אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן כט

סימן כח

ע"ד שאלה הנ"ל, ובענין מים כמלחמה דמי בשיטת הרז"ה והרא"ש בראה התביעה.

אחר שיגעתי ומצאתי תה"ל לפתוח שערי היתר לשקוד על תקנת עגונה כאשר אנו מוזהרים מקדמונים ז"ל. נתחדש עוד ענין כאשר מועתק פה ועי"ז התחדש עוד ריעותא כאשר יראה מן ההעתק פה:

ז"ל הגבית עדות במותב תלתא וכו' בזה הלשון דיא בעלי מלחמות זענין גיזעסין על השולחן לאכול האט מען גשמיסט פון בעלי מלחמות יהודים האט איין בעל מלחמה אן גירופן זיך אין אונזר פולק איז דא בעלי מלחמות יהודים איינער איז גיוועזין פון ווענגיראווע ער האט גיזאגט אז ער האט איין מוטער אונ איין אשתו אין איין שוואגיר איין קארצערש בפראגא ער איז גיוועזן איין הולטייא ער האט גידעזענטירט האט ער געקריגן קלעפף נאך דעם האט ער ווידער גידעזענטירט האט מען עהם גיפירט צו איין יעניראל איבער איין וואסער איז ער אריין געשפרונגען אין וואסער אין האט זיך דער טרענקט האט מען עהם דער נאך געזוכט אין מען האט עהם געפונען באלד אין מען האט עהם באגראבען אצל הנהר. כל הנ"ל העיד לפנינו בעונש הנ"ל יום א' ט' מרחשון תקע"ח לפ"ק פה פראגא:

תשובה

הנה הריעותא שנתחדשה ע"י גביות עדות זה נגלית הוא לרואי השמש שהוא מבואר שראה הטביעה וחפשוהו ומצאוהו וקברוהו א"כ מורה שכל המעידין ראו הטביעה ונודע דעת הרז"ה והרא"ש בשם ר"י שסבורין דבראו הטביעה אפילו לאלתר צריך סימנין. ומה שצדדנו למעלה [קצת מזה נמצא בסי' כח א"ב] שלא לחוש שראה הטביעה. מבואר מדברי בעל מלחמה הנ"ל שעשה המעשה לעין כל ומסתמא כולם היו אצל הטביעה. ויען שכבר החילותי בכחא דהיתרא אמרתי לעיין בזה הימצא גם בזה דבר לגמור ההיתר וה' יגמור בעדי:

א) הנה כבר אמרנו לעיל שדעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א [דגם בראה הטביעה מעיד] וכן נראה דעת הריב"ש בתשובה סימן שע"ז וכן נראה דעת ריא"ז ונימוק"י. ומכל מקום ודאי צריכין אנו להוציא מדעת הרא"ש ורז"ה דודאי בשל תורה קשה להקל כנגדם וצריכים אנו לבקש צדדי היתר כאשר תשיג ידינו. ונאמר דנראה לפי דברי בעל מלחמה שהסיח איך שקפץ למים. יראה שיש לו דין מים שאל"ס דבודאי בתוך זמן החיפוש עד שחפשוהו ומצאוהו כבר היה שהות שתצא נפשו [דהא בלא שהה כדי שת"נ לא מהני מידי כמבואר ברמ"א סי' יז סל"ד]. אע"פ שבלשון הבעל מלחמה אמר מען האט איהם באלד גיפונען אין ראיה מלשון זה רק שבאותו מעמד מצאוהו ולא כדרך שאר נטבעים שפעמים משתהי כמה ימים בטרם ימצאו. גם יש לחלק דבנ"ד א"צ שהה כדי שת"נ] דניהו דבשאר נטבע יש לחוש שעלה מ"מ זה שאיבד עצמו לדעת אינו מבקש הצלה מפחד העונש שלסיבה זו איבד עצמו לדעת וא"כ יש מקום לומר שבטביעה לחוד בחזקת שהוא מת. ועוד שהרי כל תועלת השהיה עד שתצא נפשו הוא שיראו שמא יצא מרחוק לכן צדדתי בתשובה שאפשר שיהיה די להמתין עד זמן שלא יוכל הרואה לראותו [ע' לעיל סי' כב א"ז ור"ס כו ור"ס ל]. וא"כ זה שאיבד עצמו לדעת ודאי לא היה עולה במקום שיראו אותו. ולחוש שעלה במקום שלא יוכלו לראותו לזה לא מהני שהיה ולא מידי. א"כ עכ"פ יש לו דין מים שאל"ס שאין אסורה להנשא רק לכתחילה. א"כ בודאי כדאי הם כל הפוסקים שהבאתי לסמוך עליהם בחששא בעלמא ושתנשא אפילו לכתחילה. וגם נראה שבתוך הזמן שנתעסקו בקבורתו והיה בקיבוץ רבים א"כ אילו היה עולה היו רואים אותו ובודאי שהחיפוש והקבורה היה בהם שיעור כדי שתצא נפשו:

ב) עוד אני מדבר לתקנת עגונות. אשר מדי עמדי לחזור על על צדדי היתר האיר ה' עיני לבא אל העיון בדברי הרז"ה והרא"ש שהם מתמיהים למאד ומתוך ישובם יצמח לנו עוד קולא. והוא לפי מה שכתבו דבראו הטביעה אע"פ שראו ההעלאה חיישינן לבדדמי. ולכאורה יפלא למאד שאם תאמר שאף שהעלוהו מן המים ומים מצמת צמתי מ"מ יש לחוש שאין זה רק אחר והיינו משום דאמרו בדדמי. א"כ תמה על עצמך איך נאמנת לומר במלחמה קברתיו. וכמ"ש הרז"ה להדיא דאפילו היא עצמה נאמנת אם אמרה קברתיו וכ"ש ע"א. וכן נראה דעת הרא"ש שהרי הביא לשון הש"ס דרעבון גרוע ממלחמה ובעינן קברתיו משמע דכ"ש במלחמה דמהני קברתיו. והגם שאנו ממשכנין נפשנו ליישב דברי הרמב"ם [עי' לעיל סי' כח א"ג] מ"מ ודאי דעת הרא"ש כפי פשט הש"ס. וכן הטור בנו השיג על הרמב"ם דגם במלחמה נאמנת לומר קברתיו. ובודאי משמע דמת וקברתיו אינו דוקא שראתה אותו מחיים ושנדקר והמתינה עד שמת וקברתו דאפילו מצאתו מת אחר שנתפזרו אנשי המלחמה נמי בכלל מת וקברתיו הוא כל שהוא תוך שלשה ימים. וא"כ תמה על עצמך כיון דבמים כמלחמה דמי לא סמכינן אטב"ע כיון שראה הטביעה אמרינן שאומר בדדמי וזה איש אחר הי' שהיה נראה לעד שהוא בעל העגונה א"כ איך יועיל קברתיו נימא שקבר לאיש אחר הדומה לזה. וזה לא עלה על לב. והלבוש יחס סברא כזו להרמב"ם ודחה אותו הב"ש (ס"ק קנ) וגם הלבוש לא תלה [הטעם] רק מתוך שבהולה לברוח אבל לומר שאם מצאתו [אחר שנתפזרו אנשי המלחמה] מת במלחמה שלא תהא נאמנת עליו זה לא עלה על לב אדם מעולם. וא"כ יפלא מאד דעת המאור והרא"ש איך חיישו להך שיטעה באדם אחר דא"כ גם במלחמה איך נאמנת עליו שמא נדמה על אדם אחר שמת במלחמה שהוא בעלה. וכן העד מה יועיל קברתיו הא אפילו איתא בפנינו ואמרה [ואמר] שזה היא לא סמכינן עלי' די"ל שיאמר בדדמי ובע"א במלחמה אם אמר קברתיו לכ"ע שרי ולא קיהה אדם בדבר זה מעולם והרי לדעת הרא"ש ורז"ה נחוש שמא אינו זה:

לכן נלענ"ד עפמ"ש בתשובת שאלה אחרת [עי' לעיל סי' כב א"ב ד"ה ובזו וסי' כו א"ה ד"ה אמנם] ליישב מה שהקשו התוס' על פירש"י שפי' (בדף קט"ו ע"ב) דלהכי צריך נמי סימנין משום שהמים משנים צורת הפנים. והתוס' דחו דה מיא מצמת צמתי. וכתבתי ליישב דרש"י ס"ל דודאי אם לא היה שום שינוי לא שייך בדדמי אלא דבגמרא כלפי מה שמבואר [במתני' קכ.] דאחר ג' ימים אין מעידין דחיישינן דנשתנה בגמרא (דף קכ"א) דמיא מצמת צמתי והיינו שאין משתנה כ"כ עד שלא יהיה ניכר וידומה על אחר שהוא זה. אבל פשיטא שהמים גורמים שינוי. שאם לא היה שום שינוי במים א"כ לא שייך בדדמי דלעולם לא ידומה על ראובן שהוא שמעון מבלי שיהיה השתנות בצד מה. וזהו כוונת רש"י שהמים משנים צורת הפנים אף שאין משנים כ"כ כמו שמת משתנה באויר העולם מ"מ יש בו השתנות עד שיש חשש בדדמי:

וא"כ נראה דגם הרז"ה והרא"ש לא חיישו שיאמר בדדמי על שראה הטביעה רק כששהה במים ג' ימים דביבשה אמרינן דמשתנה לכן אע"ג דמיא צמתי מ"מ יש בו שינוי קצת ואיכא למיחוש לבדדמי לאותו שראה הטביעה. אבל אם הועלה מן המים תוך ג' ימים ליכא שינוי כ"כ ולא חיישינן שיאמר בדדמי. לכן במלחמה שמסתמא מעיד תוך ג' ימים לא חיישינן לשינוי כ"כ עד שיאמר בדדמי. וכן מסתבר מכח סברא דאין סברא כלל שאם מת במים שיהי' מיד כן נשחת מאיש מראהו עד שיוחלף באחר. ועכ"פ בפחות מג' ימים אין לחוש לטעות. א"כ תו לא קשי' מה שהקשתי ממלחמה דבמלחמה מסתמא תוך ג' ימים ראתה דבכה"ג איירי לכל הפוסקים הסוברין דאין מעידין אחר ג' ימים [אפי' בראוהו שלם]:

ולפ"ז אפשר בע"א במלחמה להנך פוסקים [היינו הרז"ה והרא"ש] אפילו לר"ת דס"ל כשראוהו שלם מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים. מ"מ לפי סברת הרא"ש דבראה הטביעה אינו נאמן בלא סימנין. אפשר נמי דמי שהי' במלחמה ויודע שהי' זה במלחמה אפשר שלא יהי' נאמן אחר ג' ימים:

ג) ומעתה לפי זה בנדון דידן יש לצדד לפי מה שפסק הרא"ש גופי' [בדף קכ ע"א במתני'] להקל בספק תוך שלשה ימים דמחזיקין ליה תוך ג' ימים. אמור מעתה בנדון דידן לא שייך לתלותו שזה הנמצא היה איש אחר מאנשי המלחמה שנטבע זה ימים רבים וזה [היינו בעלה של אשה זו] עלה. דזה אינו דאין מחזיקין לנטבע רק תוך ג' ימים א"כ אפילו תמצי לומר שודאי עלה. ונמצא נחזיקו בסתם נטבע הנמצא. נחזיקו ג"כ תוך ג' ימים. א"כ אין לחוש שמא נשתנה כלל שהרי מחזיקין אותו תוך ג' ימים ובתוך ג' ימים לא חיישינן שמא נשתנה. ומה שהקשה הגאון בנודע ביהודה (בסי' כ"ח) ממעשה דדיגלת כה"ג ע"ש. כבר כתבתי בתשובת שאלה אחרת [עי' לעיל סי' כו א"ב] דלק"מ דמעשה דדיגלת הי' שראו שנטבע א' במים ולא נודע אם הי' בעלה של העגונה וחפשו אחריו ומצאוהו לאחר ה' ימים. דבכה"ג טפי איכא למיתלי בהך שראנוהו נטבע וא"צ לדחוק כמו שדחק בנ"ב. וא"כ י"ל בכה"ג גם להרא"ש שרי:

ותו איכא טעמא להתיר. עפמ"ש מהריב"ל (בח"א סי' ב) דמ"ש הרא"ש דבשני עדים לא חיישינן דאמרי בדדמי. לא שנא כשרים ל"ש פסולים לא חיישינן בשנים דאמרי בדדמי א"כ בנ"ד יש ג' בעלי מלחמות וליכא למיחש לבדדמי. מיהו לענ"ד סברא זו דחוי' הוא דבהדיא אמרינן בפ' האשה שלום (דף קט"ו.) והא נשים אפילו מאה כחד דמיין. ומכאן דייק הרא"ש (שם) דבשנים לא חיישינן דאמרו בדדמי א"כ מוכח בהדיא דדוקא בכשרים לא חיישינן דאמרי בדדמי. מיהו בהגמי"י הביא (ברפי"ג מגירושין) דבמסיח לפי תומו לא חיישינן שאומר בדדמי:

מכל הלין טעמי נ"ל להתיר אשה זו. ובתנאי שיסכים עמי אחד מן גדולי מורים מפורסמים שבדור. וה' יצילנו משגיאות ויראני מתורתו נפלאות:

אחר ימים שכתבתי ראיתי בהגמי"י (פי"ג הי"א מגירושין) הביא הירושלמי איזו מתכוין ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו שם אשה ר"ל אמר כל ששואלין אותו והוא משיב. וכתב בהגהת מיי' דבגמרא דידן משמע דר' יוחנן מחמיר ור"ל מקיל לכן צריך לפרש דר"י ס"ל אפילו אין שואלין לו אלא מזכירין לו שם האשה שמת בעלה לא הוה מסיח לפי תומו עכ"ד. משמע דלא פליגי רק דר"י ס"ל דכשמזכירין לו שם האשה הוה כאילו מסיח ע"י שאלה מאחר שנתעורר ע"י הוכרח שם האשה אבל אם הא"י מסיח לפי תומו שם האשה פלונית מת בעלה לא ימנע מהיות מסיח לפ"ת. וגם לא מקרי (טפי) מתכוין להתיר משום שמזכירין לו שם האשה. דל"ל טעמא דר"י משום נתכוין להתיר הוא. דא"כ הדר הוה לי' ר' יוחנן לקולא די"ל ששואלין ומשיב עדיף טפי דהא לא הזכירו שם האשה ואינו רק מתכוין להעיד אלא ברור דמשום הזכרת שם האשה לא מיקרי מתכוין להתיר וכ"ש כשהסיח הא"י מעצמו על האשה ואמר אשה פלונית מת בעלה דשפיר הוה מסל"ת. ולא מקרי מתכוין להעיד רק כשאומר השיא את אשתו וכמפורש בש"ס דילן. ותלי"ת שכונתי לאמת דנ"ד הוה שפיר מסל"ת [עי' לעיל סי' כח אות א ד"ה אלא]:

ה) וגם בענין קברתיו שהארכתי לעיל [שם אות ג]. ליתן טעם לדברי הרמב"ם. ראיתי אח"כ בתשובת ח"ץ (סי' צ"ה) שכתב ליתן טעם לדברי הרמב"ם דדייק מהא דאמרינן (קטו.) נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת משום דחשה כלי זיינה עליה שמניחין אותה כדי לבא עליה. וקשה ניהו דאינה יראה מפחד מות מ"מ יראה מפחד בעולה כדאמרינן (כתובות ג:) צנועות מסרי נפשייהו. ודבריו מגומגמים טובא דאי יראה מבעולה מאי מהני לזה קברתיו הא ה"ל כמו במלחמה גדולה. ומ"ש דלא חייש הרמב"ם למשקרת רק שקברה לאיש אחר ובמלחמה קטנה ליכא למיחש לזה. מלבד שהוא סברא דחוקה ורחוקה יש לסתור דבר זה מכמה טעמים. חדא דהא בס"ד (ביבמות קטו.) בעי למיפשט מהא דהחזיקה היא מלחמה בעולם מהימנא משום מ"ל לשקר וא"כ אפילו בלא קברתיו איירי כיון דטעמא משום [מיגו] ובמלחמה אע"ג דשייך בדדמי מ"מ מהני מיגו וגם למאי דמסיק אשה כלי זיינה עלי' לא הדר מזה. ועוד דמדברי הרמב"ם גופי' מוכח בהדיא לפי דבריו דאפילו בלא קברתיו נאמנת. דהא (בדין ד) בשילוח נחשים ועקרבים כתב שאינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה. ולדבריו דלא חייש הרמב"ם למשקרת א"כ באומר קברתיו נאמנת. וא"כ כשכתב (בדין ו) נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת משמע אפילו בלא קברתיו. דבשלמא אי מפרשינן דברי הרמב"ם דבמלחמה חייש למשקרת הי' אפשר לדחוק דבנפלו עלינו לסטים איירי באמרה קברתיו ומשום דכלי זיינה עלי' מהני דוקא קברתיו. אבל לפי דבריו גופי' דגם בנפלו עלינו לסטים שייך בדדמי אלא דלא חשדינן לה במשקרת א"כ אין בין זה לעישנו את הבית כלום:

ובאמת הדבר ברור דבנפלו עלינו לסטים אפילו לא אמרה קברתיו נאמנת. הגם שראיתי בחמ"ח (בסעיף י"ג) שכתב בשם מהריב"ל דאפשר דגם במלחמה קטנה בעינן קברתיו. לדידי ליכא ספיקא כלל לא מבעי' לדעת רמ"א (בסעיף נ"א) דגם במפולת נאמנת אם אמרה קברתיו א"כ הרמב"ם שכתב במפולת אינה נאמנת ובלסטים נאמנת מוכח בהדיא דאפילו בלא קברתיו נ נאמנת. ואפילו נימא דבמפולת לא מהני קברתיו מ"מ הרמב"ם שכתב (בדין ה) היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת. (ו') אמרה נפלו עלינו לסטים הוא נהרג ואני נצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג את הנשים כדי שנאמר כשם שניצלת היא כך ניצל הוא עכ"ל. ומדכתב ברעבון אינה נאמנת ובלסטים נאמנת משמע בהדיא אפילו בלא קברתיו. ולא שמענו בשום מקום שיצריך הרמב"ם קברתיו כשאומר נאמנת סתם, וגם כבר הוכחנו כן מלשון הש"ס דבעי למיפשט החזיקה היא מלחמה נאמנת וכיון דטעמא משום מיגו ודאי א"צ קברתיו דהא מהימני במיגו:

ועוד יש לסתור דברי הח"ץ לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו דבדבר לא שייך סברתו ובדבר מהני קברתיו א"כ ממנפ"ש אי גרס ברמב"ם כגירסת הר"ן דגרס בדבר אינה נאמנת וא"כ לדידי' היינו בלא קברתיו א"כ מוכח בהדיא דבלסטים שכתב הרמב"ם דנאמנת היינו אפילו בלא קברתיו. ואי גרס נאמנת כמו שהוא הגירסא לפנינו א"כ משמע נמי כיון דבחדא בבי נקט להו גם בלסטים א"צ קברתיו וזה ברור. ובלא"ה הרי רוב פוסקים חולקים על הרמב"ם וס"ל דגם במלחמה מהני קברתיו א"כ ממילא דנפלו עלינו לסטים דעדיף ממלחמה א"צ קברתיו. ומילתא דפשיטא הוא בעיני שלא להצריך קברתיו בנפלו עלינו לסטים וכפשט הטור והש"ע ואין לי בזה שום פקפוק. ומ"ש בשם מהר"ם לובלין (סי' ו') דמצריך גם במלחמה קטנה קברתיו. לא מצאתי רק שצידד אם חזרת המלחמה דמיא למלחמה:

גם מה שהוקשה לח"ץ הא דקאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו במלחמה אי אמרה מת על מטתו נאמנת ואילו ברעבון עד דאמרה מת וקברתיו. וקשה אפילו יהיה רעבון שוה עם מלחמה ממנפ"ש אי אמרה מת ברעב לא מהימנא ואי אמרה מת שלא ברעב למה לא תהא נאמנת לשיטת הרשב"א דלא חיישינן דמשקרא ודחק לתרץ לשיטת הרמב"ם. ובאמת לשיטת הרמב"ם דחוק יותר דהא רעבון עדיף ממלחמה לענין קברתיו:

אלא נראה דהחילוקים דמעיקרא בעי [רבא ביבמות קי"ד:] למימר רעבון אינו כמלחמה ואי אמרה מת בעלי ברעב נמי נאמנת. ולבתר כי שמע דאמרה מר נמי ידע דכה"ג לא חיי משמע שלא ראתה כלל שמת אלא שסמכה על מה שלא נשאר לו במה להחיות נפשו והניחתו חי הדר אמר רעבון כמלחמה. ואי אמרה מת בעלי ברעב י"ל שהניחתו חי ונדמה לה שלא יחי' ובשעה שבאה לב"ד כבר מת הוא. אבל אי אמרה לא הלכתי ממנו עד שמת נאמנת ולא חיישינן שמא נתעלף ברעב ונדמה לה שמת ואח"כ חזר לישוב דעתו ע"י עצמו או ע"י מי שהשתדל להבראתו. רק כיון שאמרה שמת ולא נותרה בו נשמה עוד לא חיישינן שנתעלף. כמו בלא מלחמה אם אמרה שמת בעלה דלא חיישינן שנתעלף. והדר אמר שגרוע ממלחמה דאפילו אמרה הניחתו מת כיון שסיבת המיתה מכח רעב יש לחוש שנתעלף ושמא חזר לאיתנו ע"י מי שנתן לו להשיב נפשו ולפי שהוא שנת רעבון נדמה לה שלא ימצא מי שיתן לו להשיב נפשו אחר שכבר הגיע לשערי מות לכך אומרת שבודאי מת. משא"כ האינו שנת רעבון היא גופא מדייקא פן נחלש או נתעלף ומבקשת להשיב נפשו שמצוי דברים משיבים את הנפש ואינה אומרת שמת אלא אחר שכבר נתברר לה שמת בודאי:

אלא דלענ"ד יה מקום עיון במה שסתמו הפוסקים דבמלחמה קטנה נאמנת משים דאשה כלי זיינ' עלי'. דהא בגמרא (קטו.) בעי למיפשט מהא דנפלו עלינו לסטים דהחזיקה היא מלחמה נאמנת א"כ ע"כ איירי בלא הוחזק מלחמה קטנה אבל בהוחזקה גם במלחמה קטנה אינה נאמנת. והשתא דדחי אשה כלי זיינ' עליה לפי טעם [זה] אפילו בהוחזקה מלחמה קטנה נאמנת. וא"כ אם הוחזקה מלחמה קטנה יש לחוש שמא הברייתא דנפלו עלינו לסטים איירי בלא הוחזקה ומשום דלא הוחזקה הוא [דנאמנת. כיון דהאיבעיא בהחזיקה היא מלחמה לא איפשטא ולהרמב"ם וש"ע סעיף מ"ט א"נ ל"ת]. אבל בהוחזקה אפילו במלחמה קטנה אינה נאמנת:

וי"ל לזה דבס"ד דלא ידע סברא דאשה כלי זיינה עלי' שפיר י"ל משום דלא הוחזקה הוא. משא"כ למאי דמסיק סברא דאשה כלי זיינה עלי' וזהו סברא אלימא כדאיתא במס' ע"ג (כה:) א"כ ל"ל מטעמא דלא הוחזקה מלחמה דא"כ לאשמעינן רבותא טפי אפי' במלחמה גדולה בהחזיקה היא נאמנת. אע"כ במלחמה קטנה אפילו הוחזקה נאמנת. כללא דנקטינן מיהו דבמלחמה קטנה אפילו אינה אומרת קברתיו נאמנת:

ומה שהוקשה לו להח"ץ דמ"מ איכא צנועות דמסרן נפשייהו וא"כ אינה ממתנת. י"ל דצנועות לא אמרי בדדמי דהא משמע בכתובות (דף ג' ע"ב) דצנועות מחמירות ומעגנא ויתבא אפילו שלא מן הדין רק שחששו שמא אינה צנועה וכה"ג כתבו התוס' כתובות (דף כ"ו סוף ע"ב):

ו) והסכים להתרה הנ"ל הגאון המפורסם הגביר מוה' זלמן מרגליות מבראד. ובתשובתו האריך אלי כתוב וכבר נכללו רוב הסברות בדברי תשובתי רק באתי לדבר שנתחדש:

הנה מה שהוקשה לכ"ת דברי הרמב"ן במלחמות גבי ע"א במלחמה דס"ל להרי"ף דנפשטה הבעי' מהך דדיגלת דע"א במלחמה נאמן והיינו משום מילתא דעבידא לגלוי' ושפיר מהימן במלחמה אלא מיהו בקטטה כיון דאפילו לדעת משקרא חיישינן שמא שכרתו אע"ג דמנפשי' לא עביד דמשקר היכא דאיכא למיחש חיישינן דהא שכיחי פרוצים ע"ש. וקשה הא מ"מ צדדי האיבעי' שבש"ס דאי טעמא משום עבל"ג גם בקטטה מהימן וא"כ אמאי כתב הרי"ף דבעי' דקטטה לא איפשטא:

הנה ודאי דברי הרמב"ן קשים להולמן על דברי הרי"ף שכתב דמלחמה איפשט' וקטטה לא איפשטא. אלא דלענ"ד בלא"ה דברי הרמב"ן צריכין ביאור וקם להו בדרבה מני' דקשי' טובא מה שנראה מדברי הרמב"ן דטעמא. דעבידא לגלוי' עיקר וסמיך לה מהא דאמרינן ר"ה (דף כב:) דבמילתא דעבל"ג מהימן. א"כ תמה על עצמך האיך יפרנס הסוגי' (פז:) דשקיל וטרי בנאמנות ע"א למה יהי' נאמן ואין זכר לטעם עבדי לגלוי' אפילו על צד הדמיון רק שקיל וערי באיתחזק איסורא אי מהימן ע"א ואמאי לא מפרש משום עבידא לגלוי'. ועוד דלשון הש"ס משמע דפשיט לי' דהוה עבל"ג דקאמר טעמא דע"א משום דעל"ג לא משקרא ה"נ לא משקרא משמע דפשיט לי' דעל"ג א"כ מאי שקיל וטרי בנאמנות ע"א. ומזה הטעם נראה דכתבו התוס' יבמות (דף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א) דפשיט להו דנאמנות ע"א משום דייקא כמו שכתבו בלשון התוס' שם:

לכן נראה ברור בכוונת הרמב"ן דטעמא דעל"ג לא מהני בדבר שצריך עדות גמורה בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון ולא מהני מה שעביד לגלוי' ובממון לא מצינו נאמנות בעבידא לגלוי' בלא עדים כשרים. (עיין כתובות דף כ"ב ואם אמר פרעתיך אף דעביד לגלוי' ובקידושין (דף י"ב ע"ב) גבי הא איכא סהדי באדית אמרינן עדים בצד אסתן ותאסר הרי אפילו לאיסור ובאיסור א"א לא חיישינן למה שאינו בפנינו):

אלא דיש הפרש היכא שצריך עדים הנה אפילו מאה עדים בדבר ונמצא א' קרוב או פסול עדות כולם בטילה אף שאנו דנין האמת מצד הענין אין בנו כח לדון כי אם ע"פ עדים כשרים וכמשפט התורה. א"כ מן התורה אפילו נמצאו מאה עדים שמת הבעל ונמצא א' מהם קרוב מוקמינן לה בחזקת אשת איש שאין בנו כח לדון מצד האומד אמיתות הענין. לכן טעמא דגלוי' מילתא לא מהני שיהי' נאמן מן התורה. אבל אחר שראו חכמים להקל משום עיגונא וסמכו על דיוקא שנדון מצד אמיתות הענין כי המות יפריד האישות והתירו כל שנראין הדברים אמתים מצד הענין. א"כ יש לדון גם על א' שיהי' נאמן מצד אמיתות הענין כיון שהיא עצמה נמי נאמנת מצד זה שמתוך חומר כו' אינה נחשדת אצלינו לשקר. כמו כן י"ל שע"א אין חשוד לשקר בעל"ג:

והשתא שפיר מבעי' לי' בש"ס מאחר דנאמנות ע"א הוא שלא כמשפט התורה דאף דעביד לגלוי' לא מהני בדבר שבערוה א"כ י"ל שלא סמכו על הא דעל"ג לחוד רק ע"י צירוף דיוקא דידה מאחר שאינו כפי חוקי התורה רק קולא משום מגונח י"ל היכא דלא דייקא אוקמה אדאורייתא או דילמא דסגי בעביד לגלוי' לחוד:

ומעתה לא נפלאת הוא ולא רחוקה להבין, אמרי קדוש הרמב"ן. והוא דבודאי הא דאין ע"א נאמן במילתא דלא על"ג אע"ג דאין אדם חוטא ולא לו ע"כ הטעם כמ"ש בתשובה [עי' לעיל סי' כ"ב אות ב'] דכיון שאין לו נאמנות חושדין אותו שמשקר לאיזה הנאה וקיבול פרס. שכך חק התורה שלא להאמין לע"א וע"כ משום חשד הוא שאילו הוה קים לן שאומר אמת היה ראוי להאמינו. והשתא מבואר נגלה הוא שאחר שאנו אומרין להאמין מכח מילתא דעל"ג א"כ אפילו ע"י קיבול פרס אין חושדין שישקר באמונתו. אלא מיהת הש"ס שתופס שם הספק בבעי' דקטטה לחיקו וכתב הרמב"ן שיש דברים שפשיטותן יוצא ממקום אחר. א"כ ע"כ יש חילוקי סברות במה שבמקומו לא היה לבעל הש"ס פסוקה סברא זו ובמקום אחר פסוק לו סברא זו שאין בה ספק. וא"כ י"ל דודאי הך בעל הבעי' שצידד דאי [משום] מילתא דעל"ג נאמן העד גם בקטטה היינו משום דכי היכי דלא חשדינן לי' בסתמא [במדעל"ג] למשקר לאיזה הנאה גם כאן לא נחשדי' אע"פ שהוחזקה להדר אשיקרא אלא דכיון דהש"ס פסוק לה בתיקו משמע דלא איפשטא. אע"ג דנקט סתמא דש"ס האיבעי' במלחמה להקל. ע"כ אחר שזה נסתם בתיקו ע"כ מסדר הש"ס מחלק ביניהם דאע"ג דלא ניחוש במילתא דעל"ג שישקר לקיבול פרס י"ל דוקא בלא הוחזקה מהדרת אשקרי אבל מהדרת לא קים לי' להש"ס להקל בכה"ג ואין לך אלא המפורש בש"ש:

ז) ועוד אני מדבר ובא לחזק יסודות ההיתר דלא שייך קטטה רק בהוחזקה משקרת וכהלכתא וכטעמא של הרמב"ם (רפי"ג מגירושין) שחוששין ששכרתו אף שהי' תמוה בעיני הגדולים כבר בררנו בתשובה (סי' כ"ח א"ה) טעמו ונימוקו עמו. ועוד נגלה לן טעמו טעם לשבח כפי פשט הש"ס והוא דבתחלה בעי למימר (בסוגיין קטז.) שאמרה גרשתני ופריך להימנה מדר' המנונא. וקשה (א) נוקמא שאמרה גרשני שלא בפניו וכאשר בא בעלה שלא תוכל להעיז ע"כ הודית ששקר ענתה בנפשה. (ב) תו קשי' למ"ש התו' (ד"ה ולהימנה) דבתובעת כתובה אין נאמנת נוקמה בתובעת כתובה [הגם] שמלשון התו' יבמות משמע דאנשואין מיהא נאמנת מיהו בס"פ הכותב (פ"ט. ד"ה מיגו) לא משמע כך בתו' וגם ברא"ש משמע שאינה נאמנת. (ג) ותו קשי' לוקמה שאמרה גרשתני ביום פלוני ואשתכח שיקרא והיינו שהיתה מוכחשת שלא היתה שם באותו יום. ואף דיש לדחות דחדא מינייהו נקט מ"מ לפ"מ שיבורר מדברינו שיש הפרש וחילוק סברא נכונה ביניהם א"כ היה צריך הש"ס להשמר שלא נטעה שתלוי דוקא בסברא זו:

אלא נראה דקושטא דמילתא ס"ל לש"ס דאף דהיתה משקרת להפקיע עצמו ממנו לא היינו מחזיקין אותה לשקר בנפשה להנשא לאיש אחר באיסור א"א הגם שראיתי למעכ"ת דמקהי אקהייתא בדברי התו' שכתבו דבקטטה איכא דיוקא זוטא ותמה כ"ת הא רוצית להשמט ממנו. ובעניותי אינני רואה מקום תמי' דבשביל שאמרה גרשתני ורוצה לצאת מתוך שעבודו לא יחויב שחפצה להנשא לאחר באיסור א"א דשמא מבקשת למיתב ארמלות חיות או שמתוך כך אחר שהוא רואה שמפקעת עצמה ממנו יתן לה גט ברצון. או דמ"מ חוששת למורא הבריות וכדי ביזיון שתצא באיסור א"א ושפיר שייך בה דיוקא עכ"פ כי עביד איניש דגזים ולא עביד. ותדע לך אטו תפסל לשבועה בשביל שאמרה גרשתני בפני פו"פ. דמ"מ אכתי לא עבדה איסורא ולא איתרע חזקת כשרות דידה לחשבה לזונה בשביל דיבור זה. דאל"כ מיד שאמרה גרשתני ואשתכח שקרא איך תיתיב תחת בעלה הרי חשודה. אף דבזה יש דקדוק בלא"ה כתבתי בתשובה אחרת אשה שזנתה ברצון באיסור א"ח איך תנשא לאיש הא כבר חשודה על הזמת ויש לחוש שתזנה גם תחת השני ואפי' תימא דבזנות מירתתא מ"מ איך נאמנת על ספירת ימי נדה הא קיי"ל חשוד על חמור חשוד על הקל ואין כאן מקומו. וגם בעוברת על דת ומשמשתו נדה איך תנסב לגבר אוחרן ואין להאריך כאן בזה. עכ"פ לא פשיט לן זה. רק דרש"י (קט"ז. ד"ה דמשקרא) פי' דמשקרא מתכונת לאסור [וי"ל] היינו חששא בעלמא אבל לא לאחזוקי:

ונשוב למה שהוחלנו שכפי הנראה דברי הש"ס באו בדיקדוק דדוקא בכה"ג דהיה שיקרא טובי דאמרה גרשתני בפני פו"פ ושאילנא להו. והוא דודאי לאו בשופטני עסקינן מאחר שנאמנת לומר גרשתני למה לה לעשות תוספת המביא לידי גרעון לומר בפני פו"פ וע"כ לומר דחושבת שלא תהא נאמנת בלא עדים א"כ מאי אהני לרמאה ברמיותה שתאמר בפני פלוני והרי יבורר שקרותה ותהיה לבוז. אלא ברור שמתוך שהיא תולה עצמה בפלוני ופלוני זה עצמה ראי' ששכרתן במעות או בדברים שיעידו לה והם הבטיחוה על כך כעובדא דמייתי בר"ה פ' אין מכירין (כב:) שחששו שמא תבא לאדם שאינו הגון ותפקיע עצמה שלא כדת. מעתה נראה עיקר החשש בקטטה שנחשדת לאהדורי אסהדי שקרי אבל בשביל שקר אחר לא נחשדת עדיין שלא תחוש לחומר שבסוף:

מעתה נתחזקו דברי הרמב"ם ויסודתו בהררי קודש בעומק סוגית הש"ס. שעיקר החשש ששכרה העדים. ואפילו למאן דמפרש דאמרה בדדמי היינו שגם היא לא נחשדה לעשות שקר בנפשה בדבר שיבורר אבל מ"מ הריעותא בשביל שחשודה לשכור עדים לכן יש לחושדה והיינו דמיבעי' לן בע"א בקטטה אחר שהוחזקה לאהדורי אשיקרא יש לחוש ששכרתו וכדברי הרמב"ם משה אמת ותורתו אמת:

ח) ואולם במה שהעיר כ"ת ליישב דברי הרי"ף דבעי' דע"א במלחמה פשוט לו ובע"א בקטטה לא אופשיט לי'. ומעכ"ת כ' לחלק דשם י"ל דלא סני' לי' וגם לטעם דייקא מותרת אלא דדחיק לי' שאין זה מפורש בצד הבעי'. באמת י"ל בפשיטות חדא כפי מה שכתבתי בתשובתי (סי' כ"ח א"ד) בדעת הרמב"ם דחשש מלחמה מדרבנן ולכן פסק שלא תצא. א"כ י"ל דהרי"ף ס"ל דמדיגלת לא מוכח דבודאי טעמא משום על"ג רק דהש"ס תופס הספק להקל בזה כיון דאין חשש דאורייתא אבל בקטטה מספיקא לא מצא להקל דשמא חששא דאורייתא היא. גם י"ל לפי גירסת הרי"ף דמיסני סניא לי' י"ל דודאי קים לי' להש"ס אי קים לן טעמא משום דייקא לא היינו יכולין להתיר דיש לחוש לספק דסניא לי' אבל אחר שנוסף גם ספיקא דשמא משום על"ג הוא תופס הש"ס להקל בשני צדדין דשמא משום על"ג ושמא לא סני' לי' אבל בקטטה דודאי סני' לי' אין כאן רק צד א' שמא משום על"ג ובצד א' אין תופסין להקל ואין לך אלא המפורש בש"ס ולק"מ קושית רשב"א על הרי"ף:

גם הלום ראה ראיתי לכת"ר שהתעורר בדיוק על דברי הרמב"ם בחיבורו (בפי"ג מגירושין דין ב') שנתן טעם למלחמה שמא תסמוך על דברים שרובן למיתה כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצעתן וכו'. והוא טעמא קמא דרבא והאריך כ"ת למה פסק כטעמא קמא דרבא ולא כאת"ל. ובעניותי לא כן אנכי עמדי שאין חילוק לשונות באת"ל. כי צדקו שניהם יחדיו ליתן טעם כמין חומר. בחומר בקודש דברי קדשן של חכמי המשנה למה החמירו במלחמה. ונקט רבא כל מה דאיכא למיחש דאפשר דאמרה כל הני דאיקטל כו' ואפילו לא היה לנו לחוש לזה לחוד כיון דשלום בינו לבינה מ"מ אפשר שיהיה האומד בדרך זה ובאמת יש לחוש לשניהם שיהיה או מצד זה או מצד זה והרי החשש קרוב ביותר. והך את"ל הוא כעין הך את"ל ר"פ המפקיד (לד.) מי יימר דמיגנבא ואת"ל וכו' ובפ' כירה (דף מ"ו:) מי יימר דנפל ואת"ל כו' אבל לא שיכחשו זה את זה רק לפי ענין המאורע הם נדרשים:

ומה שתפס הרמב"ם בחיבורו תחילת דברי רבא. יראה דאגב אורחא אסברא לן בדדמי והאיר עינינו בדברי רבא שתמוהים לפי הנראה דאיך שייך לומר שגוזרת עליו המיתה משום כל הני דאיקטל איהו פליט שא"כ ע"כ לומר שלא נשאר שום א' מאנשי המלחמה וזה נגד המוחש שהרבה נמלטין. לכן אסברא לה הרמב"ם שדנה כן לפי ענין המאורע שהיה בעלה באמצען. אבל באמת אין נ"מ לדינא כלל בין חשש זה לחשש זה:

ואם לא יתפייס כת"ר בכך שהרמב"ם בחיבורו הוא פוסק ולא מפרש. נוכל לומר כי מחכמת לשונו ניכר שאפילו באומרת קברתיו דלשיקרא נמי חיישינן. ומזה החשש מצא און לו דחיישינן להך שיקרא. והוא דרבא משמע דאיכא למימר הך טעמא כל הני דאיקטל איהו פליט והיינו ע"כ שדנה כן לפי ענין המאורע. והשתא איך הספיק לו הך טעמא דא"כ אם אמרה שבעלה היה בראש אנשי המלחמה או בסופן א"כ אין שייך אומד זה כל הני דאיקטיל שהרי רבים נמלטים. ואין לחוש (שהיה) [רק באם הי'] באמצע המוכים והשתא כשאמרה שמיד שירד למלחמה נספה והשיגו חץ הראשון דלא שייך הך סברא תהא נאמנת. אע"כ כשנדמה לה שמת שקורי נמי משקרא. א"כ מראש דבריו ניכר שסוף דבריו אמת בבבא שסמך לה דאפילו אומרת קברתיו אינה נאמנת:

ואינו רחוק לומר לפ"ז שכלל הרמב"ם בצחות לשונו במ"ש על דברים שרובן למיתה נכללו ג"כ סוף דברי רבא זימנין דמחו לי' בגירא כו' אלא שהוסיף לומר כגון זו [היינו טעמא קמא בכל הני דאיקטול וכפירושו כגון שנהרגו וכו' ותקשי כהנ"ל באם אמרה שהשיגו חץ הראשון הכי נאמינה. ובע"כ] שומעין ממנו שאין סומכין על אמירתה שהמעשה (לא) כן היה. דבכה"ג יש לחוש לשיקרא ג"כ. ומינה נשמע דאפילו אומרת קברתיו אינה נאמנת:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה