משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן לב
שנית על הנ"ל. אהובי ידידי מאד אני מתפלא על כ"ת אחרי רואי אשתקד שקידתו על תקנת העגונה עד שחשתי ולא התמהמהתי להשיב תוך ימים אחדים שלא לענות דינה ותצא דינה בהוראה להתירא. אם מעלתו תוהא חזי בי' ולבו מהסס. אחר אשר אחז צדיק דרכו דרך ענוים להשפיל עצמו יותר מן הראוי ולהגדיל כבודי ביתר שאת. מדוע קצרה ידו להודיעני. הלא לאלקים פתרונים אולי ימצא דבר המתיישב להוציא ספק מלבו ואפשר שכבר היתה נתרת לעלמא. וכעת גילה מעלתו דעתו מה שנראה לו לפקפק. וידע ידידי כי אין דרכי להקפיד בכך כלל אם יפג לבו עדיין לסמוך על ההיתר כי באמת ראוי דבר כזה שיוצע לרבים מגאוני הזמן עכ"פ א' או ב'. אך בעוה"ר הדור יתום ואין איש מתחזק לשקוד על תקנת העיגון מפאת טעמים שונים אין להעלותם בכתב. עכ"פ עגונה הלזו צריכה חליצה בק"ק לובלין ע"כ יעצתי אמונה אחר אשר החל מעלתו לדרוש לתקנת העגונה יתן לה כ"ת חוות דעתו עם פסק שלי להרב הגאון דק"ק לובלין ואז אם גם הוא יסכים על ההתרה תחלוץ שם ובאם לאו לא עלי המלאכה לגמרה וסגי בשיבא מכשורא:
א) ועתה אשיב להסיר תלונתו והנה האמת כמ"ש מכ"ת בדעתי שאין בדברי הא"י אשר הגיד לר' ליב מקאפטור שום ממשות [ואין לסמוך על דבריו אלו אפי' להחמיר] מאחר שבפירוש נתכוין להתיר ולקבל שכר. לכן לא דקדקתי בו כאשר אבאר עוד בס"ד. דודאי מה שדיבר שנית אחר שכוונתו להתיר ולקבל שכר פשיטא שאין בדבריו כלום די"ל ששקר ענה ובדה מלבו מה שהוא בעיניו ראוי להאמין יותר וכיחש לו כאשר הוכחש בקצת דברים כמבואר בגב"ע. ומה שדימה מע"ל דמהדרינן לגלוי דברי מל"ת. ומעכ"ת קיצר וכוונתו למה שמבואר בש"ע (סט"ו) כותי שהסיח לפי תומו אע"פ שחזרו ושאלו [אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן]. במח"כ לא הבדיל בנושאים דשם הטעם דע"י שאלה אמרינן דלא נקרא מסיח לפי תומו כפי דעת הפוסקים. עיין לקמן (אות ג) דשדינן בי' נרגא. ואמרינן ע"י שאלה לאו לפי תומו מקרי ויש לחוש שמשקר. ובאו הפוסקים להשמיענו אחר שהחל לדברו לפי תומו אמרינן גם מה שהשיב אחר שאלתם גם זה לפי תומו מקרי. שאין הא"י מכוון לעדות כלל רק לגלות סיפורו דמעיקרא ומתירין האשה. אבל אם אחר ששאלוהו אומר אני מכוין להעיד שכך היה מעשה ובדבריו הראשונים לא הוי סגי להתיר העגונה פשיטא שאין בדבריו האחרונים ממש ולא מקרי מסיח לפי תומו ולא תהא כזאת בישראל להתיר העגונה באופן הלזה חלילה חלילה:
ומקור דין הלזה מההיא דפונדקית מדברי הרי"ף והרא"ש כמבואר בפוסקים וב"י והיינו דחשבינן לה מסל"ת שאין (מעמידין) [מעידין] בכוונה לעדות רק לפרש דברי הראשונים:
אמור מעתה בנ"ד שבפירוש הלך לקבל שכר פשיטא שאין לסמוך על דבריו כלל כי כיחש לו כפי מה שהיה דעתו שיקובל יותר ואף שבאמת סבר לתקן וקלקל לעצמו ואין אני אחראין לדבריו:
ב) הגם שהרב מהריב"ל (בח"ג סי' ע"ו) נסתפק היכא דבתחילה הסיח לפי תומו ואח"כ בא לב"ד ונתכוין להתיר (רי"ל) [דיש לומר] הוכיח סופו על תחילתו הגם מתחילתו לכך נתכוון ולא הוה מסיח לפ"ת דמאי חזית דהשתא ידע טפי ממעיקרא. אבל כאן שהיה הא"י מל"ת גמור לפני ר' ניסן ליב והוא נתן אצבע בין שיניו לקבל פרס בעבור הגדתו א"כ אדרבה משמע מעיקרא לא היה לו כונה לקיבול פרס רק מסיח לפי תומו גמור כי נכרין הדברים שלא עלה על דעתו שיצמיח מזה איזו טובה לשום אדם רק דרך סיפור בעלמא פשיטא דדבריו הראשונים לא נגרע ממסיח לפי תומו ודברים האחרונים שאמרם לקבל שכר אינם מעלין ולא מורידין:
וכן מבואר בהר"ן בתשובה (סי' מז) דכל שאינו מסיח לפי תומו אין מקבלין דבריו להכחיש ע"א שאמר שמת היבם וכתב ועוד כל ששאלו אותו בתחילה לא מיקרי מסיח לפי תומו ואין לסמוך עליו ע"ש. וע"כ טעמא דכשאינו מסיח לפי תומו לא סומכין עליו. וא"כ ממילא מה שאומר אח"כ כשאינו מסיח לפי תומו וכ"ש שעושה לקבל שכר שאין בדבריו שום ממש להחמיר על ידן:
וכל זה הוצרכנו אם נחליט שאמירתו לר' ליב שאמר שנודע לו מכח הראפורט אינו נקרא מסיח לפי תומו. אבל באמת לפענ"ד גם זו נקרא מסיח לפי תומו רק שיש ריעותא מצד שאומר שנהרג במלחמה וכאמור במכתבי הראשון. והנה מעלתו כתב דהיכא דמגיד ע"פ השופט לא מקרי מסיח לפי תומו אבל בהא מודה הר"ן דבא"י ששאל לא"י נקרא מסיח לפי תומו וכתב שדברי ב"י תמוהים שהר"ן בתשובה (סימן ע"א) ס"ל באומר ע"י שאלה מא"י נמי מקרי מסיח לפי תומו. וא"כ לא על הב"י לבד חלונתו אף כי גם על הב"ש והר"ן גופי' יסתור עצמו כפי דבריו ובאמת ליתא בהר"ן (סי' ע"א) כמ"ש מעלתו אדרבה הא"י היה מסיח לפי תומו שהכירו מת על שפת הים רק ששאלהו כמה ימים יש מזמן הטביעה ובשם צופה המגדל אמר שכמו ששה ימים שהגיע לשפה אף דמשמע מדברי הר"ן שחשב גם זה למסיח לפי תומו היינו משום דהוה לגלוי' מילתא אם הוא תוך ג' ימים ע"ש דוק ותשכח ואין כאן שום סתירה כלל:
ג) ובעיקרא דמילתא שתפסו דהיכא דשאלו לו לא מיקרי מסיח לפי תומו ולא פליגי רק בשאל א"י לא"י. אנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי רבותינו האחרונים וקדמונים אחזו שער בהלכה פסוקה דע"י שאלה לא מיקרי מסיח לפי תומו כמבואר בתשובת הר"ן והריב"ש הובאו בב"י. וקשי' לי דבחולין (דף צ"ז) גבי קפילא פירש"י ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודועיהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר וכ"כ הרא"ש וכן נראה מדברי הרשב"א דבמסיח לפי תומו אפי' לאו קפילא סומכין עליו וכן בש"ע צריך שלא ידע שסומכין עליו משמע אע"פ ששואלין אותו שיאמר מה טעם יש בזו התבשיל מ"מ לא נפיק מידי מסיח לפי תומו. גם סתמא כשנותנין לו התבשיל לטעום בע"כ צריך לשאלו ולדבר עמו הוטעם טעם אוכל זה ולא סגי בלא"ה. א"כ משמע דפשיטא להו להרא"ש והרשב"א ור"ן גופי' בלא ידע שסומכין עליו נקרא מל"ת:
ולכאורה י"ל דר' יוחנן לשיטתי' דמשמע בירושלמי (פ' בתרא דיבמות) איזו מתכוין ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה ר"ל אמר כל ששואלין אותו והוא משיב ור"ל לחומרא כדמוכח בשילהי יבמות ירושלמי וא"כ לר"י אע"פ ששואלין אותו והוא משיב מקרי מסלפ"ת. לכן פירש"י שפיר אליבא דר' יוחנן דס"ל לטעמי' קפילא אע"ג דלא סגי בלא שאלה:
איברא דהא ליתא דהא מוכח בשילהי יבמות (קכב:) דפריך והא איה חברינו קאמרו. הרי דס"ל לסתמא דש"ס דבשואלין אותו והוא משיב לא מקרי מסלפ"ת:
וראיתי למהריב"ל בח"ב (בדפוס אמשטרדם) סי' ב' שכתב דר"י מיירי בלא שאלה ור"ל אמר כל ששואלין ע"ש. משמע דס"ל ריש לקיש לקולא אתי וליתא כדמוכח בשילהי יבמות אלא נראה דר' יוחנן אפשר דס"ל שצריך לשאול אותו על בעל אשה זו אם יודע בו ור"ל ס"ל אפילו בלא הזכרת אשה רק ששואלין ומשיב. וע"כ סוגיא דידן פליגי דע"י שאלה לא מקרי מסלפ"ת וא"כ קשי' הך דקפילא. ואין לומר דהתם טעמא משום דעביד לאיגלוי' שיטעום הישראל ויטעום בו טעם איסור דא"כ אמאי א"צ שידע שסומכין עליו דאדרבה כ"ש דלא משקר דעביד לאגלוי' וסמכו עליו. מיהו מדברי הריב"ש בתשובה (סי' תל"ג) משמע דטעמא משום דעביד לגלוי' שכתב שאני התם דאפשר לעמוד על הדבר ולא ישקר לפי תומו בדבר אשר ימצא שקרן עכ"ל. משמע דס"ל דטעמא דעביד לגלוי' מהני לפי תומו. מ"מ הלשון קשה דמוכח עכ"פ דמל"ת מקרי אפילו ע"י שאלה:
והרי הרב מהריב"ל בתשובותיו שם (סי' ג) גם מהרי"ק (שורש קכ"א) הביא ראי' דאפילו שמע הא"י שמדברין מפלוני כל שלא נשאל מקרי מסיח לפי תומו ומייתי ראי' מההיא דפרק הגוזל בתרא (דף קי"ד ע"ב) דמוקי כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם ואשה וקטן מסיחין לפי תומם מזה מוכח אף ששמע שמדברין מקרי מסיח לפי תומו ומה שכתב לדחות מדברי רש"י שפירש שמרדפין קודם דיבר הקטן וכתב דלרש"י י"ל שהקטן לא ידע מרדיפה ומסיק דלרבותא נקט מרדפין דאע"ג דידעו הא"י הקטן מרדיפת הבעלים מ"מ מקרי מסיח לפי תומו ע"כ. ודבריו תמוהין דפשיטא דדברי רש"י מוכרחים דודאי בלא מרדפין לא מהימני האשה והקטן דאל"כ לא היה צריך לאוקמה במרדפין דלאו משום רבותא נקט כדס"ד דמהריב"ל דודאי מרדפין דוקא הוא. וכן מבואר ברמב"ם (ספ"ו מגזילה):
ומ"מ ראית מהרי"ק נכונה. דודאי דברי רש"י ברורים דפשיטא אם שמעו קודם מן האשה והקטן שנחיל זה שלהם ובלא רדיפה לא מהני דיבורם ח"כ הרדיפה אינו עושה רגלים לדבר דדילמא אערומי קמערים ומ"מ משמע ודאי אפילו שמעו האשה והקטן הרדיפה ששואל ומבקש איה מקום הנחיל אפ"ה לא ימנע מהיות מסיח לפי תומו. ואי קשי' מאי פריך מהא דאמר אין מסיח לפי תומו נאמן אלא לעדות אשה בלחוד נימא דה"ק אין מסיח לפי תומו לחוד נאמן אלא בעדות אשה אבל הכא בעינן צירוף מרדפין וכמדומה שראיתי באיזה מקום במהריב"ל שתמה כזה. וי"ל דגם בעדות אשה לא מהני רק בצירוף דיוקא דידה:
עכ"פ חזינן דהגאונים פשיטא להו דכל עניני מסיח לפי תומו בסגנון אחד נאמרו וכי היכא דמתפרש במקום אחד מפרשין כן בכל דוכתי. א"כ כיון דמסיח לפי תומו דקפילא לפירש"י מתפרש ע"י שאלה דלא סגי בלאו הכי א"כ משמע דגם באשה ע"י שאלה נמי מקרי מסיח לפי תומו כיון שלא ידע שסמכו עליו. ועוד מבואר בהדיא בש"ס גיטין (דף י"ט ע"ב) ר"פ כי אתא לקמי' שטרי פרסאה מקרי לי' לשני א"י זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו וכו' הרי כשנתן לו שטר לקרות נמי מקרי מסיח לפי תומו ואף שנותן לקרות להבין ענינו של שטר נמי מקרי מסיח לפ"ת:
ד) לכן היה נראה לפענ"ד לולי דברי הראשונים דבדבר שלא הוטל עליו להשיב י"ל לעולם לא נפיק מכלל מסיח לפי תומו. כגון אם שאלוהו אם שמע איזו חידוש מפלוני מה נעשה בו והוא השיב נהרג או מת י"ל בכה"ג נמי הוה מסיח לפי תומו והא דפריך (קכב:) והא איה חבירינו קאמרי היינו כשהוטל עליו להשיב ובודאי יודע מן הענין. כעובדא דפונדקית שהניחוהו חולה בפונדק שלה א"כ לא סגי דלא תשיב שלא תוחשד עליו פן הרגתו או גזלתו. בזו אמרינן דרמי עלה להשיב י"ל דמשקרא כפי מה שנראה בעיני' שיקובלו הדברים יותר. אבל במילתא שיכול לפטור עצמו ולהשיב לגמרי ולומר מה לי לדבר מפלוני או לדעת ממנו והוא מספר איזו מאורע שפיר הוה מסיח לפי תומו אפילו ע"י שאלה. לכן בקפילא שמכניס עצמו בדבר לטעום או לקרות השטר מה שאומר לפי תומו שפיר נקרא מסיח לפי תומו. וגם לשין הרמב"ם (ספ"ו מגזילה) שהעתיק הך דינא דנחיל נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהיו מסיחין לפי תומן והיו הבעלים מרדפים ושואלים היכן חונה עכ"ל. משמע מדבריו אפילו שמעו ששאל היכן חונה דאם אמרו קודם ששאל א"כ לא מהני הרדיפה דשמא שאל אחר ששמע מהם שמכאן יצא וכפירש"י וע"כ ששאל קודם ולא חילק הרמב"ם אפילו שאל לאשה ותינוק עצמן אם ראו נחיל ואמרו שמכאן ראוהו יוצא:
א"כ היה לנו תקנה גדולה לעגונות. אלא שדעתי בטלה נגד רבותינו ראשונים ואחרונים:
ה) עכ"פ יהיה לסניף בעלמא כקטן שעושין אותו סניף לגדולים דברי בעל תה"ד דבא"י שאל לא"י דלא נפיק ממל"ת וכן נראה מסקנת הב"ש (ס"ק מ"ח). וא"כ נ"ד אם היינו יכולין לסמוך על הגדתו על הראפרט שהובא יוסף הזה במספר ההרוגים במלחמה דודאי לא נפיק ממל"ת. לא מיבעי' לתה"ד דבא"י שאל לא"י הוה מסל"ת א"כ כאן אפילו היה מגיד ע"פ שאלת הממונה נמי מקרי מסיח לפי תומו. וחילוק בין שופט לאינש דעלמא לאו כלום הוא שלא חילק שום פוסק בכך וכל שלא נתכוין לא להתיר ולא להעיד מסיח לפי תומו הוא וכמ"ש מהרי"ק (בסי' קכ"א). אלא אפילו לדעת הר"ן דס"ל בא"י ששואל לא"י לאו מסיח לפי תומו הוא. היינו דוקא בכה"ג דמקרי שאלה אבל זה שעושה מעצמו מצד נימוס המלך להביא מספר ההרוגים ואינו נמנה על שום איש פרטיי להגיד אודותיו וקורותיו ואין נשאל על הפרט כלל ואינו מצווה עליו מי שיבאו במספר ההרוגים והוא מונה לאיש פרטיי שדנין עליו במספר ההרוגים אשר לא שאלוהו עליו כלל ודאי אין לך מסיח לפי תומו גדול מזה. דאם איתא שזה אינו נהרג איך עלה בדעתו להביא דוקא זה שדנין עליו שהוא בעל העגונה שנאמר שנתכוין להעיד עליו:
ומה שביקש מכ"ת לומר שמא עשה כן מחמת שמספר אנשי הצבא מסורים בידו מוכרח לשקר אם ברח. הא בורכא דאיך יעיד על החי שהוא מת. ואדרבה בע"א במלחמה חשבינן דמילתא דעבידא לאיגלוי'. ואין אחריות הבורחים או השבויים עליו ומה לו אם מת או נשבר או נשבה. וכבר כתב הב"ש (בס"ק מ') דלא תלינן בחששא כל שאין הכרח להך חששא ומעשים בכל יום במלחמה שבויים ובאים בגאזעטין שלהם כמה נשבו משני צדדין ואין ראשי הצבא שום אחריות בזה. ופשיט שאלו מסיח לפי תומו בכה"ג דהוה מסלפ"ת גמור אי לאו ריעותא דמלחמה: