משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן ל
בנטבע במשאל"ס, ידבר בענין לא שהה כדי שת"נ לענין דיעבד, עוד סברות חדשות ונצורות בענין משאל"ס, גם ידבר בדיני סימנים, ובחשש שאלה.
שאלה
מעשה אירע פה ק"ק בליל ג' כ"ה אייר הלכו אנשים מפה קהילתנו יצ"ו לכפר לענקא הסמוך לקהילתנו ורצו לעבור את הנהר ווייסיל למדינת קיר"ה ושם היה איש אחד ר' נחמן אשר היה דר שם בכפר לענקא הנ"ל וגם אותם הלך חשכים ואין נוגה לו ונטבע בנהר ווייסיל ואשתו לא ידעה מאומה ויהי בבוקר ותפעם רוחה ולא מצאה מנוח כף רגלה ברדפה אחרי מאהבי' ותבא העירה בוכית ומבכות ומיללת על בעל נעורי' וקול צוחה נשמע בעירנו לאמור הנה ר' נחמן מת ונטבע בנהר ווייסיל והקול נשמע כפעמון ושאלנו וחקרנו ודרשנו לאמור מבטן מי יצא הקרחה הזה וספרו לנו את המעשה שהיה שהלכו מכאן מוה' יקותיאל זלמן ב"מ שלמה כ"ץ ז"ל ואחיו כהר"ר יאקילע כ"ץ וכהר"ר משה בהר"ר יהודא ליב וכהר"ר קלונימוס קלמן בהר"ר זאב וואלף ושלחנו אחריהם ובאו לפנינו. במותיב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתו לקדמנא ושאלנו אותם בתו"ע ובעונש אל"י ונ"ע ואמרו לנו בזה הלשון מיר זענין ארויס געגאנגען בזה הלילה קיין כפר לענקא צו ר' נחמן אז ער זאל מיט אויך אריבער איבער דער קאמער איבער דער ווייסיל אזוי איז ער גיקומען צו פארין פון כפר ווינעהר אין וויא ער איז אריין גיקומן האט ער גיזוגט צו זוגתו גיב מיר עפיס צו עסין אזוי האט זי עם גיגעבין ווי ער האט אפ גיגעסין האט ער ניזוגט לאזין מיר שוין גיין אין זענין מיר גיגאנגען ווי מיר זענין גיקומטן צו דער ווייסיל האט דער ר' נחמן אראפ געשטויסין דיטשילנע אין זיי דער ר' זלמן ואחיו ר' יאקיל אין ר' קלמן וענין גבליבן אויף דעם בארטין אין מיר זענין גידאנגין אויף דער ווייסיל נעבין דעם לאנד שטראם אפ ביז מיר זענין גיקומען צו איין נידעריקין לאנד זענין מיר ארויס גיקראכן ווידנר אויף דעם לאנד וואש זיי זענין גישטאנען אין מיר האבין אויש נישעפט דיא טבילנע עש איז גיוועזין איין לאך דרינען אזוי האב איך משה גיקומען איין שטיק מאנטיל מיינעם פון מיר אראפ אין האט פר שטעקט דאש לאך פון דער טשילנע אזוי זענין מיר מידער אויף דטר טשילנע אזוי זענין מיר ווידטר אויף דער טשילנע אין מיר האבין אן גיהויבין צו שווימען אין דער ר' נחמן האט ושיפט אין מיך האט ער לישט גילאוש שיפען וויא מיר זענין גיקומען נאהנס פון לאנד שמעבר הנהר ווייסיל אזוי האט דער צאהל קאפעראל גישריגען נחמן משה די ביסט דאש האבין מיר גיזאגט יוא בקיצור ווי איך בין גיזעסין אזוי איז דער ארויס גיפאלין אויס דער טשילנע אין דער ווייסיל אריין אין די טשילנע האט זיך פון עהם אוועק גיריקט אין דער ספאדיק איז פון עהם אראפ אין איז געקומען צו דער טשילנע צו שווימען אזוי האב איך גימיינט אז דאש איז נחמן אין חאפ עהם אן בייא דעם קאפ אזוי איז נאר גיוועזין דער בלויסער ספאדיק אזוי האב איך גיזעהין ווי ער האט גיארבעט אין דעם וואסער אין האט זיך גיפליסקעט אזוי האט דער צאל קאפעראל גישריגען האבלי דא אהער אין ער האט גיצאפעלט אין איז גשפרינגען קיפאער אין האט געשריגען משה משה וויא לאסט די מיך ווי דער צאל קאפעראל האט אזוי געשריגען האב איך גימיינט אז זייא האבין עם ארויס גינומען האב איך דער נאך גינומען דאש קליינע שאווילע וואש עס איז גילעגין אין דער טשילנע הנ"ל אין האב מיך דער מיט צו ריק גישיפט קיין לענקע אזוי האבען מיר גיהארט איין גוטע וויילע מיר זאלין הערין וואש טיט זיך מעבר הנהר איז גיוועזין שטיל האבין מיר גימיינט אז ער איז לחלוטין ארויס געקומען האבען מיר גיהארט נאך איין גוטע וויילע האבין מיר גיהערט איין קול פון ר' שמעון רייטער מקהילתנו יצו אזוי האבין מיר גישריגען אריבער ר' שמעון ר' שמעון איז דארט נחמן אזוי האט דער ר' שמעון געשריגען הה הה עש איז שוין נאך נחמן. וכך אמרו כולם מיר האבן גיהערט דעם פלוסק וויא ער איז אריין גיפאלן. און קלמן האט געזאגט וויא ער איז אריין געפאלן האט אזוי איין פלוסק גגעבן דער נאך וויא מיר האבן גיהערט דעם פלוסק האב איך גזאגט צו מיין ברודער עש האט דארט אפ געריסען פון יענער זייט איין שטיק בארטן אונ איז אריין געפאלן און האט אזוי איין פלוסק גגעבן דער נאך ווי מיר האבן גהערט זיין געשריי ווי ער האט גשריגן משה ווי לאסט דו מיך דער בארעמץ ענק ראטעוועטץ האבן מיר גוויסט אז ער טרענקט אונ דער נאך ווי מיר האבן גיהערט פון ר' שמעון רייטער האבן מיר שוין גוויסט לחלוטין דעם אמת. זהו תורף עדותו:
אחרי זה שלחנו אשר האשה מ' חנה פייגל אשת כה"ר נחמן הנ"ל ואחרי התורני מ' שמעון רייטער ואמר לנו ר' שמעון בזה הלשון איך האב מיינע כלים גלאדן האב איך גיהאט תבואה צו נעמען צו לאדן אויף יענע זייט ווייסל האב איך גינעכטיגט אין כפר איבניץ אין דער קרעטשמע אזוי האב איך מיר גיבעט אונ האב מיך גלייגט שלאפן אונ ר' הירשלע שטאבניצער האט דארט אויך גנעכטיקט אין דיא קרעטשמע הנ"ל ער איז אויף גוועזן ער הט גיהאט עפעס צו טאן אונ איך האב גישלאפן איז גקומען ר' הירשלע סטבניצר צו מיר מיט איין גוואלד הייב דיך אויף דער בארום דיך האשטו דו גהערט נחמן איז דער טרונקען גווארן אזוי האב איך מיך אויף גחאפט אונ בין ארום גלאפן קוקן צו דער ווייסל אזוי האב איך עם שוין נישט גזעהן נאר דעם צאל קאפראל מיט די אנדרע א"י וואס זענן דארט גוועזין האבען מיר גוויזין דאש ארט ווי ער איז דער טרונקען גווארן אויף דער גרעסטער טיפעניש עס איז ניט ווייט גוועזן פון לאנד אונ דער צאל קאפעראל מיט די אנדרע בעלי מלחמות האבן מיר דער ציילט ווי זיי האבן גישריגן האבילע האבילע דא אהער דא אהער ווארום מען פלעגט צו רופן דעם נחמן האבילע וואלט ער גישווימען שטראם אפ וואלט ער אפשר ניצול גווארן ער איז אבער גשווימען שטראם אויף איז ער מיד גווארן אונ איז אראפ גפאלן דער נאך איז ער גשפרונגן עטליכע מאל קפויר אונ האט גישריגען משה משה ווי לאסט דו מיך אונ איז ווידער קפויר געשפרונגען אונ האט גשריגן אוי איך בין פאר ביי משה משה ראטעווע דאס אלטץ האבן מיר די א"י פאר ציילט אונ מיר זענן גשטאנן אהן גוטע וויילע ביי דעם וואסער ואין קול ואין קשב איין טייל זענן אריין גיגאנגן אין דער קרעטשמע אונ איין טייל ארוס גגאנגען עס האט איין לאנגע צייט גיווערט אז מיר זענן גיגאנגן ארויס אהין ווי איך בין אזוי ארויס גגאנגען צו דער ווייסעל האב מיר די הענט גבראכן אזוי האבן די מענשן גהערט וואס זענן גשטאנן פון יענער זייט ווייסל צו לענקע צו האבן זיי גהערט מיין קול אזוי האבן זיי אריבער גישריגן ר' שמעון ר' שמעון איז ר' נחמן ארויס האב איך זייא גיענפרט עש איז שוין נאך נחמן אזוי האבן זיי גשריגין יוא דו טרייבסט קאטאוועש אזוי האב איך גיענטפערט איין ביטער קאטאוועס. זהו תורף הגדת ר' שמעון הנ"ל. בענין סימנים שבגוף ובגדים יתבאר מתוך התשובה:
תשובה
א) הנה בודאי אם היינו יכולין לדון על טביעה זו שיש לו דין נפל למים שאין להם סוף כבר הי' נקל בידינו לפתוח שערי ההיתר כיון שהיה מוחלט בידינו שאם נשאת לא תצא ועל ענין לכתחילה כבר היינו יכולין לבקש צדדין שונים כיון שכבר ליתא לאיסור דאשת איש שהרי אם נשאת לא תצא ולא היינו צריכין לירד לעומקא עמק הלכה לערות יסודות אשר בנו האחרונים להחמיר בחומרות ולבאר כל חמירא כפי דעת של תורה להלכה ברורה. אמנם באמת אין כאן עדות ברורה רק שנפל למים וכפי דברי עד הראשון וגם כפי דברי הא"י שאמרו עם הצאל קאפראל אז ער איז אללע מאל קפויר געקומען אונ דער נאך איז ער מיד גיווארן אונ איז אראפ גיפאלן. וכבר נודע מ"ש רמ"א (סי' י"ז סל"ד) דאפילו העידו שטבע רק שלא העידו ששהה כדי שתצא נפשו תצא והוא בשם תשובות רמב"ן. ולא נזכר כמה זמן הי' שעמדו הבעלי מלחמות ואח"כ היהודים אם הוא שיעור כדי שתצא נפשו כי מפירש"י יבמות (דף קכ"א ע"ב ד"ה שלום) וז"ל שעדיין יכולה לחיות וכן שני' אבל שלישית שאין יכולה לחיות אמר להם עלתה עכ"ל. משמע דשיעור שתצא נפשו הוא יותר משתי שעות עד שתתחיל שעה שלישית [ועי' לקמן אות יז] וזה אינו מבואר בגב"ע שהי' כך:
אמנם בתשובה שדינו נרגא בזה [עי' לעיל סי' כב אות ז] דמה תועיל השהי' שמא הובילוהו המים למקום רחוק שאין קשת הראי' שולטת. והבאנו ראי' לזה מהא דמייתי הש"ס (קכא.) מר"ע שאמר דף של ספינה נזדמן לי [וכן מר"מ שאמר גל טרדני וכו'] ומשמע (שלא) [מדלא] נזכר נס אחר ששהו שתצא נפשם. שכפי דבריהם לא הי' נס אחר ששהו שתצא נפשם. שכפי דבריהם לא היה נס רק מה שנזדמן לו הגשר או הגל שטרדו. וא"כ מאי ראי' אמר שגדולים דברי חכמים לחוש למי שראן שנטבע במצולת הים וצלל כעופרת במים אדירים ושהה כדי שתצא נפשו. אלא ודאי לעולם לא נפיק מדין מים שאל"ס כל שנראה כפי הטבע רחוק שינצל [היינו אם נימא דבלא שהה מדאו' אסורה משום דבכה"ג אין רובן למיתה (נו"ב קמא סי' מג) אי משום דבחזקי עדיפא ערובא (ריב"ש סי' שע"ט) תקשי על מה קאי כמה גדולים ד"ח. בל"ש לא נכלל בד"ח. ועל שהה ליכא ראי'. אבל אי גם בל"ש מותרת מדאו' א"כ ג"ז נכלל בד"ח י"ל דקאי הראי' על ל"ש]. ויש לי להוסיף נופך שאמר מי העלך משמע שפשוט לו שמעצמו בלי שום סיבה לא הי' יכול להנצל ע"י עצמו ואף בדר' חנינא בן דוסא נזכר ג"כ בתי מי העלך ומאי שאלה הוא זו שמא עלתה מעצמה שהרי יכול לחיות כ"כ כפירש"י. לכן נוטין הדברים שכל שטבע ולא עלה מיד כיון שלא הציל עצמו מיד רחוק הוא שיעלה מעצמו כי כל מה שמשתהה יותר נעשה עיף ויגע ובהול מסכנת המות. רק שכל שיכול לחיות אפשר שיועלה ע"י איזה סיבה ושמא ראוהו אחד מרחוק והעלהו וכדומה סיבות שונות לכן פשוט להם שמעצמי רחוק הוא שיעלה אם לא שיזדמן ההצלה ע"י סיבה מקריית. לכן י"ל דלעולם לא נפיק מדין מים שאל"ס שמ"מ ההצלה בדרך רחוקה ועכ"פ אם נשאת לא תצא ושלא כדברי תשובות רמב"ן שהביא רמ"א דבעינן שהה במים שאל"ס כדי שתצא נפשו:
ועוד הבאנו ראי' בתשובה ממה דמוזכר בגמרא (קכ"א:) מאן איכא בי חסא טבע חסא וע"ז אמרו בגמרא דלא תצא. ומשמע שלא אמר טפי רק טבע חסא ולא נזכר כלל ששהה. וכבר אמרנו בתשובותינו [עי' לעיל סי' כה אות ג] דמותיבנא תיובתא כלפי שנאוי דרשב"א שהרשב"א גופי' השיג על הרמב"ם מה שמצריך בא"י מל"ת שיאמר קברתיו כנזכר (פי"ג מגירושין דין כו) והביא המ"מ שם שהשיב עליו הרשב"א ממעשים הנזכרים בגמרא ומהא דטבע חסא שלא נזכר קברתיו. והנה הרשב"א עצמו שהוא תשובת הרמב"ן כנודע שסובר שאין לו דין מים שאל"ס רק בשהה כדי שתצא נפשו א"כ תקשי לי' איך יפרש הך דטבע חסא. ואם יאמר שלא סיימוה בש"ס שאמר ששהה א"כ גם קברתיו י"ל שאמר. ואם בקברתיו שיש מעשים בגמרא שאמר בפירוש וקברתים לא ניחא לי' להרשב"א לומר שנשמט הדבר הצריך לעיקר. כ"ש בענין שהה שלא נזכר כלל על מים שאין להם סוף איך ניחא לי' שנפרש שאמר שטבע וששהה. דאדרבה טביעה בלשון העולם אפילו לא שהה וכמ"ש רמ"א שם. ומה שנזכר במים שיש להם סוף שהה אפשר דבמים שיש סוף שכיח טפי שינצל אבל במים שאל"ס אי בעינן שהה מאי אהני הא י"ל שהובילוהו המים למקום רחוק במקום שאין קשת הראי' שולטת ושם יצא. או י"ל דגם במים שיש להם סוף לא בעינן שהה רק לענין שתנשא לכתחילה אבל לענין טבע כל שטבע בענין שנראה שירד להציל ולא הציל עצמו ונפל לעמקי מצולה י"ל שרחוק שינצל ולא תצא [ועמ"ש בזה לקמן אות ז]:
ב) גם הלום ראיתי בדברי ה"ה (בפי"ג דין י"ט) על מ"ש הרמב"ם [ע"א אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'] או שטבע בים הגדול ומת. שכ' שם הה"מ בסוף ד"ק ובמים שאל"ס שאי אפשר לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזה שכתב רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר עכ"ל הה"מ. ופי' בכ"מ דבריו דדייק ממ"ש הרמב"ם שטבע בים הגדול. ומת. משמע שיודע בודאי שמת ואי אפשר לעמוד על בוריו רק לפחות ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ע"כ. ונפלאתי מאד על זה שהרי המ"מ גופי' כתב שמלשון הרמב"ם משמע דדוקא בע"א חיישינן לבדדמי ולא בשנים א"כ אם איתא שכונת הרמב"ם באמרו ומת להורות ששהה כדי שתצא נפשו שאי אפשר לעמוד על בוריו א"כ אפילו בשנים נמי לא תנשא דהיינו דינא דנפל למים שאל"ס דלא תנשא:
ולפענ"ד הדבר ברור דלא אתי הרמב"ם לומר רק הבעי' דע"א במלחמה ונזכר בגמרא דמים כמלחמה דמיין לכן נקט לה הרמב"ם באמר טבע במים ומת. אע"ג דמת ודאי משמע שמת בבירור והיינו שפלטו הים ומת בבירור מ"מ חיישינן שאומר בדדמי והיינו בשביל שרובן למיתה אף מה שאומר מת אינו אלא לפי דמיונו שלא ינצל. והיינו בעיין בגמרא. ובשנים שאמרו מת לא חיישינן לבדדמי כפי דיוקו של המ"מ עצמו בדברי הרמב"ם לכן אמרינן ידעו בבירור שמת לא מצד דמיון הדברים שרובן למיתה. אבל בע"א לשון שמת נוכל לפרש שהוסיף מעצמו במה שנדמה לו שמת לכך צריך לומר קברתיו דאל"כ חיישינן שקרא לטביעה מיתה לפי שנדמה לו שלא יעלה עוד וזה שייך לבעי' דש"ס. אבל באמר נפל לים הגדול ולא אמר מת אין ענין להאיבעי' דש"ס דהיינו דינא דמים שאל"ס דאפילו בשנים לא תנשא:
וגם בכוונת המ"מ לא מן השם הוא זה שאין כוונת המ"מ לדקדוק שכתב הרמב"ם ומת. דהכרח הוא כמ"ש שהוא עיקר הבעי' אי קרא מיתה לדברים שרובן למיתה. רק כוונת המ"מ לפי מה שהעתיק הרמב"ם האיבעי' בע"א שאמר שמת. אלא דהמ"מ משום דס"ל דגם במשאל"ס בעינן שהה כדי שתצא נפשו א"כ הי' אפשר לומר דבע"א דחיישינן לבדדמי א"כ אפילו אומר שטבע בים י"ל שאומר בדדמי שנדמה לו שנטבע ובאמת לא שהה ואין כאן עדות אפילו על מים שאל"ס. דאם חיישינן לבדדמי אע"פ שאמר בפירוש מת יש לחוש נמי בדדמי אם אמר שטבע בים הגדול ולא אמר מת שמא לא שהה כלל ויהי' הדין שאפילו נשאת חצא דהטביעה עצמה קורא בדדמי אבל לא שהה כלל. לכן אמר המ"מ דלהך בדדמי לא חיישינן שאפילו אמר טבע סתמא אמרינן מסתמא שהה ולא נפיק מיהת מדין מים שאל"ס אע"פ שלא אמר בפירוש שמת. וזה שסיים המ"מ וז"ש רבינו או בים הגדול. ר"ל היינו האיבעי' על מים שאל"ס בע"א לא יצוייר כי [אם[ על זה שאמר מת. אבל בלא אמר מת אין חילוק בין אחד לשנים ולא חיישינן להך בדדמי שמא קרא טביעה ללא שהה ויהי' הדין שאף אם נשאת תנא. דליתא דכשאומר טבע סתם נמי לא תצא. והיינו דניהו דחיישינן על המיתה שאומר בדדמי מ"מ על הטביעה לא חיישינן לבדדמי. ועכ"פ לא תצא אפילו אומר טבע סתם. דאי הוה חשש שאומר על הטביעה בדדמי הי' ראוי להיות הדין שתצא לזה נתן הטעם דלא חיישינן שיקרא טביעה ללא שהה דבלא שהה לא היה מעיד שטבע. לכן לא זכר המ"מ או שטבע בים הגדול ומת. דכל עיקר כוונתו להוכיח דעל הטביעה אינו אומר בדדמי ושהדין שלא תצא כמו בשני עדים במים שאל"ס. כן נראה לענ"ד ברור כוונת המ"מ ודלא כמ"ש רבינו בכ"מ:
גם מה שהוכיח רבינו הכ"מ בסמוך ממ"ש הרמב"ם (בדין כ) ולא עלה. אינו מוכרח כלל שכונתו ששהה כדי שתצא נפשו. ונראה דהך לא עלה אינו דברי העד כלל דא"כ [נצרוך] שיעיד העד שאבד זכרו ונשתכח שמו ג"כ. אלא דאורחא דמילתא נקט הרמב"ם שע"י שלא עלה אבד זכרו ונשתכח שמו. ואדרבה ממ"ש הרמב"ם שאפילו הי' א"י שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים לא תצא. משמע שלא אמר רק טבע וכהך דטבע חסא. וזה קשי' ג"כ על המ"מ איך כתב שמסתמא לא הי' מעיד אא"כ שהה דא"כ איך מתירין בא"י מסיח לפי תומו שאמר טבע שמא לא שהה. ומ"ש דארישא סמך שכתב ולא עלה. לא נהירא לפע"ד. ועוד דאפילו א"י אמר שלא עלה איזו שיעור תתן לו שמא כונתו שלא עלה כפי אומד דעתו אבל לא שהה כלל כדי שתצא נפשו כפי הדין. דבשלמא בישראל י"ל שמסתמא מה שאמר שלא עלה היינו כל שיוכל לחיות אבל במסלפ"ת מה ראי' ממה שאומר שלא עלה שמא לא המתין שיעור הראוי:
ג) לכן לפענ"ד נראה ברור שדעת הרמב"ם שכל שקרא לו טביעה הוא מסתמא בענין רחוק שינצל וכשאבד זכרו ולא נודע מה הי' לו יש לו דין מים שאל"ס בכל אופן. וכפשטא דש"ס טבע חסא שמסתמא לשון טביעה אפילו בא"י מסיח לפ"ת אינו מתפרש רק באופן שרחוק שינצל:
כן נראה מל' הרמב"ם (בפ"ז מנחלות דין ג) במ"ש מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין אשתו לכתחילה וכו'. הרי שם לא הזכיר שלא עלה משמע בסתם טביעה נמי דוקא לכתחילה לא תנשא. ומה שהניח שם בכ"מ בצ"ע כמ"ש הרמב"ם אח"כ ואח"כ נשמע שמת. נלענ"ד לפרש דבריו דהיינו בענין שמוחזק אצל העולם שבודאי מת. דאל"כ הך שמיעה מאי אהני ממה נפשך אי ס"ל להרמב"ם (דאין תולין) [דתולין] השמיעה לאחר שהקול יצא מכח מה שהעידו בדברים שרובן למיתה א"כ הך שמיעה מאי אהני הא היינו מכח הקול וכמ"ש רמ"א (בהג' ל"ד). ואי ס"ל דאין תולין השמיעה בדברים שרובן למיתה אמאי לא תנשא. אלא ודאי כדפרישית דבעינן דעכ"פ אצל העולם מוחזק מכח המעשה שמת והיינו ממה שאבד זכרו ולא חשבו עליו שלא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו מרצונו רק מחמת שמת במקרה זו שאמרו עליו דברים שרובן למיתה. ואפשר שלמד הרמב"ם כן ממה שנזכר (בגמ' קכא:) אצל חסא דרב נחמן אמר האלקים אכלוה כוורי לחסא מדיבורי' דר"נ אינסבא אשת חסא, והיינו לפי שמוחזק אצל ר"נ כפי ענין המקרה שבודאי מת. אבל אם הוא בענין שמסופק אצל העולם שמא ניצל מכח איזה מקרה שידענו באיש הזה כגון שהיה מלומד לשוט בים הגדול וכדומה בזו יש לחוש שמא באמת ניצל אף שלפי דעת העדים ודאי מת מ"מ לפי מה שאנו בקיאין באיש ההוא אין דנין עליו משפט מות כה"ג. אבל היכא שאצלינו מאומדן דעתינו שמת רק לחוש חומרי דרבנן שמא ניצל על ידי דף של ספינה או גל ודאי אצלינו בחזקת שמת:
ויצא לנו מזה שדעת הרמב"ם שכל שהועד עליו שנטבע ומוחזק אצלינו בחזקת שמת ואבד זכרו עכ"פ הוא כדין מים שאל"ס שאם נשאת לא תצא. וטעמו ונימוקו עמו כדמוכח עובדא דחסא דע"י שאמר טבע חסא נתנו לו דין מים שאל"ס שלא תצא. הגם שאין דעתינו מכרעת נגד הרשב"א ומ"מ ורמ"א. עכ"פ יש לנו אילן גדול לתלות בו ויועיל לנו הרבה לצירוף סניפין אחרים וכמו שיבואר מדברינו להלן בעזר צור ישראל וגואלן:
ד) עוד נלע"ד לעשות סניף ממה שראינו שייאש עצמו ולא קיוה להנצל וכמו שאמר אוי איך בין פאר ביי משה משה ראטעווע. ומזה נראה שידע בנפשו שאין כח בידו לחתור אל היבשה י"ל דלב יודע מרת נפשו. כעין שאמרו בחולה אומר צריך. וידע שאם לא ינצל ע"י אחרים יצלל במים אדירים:
ומנא אמינא להא להאי סברא. אמינא לה ממתניתין. משנה ערוכה בשילהי יבמות (קכב.) דמשיאין ע"פ בת קול ומעשה בא' שעמד כו' ושוב מעשה בנלמון בא' שאמר אני פ' בן איש פלוני נשכני נחש והריני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ואיכא לאקשוי' הא ודאי ע"י נשיכת נחש לחוד אין להעיד עליו שמת [וכ"מ מהרי"ו הובא בחמ"ח ס"ק קה וז"ל ע"י נשיכת נחש מת ע"ש] דהא משמע בגמרא דיומא (דף פ"ג ע"ב) מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ובשבת פ' שמנה שרצים (קי.) גבי בר קשא ופ' אין מעמידין (כז:) חויא דרבנן לית לי' אסותא. א"כ נשיכת נחש יש לו רפואה. והשתא תמה על עצמך איך משיאין את אשתו שמא אח"כ בא רופא אצלו או שערי רפואות לא ננעלו ושמא הלך ונתרפא במקום אחר. בפרט דמשמע שהלכו מיד ולא הכירוהו א"כ ודאי איכא ריעותא טובא ואיך משיאין את אשתו. אלא ודאי עיקר סמיכתינו ע"פ דברי עצמו שמסתמא לב יודע מרת נפשו שלא יהיה לו עוד תוחלת להתרפא. א"כ י"ל גם בנ"ד שאמר בפירוש איך בין פאר ביי והרי זה כלשון הריני מת א"כ היה אפשר לצדד מזה התירא ג"כ:
ובזה נ"ל ליישב מה שתמה המ"מ (פי"ג הכ"ג מגירושין) על הרמב"ם למה השמיט הך עובדא דאחד שעמד על ראש ההר ובכ"מ דחק. ולפענ"ד דהרמב"ם לשיטתי' דמפרש [בפירוש המשניות] בת קול אינו בת קול ממש רק כהנך עובדי. ונראה דמוכח כן מן הש"ס דפריך [על מעשה בא' וכו'] ודילמא שד הוא ומשני דחזי לי' בביאה [דבבואה] א"כ ודאי ע"פ בת קול ממש יש לחוש שמא שד. א"כ אפילו נימא דלא קיי"ל לחוש לשד בשעת הסכנה מ"מ עכ"פ ע"כ הפירוש בת קול אינו בת קול ממש [מדחזינן בשו"ט דגמ' דעל הקו' דילמא שד הוא לא הוצרך לשנוי' דבשעת הסכנה וכו' וסגי בשינויא דחזו בבואה. ואכתי תקשי רישא דמשיאין ע"פ ב"ק] דבהא יש לחוש שמא שד הוא ובבואה (איכא) [ליכא]. ובזה אין אנו צריכין למה שכתב בעל תוי"ט (שם מ"ו) דטעמו של הרמב"ם משום אין משגיחין בבת קול. רק דהדבר נלמד מענינו דליכא לפרושי בת קול ממש ממאי דאוקי בש"ס דחזי לי' בבואה [ובב"ק לא שייך זה] א"כ לא איירי בבת קול ממש רק בענין המפורש בסיפא בא' שעמד על ראש ההר. ובזה נראה שטעם הרמב"ם לפרש דודאי בסיפא איכא רבותא טפי שהעיד על עצמו שימות והלכו ולא הכירוהו. זה ודאי רבותא טפי מא' שעמד על ראש ההר והלך לו דאטו בכיפי תלי' לי. ומשנתינו בדרך לא זו אף זו. והך קושי' דפריך בש"ס דילמא שד הוא כו' כ"ש דקשי' אסיפא דשמא נמצא שם הרוג אחר מימי קדם ושד אמר שפלוני מת מאחר שלא הכירוהו ואיכא ריעותא טובי. וס"ל להרמב"ם כפי שיטתו (בפ"ב מגירושין ה"ד) דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין. לכן גם כאן לא חיישינן לשד וצרה. וממילא כ"ש ברישא דליכא ריעותא כ"כ אם המעיד הלך לו לדרכו כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם וא"צ לדחוק כמו"ש הכ"מ שסמך על מ"ש (בהלכות גירושין פ"ב הי"ג) דהיינו הך דינא בעצמו ומשנתינו בדרך לא זו אף זו כדרך הש"ס בכל מקום. וכן נראה דאל"כ כיון דרישא רבותא טפי לפי מסקנא שכותבין אע"פ שאין מכירין א"כ ה"ל לתנא למיתני בדרך לא זו אף זו כדרך הש"ס בכל מקום. א"ו הך חששא שייכא טפי בסיפא וכדפרישית:
ויצא לנו עוד סניף דכשאמר בעצמו שהוא מת לא חיישינן שניצל והלך לו:
ה) תו אמינא בי' טעמא דכבר כתב הגאון הנודע ביהודא שמי שהלך ע"ד לחזור מיד ולא חזר דאיתרע חזקת אשת איש טובי. כעת לא ראיתי מקומו אך כך כתוב אצלי בתשובה שאלה להרב מפלונצק. ומילי דסברא נינהו ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו כמקור נפתח מן הש"ס וסמוכים באמת וישר. והוא מדאמר ביבמות (דף קכ"א.) תניא א"ר מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין בירדן ונכנס א' למחילה של דגים ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה ושהה חבירו כדי שתצא נפשו ובא והודיע תוך ביתו למחר זרחה חמה והכיר פתחה של מחילה כו' א"ר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה ע"כ. והנה יפלא מאד איך העיד שמת בלא ראיית הטביעה כלל שהרי המחילה של דגים אינה סכנה כלל וכפירש"י שאדם מגביה צווארו למעלה מן המים. א"כ תמה על עצמך במה ידע שמת שמא שהה שם לאיזה סיבה רצוניית. ורבי סייע דברי חכמים (דבמשאל"ס אשתו אסורה] ותימא גדולה איך נסתייעו דברי חכמים במי שנטבע במצולות ים ממי שנכנס לרצונו ולא ראה טביעתו כלל ולא נכנס למקום סכנה כלל, ומוכח מזה קולא גדולה דכיון שנכנס למים ע"ד לחזור מיד ולא חזר תולין מן התורה] במצוי שנטבע ולא אמרינן שנמלך ונשתהה שם לאיזו סיבה. וסמכינן [מה"ת] על אומד זה להתיר אשתו שבודאי נטבע והוא קולא גדולה וחדוש נפלא:
עכ"פ נוכל ללמוד בנ"ד שיצא ע"ד לחזור עם האנשים שעמו ולא חזר וראו שנטבע במצולות ולא יוכל להציל עצמו שעכ"פ לא נאמר שיצא והלך למרחוק מדעתו. אם לא באופן שהמים הובילוהו למרחק ושם ניצל וזה ודאי חששא רחוקה למאד ולא נפיק מדין מים שאל"ס לענין דיעבד עכ"פ (משמע אפילו לכתחילה סומכין) (דהא התם משמע דלולי דברי חכמים אזי אפי' לכתחילה סומכין] ואפילו במים שאין להם סוף כמו הירדן:
ו) ודע שיש עוד ריעותא בעדות זה מה שהיה בלילה וכבר אמרו בגמרא (קכ"א.) מים שיש ל"ס כל שעומד ורואה מד' רוחותיה. משמע שעכ"פ רואה שלא עלה וא"כ בלילה יש לחוש שמא עלה מן הצד שלא ראוהו הא"י. ואם היה אז אור הלבנה אין ריעותא דמעידין לאור הלבנה כדאיתא במשנה (קכב.). ואין להביא ראי' מן הש"ס (קכב.) שזכרנו שחשכה עליו ולא הכיר פתחה של מחילה ואעפ"כ העיד עליו ושמא יצא ולא ראה. דאפשר לומר דשם לא היה לו מקום לצאת רק בדרך פתחה של מחילה וזה שבחוץ יכול לשמור הפתח אפילו בלילה משא"כ זה שבפנים שהלך אנה ואנה ונלאה למצא הפתח מ"מ צ"ע דלדבריו שנטבע במקום שאין שם הפתח א"כ שמא עלה שם א"כ משמע שגם בלילה יש לסמוך אם נסתכל שלא עלה אף שחשיכה לזה ולא מצא הפתח וצ"ע:
ז) עוד נראה להביא ראי' [למ"ש לעיל אות א] דכל שטבע אע"פ שלא שהו עליו כדי שתצא נפשו יש לו דין מים שאל"ס לענין דיעבד. דהא רב אשי אמר בגמרא (קכ"א.) הא דאמרו רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי'. א"כ אפילו בלא שהה שתצא נפשו רק שנטבע במים איכא סברא זו דאם איתא דסליק קלא אית לי' ומסתמא נטבע ומת. וא"כ גם בהא דקאמר קלא צורבא מרבנן ול"ש אינש דעלמא דיעבד אין לכתחילה לפי א"כ משמע לענין דיעבד עכ"פ דהוה משאל"ס אפילו שלא שהו כדי שתצא נפשו. וכבר עלה בדעתי לדחות דלא אהני סברא דקלא אית לי' רק במשאל"ס דליכא תו חששא דאורייתא א"כ י"נ דלעולם בעינן ששהה כדי שתצא נפשו. אלא דמלשון התוס' (שם ד"ה ולא) שכתבו ואע"ג דרובייהו צורבא דרבנן אי סליק קלא אית לי' מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו ברוב גוססין עכ"ל משמע דרוב גמור הוא א"כ נראה דאפילו לא שהה עליו כדי שתצא נפשו רק שטבע במים הוה בגדר משאל"ס. כיון דסברא אם איתא דסליק קלא אית לי' הוה רובא כמו רוב גוססין א"כ משמע דאינש דעלמא במשאל"ס שוה [לענין דיעבד] לצורבא מרבנן דלעולם הוה רובא למיתה ולא תצא נמי באינש דעלמא דכל שטבע במשאל"ס רובן למיתה. ושלא כדעת הרשב"א וריב"ש גם הגאון הנ"ב שנה ושילש כמה פעמים בתשובותיו דבלא שהה הוה בחזקת א"א ותצא ובאמת כבר הוכחנו מפשט הש"ס שלא כדברי הרשב"א וריב"ש. ודברי הרמב"ם ותוס' מסייעין לי. ולפ"ז אפשר דאפילו במים שיש להם סוף אם לא שהה מ"מ רובם למיתה דהא לסברת רב אשי בצורבא מרבנן שייך אם איתא דסליק גם במים שיל"ס ונסתייעה הסברא שכתבתי דגם ביש להם סוף שהייה מדרבנן וצ"ע:
ועוד נראה דלפי מה שפירש"י שם בש"ס גבי אגמא דסמקי (קכא. ד"ה אגמי) שעומד במקומו ואינו מים חיים כמים שיש להם סוף דמי שאינו יכול לשוט על פניהם מרחוק הילכך אם איתא דסליק הוו חזי לי' עכ"ל. משמע דעיקר טעמא שיכול לשוט על פניהם. א"כ אם ראוהו שירד להציל נפשו כמו בנ"ד ונלאה ונטבע במצולה שכ"ש שאין יכול לשוט עוד למרחוק. ואפילו נימא דשייך גלי אשפלוהו היכא שיש שטף מים חיים. מ"מ עכ"פ לא נפיק מדין משאל"ס לענין דיעבד דחששא דגלי אשפלוהו אינו רק שנדון כמים שאל"ס ולא חמיר מינייהו:
ח) הנה עד הנה עזרונו רחמיו ית' לצדד שיהיה נ"ד נקרא מים שאל"ס שיצאה מחזקת א"א מן התורה וכ"ש אם תדעו בבירור ששהו כדי שתצא נפשו כפי ענין המאורע בעיר הקרובה אל החלל:
עתה נשית ידינו לבאר בענין הסימנין שנמצאו בו. הנה סימנין בתואר פניו שהיה לענגליך ומראה הזקן. אינו סימן כלל ודמי לחורי וסומקי וארוך וגוץ. והסימן שתחת האוזן הוא סימן טוב. אלא שלא ראיתי שהעידו העדים עליו. שלא נזכר בעדותן אם ראו סימן זה כי כללו בתחילה בכלל על סימנין [שאמרה] האשה חוץ מן השומא מחמת שנשתנה העור מחמת נפוח ונגלד קצת ובפרטן אתה מוצא כל הסימנין [שאמרה] האשה חוץ ממה שתחת האוזן וקרוב לומר שגם זה לא ניכר מחמת רקבון ובלוי העור מחמת השריה במים לכן לא אוכל להעמיד יסוד ע"ז:
וגם בסימן השיניים (שציוה להוציאן) קשה לעשותו אפילו לסימן אמצעי. וסימן קרחת שבראש אפשר שג"כ אינו סימן אמצעי דשכיח קרחת מחמת שחין שמורטין השער שבמקומו. וכבר אמרו חז"ל (יבמות קכ.) בשומא אי אמרינן שומא מצויה בבן גילו לא חשיב סימן אפילו אי סימנין דאורייתא. הן אמת שכבר עמדנו בזה בתשובת שאלה איך יחלקו הלשונות מהיפוך להיפוך דלחד לישנא יהיה סימן מובהק לחד מ"ד ולאידך [לישנא] לא יהיה [לאידך מ"ד] אפילו סימן אמצעי ואין להאריך כאן בזה. מ"מ אפשר שמ"מ ערך כמות הקריאה אפשר שיהיה סימן אמצעי אף דבודאי לא צמצמה ממש מ"מ אפשר בצירוף מקומו וכמותו אפשר שיהיה סימן אמצעי. וגם בצירוף השיניים. ואף דבחמ"ח [ס"ק נה בסופו) כתב [דסברא זו] שגם מצד שקול הדעת יש לצרף סימנין לא מצינו רמז לזה במחברים. כבר הבאנו בתשובת שאלה ראי' לזה מן הש"ס ב"מ (דף י"ח) הא דאמרו עדים מעולם לא חתמנו על גט אחר של יוסף בן שמעון ופריך מאי למימרא ומשני ניחוש דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. הרי מפורש אף דהשם לחודי' אין סומכין עליו מ"מ בצירוף חשיב לסימן מובהק עד דפריך מאי למימרא. ככה כתבתי בתשובה זה שנים רבות. וממוצא דבר אתה למד דאפילו סימנים שאינם אמצעים מצטרפים דהא על השמות לחודי' אין סומכין אפילו אי סימנין דאורייתא כמבואר בש"ס ואפ"ה לשמא כשמא ועדים כעדים לא חיישינן כלל. ע"כ נקוט מיהו פלגא בידן דשניהם יחשבו לצירוף סימן א' אמצעי. מצורף לזה נפילת המים שידועים בזה [האיש הנידון] וניחוש שמא הזדמן איש אחר שלקחו ממנו השינים וגם היה לו קרחת בראשו והוא נפל ונטבע במים וזה הלך עכ"פ לא יגרע מסימן אמצעי עכ"פ:
ט) עוד יש לנו צירוף דאורייתא דעת ר"ת ורא"ש דר"ת סובר כמו שהביאו בתוס' (קכ. ד"ה אין) ורא"ש דדוקא כשאין שם אלא הראש אבל אם כל גופו שלם יכולין להכירו אפי' אין שם פדחת וחוטם ע"י ט"ע של גופו וכן הובאו דבריו בש"ע (סעיף כ"ה) אלא שכתב וחלקו עליו האחרונים. ובחמ"ח (ס"ק נ"ד) כתב שנדחו דברי ר"ת בגודא רבא על לאחר ג' ימים. וכבר בארתי בתשובה אחרת [ע' במש"נ ח"ב סי' סא א"ב] שר"ת עצמו בספר הישר הרגיש בזה וישב דבריו בעצמו. והעמיד עצמו על דבריו וסיים בספר הישר ולא משום עיגונא כתבתי רק מדינא וכל המחמיר חוטא.
גם בארתי שם דברי ר"ת שלא כיון ר"ת על סימנים כלל כמו שהביא הב"י וב"ש (ס"ק עז) רק ט"ע לחוד. ודברים ברורים הם בלי ספק בדעת ר"ת ותוס' ורא"ש וטור וקשה עלי האריכות לשנות הדברים:
מעתה בנ"ד שתואר פניו נפחת וכשהפכוהו הכירוהו בט"ע של גופו שפיר יש לסמוך לדעת ר"ת וסיעתו. ואף דלא ניכר עד שהפכוהו אין זה ראי' כי מחמת שט"ע היה רגיל עם תואר פניו לכן לא ניכר כ"כ אבל בצד שני שלא נשתנה הט"ע שפיר הכירוהו בט"ע ואין ריעותא בט"ע כלל ממה שלא הכירוהו בצד שהיה עם הפרצוף פנים. וכן משמע [קצת] בגמ' יבמות שם דמייתי ראי' מאבא בר מרתא שלא הכירוהו ע"י שדבק קירא בבלייתא באפוהי ותקשי לר"ת הא אכתי היה להם להכירו ע"י ט"ע של הגוף בלא הכרת פנים א"ו משום שנעשה שינוי בפניו לא הכירוהו ואף שע"י עיון היטב יכולין להכירו בט"ע מ"מ כיון שיש שינוי בצד פרצוף אינו ניכר בקל כ"כ אבל בצד השני שפיר ניכר ע"י ט"ע של גופו. א"כ לשיטת ר"ת והתוס' והרא"ש שפיר יש לסמוך על ט"ע. הגם שכתב הש"ע וחלקו עליו האחרונים כבר כתב [החמ"ח ס"ק מו והב"ש ס"ק עז] שלא נדחו דבריו לגמרי ויועיל לשחר סניפין:
י) והנה בנ"ד לפמ"ש מע"ל הכירו כל בגדיו בט"ע ובפרט הבגד ציצית והחגורה. וכבר נודע מ"ש האחרונים דבכל בגדים לא חיישינן לשאלה וגם במילי דמצוה:
אמנם בעיקר דינא (דשאלה) [דחשש שאלה]. הנה כבר הארכנו בתשובה בימי חורפי [עי' במש"נ ח"ב סי' צב] באריכות גדול כל פרטי ודיקדוקי הסוגיות. וכבר כתב הש"ך בח"מ (סי' סה ס"ק כו) שנ"ל עיקר שלא לחוש לשאלה אלא שמ"מ הניח בצ"ע. ואם היינו יכולין להחליט שזה יש לו דין משאל"ס א"כ י"ל עפמ"ש בתשובה אחרת [לעיל סי' כב א"ח ובסי' כד] דלענין מים שאל"ס מהני סימנין אמצעים וכן כתב הגאון בנ"ב (סי' מו) כיון דליכא חששא רק לענין לכתחילה והבאתי ראי' לזה מחביות של יין שנמצא ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה משמע סימן כמו בכל אבידה. אלא בדרבנן סמכינן אסימנים אמצעים. א"כ י"ל דגם חשש שאלה לא חיישינן במשאל"ס כיון דליכא איסורא רק לכתחילה. מיהו נראה דיש לדחות זה דהא למאי דמוקי סימנין דאורייתא בעי לתרוצי (שם קכ:) גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה. אלמא חשש השאלה גרע מסימן שאינו מובהק דסימנין דאורייתא ומ"מ בכלים חיישינן לשאלה [א"כ י"ל דהה"ד אי סיד"ר הגם דבמשאל"ס מהני ס"א מ"מ חיישי' לשאלה במשאל"ס]:
אלא דמ"מ י"ל בפשיטות דבלא"ה לא מצינו מי שמחמיר בפירוש לחוש לשאלה רק הרא"ש ושאר מחמירין א"כ י"ל דלא החמירו רק מספיקא איזו שנוי' עיקר בש"ס והיינו דוקא לענין דאורייתא אבל לענין משאל"ס דרבנן י"ל דנקטינן להקל ולא חיישינן לשאלה כלל:
ובאמת בלא"ה כתב הרמ"א (סוף סעיף לב) דבנטבע בבגדים לא חיישינן לשאלה והוא ממהר"ם פדואה (בסי' ל"ו) אלא דהאחרונים כתבו לחוש להחמיר שמא יצא זה והשאיל בגדיו לאחר ואחר הוא שנטבע. וכבר הארכנו בתשובה [עי' לעיל סי' כו א"ז] ולא אוכל להמלט מטורח ההעתק להשנות הדברים לפי שהוא כמעט עיקר היסוד בהיתר העגונה ונבא אל הביאור. דהנה לכאורה קשיא סוגיא דיבמות (דף קט"ו) בשני ת"ח שהתיר רבי נשותיהן ומסיק דאסקינהו קמן [וחזנהו לאלתר] וקאמרי סימנים. וקשה ל"ל כולי האי הא אפילו בלא שום הכרה היה לו להתירן דהא איתא בפסחים (דף יוד ע"א) דרבי ס"ל בשדה שאבד בה קבר ונמצא בה קבר אמרינן שזהו שנאבד הוא שנמצא א"כ תקשי לר' אפילו בלא שום הכרה נאמר שאלו הנאבדים הם הנמצאים. ומצאתי בנודע ביהודה (סי' מ"ו) שהרגיש בזה וכתב דבהך עובדא היו הרבה אנשים בספינה ואח"כ כתב דדוקא על האדם שנכנס שיש לו חזקת טהרה אבל לא על על השדה שהוא בחזקת טומאה [וגם רבי מודה דלא נטהר השדה וכן באשה דאיכא חזקת א"א]. ולענ"ד ליתא דהא פליגי בשדה ומשמע אפילו בימות הגשמים ובקעה בימות הגשמים ובקעה בימות הגשמים רשות היחיד לטומאה כדאיתא (בפ"ו דטהרות משנה ז) ובספק טומאה ברה"י לא מהני חזקת טהרה וא"כ אם נדמה להתם נימא שאם נטבע אדם יחידי נתירה בלא שום הכרה דאמרינן הוא שנטבע הוא שנמצא כיון דהוכחנו דא"צ חז"ט ונשאר רק תי' הא' דהיו שם עוד נטבעים]. והא ודאי ליתא דא"כ מאי פריך (בדף קכ"א) מההוא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא. נימא דכיון דזה נפל בדיגלת הוא שנמצא. ואף דזה יש לדחות שלא נודע כלל שטבע וכמ"ש לעיל באותה התשובה מ"מ קולא יתירה היא:
לכן נראה דודאי במים שכיחי נטבעים בזה הים גדול ורחב ידים והזמן עלול לפגעים וכל הדרכים בחזקת סכנה יש לחוש שהנמצא אחר הוא. אע"ג דמשמע בבכורות (דף כה:) דר' ס"ל אפילו בשדה דדרכה למיקבר תלינן שזה שאבד הוא שנמצא. מ"מ בלא ידעינן שאבד בה קבר לא הוה מחזקינן טומאה בשדה רק מפני ריעותא שאבד בה הקבר וכיון שנמצא קבר בטלה הריעותא. אבל במים אפי' טרם (שנמצא) [שנטבע] זה יש לחוש לנטבעים שבריבוי אנשים שכיחים פגעים ומקריים שונים. ואפשר שיש תמיד נטבעים במים ממקומות רחוקים כי במים רחוקים נעשו קרובים שמובילין מרחוק לקרוב:
אמור מעתה שכל זה לא שייך רק בנטבע שנמצא ואין הכרה במלבושים. אבל בנטבע שידוע שנטבע במלבושים שלו ואח"כ נמצא א' במלבושים של זה שדנין עליו אין אנו מסופקין בנטבעים אחרים רק בזה שדנין עליו או שמא יש נטבע אחד ששאל מלבושים שלו והוא יצא וניצל והאחר הוא שנטבע במלבושים של בעל העגונה. ודאי חששא רחוקה למאוד שהרי לא הוחזק במים אדם עם מלבושים של בעל העגונה רק בעל העגונה בעצמו. א"כ י"ל לכ"ע תלינן שהנאבד הוא הנמצא אפילו לרשב"ג שאמר תבדוק כל השדה כולה היינו משום דדרכה למיקבר בשדה. אבל אי אפשר לומר שדרך שיהיה מלבושים של בעל העגונה במים הללו שנטבע בעל העגונה במלבושים ההם הא ודאי לא שכיח כלל:
ועוד דבשלמא בסתם נטבעים י"ל כאן נמצא וכאן היה מימי קדם ואין זה בעל העגונה. אבל כאן כיון שידענו שנטבע במלבושים שלו א"כ כשתמצי לומר שיצא והשאיל בגדיו והאחר נטבע. א"כ בשעה שיצא לא הי' מלבושים אלו במים ושוב בא ע"י אחר שנטבע. א"כ טפי אית לן למימר כאן נמצאו וכאן היו מעיקרא ולא נחזיק ממקום למקום רק שמעולם לא יצאו מן המים הללו:
יא) ועוד דיבמות (דף קט"ו ע"ב) בעובדא דיצחק ר"ג אזיל מקורטבא לאספמיא כתבו התוס' דאיירי בלא הוחזקו ושכיחי שיירתא ושם קיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואפילו תימא) [הא דנקטינן] דאין מתירין בראה שנטבע בעל העגונה ושוב נמצא נטבע אחר ולא שזה הוא ע"כ לומר דבמים הוא כמו שכיחי שיירתא והוחזקו דיש לחוש לנטבעים מרחוק. מ"מ כיון שמכירין הבגדים נקרא לא הוחזקו שלא הוחזק אחר בבגדים אלו במים רק זה. י"ל דלא חיישינן לאחר:
הן אמת שעל גוף חשש שאלה יש לדבר. הא לא הוחזק אחר בבגדים הללו רק זה א"כ למה ניחוש לאחר הא בלא הוחזק מתירין וכאן נמי לא הוחזק אחר בבגדי בעל העגונה ודברנו מזה בתשובות אחרות [ועי' לעיל שם סי' כו]. וי"ל לזה דודאי כל שלא נודע מי הוא י"ל דיש לתלות בזה ברובא דעלמא והא עדיף משכיחי שיירתא [ולכן חיישינן גם בלה"ח]. אבל בנ"ד שאין לדון במים אחר שידענו שזה נפל למים ונטבע ע"כ אתה צריך לומר שזה שנפל יצא והשאיל בגדיו לאחר והאחר הוא הנמצא. ומהכ"ת לתלות בכך שהרי לא הוחזק אחר שנטבע בבגדים אלו ולא אהני רובא דעלמא לחוד רק שנטבע אחר ג"כ והא ודאי (עדיף) [גרע] משכיחי שיירתא ולא הוחזקו:
יב) ועוד נראה להוכיח מהא גופי' דלענין שאלה (כשיצטרף [אם צריכין לצרף] עוד חששא לא חיישינן. דהא בגמ' (קכ:) פריך אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ומשני לא משאיל אינש אוכפא דמסקיב לי' לחמרא. ובאס"ז לב"מ פיר"ח שאם היתה בהמת המשאיל רזה ובהמת השואל שמינה ומתפשט האוכף וכשמחזירו עושה בבהמה. והשתא תקשי שמא ידע בבהמת חבירו השמינה היא או רזה והיא כמי חמורו. אלא ודאי כיון דשאלה בלא"ה חששא רחוקה אין לחוש כולי האי כיון דאינו שוה לכולם כולי האי לא חיישינן:
ועוד וכי חמור אינו עתיד למות וישאר האוכף, בלא החמור הלעולם יחי' [ונחוש דחמורו מת והשאיל האוכף] וזה ודאי חששא קרובה יותר מנ"ד שנאמר שפשט בגדיו והשאילן לאחר והאחר נטבע בהם. א"ו דלשאלה בדרך רחוקה לא חיישינן:
יג) עוד נ"ל דלא מבעי' למ"ש לעיל (אות א ז) דנ"ד מקרי משאל"ס. א"כ מן התורה כבר יצא הנטבע מחזקת חי ומחזיקין אותו למת כפי דין התורה א"כ י"ל אם תמצי לומר שאיש אחר נטבע אתה מוצא מחזקת חי אדם שהיה בחזקת חי. ולא דמי לסתם נטבע אף שידענו שזה נטבע אין תולין בו דהיינו כדפרישית לעיל (אות י ד"ה לכן) דלעולם לא ימנע מפגעי הזמן אפילו שיהי' אחד מני רבבה שהרי המים אין גדר עומד בפניהם כדפרישית דשכיחי עכ"פ איזו נטבעים בעולם ויש לתלות ברובא דעלמא. אבל בנ"ד שאין הספק רק על שנים הנה זה שנטבע בפנינו ידענו שיצא מחזקת חי וכשתמצי לומר שיצא והשאיל בגדיו לאחר והאחר נטבע ע"כ תאמר שזה שהיה בחזק. מת יצא לחזקת חי והאחר שהי' בחזקת חי יצא מחזקת חי והגיע שערי מות. ולהא ודאי לא חיישינן. דהא קיי"ל (גיטין כח.) במביא גט ממדינת הים אפילו הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אלמא דחזקת חי מבטל חזקת א"א:
אלא אפילו נימא כיון דלא שהה עד שתצא נפשו אינו בגדר מים שאל"ס. מ"מ ודאי כבר נפיק מחזקת חי [וכ"כ הנו"ב קמא סי' מג ד"ה והנה מי דאפילו ספינה שנשברה בים נותנים עליה חומרי חיום וחומרי מתים כדאיתא בגיטין פ' כל הגט (דף כח ע"ב) א"כ כשתתלה באחר אתה צריך להוציאו מחזקת חי לגמרי. א"כ ודאי מסתבר לתלות טפי בזה שידענו שיצא מחזקת חי ולא נאמר שניצל והשאיל בגדיו למי שלא היה בכלל סכנה ואח"כ ירד שערי מות:
ועוד מצד המציאות ודאי מיתה שכיחי טפי מנפילה למים וטביעה וא"כ אפילו נימא שזה ג"כ עדיין בחזקת חי ויאמר שניצל מ"מ איך נימא שהשאיל בגדיו לאחר ונפל למים שיש בהם סכנה ומת. עכ"פ דיותר יש להעמידו בחזקת שלא נפל במים מחזקת שלא מת דמיתה שכיחי כדאיתא פ' כל הגט (דף כט ע"ב) א"ר כיון דמעמידין בחזקת חי שלא מת כ"ש דמעמידין בחזקת שלא נפל למים שיש בהם סכנה מי שלא ידענו שנפל במצולות מים ולא נתלה שאחר נפל ומת כיון דיש להעמידו בחזקת שלא נפל כלל אבל זה שנפל בפנינו שכבר הגיע לסכנה אפילו תימא דאם לא נמצא מעמידין אותו בחזקת חי ושיצא במקום אחר ואין לו דין מים שאל"ס. מ"מ כיון שזה שנמצא ודאי בבגדים שנפל זה שידענו שנפל. יותר יש לתלות בו שעכ"פ לית בי' בחזקת שלא נפל משנתלה באחר שתצטרך לומר על מי שלא הי' בחזקת שנפל למים. שנפל דאפילו ששניהם שווין לענין חזקת חי מ"מ חזקת שלא נפל איכא באחר מה שאין בזה:
באופן שלענ"ד הך פיסקא דרמ"א דבנטבע בבגדים הוא כהלכה למשה. משה אמת ותורתו אמת. דבכה"ג לא חיישינן לשאלה אפילו לא שהה כדי שתצא נפשו:
יד) וראיתי להרב בנודע ביהודה שאלה כ"ח (בד"ה ואולם) [ד"ה ונ"ל דרך] שביקש לומר דמהר"ם פדוואה לא קאמר רק היכא דהוה מים שאין להם סוף אבל בנדון זה הוה איסור תורה וכמ"ש שם (בדף כ' ד"ה והואיל) שרב אחד טעה בזה. דכיון דלא שהה והביט לכל הצדדין שלא יצא ומהר"ם פדוואה כתב חזינא קמאי דקמאי שביקשו עלילות להקל במים שאל"ס א"כ י"ל דדוקא במשאל"ס קאמר עכ"ד הנו"ב:
ואני אומר כי אדרבה המעיין בתשובת מהר"ם פדוואה (סי' ל"ו) מבואר שלא העיד כלל ששהה רק אמר סתם שנטבע והכירו וראיתי אותו אחר שהעלהו הים במלבושיו שהי' לבוש בהם בספינה ע"כ. הרי אדרבה מוכיח מדברי מהר"ם דבלא שהה נמי בכלל מים שאל"ס שכל שנטבע בים כבר הוא בגדר משאל"ס אפילו בלא שהה וכמו שהוכחנו לעיל (אות א' ג' ז') מלשון הש"ס והרמב"ם והתוס' דע"כ לא קאמר במתני' רק על ספינה שאבדה בים נותני' עלי' חומרי חיים וחומרי מתים אבל אדם שנטבע בים י"ל דלעולם לא נפיק מדין משאל"ס וכן בכל מצולות מים שיש בהם סכנה:
ועוד יש להוכיח כן מל' רמ"א עצמו ע"פ מה שהעלה הגאון בנ"ב (בסי' מ"ג דף מ"ג ע"ב ד"ה ואומר) שבמים שאל"ס סמכינן אסימני' דרבנן גם נקטינן להקל דלא חיישינן לשאלה בדרבנן [וכ"כ לעיל אות י'] ודברים ברורים וראוי לסמוך עליהם. א"כ הרמ"א שהעתיק דברי מהר"ם פדוואה על דברי המחבר שכתב שיש סי' מובהק ע"כ איירי בחשש דאורייתא דלא שהו עלי' עד כדי שתצא נפשו דלמשאל"ס א"צ סי' מובהק אדרבנן. וע"ז הביא רמ"א י"א אם נטבע בבגדים מהני סי' מובהק בבגדיו א"כ מוכח דאפילו באיכא איסור תורה סמכינן. ועוד דלדבריו במים שאל"ס לעולם לא חיישינן לשאלה דבהא נקטינן להקל כאיקומתא דלא חיישינן לשאלה. ולמאי נ"מ הביא רמ"א בנטבע בבגדים א"ו אפילו היכא דאין לו דין מים שאל"ס מ"מ לא חיישינן לשאלה בכה"ג:
ועיין ב"ש (סי' י"ז ס"ק ל"ז) דלדעת הרא"ש אם אמר א"י ישראל שיצא עמי מת לא חיישינן שאחר נתלוה עמו. וכ"ש דליכא למיחש שאחר הי' עמו ושאל הבגדים ונטבע בהם:
טו) ועוד אני מבאר לאפושי בהתירא מ"ש בתשובה אחרת כי יש מקום לומר דהא דמסיק בש"ס חיישינן לשאלה וכבר נודע דעת מהר"ל מפראג שסובר ביש סימן אמצעי בגופו וס"מ או טב"ע בבגדים מהני מכח ממנפ"ש דלאיקומתא דסימנין דרבנן א"צ לומר חיישינן לשאלה. והב"ש (ס"ק ס"ט) השיג עליו די"ל דאי סימנין דרבנן כ"ש דחיישינן לשאלה דאינו סי' מובהק ביותר [וכוונתו דמה אי סיד"א דסגי ס"א מהני חשש שאלה לגרע הס"א או הס"מ או הט"ע דלא יוחשב אפי' כס"א ק"ו אי סיד"ר דבעינן ס"מ ביותר דתועיל חששא דשאלה לגרע הסי' ואפי' הט"ע דלא יוחשב כס"מ ביותר]:
ובתשובת שאלה בימי חורפי הארכתי למאד בזה בעומק הלכה [ע' מש"נ ח"ב סי' צ"ב] וקשה להעתיק ולשנות הדברים אך מ"ש בקצרה זה איזו שנים ששניתי בשאלה כזו והארכתי קצת [ע' שם סי' ס"א] לחזק את אחר אמרתי ג"כ בתשובה הלזו. די"ל דלא קאמר הש"ס דחיישינן לשאלה רק בסי' אמצעים שאפילו שהם דאורייתא י"ל כיון דאינו מובהק ביותר אהני חששא דשאלה לגרוע כח הסימנין אמצעים עם שהם מן התורה אבל בטב"ע לעולם לא חיישינן לשאלה. ובתשובה שכתבתי זה שנים מצאתי לי און ואילן גדול הוא ר"ת בספר הישר שכתב ראי' דטב"ע מהני בגופו וכתב תדע דתנן אע"פ שיש סימנין בגופו אבל טב"ע עדיף ומעידין עליו. וזה נזכר ג"כ בתוס' (ק"כ ד"ה אין) ועוד דשמא בסימנין הוא דקאמר הכי עכ"ל וקשה איך יתן ר"ת מקום לדיוק זה דתקשי לי' איך קאמר אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו הא ללישנא דחיישינן לשאלה אפילו טב"ע לא מהני וע"כ ליכא למידק מזה מידי. אלא נראה דר"ת מפרש דלעולם טב"ע מהני אפילו בכלים. דלא חיישינן לשאלה רק בסימנין אמצעים אהני חששא דשאלה לגרועי הסימנין דסימנין אמצעים אינם בירור כ"כ דשמא יש עוד א' בסי' זה ולהכי מספקא לן אם הם דאורייתא. אבל לט"ע שהוא בירור לא אתי חששא דשאלה לגרועי. ובתשובה שכתבתי בימי חורפי הארכתי ליישב לפ"ז מאי פריך חמור בסימני אוכף איך משכחת לה.. ולפום סברא שכתבתי י"ל דמשכחת במובהק דלא חיישינן לשאלה. ושם כתבנו ע"פ עומק הלכה. מיהו נ"ל בפשיטות דלאו קושיא היא דמשמע אי סימנין דאורייתא מרבה נמי חמור בסימני אוכף בסימני דכל אבידה ולא דוקא במובהק. וכדמשמע לישנא דרבא אבל בסימנין דאוכף וכתבו התוס' דנקט סימנין דאוכף אי סימנין דאורייתא ומשמע דדומיא דסימנין דשמלה מהני נמי באוכף. א"כ י"ל דלא חיישינן לשאלה רק בסימנין אמצעים שאינם בירור גמור ולא בטב"ע. א"כ צדקו דברי ר"ת דגם בכלים דוקא בסימנין אמרינן אבל טב"ע מהני לעולם. הרי מצאנו עמוד גדול לסמוך עליו:
ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ח בתשובה למה המציא כלל חששא דשאלה. טפי ה"ל לאוקמה גוף וכלים בחד גווני וכדמסיק בחורי וסומקי. ולפ"ז ניחא דודאי בס"ד הוה ס"ד כיון דסימנים אמצעים גופו חידוש הוא א"כ כל שמצטרף (זה) [לזה] עוד חששא דשאלה לא סמכינן עלייהו כלל דהא גופא חידושא הוא שיועילו סימנין אמצעים אף שיש בנמצא כמותן. אבל למסקנא דפריך מחמור בסימני אוכף והוכרח לדחוק דלא משאיל אוכף וזה נ"ל לדוחק דמידי אוכף כתיב באורייתא דמשמע דאוכף לאו דוקא הה"ד מרדעת וכדומה. א"כ משמע לי' דאפילו בסימנין לא חייש לשאלה להכי מסיק כליו בחורי וסומקי ואפילו בסימנין דלא חיישינן לשאלה.
ומה מאד התחזקו בזה דברי הגאון בנ"ב (סי' ל"ב ד"ה ואני אמרתי) שהבאתיו בתשובה (סי' צ"ב) שהרמב"ם העתיק חמור בסימנים מרדעת ודייק בנ"ב דלא חייש לשאלה דעל מרדעת לא שייך לא מושלי אנשי. וכתבתי שם שבתשובה אחרת (ע"ש ריש סי' ל"ז) כתב דהרמב"ם חייש לשאלה וסותר עצמו. אמנם למ"ש נראה די"ל דמשו"ה גופי' הדר הש"ס (וחששא) [מחששא] דשאלה דלא משמע לי' דדוקא אאוכף קאמר. בפרט לפי מה שנראה מדבריו בהלכות נחלות דסובר סימנין דאורייתא מעיקר הדין רק לחומר אשת איש חיישינן. וא"כ אפשר דשינוי' דתורי וסומקי עיקר ולא חיישינן כלל לשאלה:
עוד אמרתי לסייע הסברא שכתבו דבכל בגדים לא חיישינן לשאלה. א"כ אפשר דלמאי דמסיק דאוכף לא מושלי אינשי א"כ משמע לי' דכ"ש דכל בגדים לא מושלי אינשי. וא"כ במתניתי' דנקט סתם סימנין בכליו משמע אפילו בכולן וזה מסתבר יותר דלא מושלי מאוכף לכן מוקי בחורי וסומקי. וא"כ נסתייעת הסברא דבכל בגדים לא חיישינן לשאלה. ובנ"ד נמי הוו כל בגדים כמ"ש מע"ל:
טז) שוב ראיתי בתשובת נ"ב (ס"ס נ"א) משמע מדבריו דהקרחת שבראשו פשוט לו דהוה סימן ג"כ אמצעי עכ"פ. וא"כ כבר נודע צידוד החכ"צ דשאלה דיחיד מקרי שהשאיל בגדיו לאותו שיש בו הסימן. ובתשובה הארכנו ליישב הסוגיא מה שקשה על זה ואמרנו סמוכות לדברי החכ"צ ממה שהקשה הגאון בנ"ב על הב"ש (ס"ק ס"ט) שדחה דברי מהר"ל מפראג שביקש לומר דלהך שינויא דסימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה. והב"ש דוזה דאי סימנין דרבנן כ"ש דחיישינן לשאלה. והקשה בנ"ב (סי' ל"ב ואני אומר) א"כ מאי פריך דאי חיישינן לשאלה חמיר בסימני אוכף היכא מהדרינן ותיקשי ולטעמיך אי לא חיישינן לשאלה ע"כ לומר סימנין דרבנן וכ"ש דחיישינן לשאלה ונדחק בדבר. ולפ"ז י"ל שפיר דאי סימנין דרבנן י"ל דאיירי שנותן סימן שאינו מובהק על החמור ועל האוכף יש טב"ע או סימן מובהק דה"ל שאלה דיחיד ולא חיישינן. אבל אי סימנין דאורי דאורייתא ל"ל דיש סימן אמצעי בחמור דא"כ לא צריך לאוכף כלל ופריך שפיר דוקא אי חיישינן לשאלה וסימנין דאורייתא. [וכ"כ במש"נ ח"ב סי' צ"ב ד"ה איברא דמ"מ] ועכ"פ בזה הדין עם מהר"ל מפראג היכא דיש סימן בגופו וט"ע בבגדים דמקרי שאלה דיחיד דיש להתיר עכ"פ:
יז) אחר שכתבתי כל זה ראיתי בתשובות מהרי"ט בחלק אה"ע (סי' כ"ה) כתב דשיעור שתצא נפשו לא שמענו ואם באנו ללמוד מבתו של נחוניא חופר שיחין היינו מ"ש לעיל (אות א') לפירש"י. אפשר דשעה לאו דוקא קאמר רק זמן מועט. וצ"ע בזה דהא במשנה (קכ"א.) ס"ל לר"מ דיכול לשהות ג' ימים במים. ועיין פירש"י במשנה דלר' יוסי פירש"י שמא יצא לאלתר אין לו הכרע כי מצינו בגיטין (דף י"ח) לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד י' ימים לא (ובדף כ"ז ע"ב) לאלתר על זמן קצר לכן אין לנו הכרע מזה לסמוך עליו. מיהו אפשר דשתי שעות ג"כ הוא על צד הזרות הנפלא אף שאינו מעשה נסים ממש. וא"כ עכ"פ רובא למיתה אפילו בשיעור מועט. אלא דלפ"ז נמצא דין דלא תצא גם במים שיש להם סוף דהא בלא שהה ב' שעות ג"כ רובא למיתה כמו בשאל"ס. והל"ל לא תצא כל ששהה זמן מועט כפי אומד שתצא נפשו ולא מצינו בפוסקים במים שיש להם סוף חילוק בין לכתחילה לדיעבד. מיהו איכא למימר דמשום הך רובא דמתים בשיעור מועט שרינן לה אפילו לכתחילה אלא מ"מ החמירו יותר במים שאל"ס כיון דאיכא למיחוש נמי למחילה של דגים שאין בה שום סכנה דהא אמרינן בש"ס מים שיל"ס ניחוש למחילה של דגים ומשני מחילה של דגים במים שיל"ס לא שכיח א"כ י"ל במים שאין להם סוף החמירו טפי כיון דאיכא למיחש נמי למחילה של דגים:
ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשתי בתשובה אחרת (לעיל סי' כ"ג א"ד) אהא דאיתא בגמרא (דף קכ"א:) תניא אמרו לו לר"מ אין מזכירין מעשה נסים ופריך מאי מעשה נסים אי דלא אכיל ולא אשתי והא כתיב וצומו עלי וכו' אלא דלא ניים וקשה דנימא דהא גופא מעשה נסים שעלה אחר שלשה ימים. ואם נימא דמ"מ ראיית ר"מ שפיר שיותר יש לתלות בטבע ממה שנתלה בנס א"כ מאי פריך אי משום דלא אכיל הא כתיב וצומו הא מהא גופי' מוכח דיכול להיות בלא אכילה כמו שמוכיח ר"מ דיכול לשהות ג' ימים.
ועפ"ז אפשר לומר דגם לר"מ פשיטא לן שאי אפשר שישהה במים ג' ימים רק שניצל ע"י איזו סיבה טבעיית שנאחז בסבך עץ או אבן כדמסיק כיפין ע"ג כיפין כו' והיה ראשו למעלה מן המים ומזה מביא ר"מ ראי' להחמיר כמו במשאל"ס שמחמירין ומפני שאירע לפעמים לר"מ ור"ע אולי קודם להם אירע ג"כ מעשים כאלה וע"ז באו לומר דאפילו שתהי' השהיה טבעיית ע"כ יש בה נס מצד אחר שהרי היה צריך להתאחז בכל כחו ואי אפשר לו לישן כי אם ישן יפול למים לכן אין להביא ראיה משם:
וכן באמת מצד הטבע זר מאד שישהה אדם תחת המים שלשה ימים אלא דרש"י פי' במשנה דר"מ ס"ל דיכול להשהות וצ"ע:
יח) ועפמ"ש אפשר ליישב תמיהת התוס' ד"ה אין מזכירין מ"נ) וכתבו התוס' תימת לר"י הא אמרינן לעיל נפל לגוב אריות אין מעידין עליו וכן מים שאל"ס ונדחקו התו'. ולפ"ז נראה דאף שבאמת ניצל מגוב אריות מקרי נס וכן כמה ענינים שנקראים נס לענין שמברכין עליו. מ"מ אינו יוצא מההיקש [הטבע] לגמרי כי עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם אם הוא כדאי לנס. רק זה נקרא נס שיוצא מן ההקש לגמרי דבנפל לגוב אריות י"ל שחסו עליו מן השמים או שגרם לו זכות שניצל מן האריות ולא סגי בלא נס זה והנס הוא כטבעיי לעושי רצונו ית'. אבל בהא דמייתי לר"מ אמרו אין מזכירין מ"נ שנס זה רחוק למאד שיהיה נס שא"צ להצלה שאם ראוי לנס אין מובן שהיה לנס לבא מיד שנפל למים שהיה אפשר מבלי שנוי טבע שאחר שבא לכלל סכנה ונפל למים יבא הנס מיד. אם היה כדאי להנצל בדרך רחוקה למאד מן הטבע כ"ש שהיה כדאי שיעלה בטרם שיצטרך שינוי טבע יותר. דידוע שאין כל חדש תחת השמש ואין משנין הטבע מן השמים במקום שאין הדבר הכרחיי וזה נקרא נס אף למי שיספיק זכותו שיהיה לו הנס בטבעיי כשצריך להנצל על ידו:
וארווח לן בזה הקושי' הנ"ל (באות י"ז) שהקשתי למה לא קאמר אהא גופא קאמרי רבנן מזכירין מ"נ משום ההצלה עצמה ומ"ש לעיל דחוק ג"כ. אבל לפמ"ש י"ל שפיר דודאי גם במים שאין להם סוף ההצלה ג"כ בנס ור"מ מייתי לי' ראי' שמצינו שעלה אחר ג' ימים. הרי משמע שאין שינוי טבע בשהיה שלשה ימים יותר מן השהיה זמן מועט אחר שכבר ירד למצולת מים ובטבע לא יוכל לעלות רק בנס ואהא קאמרי רבנן אין מזכירין מ"נ שהיה נס שא"צ להצלה וא"כ לא תילף מני'. וא"כ אי אפשר לומר שעל השהי' גופה קאמר דהא ר"מ בא ללמד על השהיה שאינו נס רחוק יותר משאילו הי' ניצל מיד וע"ז אמרו אין מזכירין מ"נ והיינו שהיה נס שא"צ להצלה דלנס הצריך להצלה ודאי חיישינן ושקיל וטרי הש"ס איזו נס שא"צ להצלה היה במעשה זה ובעי למימר דלא אכיל ושתי שהיה נס שא"צ להצלה שהיה יכול לבא הנס קודם וקדחי והכתיב כו'. אלא דלא ניים. וא"ש הכל דמייתי ראי' דזה הנס א"צ להצלה אם הי' עולה קודם ג' ימים:
יט) שוב עיינתי בק"ע (סי' רמ"ז) תשובת ר' בצלאל שכתב דעת הר"ח ורמב"ם בספינה שנשברה הם בחזקת מתים מן התורה וא"צ לשהות עליהם כדי שתצא נפשם. א"כ כ"ש באדם המוטרף במצולת מים וטרח להציל ולא יוכל לחתור אל היבשה והרי נתחזקו דברינו ביתר שאת ויתד הוא שלא חמיט:
מכל הלין טעמי נלענ"ד להתיר אשה זו להנשא ע"פ ב"ד ג' כדין הנתרת [ע"פ ע"א] ונשאת ברשות (ב"ד):