משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן לד
שנית על הנ"ל
הן הגיעוני אמרותיו ואינני מתפלא על כת"ר כי כן דרך טבע האנושית שלא לטרוח ליישב דברי הזולת אשר בדורו כי בודאי אם הי' שם לבו בנקל הי' לו לכוון דברי כי דעת לנבון נקל ואפרש שיחתי:
א) הנה אחר שלשון אחד בש"ס ששומא סימן מובהק לחד מ"ד ממילא אין לגרוע השומא בשום לשון מן סי' אמצעי ועדיף מיני' אפילו אם הריעותא דמצוי' בב"ג [וכמ"ש בסי' הקדום אות ב דמ"מ הרי ימצאו סברות מרוחקות בתכלית] כי זו דרך הישר שלא להפליג הלשונות מן הקצה אל הקצה. ומה גם בדבר מציאות וטבע הענין ולא למראה עינינו נשפוט כי אם אשר כי הוא זה דעת חכמי הש"ס אין דעתינו העני' מכרעת נגדם. ולכך אני אומר דלעולם השומא מובחר שבסימנין אמצעים כהוראת לשון הרמב"ם וטוש"ע:
אלא דכך הוצעת דברי הש"ס. כי בתחילה אמר דפליגי בסימנין דאורייתא ואי ס"ל לאו דאורייתא אף שומא לא הוה ס"מ. והדר קאמר דכ"ע סימנין דאורייתא. אלא שכבר הקשתי בתשובתי (שם) אפילו יהא סימנין דאורייתא מ"מ ודאי משאל"ס הם מופת חותך יותר על מיתת האיש ממה שיהי' מופת בסימן אשר לחד לישנא אינו בר סמכא כלל ורובא בודאי [אינן ניצולין במים שאל"ס ורובא בודאי מהני מדאורייתא]. וצ"ל דשם במשאל"ס הריעותא בענין שמבוררת יותר דמ"מ אפשר שנצול. אבל סימן אף שיש באפשרי אחר שימצא בסימן זה מסתמא תולין בזה אי סימנין דאורייתא. אף דודאי אם יש א' כמותו אין כאן סימן כלל וכמ"ש כת"ר ג"כ. מ"מ אם נימא דמיירי בענין שזה הי' מצוי יותר בכאן אין תולין באחר שלא נודע וכמ"ש כת"ר בקונטרסו או כמ"ש בשו"ת שלי והוא בארוכה. והנה בענין שאמרו שהוא מצוי' בבן גילו איכא ג"כ ריעותא מבוררת אף שאינו ריעותא גמורה לגרוע הסימנין מ"מ לא עדיף ממים שאל"ס ויש להחמיר מדרבנן. ואיכא דאמרי ס"ל משום דהשומא מובדלת משאר סימנין (כענין) [בענין] שנותה את טעמה ומראיתה [עמ"ש בסי' הקדום אות א] אף שמעיקר הדין ראוי להתיר אפילו בלא המראה אי סימנין דאורייתא ראוי להחמיר מצד החומרא שלא יסמכו על סי' משתנה כשאין ראי' רק מצד המראה לחוד. ומשכיל כמוהו ידע בודאי שמדת חכמים כן לפעמים. ואין לדמות גזירות חכמים אם יצא הדבר מענין עיקר הדין. והדר קאמר דכ"ע סימנין דרבנן [ולר"א בן מהבאי דמחשבה לסימן מובהק] ולא ראו חכמים לגזור כלל בה יותר משאר סימנין. א"כ ממילא אין טוב ממנה לסימן אמצעי. ור"א בן מהבאי מחשבה לסי' מובהק. וכ"ש שהי' יכול מעלתו ליישב יותר בריוח לפי מה שהביא טעמו של (פי') [הפנ"י ב"מ כז סע"א] כיון דמפורש בקרא שמלה אין להחמיר בה. וא"כ נקל יותר ליישב שעם שהשומא סי' טוב יותר מ"מ אחר שיהי' בה איזו השתנות שאינו דומה לשמלה מ"מ אין להקל בה יותר ממשאל"ס שמיעוטא דמיעוטא ניצולים:
ב) גם במה שהתפלא עלי מה שהבאתי (באות ג) ששומא אינו מצוי' כ"כ. גם בזה במח"כ לא עיין היטב בדברי. שכונתי רצוי' שהשומא אינו מצוי' כ"כ ויתכן לחשבה סימן כשהיא מיוחדת באבר כפירש"י. ואי משום שלא נודע מי הוא. זה שקשה על כל סימנין דאורייתא דממנ"פ אי אין כמוהו הוה מובהק ואם יתכן כמוהו מאין נודע שזו בעלה של העגונה. וא"כ לא עלי תלונותיו כי מה שיאמר בהיתר ספק זה יצדק ג"כ על זה:
ג) גם מה שהבאתי ראי' (באות ו) דמקום לא הוה סימן מובהק אפילו בצמצום. גם בזה לא השגיח כת"ר בדברי בעין יפה כי קצרתי מחמת שהיה עידנא קבוע לתלמידי כי כ"ת הבין שהבאתי מרקתא דנהרא (ב"מ כג:) וכוונתי על מה שאמרו בגמרא (שם) מ"ט דמ"ד מקום לא הוה סימן משום כי היכא דלדידך אתרמי וכו' ופירש"י אפילו צמצום. הרי שבא סברא זו לגרע אפילו מסימן אמצעי. וא"כ איך יעלה על הדעת לחושבה למובהק בדבר שאין בו איזו זרות מצד עצמו ולחלק בין גדול לקטן אינו נוח לי כלל דאפילו גדול מצד כל שטח הארץ אשר כל הארץ לפנינו להניח כקטן יוחשב. ומה בצע להאריך וכי אשנוי' ניקום ונסמוך באיסור אשת איש. וא"כ עני' זו אין תרופה למכתה ע"פ דברים אלו שהסכים גם כ"ת שהסטעמפיל אינו סימן כלל. ומעולם לא הסכמתי לצמצום המקום רק מצד שהשומא עצמה סימן טוב כפי האמור בגמרא:
ד) גם במ"ש שכתבתי שאין להעמיד יסוד על דיקדוק לשון הרי"ף. גם בזו חשד בכשרים. כי חלילה לי לומר כן. רק דבר שאין נ"מ ע"פ פשוטו אין לדייק כ"כ שבאמת אי מספקא לן אי סימנין דאורייתא א"כ ממילא סימנין דרבנן שהרי אין לסמוך עליהם מדאורייתא. ומאי דפשיטא לכ"ת שהרי"ף פוסק כל"ב. לאו כ"ע הוא עיין בר"ן פ' כירה גבי מלח (שבת מב:) משמע דלא פסק כל"ב רק משום דר"נ מסייע לו ועוד בר"ן (רפ"ק דמס' ע"ג ד"ה ואם היו שנים) בשם הרשב"א שאין הרי"ף פוסק כן רק בדרבנן ובממון. ועוד שעיקר הטעם כתב הרא"ש בב"ק (פ"ק סי' ו) שנראה לו לישנא בתרא שקבעו רב אשי. וא"כ בהא דהש"ס גופי' קאמר לרב אשי מספקא לי' אי סימנין דאורייתא איך אפשר שהרי"ף יסמוך שלכך תופס לשון אחרון מה דהש"ס גופי' לא ביקש לייחס לרב אשי שיסבור סימנין דרבנן בהחלט. ובאמת שערי תירוצים לא ננעלו ואפשר למצא בכל מקום טעם שפוסק כל"ב ובענין זה לא רציתי להטריח עצמי בהראות מקומות שאינו פוסק כן. כ"ש בענין סימנין שדברי רבא עצמן נוטין יותר דסימנין דאורייתא. גם בטחול (חולין נה.) דאיכא אב"א ניקב לחוד (ונתרחק) [ונחתך] לחוד וליכא דפסק כוותי' רק העיטור (עב"י י"ד סמ"ג) ותמהו. ואין להאריך בזה וגם בסברת פי' ש"כ יש לגמגם טובי ואין להאריך במה שאינו נוגע לנדון. דברי או"נ וידידו לנצח ארי' ליב:
ה) נשמט לעיל במה שהוקשה לכ"ת שהיה לו לעמוד בסברא קמייתא דפליגי משום השתנות לא הוה סימן מובהק. גם בזו לא עלי תלונתו כי זה קשה בכל אופן דנימא כ"ע סימנין דרבנן רק פליגי אי הוה סימן מובהק דמ"ם שאינה עשוי' להשתנות ומובהק הוא ומ"ס עשוי' להשתנות ואינו מובהק. אלא הש"ס ר"ל בכח כל הסברות שי"ל שאפילו לא נשגיח בסברא דעשוי' להשתנות מאחר שדנין מצד עצם השומא. וכוונת הש"ס על שומא שנחלקו ודנין עלי' אם תהיה סימן. אינה עשוי' להשתנות. כיון שמחלוקת [דרבנן וראב"מ] בעצם השומא ולא מצד מראיתה. ואדרבה כפי הפשט היה לו לומר דכ"ע סימנין אינם עשויין להשתנות כפי לשון הש"ס בב"מ. אע"כ סימנין לא ביקש להחליט שאין עשויין להשתנות די"ל אם דנין מצד המראה אפשר עשוי להשתנות. ולא פרט רק השומא שיש בה המעלה אף שלא נדון מצד המראה מצד העצם לא תשתנה. ודי לחכם כמותו: