משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן לג
בענין אי שומא הוי סימן, ויפרש היטב פי' הגמ' ב"מ (כז:). שאלה
על עגונה א' ובעלה היה לו סימן רושם שרשמו אנשי חיל הצרפתים ואמרה על הרושם שהוא סמוך לפס ידו במקום שדרך להיות מכוסה בבית יד שקורין ארביל:
תשובה
א) היתר העלובה הלזו קשה מאד וכמעט אין תרופה למכתה הגם שת"ל ידי לא אסורות מהראות כחא דהתירא במקום ששקדו חז"ל לתקנת בנות ישראל ותקנת עגונות. אך בדבר שאין לנו על מה להשען אשר יאמר כי הוא זה שכדאי לסמוך עליו בחומר המשא.
והנה מעכ"ת האריך למאד ברוב דברים שאינם מן הנדון. ואין דרכי למשמש בענין אחד בהטיית הסברות לכאן ולכאן. כי אלו דברים שאין להם שיעור ואין לבנות יסוד על דברים היוצאים מתולדת הפלפול כי הסברות הם כפלגי מים בלב חכם להטותם לכאן ולכאן. והדבר מסור ללב חכם מה שכדאי לבנות יסוד עליו שהוא כדרך שכבשו הראשונים ז"ל. אך אכתוב למעכ"ת איזו דברים שראיתי במכתבו לפום ריהטא:
הנה ראשית דבריו להשיג על הב"ש (סי' י"ז סק"ע) שפירש כוונת הטור דלכך לא הוה שומא סימן מובהק [ביותר] לפי שעשויה להשתנות. [אבל מודה הטור דשומא הוי סי' אמצעי] והוקשה לכ"ת הא בב"מ (דף כ"ז) אמר דכ"ע שומא אינה עשוי' להשתנות ופליגי בשומא סימן מובהק ואפ"ה [ס"ל לרבנן וכן קי"ל] לא הוה סיהן מובהק. [א"כ מדהוסיף הטור טעמא דעשוי' להשתנות מוכח דס"ל דשומא לא הוי אפי' סי' אמצעי] בודאי יפה הקשה כ"ת בזה. מ"מ ליישב דברי הב"ש וגם שלא לומר דסוגיות חלוקות כמו שעלה ע"ד כ"ת ואין דעתי נוחה גם לא ימלט מהדוחק והקושי. לכן אומר הנלענ"ד בישוב הסוגיות. כי בודאי לשון הטור מורה כדברי הב"ש ואית לן למשכוני נפשן שלא לחלק השוין:
לכך אני אומר כי יש לדייק דאמר בגמרא בסימנין העשויין להשתנות כו' בה' הידיעה והל"ל בסימנין עשויין להשתנות דהא בזה הוא דפליגי. [גם יש לדקדק אמאי לא אמר בשומא העשוי' להשתנות וכדאמר ביבמות. דהא בשומא קיימינן. ועוד א"כ מאי נפ"מ בסימנין שהם דאו' הא מ"מ ל"מ משום דעשויין להשתנות וכן הקשה הנו"ב קמא (סי' נ"א ד"ה והנה במס'). ועוד דאח"כ בתי' הגמ' קאמר דכ"ע שומא אינה עשוי' להשתנות נקט רק שומא ולא סימנין]. ולזה י"ל כי השומא יש בה שני ענינים האחד מצד עצמותה הב' מצד מראיתה. והנה מצד העצמות אין שייך שינוי שלא יתהוה תולדה חדשה אחר מיתה רק המראה עשוי' להשתנות. והנה (ללישנא קמא) [ללישנא קמא דפליגי בשומא מצוי' בב"ג] פליגי בעצמות השומא שאם העיד רק על שומא אף שלא הבחין במראיתה מ"מ פליגי בה. וע"ז קאמר אב"א שאין מספיק עצם השומא אלא דלכ"ע עצם השומא אינה סימן רק מצד מראיתה הוא שיוחשב סי'. והמראה עשוי' להשתנות לכן כלל סימנין [ויתישב הדיקדוק אמאי ל"א שומא העשוי' להשתנות] שלפ"ז אם ימצא סימנין [שהם[ מצד רושם ומראה שבגופו נמי שייך פלוגתייהו. לכן דייק וקאמר בסימנין העשויין דייקא היינו שמציאות פלוגתתן הוא בענינים שיתכן שיפול בהם השינוי [היינו סימנין שהם מצד המראה ופליגי בהו ובשומא אי חיישינן דנשתנו]. והדר אמר אב"ע דכ"ע שומא אין עשוי' להשתנות וכפי דקדוק הענין הל"ל דכ"ע סימנין אין עשויין להשתנות. אלא הוא הדבר אשר דברתי כי חזר לסברתו הראשונה [בשינוי' קמא] שפליגי בעצם השומא. ולזה דייק וקאמר שומא אין עשוי' להשתנות. ר"ל שומא שנחלקו בה הוא בהיות הסי' מצד השומא עצמה וזו אינה עשוי' להשתנות שאינו דומה לסימנים [שהם מצד המראה דבהם נופל השינוי משא"כ בשומא] שאין (בהם) [בה] גידול ותולדה חדשה שיפול (בהם) [בה] השינוי. וכה"ג פ' מי שמת סימנין עשוין להשתנות. מעתה אין לחלק השוין דגם ביבמות הכונה שומא עשוי' להשתנות היינו כשנדון מצד המראה:
והנה רבינו בעל הטורים השמיענו כזאת בחכמתו שאפילו שומא שהי' אפשר לומר לפום הך לישנא דפליגי בעצם השומא לבד [ומ"מ] איכא מ"ד שהוא סימן מובהק. [ולרבנן עכ"פ סימן אמצעי הוא] א"כ מסברא יש לנו לומר דכשמצורף גם המראה לכ"ע יוחשב סי' מובהק דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ולזה חשש דמ"מ עשוי' להשתנות. אבל סי' אמצעי שפיר הוה. ועמדו דברי הב"ש:
ב) ומה שהוקשה לכבודו דהרא"ש בפא"מ (סי' י"ג) תופס דברי רבא לחומרא בזה לא על הב"ש תלונתו שאפילו נדחוק בדבריו מה נעשה לדברי הרמב"ם וש"ע (סי' י"ז סכ"ד) שמורה להדיא שהשומא הוא מובחר שבסימנים אמצעים. ובודאי על הרמב"ם יקשה כיון דלב' (לשונות בגמרא) [שינויי בגמ' היינו תי' א' וב' דשומא מצוי' בב"ג או דעשוי' להשתנות] אינו אפילו סי' אמצעי למה פסק שהוא סי' אמצעי עכ"פ. בפרט לדברי הרמב"ם שנראה מדבריו (פ"ז מנחלות) שסימנין דאורייתא אפילו לענין עגונה [וממילא צ"ל כתירוצם הנ"ל בטעמייהו דרבנן דאין מעידין על השומא משום דהיא סי' גרוע]. ועל זה צריך אני למודעי מ"ש בספר התשובות אשר לי ואקוה כי תנוח דעתו שכתבתי שם לתרץ ואכתוב בקצרה כי לכ"ת יספיק הקיצור. כי תמוה איך בתחילה השומא נגרעת לחכמי הש"ס עד שלא תחשב אפי' סי' אמצעי ולבסוף יעלה על הדעת לחושבה [לחד מ"ד] אפילו לסימן מובהק. זה אינו סוגיא שיחלקו הלשונות מהיפך להיפך. [הגם דל"ה מהיפוך להיפוך בחד מ"ד דהא לרבנן לל"ק הוי ס"ג ולל"ב ס"א ולראב"מ לל"ק ס"א ולל"ב ס"מ. מ"מ בדרך כלל הוי פלוגתא רחוקה בתכלית. דבחד צד נמצא סברא דהוי רק ס"ג ובצד השני נמצא סברא דהוי ס"מ א"כ מצינו סברות סתורות מהיפוך להיפוך ועמ"ש לקמן ר"ס ל"ד] וגם גדר סימן המובהק הוא דבר שאינו מצוי כלל ואם יש ה"א שאינו אפילו סי' אמצעי איך יתכן לחושבה למובהק ביותר. לכן כתבתי דודאי צריך ביאור דפשיטא להש"ס אי סימנין דאורייתא משיאין אשה ע"פ סימנין. אלא שהדבר מפוקפק אם סימנין דאורייתא. ובמים שאין להם סוף דודאי מדאורייתא מהני שהרי אם נשאת לא תצא וע"כ שרובן למיתה וקשה אפילו אי סימנין דאורייתא אחר שעכ"פ יש (הא') [הו"א] שלא יועילו כלום א"כ למה תנשא לכתחילה ע"פ סימנין. אלא נראה שאין לדמות גזירות חז"ל. דבמים שאל"ס כיון שידוע מיעוט נצולים החמירו לכתחילה שהריעותא ידועה. משא"כ אי סימנין דאורייתא אף שהי' להם להחמיר שמא יש עוד א' בסי' זה מ"מ כיון שזה ידוע לנו בעל העגונה בסי' זה ואין ידוע לנו אחר שנתלה בו לא ראו חכמים להחמיר. מעתה יראה שכל הסברות שומא מצויי' או עשוי' להשתנות וכדומה אינה לגרוע השומא מכלל סימן אמצעי. דלעולם מענין סי' אמצעי אין לך גדול מן השומא (והי') [וזה הוא הטעם] מה שהוא סי' מובהק לחד לישנא. ולא פליגי רק אי מעידין לכתחילה. ללישנא דלכ"ע סימנין דאורייתא לא החמירו חכמים רק בשומא אף שהוא סימן רק שריעותא של הסימן דשכיחא בבן גילו או שעשוי' להשתנות אף שאינה ריעותא לגרוע הסי' מ"מ איכא דבר מבורר וראוי להחמיר לכתחילה דלא עדיף מרובא דמים שאלה"ס. ודברים אלו ברורים כמעט אין לנטות ממ"ש:
בתחילה רציתי לומר דלבסוף איירי בצמצום המקום. ודחיתי שאין זה לשון הסוגיא רק על אותה שומא שדנו בה מתחילה:
ג) ובאמת אין לנו לומר שגרוע השומא כ"כ ומצוי' [כמ"ש כ"ת בשם תשובות האחרונים]. דהא קיי"ל לענין מומין דמוקמינן לה אחזקה דגופא שאין בה מומין. ומשמע דבכל מומין הדין כן. ושומא כאיסר או שיש בה שיער נקרא מום. כדאיתא פ' המדיר (דף ע"ה). וא"כ קשה מאי חזקה דגופה שייכא בשומא שמא נולדה עמה. וא"כ אפילו היא ברשות בעלה למה על הבעל להביא ראי' הא ודאי בלא חזקה דגופא לא מהימנא ועיין (דף ע"ו) דדוקא ביתרת מוקמינן דעל האב להביא ראי' אבל בשומא משמע דמהני חזקה דגופא. וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן פ"ק דכתובות דגם במוכת עץ שייך חזקה דגופא דרוב נשים אין מזנות. וכאן נמי רוב נשים אין בהם מום וע"כ אפילו לענין ממונא מהני האי רובא דאלים טובי. א"כ אין לנו לומר ששומא מצוי' כ"כ כיון שמועיל להוציא ממון. אלמא בשומא לא הוה מצוי' כ"כ כמו שהביא כת"ר בשם תשובת האחרונים. ומשמע אפילו שומא שאינה חשובה מום דהא לא מפליג בש"ס בהכי. ומה שפירש"י [אמנם ממה שפירש"י] בב"מ (כז: ד"ה אין מעידין) שומא יש באבר פלוני. יראה דס"ל לרש"י שאפילו דבר שהוא מום לא מקרי סימן אמצעי וצריך בירור יותר:
ומזה נראה לסייע דברי רד"ך שהביא ב"ש (סי' יז ס"ק ע"א) דעה צמצום המקום הוה שומא סימן מובהק. דאי ס"ל לרש"י דגם עם צמצום המקום לא הוה סימן מובהק א"כ אחר שבא רש"י לפרש לאפוקי שלא נאמר סתם שומא הוי סי'. א"כ מנ"ל לרש"י דשומא באבר קאמר דילמא שומא לא הוי סי' רק בצמצום המקום. א"ו פשיטא לי' לרש"י דבצמצום הוה כמו נקב בצד אות פלוני דהוה סי' מובהק ובכל הגוף לא משמע לי' לרש"י שיהי' סי' אמצעי לכן פירש"י באבר פלוני. וגם מצד הסברא אחר שמצינו מחלוקת לחד לישנא אם בשביל יחוד האבר נקרא סימן מובהק א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וי"ל בצמצום המקום ודאי הוה סי' מובהק:
ד) ומה שהקשה מהריב"ל [ע"ד תשו' רד"ך הנ"ל] איך אפשר לצמצם בגוף שיהי' עדיף מנקב בצד תיבה פלונית בגט דלא הוה סי' מובהק. ומכ"ת כתב ליישב דלא מהני צמצום רק בדבר שהוא סי' אמצעי מצד עצמו כמו שומא אי הוה סי' אמצעי אבל נקב בקלף [מצד עצמו] אפילו [סי'] שאינו מובהק לא הוה. אין לשון הש"ס משמע כדבריו דקאמר אבל נקב בעלמא לא. מספקא לי' כו'. [ולדבריו צ"ל דנקב בעלמא היינו בצד תיבה פלונית דאל"ה גם סי' אמצעי ל"ה]. ואם איתא דנקב בקלף לא הוה שום סי' אם כן איך תפס הש"ס הספק בנקב בעלמא וניתן מקום לטעות. דנקב בעלמא הוא כלשון הש"ס בכ"מ נקב בעלמא. היינו נקב כל דהו. שכן דרך לשון בעלי הש"ס כמו ופנחיא בעלמא (ב"ק דף קג.) ורבים ככה א"צ לטרוח להביאן. ואם כי הב"ח גדול כבודו למשכוני נפשין לתרוצי לדרב אבל במקום דנפיק מיני' קולא לא נקבל מה שאינו מקובל בשכל הנקנה במושכלות הראשונות. ואמת שטענת מהריב"ל לכאורה לית נגר דיפרקוני':
אמנם נראה אחר התבוננות שאם הי' טעם מפני מיעוט משך המקום באות אחד מבתיבה שלימה שא"כ נתת דבריך לשיעורין שהרי לפעמים [כותבין] אות ארוך כמו שאנו נוהגין להמשיך האותיות אם כן לפעמים אות גדול יותר מן תיבה (ולפעמים לפי הכתיבה קטנה תיבה מאות גדול). לכן אפשר לומר משום דשכיח לפעמים שכל שליח יעשה לו סימן (לפעמים) כדי שאם יאבד יהי' לו סימן. לכן נקב בעלמא לא הוה רק סימן אמצעי כיון דפעמים שליח עושה לו סי' [ויש לחוש שגם אידך השליח עשה נקב בקלף לסימן] אבל שיכוון [אידך השליח] לאות שכיון זה נקרא מובהק:
או י"ל שמה שצריך אות הוא מפני שלפעמים תיבה בכתיבה גדולה יש בו משך רב. אבל [אות] אפילו גדולה שבגדולות הוא סי' מובהק. ומעתה לא יפלא אם יוחשב צמצום המקום באדם לעומת נקב בצד אות פלוני. ולא יקשה עלינו מ"ש מהריב"ל שתיבה עצמה שאינו סי' מובהק לעומת צמצום שבגוף האדם. דודאי לפי ערך ישנה בתיבה משך רב מה שיהי' בערך גוף שלם מרחק מה. וא"כ אדרבה מוכרח הוא שאין קפידא בהרחק כל דהו רק שחכמים נתנו דבריהם לשיעורין ואפילו בתיבה קטנה לא מהני וכן באות גדול נמי מהני שכן מדות חכמים:
ה) ובאמת לולי פירש"י [ב"מ יח: ד"ה אי דרבנן] הייתי מפרש דגם הא דקאמר אבל נקב בעלמא לא. מספקא לי'. וקשה דילמא ס"ל בודאי סימנין דרבנן ורש"י עמד בזה. וכתב משום דסתמא דש"ס אין יכול להוכיח יותר. ומזה משמע דמסקנא דש"ס דספיקא הוא לא כמ"ש מעלתו. ומאי שהביא הרי"ף סימנין דרבנן. אין להעמיד יסוד על זה דאדרבה בב"מ משמע דמסקנא דרבא סימנין דאורייתא וכמ"ש בחידושי בישוב לשון רבא. ומהרי"ף אין דיוק שאין דרכו לדייק בדברים שאין נ"מ ע"פ פשוטן דודאי סימנין דרבנן דמספיקא לא נתיר ולא נוציא ממון רק מדרבנן:
ולענ"ד אפשר לפרש דגם באות פלוני אינו סי' מובהק בהחלט. רק אי מספקא לן בנקב בעלמא א"כ באות פלוני דעדיף סמכינן דהוה סי' מובהק והוה כעין ס"ס דאת"ל שאינו סי' מובהק שמא סי' אמצעי מועיל ג"כ ובא לשון הש"ס בדיוק. רק דרש"י לא פירש כן:
ו) ומ"מ בנ"ד כיון דהרושם שכיח באנשי חיל ואין כאן סימנין כמו שהודה גם מעלתו. פשיטא דהצמצום לחוד לאו סי' מובהק הוא. והכי איתא ב"מ (דף כג ע"ב) מ"ט דמ"ד מקום לא הוה הי' דאמרינן כי היכא דלדידך אתרמי האי מקום ה"נ לחברך ופירש"י אפילו כיון מקום מושבה מסויים. ולא תימא דשייך דוקא בדבר שהוא גדול הכמות דהא מוכח פ' אלו מציאות (דף כה) דאפילו במטבעות נמי אי מקום לא הוה סי' לא סמכינן עלי' אף שהוא דבר קטן אלמא אמרינן דאתרמי המקום וכ"ש בדבר זה. שאולי מקום ידוע להם להחתים במקום שקרוב להתגלות כדי שלא יעלים הסימן. וא"כ אין תרופה למכתה. ואולי יש לחקור אם שידעה שהי' במקום ההוא בעלה. היה אפשר לדון בענין הוחזקו לפתוח לה שערי היתר. אבל כעת אין אתנו יודע עד מה. כל זה ראיתי להשיב למעכ"ת לפום ריהטא ולפי שאין לאל ידי בכחא דהתירא האריכות בריבוי טעמים למותר:
ידידו ארי' ליב