אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן לא

סימן ל

בענין מסלפ"ת, ובענין מלחמה בעולם ואוסרת מת סתם. שאלה

במותב תלתא כחדא הוינא כד שאלנו את הר"ר ניסן ליב בהר"ר צבי יצ"ו העוסק במלאכת צורפי זהב וכסף אצל הר"ר משה גאלדשמיד דפה עיר ראדום מאתר כנ"ל דער א"י מאדזינאווסקי איז געקומען לבית ר' משה גאלדשמיד איז ער ניט גוועזין בביתו האט דער א"י מיך גיבעטין איך זאל עהם איין פינגעריל מאכין אין אונ דיא רייד זאגט ער צו מיר ביי אונטז צו ווישען דעם חיל איז ג"כ איין יהודי גאלדשמיד מכאן גיוועזין אונ ער איז נהרג געווארען האב איך עהם געזאגט ער זאל גיין צו זיין ווייב אוף דעם קאפטיר ממבוא העיר גם צו דעם רב דעיר אין זיי מודיע צו זיין וועסטו בוודאי קריגען איין נאדגראדע דער פאר. האט ער מישיב גיוועזין ער וועט גיין. מעהר האב איך עהם ניט אוש גיפרעגט מחמת איך האב ניט רעכט גיקענט דעם גאלדשמיד היהודי שנהרג איך בין געקומען קיין ראדום איז דער יהודי גאלדשמיד אוועק רק ווייל איך האב געוויסט אז שאשה מקאפטור איז איין עגונה געבליבען מבעלה הצורף האב איך עהם געהייסען גיין צו איהר ועל זה חתם את עצמו. [כפי המבואר לקמן אות א' נראה דחסר כאן בהגב"ע. דהעד הזה אחר שהעיד בב"ד כהנ"ל חזר אחר איזהו ימים ואמר בב"ד נזכרתי שאמר לי הא"י שמו ושם אביו של הנהרג. ועל זה סובב כל הפילפול שם]:

אחר זה מילא הא"י את דבריו והלך לקאפטור הנ"ל ואמר לפצי האשה ולפני הארינדאר דשם כאשר יבואר בהג"ע שקבלנו בחרמות ואיומים מפי היקר ונכבד הקצין מו' יהודא ליבוש בהמנוח מהו' ברוך הארינדאר מקאפטיר כאשר בא לפנינו ושאלנו את פיו בח"ח ובעונש אליו"ע והגיד בזה הלשון. הא"י ב"מ מלאזיקאווסקי שהיה שערזאנד במחנה פולין כמה שנים איז צו מיר געקומן ביום ו' עש"ק אין האט גיפרעגט ווי איז די אשה וואס זו האט גיהאט איין מאן איין גאלדשמיד האב איך עהם גיפרעגט נאך וואש ער פרעגט האט ער מיר מישיב גיוועזין איך וועל איהר זאגין פון איהר מאן. האב איך צו עהם גיזאגט וועסט די עהם ברענגין. האט ער משיב גיוועזין ברענגין קאן איך עהם ניט דען ער איז טויט. האב איך עהם גיפרעגט ווי אזוי וויישטו. האט ער מיר גיזאגט אזוי. אז ער איז צו ריק גיגאנגען פון דער מאסקאווע האט ער טראנצפוטירט גארזיסטעס פון ראדום קיין אפאטשנע האט ער דעם יהודי יוסל איטשקאוויטש גאלדשמיד גיטראפין בכפר קאמונאוואלי האב איך מיך מיט עהם דער קענט פון דער צייט ווי איך בין געשטאנען אין ראדום איז ער באלד צו געשטאנען האב איך עהם תיכף ומיד געפירט קיין גאווערטשוב אונ האב עהכי געלאזט אפ גאלין דער נאך איז ער מיט מיר גיגאנגען אין דער מלחמה אריין אינטער לייפסיג האב איך אללע טאג גיקריגען ראפורט פון מיינע ב"מ האט איין טאג מיין קאליעגע גיברענגט דעם ראפורט אז דער יוסל איטשקאוויטש איז געהרגת געווארען אין האט מיר גיברענגט זיין פפערד אין איך האב ווייטער ראפעטורט אונ דעם קאפיטאן. אויב מען וועט הייסען מיר שווערין ביי וועלכען סאנד מען וויל וועל איך אויף דעם שווערין. האב איך עהם גיפרעגט ווי ביסטו אויס געפאלען צו מיר צו קומען האט ער משיב גוועזין ווי איך בין צו ריק גיגאנגן פון דער מלחמה בין איך געקומען קיין אפאטשנע אויף דעם יריד האט מיך דארט גיטראפען דער הארינדאר פון קאמיניוואליע אונ האט מיך דער קענט האט ער מיך גיפרעגט וויא איך האב דעם יהודי יוסף איטשקאוויטש אהין געטאהן האב איך געזאגט ער איז גיהרגט גיווארן אונטער מיין דעוויזיע אונ דער מלחמה האט ער מיך געהייסן קיין ראדום צו וויסן טוהן זיין ווייב וועל איך קריגען איין נאדגראדע בין איך גמקומען לכאן אין בין געוועזין ביי משה צורף איך האב מיך ג"כ מיט עהם געקאנט פון לאנג איז ער ניט גיוועזין בביתו נאר זיין פועל האב איך מיר געהייסען מאכען איין פינגערל אין די רייד האב איך מיך דער מאנט אן דעם יהודי יוסל איטשקאוויטש הצורף אין האב דער ציילט ווי דער יהודי איז גיוועזין אונ דער מלחמה אונטער לייפסיג אונ איז געהרגט געווארען. אונ האט געזאגט זיין שטאטור אויר שנים וכל המלבושים כאשר באמת הלך בהם וע"ז בא בעצמו על החתום יהודא ליבוש בהמנוח מוהר"ר ברוך מקאפטור:

תשובה

א) כל קוטב היתר אשר יש לדבר בהתרת עגונה זו היא ע"פ עדות ר' ניסן ליב ב"ה צבי שהיא עד הראשון. שכל מה שאמר אח"כ שכוונתו לקבל שכר והנאה פשיטא דלאו מסיח לפי תומו הוא ואין לסמוך עליו כלל. אבל העדות של ר' ניסן ליב בודאי מסל"ת גמור הוא. לזאת על זה לבדו נשית ידינו בעזר צור מושיענו. והוא ית' יהיה עמנו. ואל יצל דבר אמת מפינו ומשגיאה יצילינו. שלא נכשל בדבר הלכה ועל במתי האמת יעמידנו. הנה יש לעורר איזו ספיקות (א) שלא העיד בתחילה שאמר לו הא"י שמו ושם אביו רק איין יהודי איין גאלדשמיד מכאן. ולא העיד רק על שם עירו ומלאכתו. א"כ י"ל שמא אחר הוא שאינו בעל העגונה שהיה ג"כ צורף. הגם שאמר [אח"כ] שנזכר [שאמר לו הא"י] שמו ושם אביו יש לספק אם יכול לחזור ולהגיד אחר כמה ימים. (ב) שלא אמר קברתיו. (ג) שאמר נהרג סתם אולי נהרג במלחמה קאמר. ומסיח לפי תומו י"ל דאינו נאמן דלא עדיף מע"א במלחמה ונשות ידינו בעזרת ראשון ואחרון. בהיתר ספיקות אלו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

הנה על ספק (ראשון) שהוסיף על עדותו הראשונה שזכר שמו ושם אביו שאמר לו הא"י. הנה בח"מ (סי' כ"ט) מבואר שאחר שהעיד בב"ד אין יכול לומר מוטעה הייתי ונזכרתי וכן אין יכול להוסיף בעדותו תנאי אחר שכבר הגיד בב"ד) א"כ יש להסתפק אם נסמוך על מה שאמר אחר איזו ימים נזכרתי. אלא דלכאורה י"ל דהא דאין יכול להוסיף היינו במידי דבעי עדות גמורה י"ל דלאו עדות הוא כיון שהגיד. אבל בעדות אשה שאפילו קרוב ופסול נאמנים י"ל שיכול לתקן דבריו ולחזור ולהגיד בכל גווני. מיהו הא ליתא דכבר הביא הר"ן בתשובה (סי' ל"ד וסי' מ"ז) תוספתא הטמאות והטהרות כו' אם עד שלא נחקרו עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו נאמנין משנחקרה עדותן אין נאמנין. וא"כ י"ל שאין יכול לומר שנזכר שאמר לו שמו ושם אביו:

והנה הרמ"א כתב שם דבשתקו [בשעת הכרזת ח' בבהכנ"ס] יכולין לומר אח"כ שזוכרין. ולדברי הסמ"ע (סק"ח) באמר אינו זוכר אינו חוזר ומגיד. ובט"ז הקשה עליו מהא דרב אשי (כתובות כ:) דאמר בתחלה לא ידענא לסוף אידכר. ומשמע שאפילו אמר בב"ד אינו זוכר יכול לחזור ולהגיד. ובתומים שם (סק"ד) הקשה על הט"ז וכתב שלא עיין בהג"א שם שכתב דהך דרב אשי היה חוץ לב"ד. ואני תמה על רבינו הגדול נ"ע שלא שם לבו לעיין כי דברי הג"א הם מהמרדכי והמרדכי עצמו (ס"פ שבועת העדות) הביא ראיה על הדין הנזכר ברמ"א שאם נתנו חרם ושתקו יכולין לומר לא שמנו אל לבנו להעיד ועתה נזכרנו. והביא ראי' מהך דט"ז גופי' הא דרב אשי. ידוע לי' סהדותא לר"כ ומזה הוציא הדין שיכולין לומר נזכרנו [הרי דנקט דהך דר' אשי בב"ד הי' א"כ ממילא מוכח משם דגם באמר בב"ד דלא דכיר יכו"ל נזכרתי ועל סתירת דברי המרדכי יבואר בסמוך ד"ה אלא]. אלא דצ"ע מ"ש המרדכי שם ולא דמי להא דתנן (שבועות ל"ח:) השביע עליו ה' פעמים בב"ד וכפר אינו חייב אלא אחת ואמר ר"ש מה טעם הואיל ואין יכול לחזור ולהודות די"ל דשאני התם דכפרו לגמרי וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד עכ"ד המרדכי. וצ"ע מאי מתרץ דכפרו לגמרי הא מביא ראי' דיכול לומר נזכרתי אע"פ שאמר איני יודע [דהא ר' אשי אמר לא ידענא]. וא"כ מה זה שכתב דכפרו לגמרי הא מתניתין נמי בא"י מיירי כמו שמבואר שאמרו אין אנו יודעין לך עדות. ואי מדמי הך דנתינת חרם לחוץ לב"ד א"כ מאי קושיא לי' ממתניתין דאיירי בב"ד. וגם דברי רמ"א מגומגמים שחילק בין אמרו אינו יודעין להך דנתינת חרם) והרי המרדכי למד הך דנתינת חרם מהך דאין אנו יודעין ומשמע להמרדכי גם באמר אין אנו יודעין יכולין לומר נזכרנו אלא שצריך ביאור מ"ש שאני התם שכפרו לגמרי. (והנלענ"ד בזה דבלא"ה) [והנה] הקשה ד"ז הגאון בתומים שם על הט"ז דבאמר בב"ד אינו זוכר יכו"ל נזכרתי] א"כ למה בהשביע עליהם בב"ד פטורין משום שא"י לחזור ולהודות הא יכולין לומר נזכרנו ומשכחת לה גם בב"ד כמה קרבן שבועות [כגון שאמרו שבועה שאין אנו זוכרין העדות]. ודחק לומר (בנזכרנו) אין זו כפירת עדות רק לפי שעה. וכל זה לפי דבריו [דיש חילוק בין אומר איני זוכר לאומר אינו יודע] אבל לפי מה שבררנו דעת המרדכי דגם באמרו אין אנו יודעין יכולין לומר נזכרנו [דהא הביא ראי' מר' אשי דאמר לא ידענא] א"כ אין מקום לחילוק זה. גם בתומים בעצמו לא נתקררה דעתו הרחבה בזה והניח בצ"ע:

והנלענ"ד דלק"מ דאנן לא אמרינן שיתחייבו כמה קרבנות רק בחוץ לב"ד שאם כפרו יכולין לומר (אמת שכפרו) [אמת שידענו אז ובשקר נשבענו] ובחוץ לב"ד אין מקום עדות. אבל בהשביע עליהם בב"ד אם אמרו אין אנו יודעין ובאמת לא ידעו בשעת שבועה אין מקום לקרבן שבועה שהרי אמת אמרו. ואם יאמרו (שקר) [עתה דבר שקר דהיינו] שאז לא זכרנו ואח"כ נזכרנו אין זו חובה מוטלת עליהם לקיים עדותן ע"פ שקר כי כן לא יעשה. ואם יאמרו אמת שידענו ונשבענו בשקר אף שבאמת אם היו אומרים [שאז לא ידענו אך עכשיו] נזכרנו הי' עדותן מתקיימת מ"מ אם יאמרו שידעו ולא ביקשו להעיד שוב אין מקבלין סהדותן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. [וכ"ת] יהי' נאמנים במיגו שאמרו שחייב לו מצד אחר. (אלא) פשוט דבכה"ג לא אמרינן שיהי' תורת עדות עליהם. וכן בתחלתו וסופו בכשרות אין מאמינים להם במיגו שהי' אומרים העדות על אחר זמן. [אלא] פשוט שאין אומרים מיגו בכה"ג אפילו בלא טעמא דמיגו בשנים. ככה העלו רעיוני על מה שהניח מרן בתומים בצ"ע בטרם ראותי דברי המרדכי. ועתה ראיתי כי זה ממש כוונת רבינו ברוך בס' החכמה (כמ"ש) [במ"ש] המרדכי דשאני התם דכפרו לגמרי. היינו משום שבאמת ידעו בנפשייהו [בשעת כפירתם] שידעו ואמרו שלא ידעו. ואם יאמרו שידעו וכפרו לא נקבל עדותן כלל. ומשום שיכול להודות בשקר שיאמרו שבאמת לא ידע אין זו חובה המוטלת עליו. ואמרתי שישו בני מעי ת"ל שכוונתי לעומק לבן של הראשונים:

אלא דלכאורה דברי המרדכי סותרים שהרי הג"א הביא (בפ"ב דכתובות) דהך דרב כהנא איירי חוץ לב"ד בשם המרדכי ובמרדכי (ס"פ שבועת העדות) מוכח איפכא. אמנם הדבר ברור שהג"א לא הביא רק התחלת דברי המרדכי. ובאמת דברים אלו לא נמצא בפנים של המרדכי רק בש"ג הובאו שם שבתחלה כתב האי לא ידענא חוץ לב"ד הוה ואח"כ מביא ספר החכמה שהם אותן דברים עצמן של (ס"פ שבועת העדות) והג"א לא הביא רק תחילת דברי המרדכי. ובאמת הג"א לשיטתי' (דס"פ שבועות העדות) חולק על דין של ספר החכמה ומספקא לי' הך דינא שכתב רמ"א בשם מרדכי כשנותנין חרם אחר עדות דאין יכולין לחזור. ובאמת נראה שעיקר ראייתם מן המשנה שאין יכולין לחזור ולהודות וכבר בררנו ת"ל שאין ראי' כלל. מעתה קם דינא כמ"ש רמ"א שיכול לומר אחר כך נזכרתי:

ובאמת י"ל אע"פ שבתוספתא מבואר דגם בטומאות וטהרות אם נחקרה עדותן בב"ד אין יכולין לומר מבודין היינו. י"ל היינו דוקא אם מכחיש דבריו הראשונים. אבל אם אינו מכחיש דבריו [אך מוסיף על דבריו כמו בנ"ד שאומר נזכרתי שאמר לי הא"י שמו ושם אביו] שפיר יש לחלק בין דברים שצריכים עדות גמורה לדברים שאפילו פסול נאמן בהם שפיר י"ל דרמי אנפשי' ומידכר כשמניח לו מטרדותיו יכול לזכור יותר כמו שאמרו אצל שכר שכיר בעה"ב רמי אנפשי' ומידכר (שבועות מ"ה:):

וכן משמע בהא דר"פ אמרו לו (כריתות י"ב.) שיכול לומר מזיד הייתי וכן לא עמדתי בטומאתי. משמע אף שאמר דבריו בב"ד כיון דלאו ענין של עדות גמורה היא:

ועוד נראה כי בתחילה לא רמי' אנפשי' כלל העדות שלא חשב שיהי' תועלת בעדותו. עד שקלקל בתקונו ששלחו לאשה והבטיח לו שכר שמזה נתקלקלו כל דברים שאמר אח"כ. וא"כ י"ל הגם כי בתחילה לכשנחקר בב"ד אפשר לא שם לבו שיהי' נ"מ בזכירת שמו ואח"כ כשנודע לו מפי ב"ד רמי' נפשי' ומידכר שהא"י הזכיר שמו ושם אביו. וי"ל לכ"ע מהני סהדותי' ולא עקר דבריו הראשונים כלל ולכ"ע מהמנינן:

ועוד דהיה אפשר שיהי' מקום להתיר ע"י זה שאמר ביי אונז צווישען חיל איז ג"כ איין יהודי אין גאלד שמיד מכאן אונ ער איז נהרג גווארן ע"כ. וכיון שידוע שלא נחסר שום צורף רק זה בעלה של העגונה ה"ל כהא דאיתא בתוספתא והוא בש"ע (סעיף י"ט) דאם אמר א' יצא עמנו מעיר פלונית ומה מחפשין באותו עיר אם לא יצא משם אלא הוא מתירין אשתו. א"כ [כיון] שעכ"פ העיד הא"י שהיה מכאן ואינו חסר שום צורף רק בעל העגונה הי' ג"כ מקום להתיר. אלא שהי' מ"מ פיקפוק דשמא קאמר הא"י שהי' גאלד שמיד מכאן לא שהי' אומן בעיר רק יצא מן העיר מאן דהוי ולמד אומנת צורף וא"כ הי' צריך חיפוש שלא נחסר שום אדם וזה קשה לעמוד עליו. אלא דיש לתלות יותר שקאי על זה בעל העגונה כיון שהא"י היה לו הכירות הרבה עמו. ולסניף יהי' עכ"פ בצירוף עדותו שנזכר אח"כ [דאמר לו] שמו ושם אביו דזהו ודאי מועיל. ויצא לנו מזה לקיים עדותו של ר' ניסן ליב שזה היסוד שנבנה עליו התרת העלובה העגונה:

ב) אחר שעלה בידינו לקיים עדותו של ר' ניסן ליב נשיב ידינו להתרת יתר הספיקות. הנה (ספק הב') מצד שלא אמר קברתיו. כבר נודע מ"ש רמ"א (בסעיף י"ז) שנתפשט המנהג במכירו לא בעינן קברתיו ובנ"ד מכירו. ועיין ב"ש (ס"ק נ"ד) השיטות שם מה שחילקו לדעת הרמב"ם ועיקר ראייתם מהא דמאן איכא בי חיואי שכיב חיואי (קכ"א:) ולא נזכר קברתיו והרא"ם מחלק בין יצא עמו או סבר שמת. וקצת מן החילוקים צ"ע שהרי עיקר ראיית הרמב"ם ממה שנזכר בעובדי (דף קכ"ב.) מתו וקברתים ובמשנה דפונדקית מבואר ג"כ שאמרה מת וקברתיו ולא שייך בזה חילוקו של הרא"ם:

ולהיות שאין מדרש בלא חידוש אביא ג"כ ראיות דלאו בכל גווני מצריך הרמב"ם קברתיו. דהא קשה מהא דאיתא שם (קכ"א:) ההוא דאמר אי לא קטילנא לך כדקטלית לפלניא דאמרי לו בשיל לי קדירה בשבת ולא בשיל וקטלתיו שהיי' תלתי רגלי היינו אי הוה מסיח לפ"ת. וקשה אפילו באמת מסלפ"ת מה מועיל הא לא אמר קברתיו. דבבי חיואי יש לדחוק יותר שאמר קברתיו ולא נזכר שלא חשש הש"ס להאריך אבל זה הרוצח מסתמא לא הי' מטריח עצמו לטפל בקבורתו. והיה אפשר להצמיח מזה חילוק אחר דדוקא במת ס"ל להרמב"ם שצ"ל קברתיו דמה לו להמתין כשרואה שנתעלף חשב שכבר מת אבל לשון הריגה סתמא הריגת נפש הוא שמכהו אל החומש:

ועוד יש ראי' דלא בעי הרמב"ם קברתיו במזכיר שמו הוא מה שהביא הריב"ש לראי' דלא בעינן קשר דברים במסיח לפ"ת וסגי באומר פלוני מת. והביא הב"ש (ס"ק ל"ח) שמביא ראי' לזה דפריך דילמא צרה הוא ולא פריך דילמא א"י הוא נשמע אפילו הוא א"י מקרי מסלפ"ת. והשתא לשיטת הרמב"ם קשה הא זה מבואר במשנה (דף קכ"ב.) מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני מת והלכו ולא מצאו אדם והשיאו את אשתו ופריך דלמא שד או צרה הוא. והשתא להרמב"ם תקשי דילמא א"י [הוא] מסלפ"ת לא מהני [בלא] קברתיו (אא"כ) [אע"כ] בכה"ג מהני בלא קברתיו והותר בזה (ספק ב'). ומה שהקשה הב"ש (ס"ק ל"ח) בשם הגאון מוה' העשיל כתבתי בתשובות אחרות ליישב:

ג) והאחרון הכביד כשאמר נהרג. אף שאין ראי' מדבריו השניים שאמר בפירוש שיודע שנהרג במלחמה. מאחר שנתכוין להעיד אין לסמוך על דבריו אפילו להחמיר וכמ"ש בספרי יין המשמח בי"ד (סי' קכ"ד). מ"מ אחר שנודע שהמסיח לפ"ת בא מן המלחמה אפשר שיש לתלות דמסתמא נהרג במלחמה קאמר. ודבר זה תליא באשלי רברבי דרמ"א (בסעיף נו"ן) הביא דיעות בזה אם א"י מסיח לפ"ת שמת במלחמה צריך לומר קברתיו ויש מקילין וס"ל דמסלפ"ת לא אמרינן בדדמי:

ולזה אומר. הנה בש"ע (סמ"ח) ובב"ש (ס"ק קמ"ה) על מ"ש ואמרה מת במלחמה הביא פירש"י (דף קט"ו רע"א) דסתם מת במלחמה קאמר אם הוחזקה מלחמה בעולם. ולענ"ד אין ראי' מרש"י כלל דרש"י כתב כן על המשנה למאי דאיבעי' החזיקה היא מלחמה בעולם וקשי' לי' לרש"י הא מתניתין ע"כ מת במלחמה קאמר דבמת על מטתו אפילו הוחזקה מלחמה נאמנת ומוכח דבלא הוחזקה מלחמה אפילו אמרה מת במלחמה נאמנת לזה תירץ רש"י דמתניתין איירי במת סתם. ולפענ"ד לא יעלה על הדעת דבמת סתם לא ישאלוה הב"ד עכ"פ [היינו אפי' להב"ש מ"מ הב"ד חייבין לשאול אותה] שמא תאמר שמת על מטתו. אלא כוונת רש"י דבהוחזקה מלחמה בעולם אמרה מת סתם (אינה נאמנת א"כ) ממילא שואלין אותה כיצד מת והיא אומרת במלחמה [ומ"ש רש"י קאמרה אין הפי' נתכוונה רק דע"י שאלה אומרת כן בפירוש] משא"כ בלא הוחזקה מלחמה אין אנו זקוקין לשאלה כלום אם מת במלחמה כיון שלא הוחזקה. ובזה מכוון לשון הרמב"ם [שעמדו עד"ק הב"ח והב"ש שם] שכתב ברישא מת בעלי במלחמה. היינו שסוף אמירתה כך. שהרי בלא"ה כתב הרמב"ם ונזכר (בסעיף ה) ששואלין עכ"פ איך ראית וכו' א"כ דברי הרמב"ם כפשטן [ועי' חמ"ח ס"ק צ"ז]:

מעתה תו ליכא הוכחה שאם אמר עד אחד מת סתם והלך לו. די"ל אפי' סתמא לאו במלחמה קאמר כיון שאינו כאן לשאלו:

עוד אני אומר דנהי דרש"י כתב כן לסברת בעל האיבעי' היינו אי ננקוט החלק האיבעי' בזה האופן (דבהוחזקה) [דבהחזיקה] מלחמה אינה נאמנת צריך לדחוק מתני' במת סתם אבל אי נקטינן בהחזיקה מלחמה נמי נאמנת מתני' אתי כפשטה. וא"כ י"ל סתם מת אפילו במלחמה י"ל דלא תלינן במלחמה קאמר אפילו הוחזקה מלחמה. וא"כ גם זה בגדר הספק. וגם הך דע"א במלחמה ג"כ איבעי' דלא איפשטא. א"כ איכא תרי ספיקא שמא מת סתם לא במלחמה ונקטינן האיבעי' דהחזיקה היא מלחמה לקולא. ושמא במלחמה ע"א נאמן. וליכא מ"ד דמסיח לפ"ת יגרע מע"א לענין זה:

ד) ועוד כיון דעכ"פ אמירתו היתה מסיח לפ"ת במדינה זו שלא נשמע תרועת מלחמה כנודע. א"כ כשתמצי לומר נהרג במלחמה צריך אתה להוציאו מחזקתו דמעיקרא זמן רב ביותר. וקיי"ל גבי טריפות דכל היכא דאיכא למימר השתא נטרפה (אמרינן חזקה דהשתא) [נקטינן החזקה להאחיר השינוי בכל מה דאפשר וכדילפינן מנגעי בתים אף דעכשיו נחסרה הנגע וכמ"ש תוס' חולין י': ד"ה ודילמא] כדאיתא בי"ד (סי' פ"א) גבי חלב וא"כ תאמר העמידו על עכשיו שנהרג ונמצא החזקה מסייעו שלא הי' בשעת המלחמה. ואע"ג דלפי חשש שאמר שנהרג במלחמה ולפי החששא שאומר בדדמי נאמר שלא מת כלל ונתרפא. מ"מ הרי מבואר ברמב"ם (פי"ג דין ב') דטעמא דמלחמה שתסמוך על דברים שרובן למיתה כו' א"כ עכ"פ דברים שרובן למיתה היה עכ"פ וכבר יצא מחזקתו הראשונה. א"כ תאמר עכשיו יצא ואחר המלחמה נהרג:

דגם כי הריב"ש כתב בתשובה (סי' שע"ח) דאפילו בדברים שרובן למיתה איכא חששא דאורייתא שיש כאן חזקת חי וחזקת אשת איש. כבר עמדתי על דבריו בתשובה אחרת [עי' לעיל סי' כ"ו א"ד] דלא משמע כן מדברי הרמב"ם (בפ"ז מנחלות) וכן בתוס' (דף קכ"א) לא ס"ל כן. רק בדברים שרובן למיתה [ליכא חזקת חי. לכן] אינו אלא חשש דרבנן ואין כאן מקום להאריך. וכאן חזקה דהשתא היינו שעלינו להאחיר השינוי בכ"מ דאפשר] מרעא עכ"פ ג"כ לחזקת חי שאם תאמר שהמקרה קרה במלחמה עכ"פ הוצאתו מן הרוב. וכבר כתבו הרא"ש (פ"א דחולין סי' ט"ז) והר"ר יונה דטריפה מקרי חזקה דאתיא מכח רובא. א"כ עכ"פ י"ל עכשיו יצא מן הרוב ועכשיו הוא שקרה המקרה א"כ בודאי מת. וגם השגתי עליו במ"ש חזקת אשת איש דהתוס' כתבו [כתובות כ"ב: ד"ה הוא וביבמות פ"ח: ד"ה והבא וב"ב ל"ב. סד"ה ואנן] דדייקין אפילו בנתגרשה מרעא לחזקת אשת איש:

הן אמת כי יש סברא לומר שנהרג במלחמה דהריגה שכיחא טפי במלחמה משלא במלחמה. מ"מ אין לדייק להחמיר כולה האי חדא דגם במלחמה עצמה לענ"ד לפי הנהוג בתכסיסי מלחמה עכשיו שהצד שמחזיק הפלאץ ומבריח שכנגדו מבררין ומבדילין החיים מן המתים וינהלים בסוסים לכל כושל שנקרא לאזרעט. א"כ ודאי אם אותו צד שמחזיק הפלאץ ומאותו צד בא העדות שמת ונמנה במספר ההרוגים כאשר אמר אח"כ. בזו לא שייך בדדמי כי אדרבה משגיחין על הפרטים ולפשט על החללים פן יש להם חפץ יקר ומעות וע"ז צריך ליתן ראפארט כדומה שאם יוחקר (כן) [שכן] הוא. בזה הצד לא שייך בדדמי כלל:

אך אם מצד הבורחים באה ההעדאה ואמר שהי' סמוך לו ונהרג. בזה אפשר לחוש לבדדמי שהרי בהול על נפשו ואינו משגיח אם מת ממש. וא"כ עכ"פ יש ספק בכוונתו שמא שלא במלחמה ואת"ל במלחמה שמא בזה הצד (חין) [דאין] לחוש לבדדמי. א"כ אית לן כמה צדדין להקל שלא לחוש לבדדמי (א) דשמא אין כוונתו כלל במלחמה (ב) או שהאמת (כפירושו) שבא מן צד שגברה ידם (ג) מצורף לזה דעת כמה פוסקים דבמסיח לפ"ת לא חיישינן שאומר בדדמי וזה היש מקילין שכתב רמ"א (בסעיף נ'):

ה) הן אמת שראיתי להרב מהר"ם לובלין בתשובה (סי' קכ"ט) שהביא הנך דיעות וסיים מי יקל ראשו באיסור אשת איש. אני תמיה על דבריו מהו איסור אשת איש שייך בזה הא ליכא מ"ד שיהי' מסיח לפ"ת חמור מע"א במלחמה והרי הטור ומחבר פסקו (בסעיף נ') בע"א במלחמה אם נשאת לא תצא שכבר בטלה חזקת א"א וחומרא דרבנן בעלמא הוא:

אלא שצריך אני למודעי כי הרב בעל חלקת מחוקק (ס"ק ק"א ק"ב) פקפק בדבר דלמאן דס"ל בהחזיקה היא מלחמה דהוא ג"כ בעי' דלא איפשטא אם נשאת תצא. גם בע"א במלחמה י"ל דתצא. וע"ז צריך אני לבאר מ"ש בתשובת שאלה אחרת והוא דהרא"ש פ' האשה שלום (סי' ג) כתב ז"ל והראב"ד כתב דע"א במלחמה לא בעי מת וקברתיו ומנסבא לכתחילה ודייק לה מעובדא דחסא דאנסבא אפומא דחד סהדא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקוה אפילו במים שאל"ס אלמא במים שיש להם סוף מנסיבן לכתחילה ואפילו לא אמר קברתיו ואינו נ"ל ראי' דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדברי הרא"ש דמ"מ הא פשוט הראב"ד שפיר שהרי הא דלא מנסבינן לה לכתחילה הוא משום מים שאל"ס ואפילו איכא תרי סהדא דלא שייך בדדמי לא מנסבינן לה לכתחילה. א"כ מוכח עכ"פ דמשום ע"א במלחמה לא קפדינן ואיפשטא איבעי' דע"א במלחמה. ונראה דגם הרא"ש ס"ל גם בעי' דע"א במלחמה אינה רק לכתחילה [נשארה האיבעי' אבל זאת נפשט דא"נ ל"ת]. ובכן צדקו דברי הטור שפסק בבעי' דע"א במלחמה לא תצא ובהחזיקה היא מלחמה פסק דתצא. והיינו משום דבעי' זו איפשטא עכ"פ לענין דיעבד דאפילו במים שאין להם סוף לא תצא. א"כ הרי ראי' ברורה מהש"ס דבע"א במלחמה לא תצא עכ"פ דהרי מפורש בש"ס (דף קט"ו דמים כמלחמה דמיין:

ואפשר כי מכאן הוציאו הגדולים הנזכרים בהגהות מיי' הוא היש מקילין והוא בהגמיי' (פי"ג מגירושין אות א) שכתבו דסברת הלב הוא דבא"י לא אמרינן בדדמי כיון דאינו מכוון לשום דבר. משום דקשי' קושית הראב"ד איך אמרינן גבי חסא לא תצא הא הוה ע"א במלחמה. וסברת הראב"ד דהש"ס ס"ל לפשיטות (מבל יזכר) [ולא נזכר הפשיטות בגמ'] הוא דחוק באמת. אבל אם נימא דבא"י לא שייך בדדמי א"ש דבהך דחסא הוה א"י מסלפ"ת ובהא לא חיישינן לבדדמי:

ו) עוד נ"ל להביא ראי' דבגמרא (דף קי"ו) מ"ט דקטטה כו' ר' שימי ב"ר אשי משום דאמרה בדדמי ופי' רש"י כל מקום סכנה שראתה אינה נותנת דעתה הואיל וסני' לי' לא דייקא כולי האי ע"כ. וצריכין לפרש דקשה הא היכא דאיכא למימר בדדמי כגון במלחמה וכה"ג [אפי'] בשלום בינו לבינה אינה נאמנת. וצ"ל דודאי בשלום בינו לבינה יהבה דעתה כשאפשר לה להמתין שתדע בבירור שמת. ולא חיישינן רק במלחמה שיראה מלהמתין [כמ"ש תוס' קי"ד:

ד"ה זימנין] וכן ברעבון שהולכת לבקש להשיב פשה [כמ"ש הריטב"א ונימוק"י שם] ואינה ממתנת על בירור הדבר אבל בעלמא שפיר ממתנת דהיא דייקא. משא"כ בקטטה דלא דייקא כולי [האי] אפילו לא ידענו שום מקרה שיוליד לנו חששא שתאמר בדדמי יש לנו לחוש מעצמינו שאינה אומרת דבר ברור [ומחמת שנאה אינה ממתנת אפי' ביכולה להמתין]. והשתא לפ"ז תמה על עצמך איך יהי' נאמן מסיח לפי תומו אפילו שלא במלחמה אם נימא שאומר בדדמי. הרי ע"כ [דלר' שימי] אנו חוששין אף למקרה שלא ידענו. שמא איתרע מילתא שמי שלא ידקדק יאמר שמת [וכדמוכח מקטטה]. א"כ לא הי' לנו לסמוך כלל על מסלפ"ת. אלא ודאי מוכרח כדברי הגמיי' דבא"י מסלפ"ת לא חיישינן לבדדמי כלל. וזה כמעט ראי' שאין עליה תשובה דודאי ר' שימי לא יחלוק על דין מסיח לפ"ת שמפורש במשנה:

שייך לעיל אות ג':

ז) ובאמת נ"ל מה שנדחקו התוס' (קי"ד: ד"ה מי) על הא דמיבעי' לן בהחזיקה היא מלחמה אי נאמנת במיגו אמאי לא מהימנא [אפי' בהוחזק מלחמה] באמרה מת בעלי במלחמה במיגו דאי בעי אמרה מת על מטתו. לענ"ד ל"ק דהא כתבו הגמיי' (רפי"ג מגירושין) בשם ראב"י דמת במלחמה היינו שהיה הולך להרוג או ליהרג א"כ י"ל כיון דהוחזקה מלחמה ע"כ שגם בעלה הלך למלחמה י"ל דעביד לגלוי' הוא שלא חזר מן המלחמה לכן לא ניחא לה למימר מת על מטתו. וא"ת מת סתם עכ"פ צריכין לשאלה [ואם תשוב דכוונתה] מת במלחמה אינה נאמנת. ולומר מת על מטתו לא ניחא לה דעבידא לגלוי' משא"כ בהחזיקה מלחמה בעולם יכולה למימר מת סתם ואין צריכין לשאול אותה שמא מת במלחמה. ואף אם יתברר אח"כ שמת במלחמה ג"כ לא הוחזקה כפרנית. דיכולה לומר איהו נמי במלחמה קאמרי דלא קאמרה רק מת סתמא. כיון דלא הוחזקה מלחמה א"צ לשאול אותה כלל וכמ"ש (באות ג) בכוונת רש"י שא"צ לשאלה כלל דלא הוחזקה מלחמה בעולם ולק"מ:

ומיושב בזה ג"כ מה שהקשו בתוס' (קטו. ד"ה דאי) דלימא מיגו דאמרה מת על מטתו. דהא לאו מיגו הוא. אבל הא דאמר דאי בעי אמרה שלום בעולם הוא לאו דוקא דלמה תצטרך לומר שלום בעולם כיון שאין שואלין אותה ע"ז רק שלא תחזיק מלחמה בעולם דא"צ לשאלה על זה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה