סגל ומו' אברהם במהו' מאיר יצו וזה היה אור ליום ג כ"ט לחודש תשרי תקפ"ו ואמרו קודם נסיעתם שיבאו תיכף וציוו להכין להם סעודת ערב ואחד מהם הניח טלית קטן שלו בביתו לתקן הציצית וא' מהם שאל לו כובע אח"כ לא באו באותו לילה והלכה האשה גאלדא הנ"ל לבקש את בעלה אצל הגרעניטץ ופגעה בשטראזניק שומר הגרעניטץ ואמר לה בזה הלשון ייא וואם פאוויים צא נאווינא. טע טשיא זידי איז ראייגראד אוטאנעלישע דא שמיערציע דזישעגא נאצא. איפשיסקי מלאדיך זידקי. שקאדי טאקאווע דאברי זידקי. זיעבי טאקי לעדאצי שמיערץ מיעלי שקאדי זעבי טאקאווי דאברי זידקי ניע זילי נא שוויעציע. [איך זאג אייך עפעם נייעם. דיא ג' יהודים מרייגראד זענן דער טרינקען גווארען צום טויט דיא נאכט. אללע יונגע יודען. אשאדע זעלכע גוטע יודען. בעסער וואלטען ליידאקעם דעם טויט געהאט. אשאדע זעלכע גוטע יודען זאללען נישט לעבען אויף דיא וועלט.] אונ האט געבראכין דיא הענט דרויף. האט אים איינער געפרעגט ווער זענין דיא יודען. האט ער משיב גיוועזין בלשון פויליש יעדען איצקע אי יודיל אי אברם אונ מיט אללער סימנין הכל אשר לכל מקטן ועד גדול ווייל ער האט זייא גוט געקאנט אפילו מיט דיא קליידער. אונ ער האט געזאגט עם האט לאנג געדוירט ביז זייא זענין טויט גיווארין וגם לאחרים הרבה סיפר ככל הנ"ל. אח"כ יצאו אנשים לחפש אותן במים להביא את הגופים לקבורת ישראל. ומצאו הכובע של מו' חיים יודיל אשר שאל לעצמו והיארמעלקע. והקאפלוש והיארמילקע של מו' אברהם במהו' מאיר. והקאפלוש של בעלי. ובתוך הקאפלוש היה כתבים שלו וגם שטו במים אווזות אשר קנו בעלי ושותפיו. גם אמרה האשה הנ"ל איך ששמעה מפי א"י מסיח לפי תומו שהתרה את האנשים הג' הנ"ל שלא יסעו באותו לילה ובאותו הספינה ובאותו משא כי בוודאי יטבעו והם לא רצו לשמוע לי ע"כ נטבעו ונגועו ונאספו. גם אמרה איך שבשעה שחפשי אותו עם כלי ברזל הנקרא ווענדיש מצאו על הווענדיש חתיכות פלאצינקע והכירה האשה שהם מן מכנסים של בעלה. בשעה שהתחילו לבקש אותן מצאו הספינה אשר נסעו בה האנשים הנ"ל שהיתה מהופכת ונשבר צד אחד וגם שלשה וויאסלעס אשר מנהיגים בה הספינה מצאו אצל הספינה והכירו כמה אנשים שהן המשוטטות אשר לקחו הג' הנ"ל ליסע בה על הנהר בספינה. עוד כשמצאו החתיכות פלאצינקע מצאו חתיכה של שק אחד והכירו הנ"ל שזה הוא מן שק של שלשה האנשים הנ"ל:

האשה מרת ליבא אשת הנטבע השני מו' אברהם הנ"ל אמרה בזה הלשון איך ששמעה מן הקאזאקען שומרי הגרעניטץ איך ששמעו באותו לילה הנ"ל קול ג' אנשים צועקים איך שנטבעים וירדו להציל ובינו לבינו מצאו אותן שנטבעו ומתו:

מו' אברהם במהורר גרשון פגע בשטראזביק הנ"ל ואמר לו השטראזניק בזה הלשון יוז יודקא דא וואש ניע פשידזע ניגדזי אח"כ סיפר לו איך שאלו הנ"ל נטבעו. גם מו' אלכסנדר במו' מאיר אחיו של הנטבע מו' אברהם פגע בשומר הנ"ל ואמר לו בזה הלשון מו' שלמה במהו' מרדכי הגיד איך ששמע מאפצערס אחד ששמע קול ג' אנשים צועקים בקול גדול בזה הלילה. הנ"ל קול אימת מות ובכי ויללה אבל לא היה יכול לבא אצלם מחמת שהיה רעש גדול על המים:

מו' מרדכי במהורר ארי' הגיד איך שבעת אשר הוציא את החתיכות פלאצינקע כפי הנ"ל הכיר לפי אומנתו שזה היה מן גוף אדם. עוד הגיד מו' מרדכי הנ"ל ועוד שנים אחרים שבערך י"ז חדשים אחר הטביעה הנ"ל ראו תחת הקרח גופות אנשים אבל כאשר רצו ליקח אותן נסמסמסו והיו למים והנהר הנ"ל ארכו בערך פרסה ורחבו נראה משפתו אל שפתו, עוד זאת העידו כמה אנשים שלא נחסר שום איש בכל הגבול בין מהיהודים והן מא"י וגם מזמנים הרבה מאוד לא נשמע שיטבע אחד ולא ימצאו אותן. מחמת כן מוכרח שאלו הגופות של שלשה האנשים הנטבעים הנ"ל. הן כל זה הועתק מן גביות העדות:

גם העיד ר' ארי' בן אלימלך הנ"ל בתו"ע שהיה ג"כ על שפת הנהר תיכף בשחר כשנודע הרעש מהטביעה מצאו האווזות שקנו השותפים ר' איצלע בן ניסן כהן הנ"ל וגם ר' חיים יודל בן צבי הלוי וגם ר' אברהם בן מאיר וגם מצאנו הקאפלוש של ר' איצלע:

שוב העיד ר' יחזקאל במ"מ בתו"ע בעונש הנ"ל שהוא היה ג"כ מהמחפשין את הנטבעים מצא שני קאפעלישען אחד של ר' איצלע והשני היה שייך לר' חיים יודל גם אווזות שקנו שלשה הנטבעין אנשים הנ"ל וגם האוויאסלעס שמושיטין בו את הספינה שניתן להם מליסעווע. גם העיד שהלך עמו עוד איש אחד רק אינו זוכר מי הוא בשמו אבל היה אדם כשר וגם הכיר את הספינה שהיתה ג"כ על מקום הנ"ל בשפת הנהר והע"ג אמר במסיח לפי תומו שהזהיר את שלשה האנשים הנ"ל שלא יקחו ספינה רעוע כזה והטעין עליו משא גדולה והם לא שמעו ולקחו את הספינה והיהודים מראייגראד שהיו אז בפרייסן ג"כ הכירו הספינה ומצאו שהיה הספינה מהופכת כפוי' על פי' למטה:

שוב העיד מוה' אברהם במהו' גרשון מרייגראד והעיד בתו"ע בעונש הנ"ל כשהלך לחפש אחרי האנשים הנטבעים ואחד היה בן חרגו ושמו ר' חיים יודל בן צבי הלוי ולקח הקאפליש שלו ואמר בפירוש שיבא תיכף בחזרה בלילה לביתו וציוה לאשתו שיהיה לו מוכן לאכול בביאתו בחזרה ולמחר כאשר יצא הרעש הלך להנהר ופגע בו סטראזניק אחד ואמר לו בזה הלשון בחנם אתה הולך כי כבר נטבעו שלשה אנשים דהיינו חיים יודל ואמר בלשון פוליש שקאדא וואשעגא יודקא כי נטבע עם שני אנשים וכאשר מצאו הקאפליש הכיר תיכף הקאפליש שלו ששאל אצלו וכן העידה אשת ר' אברהם הנ"ל ובפירוש אמר מוהר"א הנ"ל ששמע מהסטראזניק הנ"ל ששמע קול ג' אנשים שצווחו ווי ראטוייא בלשון יהודית ובלשון פויליש רק קול של חיים יודל שמע ביותר והכיר בקולו בטביעת קולו גמור כי היה רגיל אצלו כל יום ויום ובפירוש שהאסטראזניק אמר כ"ז במסיח לפי תומו בלי שום שאלה רק מעצמו אמר שהכיר קולו של ר' חיים יודל יותר משני הקולות וע"ז העידה גם אשת ר' אברהם כנ"ל על כל הנ"ל:

גם העיד מהר"א שמצאו כובע של השלישי ששמו ר' אברהם בר' מאיר עם היארמילקע שלו:

גם העיד ר' ארי' בן אלימלך הנ"ל כאשר חפשו במים מצאו בהווענדקע העקעלא א' מהקאפטין של ר' חיים יודל כי היה לו העקעליך מראה געל ובאותה העיר לא היה שום שיהיה לו העקעליך כאלו. גם האינה יהודית הכירה האווזא שקנו שלשה אנשים הנ"ל:

גם העיד מו' שלמה במהו' מרדכי ששמע מהאפצרס (רועה צאן) שאמר במסיח לפי תומו ששמע קול צווחה משלשה אנשים גיוואלד ראטוייטשא ואח"כ לא שמע רק קול אחד וכיוון הא"י הרועה ששמע הקול שלשה אנשים מהמקום שנטבעו שמה:

שוב העידה מרת גאלדא אשת ר' איצלע כאשר הלכה לשפת הנהר לחפש את בעלה פגעה בהאסטארזניק שאל אותה היכן אתה תלך ויראה לנפשה לומר שהולכת לפרייסין והשיב לה האסטראזניק הנ"ל ששמע מא"י מפרייסין שנטבעו ג' אנשים דהיינו בעלה ר' איצלע ור' חיים יודל ור' אברהם:

גם לערך אחר ח' חדשים היתה במדינות פרייסין ושמעה מאינם יהודים ממדינת פרייסין שמספרים זל"ז ואמר א' לחבירו שמיחה בשלשה אנשים הנטבעים שלא ילכו בספינה רעוע כזו אשר בוודאי היא סכנה גדולה ובפרט שהיתה טעונה ביותר מדאי כן שמעה האשה מא"י שהסיח לפי תומו אחד לחבירו כנ"ל כ"ז העידה בתורת עדות אחר האיום גדול שתאמר האמת ולא מחמת אומדנא:

גם האינה יהודית מפרייסין החזירה לה התפילין של בעלה ששכח בביתה והכירה הכיס בט"ע:

גם העידה נידון האפליצינקע כדברי העד מו' יהושע הנ"ל:

גם נידון שאמרו המחפשים שיעיינו בסימנים השינים וכן עשו המחפשים ומצאו הסימנים מכוונים על מקום השיניב בלי שום הכחשה. הנה מי הנהר הולך עד ערך פרסה וזה גבול ההר הנ"ל:

גם העיד ר' יצחק בר' מנחם בתו"ע שלקחו ג' אנשים הנ"ל הספינה אצל הא"י בליסאווע והבטיחו שלשה אנשים להא"י שיביאו לו הספינה בחזרה תיכף ומיד וכעלות השחר היו מתמיהים מאוד על איחור הספינה ואח"כ כשהאיר המזרח ראה שהספינה מהופכת כפוי' על פי' עומדת על עבר הנהר השני ואמר ששמע מהא"י שעשו פשתן על שפת הנהר אמרו ששמעו קול צווחה גדולה בלילה:

שוב העידה אשה גיטל בת ר' ארי' כאשר שמעה הרעש שאלה את הסטראזניק הנ"ל וענה שלשה אנשים דהיינו ר' חיים יודל ור' איצלע והשלישי כינה אותו על שם מקומו רק מאפצערם הנ"ל שמעה שסיפר להאדון בחצר ששמע קול צווחה מאוד וביותר שמע קולו של ר' חיים יודל יותר מכל הקולות:

שוב העיד ר' יוסף במהו' מרדכי בתו"ע בעונש כנ"ל שרצה ר' חיים יודל שיסע עמו ביחד ולא רצה שותפו ר' שלמה שאסע עמו שאמר שנפשו עגומה עליו ומפחד מאוד ליסע. גם ר' חיים יודל רצה שאסע עמו על ספינר שלי ולא רציתי והטמין את הספינה בתבואה ואחר הטעינה בא אלי ואמר בזה"ל שכבר התחילו ליסע שותפינו ר' איצלע ור' אברהם אבלי לא ראיתי שישב על הספינה כי הלכתי לאכסנאי שלי וישנתי מעט ואח"כ נסעתי גם אני לביתי עם שותפי ובאתי לביתי עם התבואה שלי והולכת הספינה שלי בחזרה לפרייסין כנהוג שאלני הא"י שלי שלקחו ר' חיים ושותפים הנ"ל ועלה על דעתי אולי עדיין הם בביתם וכאשר מסרתי הספינה לא"י הלכתי לעיר וראיתי הספינה מהופכת כפוי' על פי' והכרתי את הספינה כי כמה פעמים אין מספר אני נסעתי על ספינה זו יש לי ט"ע גמור על הספינה. כן העיד ר' שלמה שותף של ר' יוסף על כל הנ"ל:

העידו לפנינו ב"ד ח"מ כל העדים הנ"ל אחר האיום ונמצאו דבריהם מכוונים כתבתי הדברים הנ"ל:

ולראי' באעה"ח יום א' ט"ז מנחם. תקפ"ח לפ"ק ראייגראד:

האיש הנטבע חיים יודל בא בחלום לאמו בלילה שני' של הרעש הטביעה ואמר לה בזה הלשון נאדברעגעת ליגט אשטיין אונ קעגענאיבער דעם שטיין ליגט אין וואסער נאך אשטיין צויי מאל אזוי גרויס וויא דער שטיין וואם ליגט נאדברעגעם. אונטער דעם שטיין איז אגרוב ליגין מיר אונטער דעם שטיין אין דעם גרוב. האב איך גזאגט מען זוכט דאך דיך. האט ער מיר גזאגט מען זוכט מיך מיט גלייכע אייזענס שלאגן זיי זיך אן דעם שטיין. לאז מאכן קרומע אייזענס אפשר וועט ארונטער גיין אונטער דעם שטיין. [אונ דער נאך האט מען גזוכט אויף דעם ארט מיט די קרומע אייזענס האט מען אפ גיריסן אהעקעלע אגעלס. אונ מען האט דער קענט דם איז גיוועזן פון זיין זופיצע. אין דער גאנצער שטאט איז קיינער נישט גיגאנגען אין אזוי אהעקעלע]. האב איך גזאגט עס איז נאר איין חלום. האט ער מיר גזאגט איך וועל דיר זאגן נאך איין סימן. קעגין דעם שטיין שטייט אבערנע בוים. האט מיר גדאכט אז ער גייט שוין אוועק. זאג איך צו אים. זעסטו עס איז נאר אחלום. האט ער זיך צו ריק אום גיקערט אונ זאגט איך וועל דיר נאך אסימן זאגן דאס ארט וואס איך ליג דארטן הייסט אסאווייאק. האב איך אים גיפרעגט וואס ביסטו אזוי טויט. האט ער מיר גענפרט. וואס פרעגסטו מיך פאר אקשי' דוא ווייסט דאך אונ האט גימאכט מיט דער האנט. אונ האט מיר גיזאגט דיא פישערס האבן ארויס גצויגן פונף קלאץ אקענעס אין די ערטער (ושם מצאו את איצלע) זאג איך צו אים. אחלום בלייבט אחלום. זאגט ער צו מיר פאר וואס זאלסטו זוי ריידן איך זאג דיר אזוינע סימנים פאר וואס זאלסטו נישט נעמען אין זין אריין. זאג איך צו עהם וועגן מיינע לרות פר געס איך. זאגט ער צו מיר מען זאל זוכין קעגין פענסטער. זאג איך צו עהם זעסטו עס איז נאר אחלום ווי איז דא אין טייך אפענסטער. זאגט ער צו מיר דו ווייסט נישט נאר זאג די פישערס זיי ווייסין. דער נאך האט מען גיפרעגט די פישערס איז אלץ אמת זוי ווי ער האט גיזאגט עס האט נישט גיפעלט איין זאך. אויך דס האט ער מיר גיזאגט אז ער האט זיך גיראטעוועט אונ איז גווען נאהענט פון דער קענפע האט מיך איצלע אן גיחאפט ביין פוס אונ האט גיזאגט זעה ווי ער האלט מיך ביין פוס:

גם הגידה אמו שבא בנה חיים יודל הנ"ל אל האשה גיטל אשת הרופא ואמר לה בזה הלשון ששאלה אותו בזה הלשון. חיים יודל מען זוכט דאך דיך האט ער מיר גזאגט מען וועט שוין אונז בוודאי נישט גיפינען אונז ליגן מיר אין אגרוב שוין מיט זאמד צו גידעקט. אונ אויך האט ער מיר גזאגט עס איז גאנץ שווער אבער ביי גאט איז אלץ מיגליך:

גם הגידה אמו של הנטבע מוה' חיים יודל שבאותה שעה שמצאו מוה' איצלע הי' המעשה כך שהלכו השיפערס על הנהר לצוד דגים אונ ווי זיי האבן שוין גצויגן דעם נעץ ארויס האבן זיי גיזעהן ווי עם איז זייער שווער. צו ציהן דעם נעץ האבן זיי גיזאגט עם מוז אין נעץ זייער פיל פיש זיין וועלן מיר דעם נעץ צו רייסין האבן זיי אן גיהויבן צו שאקלען דעם נעץ אפ צו ווארפן פון די פליגל דאס הייסט פון די זייטן. האבן זיי גיפילט ווי עס איז וואס אראפ גיפאלן אונ עס האט זיך אן גיהויבן צו בלעזלען אין וואסער אונ דער נעץ איז גווארן גרינגער אונ דער נאך האבן זיי דעם נעץ ארויס גיצויגן האבן זיי גיפונען איצלען:

תשובה

בודאי היתר נשים אלו קשה מאד וכמעט אין תרופה למכתן. אך נדבר קצת במה שאפשר לצדד. תחלה בענין האשה שנמצא הקרס. גם אם יש קצת לסמוך על דברי חלומות שנראין צודקין באותות ומופתים שלא ראיתי רמז לזה בשום מקום. ותחלה נראה אם עכ"פ יש להן דין מים שאל"ס עכ"פ שיצאו מחשש אשת איש דאורייתא:

א) הנה כפי עדות הנמצא בגב"ע שנמסר לי בהיותי בק"ק פלאצק שאמרו הא"י שנטבעו הני שלשה אנשים מרייגראד עד למות. ודאי הוא עדות גמורה שלפי דעתם ודאי לא נמלטו. אלא שיש ריעותא. א) בע"א במים הוי כמלחמה [יבמות קטו. והא מים כמלחמה דמי] ואמרו בדדמי. ב) שהרי לא העידו ששהו עד שתצא נפשם וכבר כתב רמ"א (בסי' יז סעיף לד) והוא מתשובה לרמב"ן (סי' קכח) דבהעיד סתמא שנטבע י"ל שמא קרא לדברים אלו טביעה וכיון דלא שהה עד שתצא נפשו אפי' ניסת תצא. וע"ז אני אומר כבר כתבתי בתשו' מכמה שנים [לעיל סי' כב א"ז] דודאי בגמרא מבואר בפ' האשה בתרא (קכא:) ההוא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא אר"נ האלקים אכלוהו כוורא לחסא מדיבורי' דר"נ אזלא דביתהו ואינסבא וקאמר ר' אשי ש"מ הא דאמרו רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן מיני'. וכבר נתעוררתי בתשובה על זה דהא ודאי לא מצינו שאמר יותר רק טבע חסא. וא"כ תמה על עצמך לדברי תשובת הרמב"ן איך דנוהו כמשאל"ס. הא ודאי דרך לקרות טביעה כשנפל במים וטרח להציל עצמו וירד למצולה אפילו לא שהה עד שתצא נפשו. וא"כ האיך יש לו דין מים שאל"ס וכבר כתבתי דמהרשב"א גופי' שהוא בעל תשובת רמב"ן מוכח דבחידושיו (קכא: ד"ה ובעכומ"ז) השיג על הרמב"ם שהצריך במסיח לפ"ת קברתיו משום דלא נזכר בגמרא רק מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי מוכח דלא בעינן קברתיו. אלמא ס"ל שאין להוסיף על לשון הש"ס. וא"כ תימא דתקשי לי' הך דטבע חסא משמע באמר טבע כבר יש לו דין מים שאל"ס. וכ"כ (בשם) הנימוק"י והריטב"א ותשובת הר"ן הובא בב"י שתפסו בפשוט ממעשים הנזכרים בש"ס דלא בעינן קברתיו ולא עלה בלבם להוסיף דברים שלא נזכרו בש"ס שאילו הי' הדין תולה באיזו תוספת לא הי' הש"ס משמיטו. וא"כ משמע באמר טבע סתם נמי דין משאל"ס יש לו:

וכן לפמ"ש הכ"מ (פי"ג הי"ט מגירושין) במה שכתב הרמב"ם שם טבע במים ומת. כיון שאמר בפירוש ומת משמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ששהה כדי שתצא נפשו עכ"ל הכ"מ [והגי' כן בדברי הה"מ] וא"כ כ"ש [בנ"ד] שהא"י אמרו בפירוש בדיוק שנטבעו למות שהוא לשון ברור יותר שמתו. וכן שאינם עוד בעולם. א"כ גם לדברי הה"מ וכ"מ עכ"פ נ"ד דין משאל"ס הוא עכ"פ ואין דנין רק אלכתחילה:

ב) אמנם עכשיו מתוך עיוני למצוא מזור ותרופה לעגונות האלה ולתקנת עגונות. הנני יוצא לדון בדבר החדש. משמיא אנהירינהו לעיינין. ז"ל הרמב"ם (פי"ג מגירושין דין כ) וכן האשה שהעיד לה ע"א שטבע בעלה בים או במים שאל"ס [ולא עלה] ואבד זכרו ונשתכח שמו ה"ז לא תנשא על עדות זה. ואם נשאת לא תצא. ואפילו הי' א"י שהסיח לפי תומו ואמר טבע פ' בים ונשאת על פיו ה"ז לא תצא עכ"ל. והנה הה"מ (בדין יט בסופו) כתב וז"ל ושיטת רבינו עיקר ומתבאר מדבריו ג"כ במים שאל"ס שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו וז"ש רבינו או שטבע בים הגדול [ונ"ל שצ"ל שטבע בים הגדול ומת וכן מוכח מדברי הכ"מ] וכן עיקר עכ"ל המ"מ. הנה מתבאר מדבריו (באמר רק) [דדוקא באמר] טבע ומת ה"ל כמו שהעיד ששהה עד שתצא נפשו וכמ"ש (באות א). ובאמת דברים דחוקים הם (וגם) [דהא] בגמרא לא נזכר רק טבע חסא [ומשמע] אף שלא אמר מת ובלשון הרמב"ם (בדין כ) לא נזכר רק שאמר טבע פ' בים וכמו שהעתקתי לשונו ולא נזכר כלל ומת. לכן לפענ"ד ברור דהרמב"ם לשיטתי' דכתב (פ"ז ה"ג מנחלות) ז"ל מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין על פיהם. וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' להם סימנין מובהקין בגופו והכירו אותם. בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו. שאני אומר שלא החמירו בדברים אלי אלא מפני איסור כרת. אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתו למיתה והעידו שראו אותן דברים ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם [וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין ולא שמענו מי שחלק בדבר זה] עכ"ל. והנה הלח"מ תמה בדברי הרמב"ם דמשמע מדבריו דגם בשני עדים שאמרו שמת במלחמה [אין] נאמנים וזה תימא שה"ה (פי"ג הי"ט מגירושין) כתב [דשיטת הרמב"ם] דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי ודחק. ולפענ"ד פשוט דהרמב"ם לא נתכוין כלל לשני עדים רק עדות המועיל [ע' ברא"ש רפ"א דב"מ]. ותדע לך דאטו מה שהעיד הרמב"ם וכזה מעשים בכל יום אטו מדקדקין שיהיו שני עדים שטבע במים כיון שאין צריך לענין היתר אין דרך כלל לדייק בעדות אשה אם נתרת בע"א או בשנים לכן הדבר פשוט כמ"ש [חסרון הניכר יש כאן]:

והנה ה"ה (פ"ז מנחלות) כתב שאין לדברים אלו עיקר בגמרא. ולפענ"ד יש לדברים אלו טעם כעיקר דאורייתא מהך גופי'. דהא מבואר בגמרא (קכא.) דבעינן [במים שיל"ס] שהו עד שתצא נפשם והנה בהך דטבע חסא לא אמר הא"י טפי רק טבע חסא ולא נזכר כלל ששהה עד שתצא נפשו ואפ"ה דנוהו למים שאל"ס שלא תצא והוא תמיה עצומה. לכן ברור דמהך יצא להרמב"ם דלא לחנם נזכר בגמרא האלקים אכלוהו כוורי לחסא. משמע שכבר היה זמן מרובה. שאבד זכרו. לכן לא דייקינן אם שהה כדי שתצא נפשו. [דגם בלא שהה נדון כמשאל"ס. והטעם בזה משום דבאמת גם תוך שיעור שהייה ההצלה לא שכיח] דמיד שנטבע במים רחוק הוא שינצל אלא דמ"מ חיישינן שמא ניצל. אבל שינצל [וגם שילך] למרחקים ולא יוודע זכרו יש לסמוך דאילו הלך למרחקים מסתמא היה נודע. וצריך להוסיף שבמכוון אינו רוצה לגלות במקום אשר הוא שם. ודבר זה לא שכיח כלל שאדם שיצא מביתו בשלום בלי שום קטט שנפל במים והלך למרחקים ולא יגלה המקום אשר הוא שם:

[ובזה ניחא מה שנתחבט הכ"מ שבתחלה כתב ואבד זכרו ואח"כ כתב ואח"כ נשמע שמת והניח בצ"ע. והדבר ברור לפענ"ד דכוונת הרמב"ם כפי מה שהוחזק בעיני העולם אבידת זכרו. דפעמים יוחזק שאבד זכרו מחמת שגיזם לילך למרחקים ולא ישוב עוד א"כ אין אבידת זכרו מסייע להחזיקו במת וכיון שלא נודע שמת בבירור אין סומכין שירדו לנחלה. אך אם אבידת זכרו מחמת שמחזיקין שמת באותה מיתה כגון שנפל לים מחזיקין אבידת זכרו שאילו שט והלך למרחקים [הי' שב לביתו ומדלא שב מסתמא מת. אבל אם גזם לילך למרחקים וגם] לא ישוב לארץ מולדתו. אין זו מסייע להחזיק טפי במת. שאם הלך למרחקים ג"כ היה נאבד זכרו שאינו רוצה להתוודע לבני ביתו. ולכן כתב אח"כ נשמע שמת היינו שבשביל זה אבד זכרו ואין תולין (במה) שכוונתו שלא לגלות לבני ביתו ורוצה לבגוד באשתו ובני ביתו וברצון לא ישוב עוד לראות ארץ מולדתו]:

עכ"פ מהני סברא דאבד זכרו כמו שהה עד שתצא נפשו. והן הן דברי הרמב"ם (פי"ג מגירושין דין כ) שכתב וכן האשה שהעיד לה ע"א שטבע בעלה בים או במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ. וכתב הכ"מ נראה מדיקדוק דברי רבינו [מדכתב ולא עלה] דבעינן שיעיד ששהה עליו שיעור שתצא נפשו ואם לא שהה אפילו נשאת תצא. ולפענ"ד תימא רבתי לומר כן דא"כ למה הוסיף הך אבד זכרו ונשתכח שמו (ובדין יו) כתב שהה שתצא נפשו ולא כתב ואבד זכרו. לכן הדבר ברור כמ"ש דבסתמא נמי סגי כשמעיד שירד למצולת ולא עלה כיון שאבד זכרו מחזיקין אותו למת. וסיפא שכתב ואפילו היה א"י מסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים היינו עובדא דחסא וסמך ארישא היינו באבד זכרו [וכמ"ש הכ"מ לפי שיטתו] דודאי לא לחנם כתב הרמב"ם ואבד זכרו. ולפמ"ש עיקר נובע מהך דחסא והיינו באבד זכרו:

וכן מוכח מן הש"ס (קכא:) דקאמר איכא דאמרי חסא גברא רבה אם איתא דסליק קלא אית לי' וכן הא דא"ר אשי שם (קכא.) הא דאמר רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה הנ"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי'. ובודאי תמוה להתיר מיד בשביל זה. ועוד דעיקר מים שאל"ס מבואר בגמרא שם במעשה דר"ע ור"מ דגברי רברבי הוו. אלא ברור דעכ"פ צריך להמתין עד שאבד זכרו דאז איכא סברא דקלא אית לי'. ובהכי ניחא דבהך עובדא דשני ת"ח המובא (בדף קטו.) פריך ותסברא מים שאל"ס נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה. וקשה איך פריך כן בפשיטות הא לרב אשי אמרינן בצורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי'. אלא ברור דגם רב אשי לא התיר מכח סברא זו רק כשאבד זכרו ורבי שהתיר מיד בהא פשיטא סתמא דמתניתין משאל"ס אשתו אסורה כלום חלקנו בין חבר לע"ה ורב אשי לא קאמר רק באבד זכרו. [ועמ"ש לקמן (א"ד ד"ה הן) דלהר"א מוורדין צ"ל דר"א מתיר בצ"מ גם בלא א"ז רק אחר ג' חדשים]:

ובהכי ניחא מה שתמהו כל הראשונים על הרמב"ם (פי"ג הכ"ה מגירושין) שמצריך לומר במסיח לפי תומו קברתיו. ובגמרא (קכא:) איתא מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה ר' יוסף לדביתהו ולא נזכר קברתיו. ולפ"ז ניחא דיגיד עליו ריעו דמעשה דחסא ע"כ איירי שאבד זכרו שהרי לא העיד ששהה כדי שתצא נפשו. וע"כ משום דאבד זכרו מתיר כדחזינן דבעי למימר חסא גברא רבא אם איתא דסליק קלא אית לי'. ובהא מודה הרמב"ם דלא בעי למימר קברתיו ואולם (בדף קכב.) שנדכר קברתיו ס"ל להרמב"ם דבעי קברתיו והיינו להתירה מיד. וכל דברי הרמב"ם ברורים. כהלכה למשה מסיני מסורים:

ועפ"ז נוכל למצא רמז לדברי הרמב"ם (פ"ז מנחלות) גם בזאת שכתב ואח"כ נשמע שמת והיינו שהוחזק אבידת זכרו בשביל שמחזיקין אותו במת וכפי מה שפירשנו (לעיל ד"ה ובזה). והוא דבכתובות (פה:) ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא כו' אתי לקמי' דר"נ כו'. הרי דחסא שנזכר ביבמות טבע חסא נזכר שם שכיב ודוחק לומר דתרי חסא הוו בימי ר"נ ובהדיא פירש"י שטבע בנהר ולמה לא נזכר כפי המעשה שנזכר ביבמות. אלא ודאי שם איירי כשבאו לירד לנחלה תבע זה פקדונו ואז כבר הוחזק למת דמקודם לא ירדו לנחלה עד שאבד זכרו ואפשר מעיקרא כשעדיין לא ירדו לנחלה לא היה מזדקקין להחזיר פקדונו. ונסתייעו דברי הרמב"ם בכללו ופרטו:

ג) עוד רגע אדבר אשר למען תקון עיגון לא אחשה אפילו שלא יהיה למעשה ואולי יועיל לסניף דסניף בעלמא ומה גם וכו' [בפרט] שנוכל לתלות באילן גדול במה שהביא בקונטרס עגונות (סי' רכו) בשם המבי"ט שר' אליעזר ממיץ התיר נטבע בספינה בלי שום עדות. ואין המבי"ט בידי כעת. ובודאי מאין חכים למישרי כי האי גוונא. ואולם. בענין מים שאין להם סוף הנה מצאנו רב אשי שסמך על סברא להתיר אלא דסתמא דגמרא (דראה) [דחאה] לסברתו ואמרינן ולא היא ל"ש איניש דעלמא וכו'. והנה התוס' שם (קכא. ד"ה ולא) כתבו ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי' לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו רוב גוססין דאין מעידין עליהם אע"ג דרובן מתים ע"כ. ויש לתמוה טובא דאטו רב אשי פליג אמתניתין דאין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד כו' [דמכאן למדין דא"מ על הגוסס כדכתבו בשם מהרח"ש]. ועוד ל"ל להביא מרוב גוססין הא משאל"ס גופייהו רובן למיתה דלהכי לא אסור רק לכתחילה וא"כ מה חידשו בסברא זו. לזה אני אומר דעם זה נתחזקה הסברא שכתבתי (אות ב ד"ה וכן) לדעת הרמב"ם דבאבד זכרו מיירי ורב אשי דתלי טעמא משום אם איתא דסליק היינו דוקא באבד זכרו. ומתני' דאין מעידין עד שתצא נפשו היינו להתיר ע"פ העדות מיד. אבל אם אבד זכרו אפשר דלרב אשי לא מחמרינן בצורבא מרבנן בכל ענינים שרובן למיתה דבכולהו שייך אם איתא דניצול פקוע שמי' ונודע מהום שהוא כמו במים שאל"ס דמ"ש. ועמ"ש לקמן (אות ד) בשם המרדכי ותשובות המבי"ט שבא לידי אח"כ. [ועי"ש ד"ה ולזה דר"א התיר רק במשאל"ס לחוד]:

עכ"פ אפשר לצדד מדברי רב אשי שנזכר בגמרא במים שאל"ס אם יש איזו אומד דעת שאינו בעולם כענין אם איתא דסליק קלא אית לי' שהיה אפשר להקל. דע"כ לא אמרינן בגמרא בשני מקומות (בדף קכא.) ל"ש צורבא מרבנן ושם (קכא:) ל"ש גברא רבה וכו' אלא דלענין זה אין לחלק דאין ידוע גדר צורבא מרבנן וגברא רבה שלא ליתן דברי חכמים לשיעורן אמרו ל"ש גברא רבה וכו' דכלום חלקנו בין חבר לע"ה באיסור ערוה. אבל [לא] היכא שהענין מוכיח מצד עצמו:

והנה אם אדם יוצא לסחורה ולשוב מיד לביתו אין לתלות שנהפך לבו לברוח ולעזוב אשתו וביתו. דהא בעירובין (לב.) פליגי אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ומייתי מחדש וקינין שמתירין איסור כרת ע"י חזקה זו אלא דר' נחמן ס"ל דדוקא בב"ד סומכין. עכ"פ מוכח דלא חיישינן שמא קרה לו איזה אונס שלא יוכל לעשות או שחזר השליח משליחותו לאיזה סיבה. א"כ גם כאן לא נתלה חזרה במה שנסע לפי שעה ע"ד לחזור. וכן אפילו בגט שהוא מן התורה לא חיישינן שהבעל חזר מדעתו וביטל השליחות אפילו ברשע כמ"ש בספרי גט מקושר בסדר גט שני א"כ חזינן דלא חלינן בשינוי דעתא כלל. וא"כ י"ל כאן ודאי הוה חזקה אם עלה במקום קרוב שהיה שב לביתו. אם לא שתתלה שחומרא דמים שאל"ס שהוא שמא עבר מעבר לים במקום רחוק עד שאי אפשר לו לשוב אל ארץ מולדתו. וא"כ תימא איך ס"ד דרב אשי להתיר בצורבא מרבנן. אלא לא תלינן בריחוק מקום כולי האי. וא"כ באבד זכרו והוא הלך לחזור מיד יש לצדד דעכ"פ לא גרע מחזקת שליח עושה שליחותו דסומכין עכ"פ בדרבנן והיינו במים שאל"ס ובדרבנן לכ"ע אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כמ"ש הפוסקים:

ו) ועיין במרדכי פ' בתרא דיבמות (סי' צא) תשובת ר' אליעזר מוורדין שדקדק מדתנן מים שאל"ס אשתו אסורה ולא נקט לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר. ובתשובת המבי"ט (סי' קפד) ראיתי שנתחבטו בזה המבי"ט ושכנגדו חלוק עליו הוא רבינו הבית יוסף. ומבואר שם לשון הב"י שמה שדקדק מדלא קתני אסורה לעולם. אם בכל מקום היו שונים אסורה לעולם וכאן לא שנו לעולם היה אפשר לדקדק כן. אבל כיון שבכל מקום שנינו אסורה סתמא כו'. והמבי"ט דחק לדחות דבכ"מ פשוט הוא שאסורה לעולם אבל במים שאל"ס דאומדנא היא שעברו כמה שנים שנטבע זה ונשכח זכרו נראה דלאו לעולם קאמר כו' עכ"ל. ואני תמי' על מרן הב"י שדחה הדקדוק וידוע שרבותינו הקדמונים בעלי התוס' שהר' אליעזר א' מהם מעולם לא יצא דבר מפה קדשם לבטלה. והנה אני בעניותי ראיתי שדקדוקו של רבינו אליעזר הוא דקדוק עצום ונפלא. והוא דמעולם לא נשנה אשתו אסורה (דבדף קכ.) איתא לשון אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' כל המשנה אין מעידין עליו וכו' טובי אין מעידין עליו. וא"כ יפלא למה שינה התנא לשנות בנפל במים שאל"ס אשתו אסורה ולמה לא שנה התנא משנתו כבאידך טובי וה"ל למיתני נפל למים כו' אין מעידין עליו. ודאי לא דבר ריק הוא. אלא ודאי במקום ששנו אין מעידין היינו משום שלא יועיל העדות כלל שהרי היא אסורה לעולם אבל במים שאל"ס שיש להתיר בנאבד זכרו לא שייך אין מעידין דאהני טובי וטובי. [וז"ש הר"א דלא נקט לעולם הכוונה דלא נקט לישנא דאין מעידין דמשמועתו לעולם] וא"כ דברי רבינו אליעזר בדיקדוקו חזקים כראי מוצקים:

והטעם בזה דבהנך שעדיין הוא חי אף שרחוק שינצל מ"מ כשהעידו עדיין היה בחזקת חי לכן אין מעידין לעולם. אבל במים שאל"ס דרובא דרובן למיתה וכבר חלף ואיננו נקט דמ"מ אשתו אסורה ויש להתיר ע"י אומדנות כדעת רבינו אליעזר מוורדין:

ולזה נראה שלא מצינו לרב אשי (שלא) חילק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא רק במים שאל"ס [ויתישב קו' הנ"ל (אות ג) אטי יחלוק ר' אשי אמתני' דאין מעידין עד שתצא נפשו]:

ומזה הביא רבינו אברהם בר משה שאין לפרש הך איסור לעולם מדחזינן דרב אשי חילק ביניהם. [ולכאורה תמוה הא לא קי"ל כר"א א"כ ראיה להיפך. ולהנ"ל י"ל דראייתו אזדי לחזק סברא הנ"ל (ד"ה והטעם) דיש מקום להקל במשאל"ס יותר מבאינך אין מעידין. ואף דבעיקר דינו דר"א לא קי"ל כוותי'] וי"ל כמ"ש לעיל (אות ג) דדוקא בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא אין לחלק אבל היכא דיש להתיר אפילו למי שאינו צורבא מרבנן י"ל לכ"ע שרי. וכן נראה שכל הגדולים המובאים במרדכי הסכימו לדיקדוק זה (הנ"ל ד"ה ועיין) רק שכתבו שקשה בעיניהם להתירה. עיין במרדכי שדחה דהיכא דקתני אסורה נמי לעולם משמע ולפמ"ש ודאי אין ראי' רק מן השינוי דלא נקט אין מעידין. א"כ דחיית (רא"ב) [הראבי'] מיפרכא:

הן אמת שיש לתרץ דיקדוק זה דלהכי לא נקט אין מעידין כיון דבדיעבד אם נשאת לא תצא הרי מהני עדותן לענין דיעבד אבל לענין שאר אין מעידין אפילו נשאת תצא שלא נודעו בו עדיין סימני מיתה בבירור. מ"מ צדקו דברי ר' אליעזר דהא לא דקדקו [בש"ס להכריח הדין דא"נ לא תצא מכח] שינוי הלשון. וע"כ אפשר לפרש הלשון אפי' נימא נשאת תצא במים שאל"ס מ"מ יתפרש לשון אין מעידין דבאבד זכרו עכ"פ מותרת. ורב אשי מדייק בצורבא מרבנן אפילו לא אבד זכרו (לא תצא) [תנשא] דבסתמא היה נודע בזמן קרוב. [דהא בא"ז גם באינש דעלמא תנשא להר"א מוורדין ובע"כ דבצ"מ א"צ א"ז. וכ"ת האיך ס"ד להתיר מיד בשביל זה כמ"ש לעיל (א"ב ד"ה וכן) לזה נאמר] ואפשר ליתן גבול בצורבא מרבנן כיון דצריכה להמתין ג' חדשים הבחנה כבר היה נודע ובאדם אחר בעינן אבד זכרו. ומבואר למעיין במרדכי שלא חלקו על הר' אליעזר בהחלט רק מצד שנטו להחמיר כיון דהמתיר בר נידוי הוא. ומ"ש שם ראבי' אע"פ שלא שנינו לעולם אורחי' דתלמודא הוא למיתני אסורה ואסור הוא לעולם. כבר בררנו דהכא שינה התנא בלשונו. ולא החמירו רק מחומרא בעלמא שלא ערב לבם להתיר. ומקום הניחו לי הגדולים המבי"ט וב"י וחכמי דורו בדקדוק זה שהוא דקדוק יפה והוא האמת בדעת הר"א מוורדין שנתכוין לזה:

ה) עוד נ"ל לדון דהנהר הלזה שהוא רק מהלך פרסה יש לדמותו להך דיבמות (קכא.) האי גברא דטבע באגמא דסמקי אנסבא ר' שילא לדביתהו כו' ומר מאי טעמא עביד הכי מטעי טעינא אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוהו. ופירש"י עומד במקומו ואינם מים חיים שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק הילכך אם איתא דסליק הוו חזי לי'. גלי אשפלוהו למקום רחוק ומשם יצא עכ"ל. א"כ בנהר זה שאין שם גלים י"ל שיש להם דין מים שיש להם סוף:

שוב ראיתי בתוספתא (פרק בתרא דיבמות) מים שאל"ס שמא גל טורד אותו ומעלה אותו ליבשה. וא"כ מוכח עיקר חששא זו משום גלים. וידוע שבנהרות אלו אין מציאת גל שיזרוק אותו ליבשה וכדמשמע נמי בירושלמי. אף דאיכא נמי [חששא] דף של ספינה י"ל דלא חיישינן כולי האי כמו מחילה של דגים:

ובירושלמי אם היה הים גליני והביט בד' רוחות וראה שאין שם ברי' משיאין את אשתו. וכבר פרשתי בתשובה זה שנים רבות [עי' לעיל סי' כג אות א] שצ"ל אם לא היה הים גליני היינו שאין רגילין שם גלים רק קוו וקיימי יש לו דין מים שיש להם סוף שאין יכול לשוט למרחוק והוא כמו בש"ס [ועי' לקמן אות י] והדבר יד ע שאף במיא דקוו וקיימי יכולין לשוט מי שמלומד לשוט רק שא"י לשוט למרחוק וכפרש"י בדקדוק שאין יכול לשוט למרחוק. בפרט לאחר שכבר הוא עיף ויגע וירד במצולות. וכבר בררנו (אות א) דבאמר הא"י מסלפ"ת טבע במים ומת הוו שהה עד שתצא נפשו וא"כ ליכא חששא רק לכתחילה וא"כ אפילו יהי' איזו ספק אם נדון אותו כמים שאין להם סוף כיון דליכא רק איסורא דלכתחילה אין להחמיר כולי האי:

הנה נא הואלנו לבאר בס"ד בצדדי ההיתר השווין (לשתי) [לשלש] הנשים העגונות. ועוד בארנו בתשובה [לעיל סי' ל אות ה ובסי' כז] ראי' למי שהלך [בספינה] ע"מ לבא מיד ולא חזר אפילו שלא הי' בו שום סכנה דיינינן לי' [מה"ת] לנטבע. והוא (דבדף קכא.) תני א"ר מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין בירדן ונכנס אחד מהם למחילה של דגים ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה כו' א"ר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה עיין בגמרא. והוא תמוה הפלא ופלא דכיון דמחילה של דגים אין בו סכנה כלל כמו שפירש"י שמגביה צווארו למעלה מן המים וא"כ תמה על עצמך במה נסתייעו דברי חכמים במי שנפל במים שאל"ס וירד במצולות. שהרי כאן לא הי' מקום סכנה כלל ואיך העיד במה ששהה עד שתצא נפשו. אע"כ כיון שירד ע"מ לחזור ונשתהה הרבה תולין במצוי שנטבע ולא חיישינן בסבה שהי' לו איזו אונס שאינו ידוע. ולא נפיק ממים שאל"ס. וא"כ בנ"ד שהעידו שנטבעו ומתו האנשים דעכ"פ לא נפיק ממים שאל"ס. ובהצטרף הסברא הנ"ל שיצאו ע"מ לבא מיד בחזרה ולא חזר. ואבד זכרו. שבודאי אילו עלה הי' מודיע לביתו כדפרישית לעיל. כל זה יש לצדד על שתי העגונות:

ו) ובענין העגונה אשת ר' חיים יודל יש עוד לצדד ותחילה נבאר בענין בת קול. הנה במשנה (קכב.) מפורש דמשיאין ע"פ בת קול ובתוי"ט פי' שאינו בת קול שהוא כעין נבואה כמ"ש בגמרא שמשתמשין בבת קול (בשלהי מגילה) רק כעין המבואר במשנה שהלכו ולא מצאו שם אדם להכי פירש"י קול צווחת. וכן פי' הרמב"ם שהוא כמבואר במשנה. ונתן התיו"ט טעם לדבר שאין משגיחין בבת קול. וכבר כתבתי בתשובה שאין צריך לזה הטעם. דהא מבואר בגמרא דפריך דילמא שד ומסיק בראו בבואה דבבואה. א"כ א"א לפרש ע"פ בת קול מן השמים דא"כ יש לחוש שמא שד כיון דלא שייך בי' בבואה דבבואה. וא"כ מוכרח דבת קול אינו כעין בת קול שהוא מעין נבואה. כ"כ בתשובה משנים רבות [ועי' לעיל סי' ל א"ד]:

אמנם עתה ראיתי דמ"מ פשטא דמילתא בת קול ממש. דבשלמא במשנה י"ל דבת קול הוא כמו בסיפא מעשה בא' שעמד על ראש ההר מ"מ בברייתא דתנא ב"ש אומרים אין משיאין ע"פ בת קול וב"ה אומרים משיאין ע"פ בת קול ושם לא נזכר המעשה דבמשנה כלל. ועוד דנרשם בגמרא על הך והלכו ולא מצאו ניחוש שמא שד הוא ולא נרשם אמשיאין ע"פ בת קול. ועוד דאם הוא קול צווחה של אדם וחזו לי' בבואה דבבואה מ"ט דב"ש דאמר אין משיאין. ודוחק לומר דחייש לצרה אף בשעת הסכנה דע"ז לא מצינו מחלוקת בגיטין (סו.) לענין מושלך בבור דלא חיישינן לצרה. ועוד בליכא צרה מאי איכא למימר. אלא בת קול הוא כפשטא מן השמים. ואי קשי' ניחוש שמא שד הוא. כבר כתבו התו' (ד"ה דתזו) דבעיר לא חיישינן למזיקין. ובשילהי מגילה (לב.) מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה"מ דשמע קל גברא במתא כו' וא"כ לא קשי' מרישא דאם שמע בת קול כסיפא אני פלוני כו' מת א"כ הוה קל גברא וקל גברא הוא במתא ובעיר לא שכיחי מזיקין. לכן לא פריך מרישא רק בסיפא בעמד על ראש ההר משמע שלא הי' בעיר פריך שמא שד הוא. או דבראשי ההרים שכיחי מזיקין כמו בבורות:

אלא דלכאורה תמוה מ"ש בירושלמי דאין מזיקין מצויין בעיר הא מבואר בריש ברכות (ו.) דקיימא עלן כי כסלא לאוגיא. וצריך לחלק דאותן שדים המתעין את הבריות אין מצויין בעיר:

וא"כ י"ל דמשיאין ע"פ בת קול בעיר דליכא למיחש דילמא שד הוא. ומ"ש בתוס' יו"ט דאין משגיחין בבת קול. ליתא דבפ' הזהב (נט) לא דחו הבת קול מפני ששקר הוא רק מפני שכתוב בתורה אחרי רבים להטות. וא"ר ודאי משיאין ע"פ בת קול כיון שמוחלט לאמת:

ובתשובת המבי"ט (סי' קפח) הביא בשם ר"י בירך שהביא תשובת ר"א ממיץ שהתיר אשת ר' שלמה מורנא שנטבע בספינה אחת ולא היה שום אדם עדות עליו רק מחמת סברות ואומדנות התורה שכתב תלוי באומד לפי ראות ת"ח ויראי שמים שבכל דור ודור. עוד הביא שם תשובת הגאונים וכו' ושנו חכמים ומשיאין ע"פ בת קול כו' אלמא חזינא להגאון דבקול הברה בעלמא שנשמע שנהרג ולא נשמע עליו שהוא קיים אפילו שלא בא מעולם אפילו א"י מסלפ"ת התירוה לינשא כו' ולא מצינו שהחמירו כו' רק במים שאל"ס משום הני עובדא דר"מ ור"ע. ובודאי מאן חכים למשרי כה"ג. עכ"פ למדנו שמפרשין בת קול כפשוטו על קול הברה. א"כ י"ל גם בת קול שהוא כעין האמור במגילה נמי משיאין. ומ"ש התוי"ט מאין משגיחין בבת קול. אין ראי' כלל דשם אף שהוא אמת כבר ניתנה תורה מן השמים אבל בעדות אשה שהקילו טובא כל שנכרין הדברים לאמת לא גרע מעד מפי עד מפי שפתה שהקילו:

ז) והנה אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת לבאר צדדי ההיתר ואפשר שמשיאין ע"פ בת קול אף שאינו כפי הטבע:

הנה החלום אשר חלמה האשה אמו של הנטבע ר' חיים יודל כי נראה דלא דבר ריק הוא. ובהא מילתא תווהו בי' אינשי שמרגלא בפומי' דאינשי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אמנם באמת אחרי העיון נראה דלאו מילתא זיטרתי הוא חלום כזה. ומקור הדברים הוא במס' סנהדרין (ל.). וראיתי להעתיק ק כל לשון הש"ס. ת"ר א"ל אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות כו' ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין. ופירש"י (ד"ה בבית) אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן וכו'. הרי שהי' מצטער על מעות שהניח לו אביו [ולא א"ל היכן הם] ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקום פלוני הם של מעשר שני הם זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. והוא בטור ש"ע (סי' רנה סעיף ט) ובסמ"ע (ס"ק כח) כתב ובטור וכתב וא"ל משמע שאביהן אמר להם. (ס"ק כט) דברי חלומות לא מעלין דאע"ג דכיוון במקום ומנין י"ל דבאמרו של פלוני הם לא כוון כ"כ המ"מ שם עכ"ל הסמ"ע. ולכאורה דברים סותרין הם לפמ"ש הטור שאביו נראה להם בחלום א"כ איך שייך לומר לא כיוון מסתמא היה יודע של מי הוא כיון שהוא החולם בעצמו. ונראה דהמ"מ הוא ע"פ פירש"י שבעל החלום היינו שד המראה חלומות בלילה וי"ל שמא זה שקר דאין חלום בלא דבר בטל. אבל לפי דברי הטור שאביו נראה להם בחלום א"כ איך שייך לומר שלא יכוין אם הוא בעל הממון מיהו במ"מ עצמו (פ"י ה"ז מזכי') כתב בלשון זה אע"פ שצדק הדמיון במנין במקום אלו לא אמת במה שדמה של פלוני הם עכ"ל. ונראה שנמשך אחר דעת הפלסופים שהחלומות הם מכת המדמה ולכך כתב שמא לא אמת הדמיון בזה שאמר של פלוני הם. ואולם בחלום המופלא הלזה שנתן עצה הוגנת איך למוצאו עם הברזליים ונתן כמה סימנין ואותות שיראה ודאי מראה אמיתית הוא. ולפי לשון הש"ס בפ' הרואה (נה:) דרמי קראי דכתיב והחלומות שוא ידברו וכתיב בחלום אדבר בו ומשני כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ומבואר בפ' הרואה שיש מציאות לחלומות בכמה וכמה ענינים. גם אין לומר בחלום כזה מהרהורי לבה שזה דבר שלא עלה על דעת האשה אמו של ר' חיים יודל כלל וכלל:

ומן הש"ס סנהדרין הנ"ל שאמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין [אין להכריח לנ"ד די"ל] היינו לענין הפקעת ממון דאפילו ע"א אינו נאמן כמבואר שם דבבית לא אמר כלום. ואדרבה כיון דבע"א אמר בפשיטות בבית לא אמר כלום ובחלום מביא מעשה שהי'. משמע שע"פ החלום יש לחוש יותר מבע"א לפי שנראה לאמת בסימנין. וא"כ משמע ודאי לענין התרת אשה דאפי' עד מפי עד מפי שפחה סמכינן דסמכו אדייקא ומנסבא ובתשובה משנים רבות בארתי דייקא שהרי מתירין אותה מיד ואין להאריך כאן בזה וא"כ נראה דמתירין ע"פ חלום שנראה אמת:

ובגמרא ברכות (נה:) איתא כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. וכאן שהשיב בלשון ביי גאט איז אלץ מעגליך. הא אמרינן בריש מגילה (ג.) גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. ואי משום שהוא לשון לעז עיין ש"ך יו"ד (סי' רלז סק"ב) דהוה אפי' בכה"ג שבועה. גם נראה [להביא ראי'] דמקרי מוצא שם שמים לבטלה אף שאומר בלשון לעז (וראי' לזה) דבברכות (דף מ:) אם אמר בריך רחמנא מרא דהאי פיתא יצא ופריך מאי קמ"ל תנינן אלו נאמרין בכל לשון כו' הרי דיוצא בברכות בלשון [לעז] מעתה אם נימא דבלשון חול לא מקרי מפיק ש"ש לבטלה א"כ בכל ספק ברכות שפסקו כל הפוסקים להקל אמאי לא (יענו) [יעצו] שיאמר הברכה לשון חול. אלא ודאי גם בלשון חול מקרי מוצא שם שמים לבטלה. וא"כ חלום זה לאו ע"י שד הוא. ובאותות וסימנין כאלה יש לסמוך עליו עכ"פ במים שאין להם סוף שאין כאן חשש דאורייתא כלל שיש לסמוך על חלום כזה. שבודאי רחוק לומר שהנטבע חי ונתראה לאמו ונתן אותות ומופתים כאלה:

ולפי שזה הוא דבר חדש. ובעו"ה כעת עקבות משיחא אשר חוצפא יסגא והן הן עזי פנים שבדור אשר לשונם תהלך בארץ לדבר תועה. ובדבר שפתים. שההיתר על פי דברי חלומות שאמרו לא מעלין ולא מורידין. ולא עם בינות להבין שלא נאמר בגמרא רק במה שאין ע"א נאמן. ואדרבה מצינו בגמרא שכל החלומות פ' הרואה יש להם מציאות. ובברכות (י:) אפילו בעל החלום אומר לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים. הרי שדיברו בזה בהפלגה כאילו ודאי היה הדבר מאומת ע"פ החלום רק שיבטלנו ברחמים. ובקשתי לי חבר לפי שזה ענין מחודש לא שערהו מי שקדמני בזה. ומצאתי און גדול בחידושי הר"ן בסנהדרין שם (ד"ה בא בעל החלום) ז"ל וא"ת וכי עדיף חלום מע"א דאמר של מעשר שני הם לא אמר כלום וי"ל איצטריך סד"א חלום עדיף שהוא אחד מששים בנבואה קמ"ל דאפ"ה דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור לו ממונו ואע"פ שיש רגלים לדבר דקושטא קאמר כגון הכא שהודיעו היכן היו המעות טמונים ואפ"ה לא מהני החלומות לאסור וכיון שכן משמע לי שמי שנדר בחלום א"צ היתר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור המותר עכ"ל. הנה משכיל על דבר יבין מלשון הר"ן דודאי חלום עדיף מע"א אם הוא בסימנין ורגלים לדבר רק שאינו מועיל לאסור ממונו. וא"כ בעדות שאפילו עד מפי עד מפי שפתה נאמנים פשיטא שיש לסמוך על חלום שנראה באותות ומופתים בסימנים במים שאין להם סוף שאינו רק חששא דלכתחילה דיש לסמוך היטב על סניף שכתבתי מן החלום [ע' אות ת' בסופי]:

ברם צריך למודעי לבל יתפוס עלי על שצרפתי ההיתר החלום שהוא אמו של הנטבע והיא חמותה של העגינה שהיא מחמש נשים שאין מעידות כמבואר ביבמות (דף קיז.) אך לא מחכמה שאלת על זה דבמים שאל"ס נראה דאף אלו מעידות דהא לא מצי לקלקלה דהא אפי' בלא עדותה אם נשאת לא תצא וא"כ לא מצי מקלקלא לה. [לפ"ר תמוה אך קל להבין]. ומה גם שהענין מצד עצמה הוא מאומת שלא בדתה דברים כאלו מלבה. גם איכא אשה אחרת שנראה לה בחלום אלא שאינו בסימנין כ"כ:

א) גם יש לצרף לסניף הקרס שנמצא שהוא ממלבוש של ר' חיים יודל וכבר כתבתי בתשובה [וע' לעיל סי' ל אות י] בנטבע במים שאל"ס אין לחוש לשאלה והשגתי על הב"ש (ס"ק צח) שפי' שנמצא מיד. ואם ניכר הקרס בט"ע ודאי אין להחמיר בזה לחוש לשאלה. ואפילו בסתמא אפשר כיון שאין רגילין לילך עם קרסי כסף בזמן הזה אין רגילין בכך אפשר דהוה סימן אמצעי. דרש"י פ' ביבמות (קכ) ובב"מ (כז:) בחורי וסומקי שהרבה רגילין בכך. וא"כ בזה שלא נודע שם הקרס כסף רק לחיים יודל וצריך לומר שא' בא ממרחקים מלובש בקרס כסף ונטבע ונשאר הקרס ונכנס במצודת הדייגים. מיהו י"ל דאפשר שהנטבע עצמו ניצל ונאחז בקרס ונשאר הקרס והוא שט למרחקים ואזל לעלמא. מ"מ מצד הכובד שנמצא במצודה ונענעו (הספינה) [המצודה] להשליך הכובד וראו אבעבועות במים שנראה שירד לניצולה והקרס נמצא במקום שנמצא איציל מיד כשחפשו אחריו במצודת דגים כאשר יעץ בחלום לעשות ברזלים עקומים נכרין הדברים שהוא מן נטבע שהיה מלובש עם קרס. וכיון שנכרין הדברים שהקרס הוא מאדם שנפל במצולה יש לצרפו ג"כ לסניף:

מכל הלין נ"ל להתיר העגונה אשת ר' חיים יודל. ועל היתר השנים צריך אני לעמוד היטב על מהות הנהר אם יהיה בכלל מים שיש להם סוף:

ואמת שיש קצת ריעותא במה שהעיד שהיה בליל כ"ט מרחשון דאז אין אור לבנה. וא"כ היסוד שיסדנו (באות א) באמר טבע במים ומת הוי כשהה עד שתצא נפשו דהא ליכא אור הלבנה. מ"מ נראה דלא מצינו הפרש כשאמר טבע במים ומת דחשבינן לי' מים שאל"ס באיזו זמן העיד לא נפיק ממים שאין להם סוף. דאפילו ביום יש לחוש שלפי אומד קאמר אע"פ שלא שהה. כ"ש למ"ש (באות ב) דבאבד זכרו לא חמיר מדין משאל"ס [ועי' לקמן אות י]:

ועוד אפשר לומר [כיון] דבמשנה לא הוזכר שהה עד שתצא נפשו רק במים שיש להם סוף דמתירין אותה לכתחילה אבל לענין מים שאל"ס דלכתחילה לא תנשא רק אם נשאת לא תצא לא דייקינן אם שהה כ"כ. רק כשהוא רואה שטרח להציל ונפל למצולה ולא עלה שכפי אומדן דעת הרואה לא יוכל להציל עצמו כבר יש לו דין מים שאל"ס שאם נשאת לא תצא. גם ברמב"ם לא הוזכר שהה כדי שתצא נפשו רק במים שיש להם סוף. וי"ל דהיינו לענין שתנשא לכתחילה אבל [לא] במים שאל"ס דלכתחילה לא תנשא. ודקדקתי היטב בלשון תשובה המיוחסת לרמב"ן (סי' קכח) שממנו תוצאות דברי רמ"א (סעיף לד) וז"ל הרשב"א וכדי שנתבונן איך נעשה ואיך צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראהו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר כו' כי רוב העולם קורין לדברים אלו טביעה ואין מדקדקין בין שנשברה ספינה במקום רחוק מאד מהעיר שחשבו הרואין שאי אפשר לה להנצל כו' ובין שראהו טובע ממש בנהר וכסהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בזה במים שיש להם סוף ואפילו במים שאל"ס כו'. דע כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אע"פ שלכתחילה לא תנשא אם נשאת בדיעבד לא תצא כו' ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד אינו כלום ואפילו נשאת תצא כי שמא ניצל ע"ג דף או קורה עכ"ל:

הנה אפשר שבאו דבריו בדקדוק שלא כתב בטובע ממש בנהר ושהה עליו כדי שתצא נפשו. רק שהה עליו היינו שטרח להציל ולא הציל עצמו וירד למצולת ולא ראהו עולה מיד דאז רחוק שינצל כיון שצפו מים על ראשו. זכר לדבר צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי. ונראה לפי אומד דעתו שלא ינצל עוד. ובגמרא (קכא.) מצינו רק שני מעשים ע"י דף של ספינה וע"י גל והיינו במים שאין להם סוף דמשום הכי החמירו במים שאל"ס. וניחא בזה הך דטבע חסא אף שלא פירש כלום דנוהו כמים שאל"ס לענין שאם נשאת לא תצא. וצ"ל דהא דלא חיישינן שמא נשברה ספינה שקרא לזה טביעה. צ"ל דלא מחמרינן כולי האי בעדות מסל"ת דאם היה מחמת נשברה ספינה היה הא"י מספר לפי חומו שטבעה ספינה. ומשמע שלא ידע רק על חסא תלינן במצוי שראהו נפל במים אף שלא העיד ששהה עד שתצא נפשו מ"מ מסתמא המתין עד שכפי אומדן דעתו כבר מת. ויש לו דין מים שאל"ס עכ"פ לענין שאם נשאת לא תצא. וניחא בזה מה שתמהתי בתשובה מה מועיל שהיי' במים שאל"ס הא בתוך שיעור שתצא נפשו אפשר שהובילוהו מים למקום רחוק שאין קשת ראי' שולטת ועוד דבא"י מסלפ"ת וכי רמי' עלי' לדקדק להסתכל לכל רוח. אע"כ לענין עדות הא"י סמכינן דמסתמא כיון שעכ"פ הא"י לפי דעתו שלא ניצל כבר הוא בכלל דין מים שאל"ס בדיעבד. ואי אפשר לדחות בענין אחר הך דטבע חסא אם לא שנאמר כמ"ש (באות ב) דבאבד זכרו סמכינן אסתמא דטבע דהראי' שאבד זכרו מחזיק דבסתמא לא ניצל עכ"פ דין מים שאל"ס יש לו [או כמ"ש כאן דסגי אם מדבריו נראה דכפי אומדן דעתו לא ניצל. מכ"ש באמר בפירוש דמת. לפ"ז בנ"ד שפיר נידון כמשאל"ס] אי משום שאמרו הא"י שטבע למיתה או משום אבד זכרו לא דייקינן בשהיי' ושפיר נפקא לה מחזקת א"א לענין שלא תצא. א"כ יש לסמוך על כל הנ"ל [היינו מש"ל אות ג ד ה] לענין לכתחילה:

רק בתשובת ריב"ש (סי' שעט) ז"ל ואע"ג דחד מינייהו ספינה שטבעה בים אין זה טבע במים שאל"ס שאם נשאת לא תצא דטבע במים שאל"ס מעיו שטבע בים ושהה כשיעור שתצא נפשו ואז הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוה מיעוטא דמיעוטא ולא שכיח עכ"ל. ובאמת לא ידעתי איך מדמה אדם שטבע במים וטרח להציל ולא הציל ונפל למצולת לספינה שאבדה בים דהא לא קתני ספינה שטבעה בים רק אבדה בים:

ועיין בק"ע (בסי' רמז) בשם רב בצלאל אשכנזי [שהביא בשם הרשב"א בתשו' דבעינן שהה כדי שת"נ ואל"ה א"נ תצא]. ולמ"ש אם סמך על תשובת רשב"א שהוא המיוחסת לרמב"ן הנ"ל כבר צידדנו לעיל (ד"ה הנה) דמודה בטבע במים אפילו לא שהה עליו [כדי שת"נ] רק שראה שטרח להציל ולא יכול לחתור אל היבשה שכבר יש לו דין מים שאין להם סוף. והעד מטבע חסא:

ועיין בח"מ (סי' שלו) שהש"ך הביא דברי מהר"ם שסמך לפסוק הלכה על חלום והש"ך כתב נ"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובוודאי לא נעלם ממהר"ם הך מילתא אשר ישיחו בו יושבי שער אלא דס"ל דמ"מ מילתא הוא כמו שמצינו כמה פעמים אין מספר רק לענין ממון אמרינן דברי חלומות כו' [עמש"ל אות ז]:

ט) עוד רגע אדבר בענין מים שאל"ס כי (בדף קכא.) אמר ה"ד מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותי'. ופירש"י כגון מערה מלאה מים והרואה שנפל שם שוהה שם בכדי שאין יכול להיות חי בתוך המים כו'. ובתר הכי אמרינן באגמי דסמקי כיון דקוו וקיימי כמים (שאל"ס) [שיל"ס] דמי ופירש"י שאין יכול לשוט על פניהם. ולא היא כיון דאיכא גלי גלי אשפלוהו למקום רחוק. א"כ לא צריך רש"י לפרש כגון מערה רק מיא דקוו וקיימי [ובדליכא גלי] שאין יכול לשוט נמי מקרי מים שיש להם סוף. ועוד תמוה דהא מערה מקורה היא כדאיתא ב"ק (נ:) וא"כ היכא קאמר שרואה מד' רוחותי' הא [א"צ לזה דהא] היא מקורה וצ"ל דאע"פ שהיא מקורה מ"מ צריך לראות מד' רוחותי' דשמא יש איזה פרצה שיכול לצאת. ותימא מי הכניסו לרש"י בכך:

והנלע"ד בזה דאדרבה הא גופי' קשי' לי' דס"ל הך דטבע באגמא דסמקי משמע שנהר גדול היה אלא דקוו וקיימי והיינו מדאמרינן גלי אשפלוהו ואין דרך גלים רק בנהר גדול ורחב ידים גם אשפלוהו משמע ליה שהוא מקום גלים. וא"כ קשי' ליה לרש"י אפילו לפי ס"ד של ר' שילא דכיון דקוו וקיימי יש להם דין מים שיש להם סוף מ"מ איך אפשר שראה מארבע רוחות בנהר גדול. אין קשת הראי' שולט כ"כ למרחוק לכן ס"ל לרש"י דודאי מי שטרח להציל עצמו לחתור אל היבשה ולא יכול אין לחוש שאח"כ הציל עצמו. בשכבר הי' יגע ורפה ידים וירד למצולת לא יעלה על הדעת שיציל עצמו. אם לא הציל עצמו כשהי' בכל כחותיו השלמים איך יציל עצמו אחר אשר ירד במצולת כמו אבן. [א"כ ק' למה צריכין במשיל"ס להיות עומד ורואה מד' רוחותי']. לכן נראה לרש"י (דדוקא) במים שיש להם שטף וגלים אפשר שאף דכבר נתייגע מ"מ שטף המים פעמים שמסייעין להעלותו וחשו חז"ל לכך. אבל בקוו וקיימי שאין יכול לשוט ברחוק סגי במשוטט עיניו כפי מה שיוכל לראות ואין צריך לראות לד' רוחות. וא"כ י"ל במיא דקוו וקיימי שאין יכול לשוט הרבה סגי בראה שנתייגע עד שירד למצולה ולא עלה עוד. מסתמא כיון שירד שוב לא יעלה. וכיון שהמים אין להם שטף להתאמץ בכל כח שלא ירד למצולה עד שנתייגע וירד ואין דבר לסייעו ליתן לו פתח תקוה כמו שטף המים או גלים יש לו דין מים שיש להם סוף:

י) הן אמת כי ברמב"ם וש"ע לא העתיק רק אם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה וכמ"ש (בסעיף לב) ואפשר דס"ל כיון דאביי מפרש כל שעומד ורואה מד' רוחותיו לא ס"ל הך דר' שילא רק כל שאינו רואה מד' רוחות בכלל מים שאל"ס נינהו. מיהו אין זה כדאי לדחות תלמוד ערוך להחמיר במילתא דרבנן ויש לפרש דמים שיש להם סוף אשתו מותרת מפרש שהם מים שיש להם סוף כל שרואה מארבע רוחותיו שלא עלה. אפילו שהיה אפשר להיות כמה הצלות לעלות על ידן שיש איזו אבנים או כיפין במים שיוכל לעלות מ"מ בלא עלה ושהה כדי שתצא נפשו אין לחוש לכלום. ובאגמי דסמקי משמע ודאי שהם לפי האמת מים שאל"ס רק בקוו וקיימי דמי ליש להם סוף אע"פ שאל"ס. וכן מורה הלשון דקאמר כמים שיש להם סוף דמי. וא"כ תמה על עצמך איך התיר הא לא ראה כל רוחות המים שמא עלה מרחוק וע"כ בקוו וקיימי לא חיישינן שעלה מרחוק שאין יכול לשוט על פניהם למרחוק. וא"כ דברי רש"י כפשוטן דמים שיש ל"ס פירוש שהם מים שיש לה"ס ממש אבל קוו וקיימי אע"פ שאל"ס כיש לה"ס דמי ובנפל שם כל שהסתכל בכל צד ולא ראה שעלה מעידין עליו ולא חיישינן שעלה מרחוק שאין יכול לשוט ברחוק:

וא"כ כיון שבררנו שעדות הא"י מורה ששהו כדי שתצא נפשם או מטעמא דכתיבנא דבאבד זכרו מורה אמיתת הדברים שלא עלה ובכה"ג דיש להם דין מים שיש להם סוף ולא הוה רק מילתא דרבנן אין להחמיר ועוד מבואר בב"ש (סי' יז ס"ק קה) בשם ט"ז באומר נטבע סתם במים שיש לה"ס אפילו שלא העיד בפירוש ששהה תולין להקל וכן בספק מים שיש ל"ס או אין ל"ס תולין להקל וא"כ יש להתיר שתיהן:

וגם מ"ש (אות ח) שהי' בזמן שאין הלבנה זורחת. מ"מ כיון שהעבירו הנהר מסתמא היתה לילה צלולה ואור הכוכבים ג"כ נראה. ומה גם שהעידו הא"י שנטבעו עד מות מורה שטרחו ויגעו למצא אותם ואינם. א"כ אין להחמיר יותר:

וכבר הבאתי לעיל (אות ה) לשון ירושלמי אם הי' הים גליני והביט לד' רוחותי' וראה שאין שם בריה משיאין את אשתו. ולעיל כתבתי להגיה אם לא הי' הים גליני היינו שאין גלים. ומי שלא ישמע להגיה יש לפרש אם הי' הים גליני לשון גליונים (היה) [היינו] שהיה חלק זה מבלי גלים. ובפירוש קרבן עדה היינו שהי' מגולה ולא נהירא כלל דהא משאל"ס נינהו. אלא נראה דטעמא משום גלים. וא"כ כיון שאמר הירושלמי שהביט לארבע רוחותיו א"א לומר לארבע רוחות הים דזה ודאי אי אפשר דסתם ים גדול ורחב ידים. אלא ודאי לארבע רוחותיו היינו בכל צד שיכול לראות. ונסתייעו דברינו ג"כ שאם אין חשש גלי הים משיאין את אשתו. וידוע שאין כח בנהרות המצויים במדינה זו לטרוד אדם. כדאיתא בגמרא גל טרדני לחבירו. כ"ש במים דקוו וקיימי ואין להם שטף:

ולפי שהם ענינים מחודשים לא שערום רבותינו הקדמונים אמרתי לצרף עוד שני רבנים מפורסמים ובחרתי לי את הרב הגאון מוה' אבלי נ"י ראב"ד מווילנא ועוד אחד אשר יבחר לו שיעיינו בהך התירא בכחא דהתירא דעדיף ואז יותרו הנשים ע"ש ב"ד של שלשה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה