משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן כח
בענין מסלפ"ת, ובענין טעמא רקטטה. שאלה
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הר"ר צבי בהר"ר יוסף חייט להעיד בתורת עדות ובעונש באם לא יגיד ונשא עונו בזה הלשון אז בייא אונז איז גישטאנן אויף קוואטיר איין שערזאנד האט ער מיר גיגעבן ארבייט צומאכין האט ער מיך גיפרעגט ווי איך הייס האב איך עהם גיזאגט הירש. האט דער שערזאנד מיר גיזאגט אז אין אונזר פולק האט אויך גידינט איין יהודי אין האט אויך גיהייסין הירש זוסמאן אין ער איז גיוועזין איין שעלמי האב איך עהם גיפרעגט וויא ער האט אויש גיזעהין האט ער מיר גיזאגט אז ער איז גיוועזין איין קליינער פערשוין אין שערות שחורות של הראש ובזקן, אין טריב אויף דיא אויגין, האב איך עהם גיפרעגט וויא לאנג האט ער גידינט בייא אייך האט ער גיזאגט ניט לאנג ווארים ער איז איין מאהל אנטלאפען האט מען איהם גיחאפט האב איך עהם גיגעבין הינדערט שטעקינס דער נאך איז ער ווידער גיוועזין אין דער דינסט עטליכע צייטין אין איז ווידער אוועק גילאפען, אין האט זיך דער טרענקט, אין איין וואסער וואש עש גייט בייא ק"ק קאליועריע, האבין מיר עהם גיפינען אין דער מאנדיר האבין מיר דיא מאנדיר פון עהם אפ גיניממען אין האבין עהם חיבר גיוועזין אין דעם בגד הנקרא שפאנציר, כ"ז העיד הר"ר צבי הנ"ל:
שוב בא לפנינו הר"ר יוסף בהר"ר ישעיה והעיד בתורת עדות ובעונש כנ"ל בזה הלשון אז איין איש חיל וואש בייא אינז שטייט אויף דער קוואטיר וויא ער איז צו אינז אריין גיקומען בלילה לבית האט דער איש חיל גיפרעגט וויא קען איך קריגען דאש ווייביל וואש האט איין רייכען ברודער ער איז איין קארצערש אין הייסט פישל אין איהר מוטער איז איין הייבין אין פראגא, האב איך עהם גיפרעגט לענין מאי פרעגסטו האט ער גיזאגט אז ער ווייש אז בייא אים איז גיוועזין אין דינסט איין שניידער פאר איין בעל מלחמה ער האט גיהייסען הירש אין ער איז גיוועזין איין מאגירער מענטש אין איין שווארציר איז ער דער טרינקען גיווארין אין מארייע פאליע אין איין וואסער, אין איך בין דער בייא גיוועזין אז מען האט עהם ארויש גינוממען פון וואסר אין מען האט עהם קובר גיוועזין אצל המים תיכף. כ"ז העיד הר"ר יוסף הנ"ל:
שוב בא לפנינו הר"ר יונה בהר"ר אשר והעיד בתורת עדות ובעונש כנ"ל בזה הלשון אז ר' פישל בהר"ר טודריס האט מיך גיבעטין אז איך זאל חוקר ודורש זיין בין איך גגאנגען אצל הוואך מייסטער ער זאל נאך זעהין אין זיינע ביכער וויא דער הירש איז פאר שריבען אין זיינע ביכער, האט ער נאך גיזוכט, בתוך כך האט זיך אן גירופען איין שערזאנד בזה הלשון שוטה איך בין אליין דער בייא גיוועזין אז דער הירש וואש אין דיא ביכער שטייט פאר שריבען איז דער טרינקען גיווארען אין א"י כפרים האבין עהם גיפינען אין האבין עהם דיא מאנדיר אראפף גינוממען אין האבין עהם קובר גיוועזין אין שפאנציר. האב איך עהם גיפרעגט פאר וואס האט מען עהם ניט אפף גיגעבין צי יהודים האט ער גיזאגט ער האט זיך שוין לאנג כופר גיוועזין נאך דעם האט דער וואך מיינסטער נאך גיזוכט אין דיא ביכער אין ג' יהודים כשרים מפה האבין גיליינט אין ג' ביכער הנקראים קאנטראליע קראלעווסקי בזה הלשון מארעק הורשעק זוסמאן ראדעם פין ווענגיראב אחד מבעלי מלחמות כ"ז העיד הר"ר יונה הנ"ל בח"ע ובעונש כלל:
שוב בא לפנינו הר"ר יהודא צבי בהר"ר אלי' והעיד בתורת עדות ובעונש באם לא יגיד ונשא עונו בזה הלשון אז איך האב גיליינט אין דיא ביכער פון וואך מיינסטער אין עש שטייט אז הירש זוסמאן איז צו גישטאנען לבעלי מלחמות בשנת למספרם ראדעם פון ווענגיראב כ"ז העיד בעונש כנ"ל:
שוב בא לפנינו מוה' בנימין במהו' אברהם והעיד לפנינו שקרא בתוך הביכער כנ"ל. כל הנ"ל העידו לפנינו בתורת עדות ובעונש כנ"ל. ולראיה באנו עה"ח היום יום ג' כ"ז תשרי תקע"ח לפ"ק פה פראגא. העגונה כבר ישבה שבע שנים עגונה ונשאלתי כעת על עדות הנ"ל אם יספיקו להתירה לעלמא:
תשובה
נשית ידינו על כל הפרטים מעדות הנ"ל וכל מה שיש לפקפק ולישא וליתן בהם כיד ה' הטובה עלינו. והוא ית' יאיר עינינו במאור תורתו. ומשגיאה יצילנו ואל תצל מפינו דבר אמת עד מאד כי לך יחלנו. יהי נועם ה' עלינו ונפלאות מתורתו יראינו:
א) והנה אומר כי עדות הראשון שהגיד השירזאנד עם שבודאי הוא מסיח לפי תומו מ"מ לא הוזכר רק שמו ושם אביו ולא שם עירו. וכבר נודע דעת כל הפוסקים שאין מתירין בשמו ושם אביו לחוד וכמבואר ברמ"א (סי' י"ז סי"ח) דבלא שם עירו אין מתירין ועי' בחמ"ח שם. וא"כ יש לחוש שמא אחר הוא שהיה בעל מלחמה אשר קרהו המקרים הנ"ל ולא זכו בעל העגונה שאנו דנין עליה. מיהו אם ידוע שבעל העגונה ששמו כנ"ל היה בין אנשי המלחמה של אותו פולק שפיר יש לסמוך על זה שהוא זה. מאחר שלא הוחזקו בפולק שני שמות כאלו לא גרע מאילו הזכיר (שם עירו) [שמו ושם אביו] ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דלא חיישינן לאחר. ודמי להאי דאיתא ביבמות (דף קט"ו ע"ב) ביצחק ריש גלותא דאזיל מקורטבה לאספמיא ושכיב דלא חיישינן לתרי יצחק וכתבו התוס' (ד"ה יצחק) אע"ג דשכיחא שיירתא כיון שלא הוחזקו. וא"כ כיון שבפולק זה לא הוחזק הירש זוסמאן שהוא בלשונם בן זוסמאן והוה שמו ושם אביו ולא הוחזקו. בפרט בעלי מלחמות יהודים לא שכיח כ"כ. וא"כ היתה עדותו מספקת לענין שיהיה מל"ת [ולקמן (אות ב') יתבאר מענין ריעותא דטביעה] שהרי לא שאלו לו הישראל רק הוא סיפר מעצמו. ועל הסימנין שאמר אין בם כדי סמיכה דהוה כמו ארוך וגוץ. מ"מ מה שאמר טריבע אויגן אפשר שיהיה קצת סימן אמצעי:
אמנם בעדות של הר' יוסף שאמר דאס ווייביל וואס האט איין רייכען ברודער איין קארצרס אונ דיא מוטער איז איין הייבאם אין פראגא. זה ודאי הוה כמו שמו ושם אביו ושם עירו שהרי הזכיר שם אחיה ושם אמו ושם (עירו) [עירה] א"כ אף שלא הזכיר רק שם של בעל העגונה לבדו מ"מ פשיטא שהרי כמזכיר שהיה בעלה של האשה שיש לה אח ואם בפראגא א"כ בודאי עדותו על בעל העגונה שזהו שנטבע במים. ואין לחוש שמא כיון לאדם אחר ששמו הירש והיה לו איזה הכירות עם אשה העגונה וע"ז הוא שמסיח לפי תומו. שהרי האשה אינה יודעת מאיש אחר ששמו הירש והיה חייט שהיה לו כ"כ הכירות עמה עד שיבקש הא"י לבשר לה קורותיו. ומסתמא ודאי לאשת האיש הנ"ל נתכוין להסיח שמת בעלה. וכן משמע בגמרא (דף קכ"א ע"ב) דקאמר ה"ד מסיח לפי תומו כי ההוא דקאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ופירש"י מי מאנשי ביתו של חיואי שכיב חיואי. אלמא לא חיישינן שמא היה לאנשי ביתו הנאבד אז ריעו ומיודעו שנקרא חיואי אלמא לא חיישינן להכי ועיין בק"ע (סי' כ"ח מ"ו רע"ו) וכ"ש בנ"ד שהזכיר שמו ושם מלאכתו וכמסיח לאשה והאשה אינו יודעת משום אדם שהיה לו כ"כ הכירות עמה עד שיחוש דוקא לבשר האשה ולא לאחיה או שאר אנשים לכן ודאי מסיחתו ניכר שכיון לבעל האשה:
אלא שיש לפקפק דכיון שחקר על האשה דוקא משמע שמתכוין לבשר לה מיתתו ובמסיח לפי תומו אינו נאמן רק באינו מתכוין אפילו להעיד כדאיתא בגמרא שם (דף קכ"א ע"ב). וא"כ י"ל שסיבת חקרו על האשה דוקא משום שנתכוון להתירה לעלמא וא"כ אין עדותו כלום. מיהו אפשר דבשביל שביקש לספר קורותיו לא מוכח שיהיה נקרא נתכוין להתיר. וכן משמע בגמרא דקאמר אמר ר"י בא לב"ד ואמר איש פלוני מת התירו את אשתו זו נתכוין להתיר מת סתם זו נתכוין לעדות. ואם איתא דאם שאל על האשה נמי מקרי מתכוין להתיר לימא בפשיטות אם שאל על האשה. אלא ודאי משום [הא] לא ימנע מהיות נקרא מסל"ת ועוד דהא כיון שאמר מאן איכא בי חיואי ופירש"י מי מאנשי ביתו של חיואי נימא דמתכוין לאשתו כדאיתא [שבת קי"ח:] לא קראתי לאשתי אשתי רק אשתי ביתי ונימא שמתכוין לאשה שתדע שמותרת להנשא. אלא ודאי לא מקרי מתכוין בשביל כך דאמרינן שאינו רוצה רק לספר דברים אף שבודאי כל א"י יודע שאין אשה בעולת בעל יכולה להנשא לגבר אוחרן אפ"ה לא אמרינן שמתכוין להתיר רק ספור דברים ופטומי מילי בעלמא כדרך שמספרין מה קרה לפלוני ופלוני. וא"כ נראה דעד השני שפיר הוה מסיח לפי תומו [ועיין לקמן סי' כ"ט א"ד]:
ועוד דאם בלא סיפר שום דבר רק (אמת) [אמר] שמת חשבינן ליה מסיח לפ"ת ולא אמרינן שאמר כדי שתהא האשה מותרת כ"ש כשסיפר דברים שאין מענין התרת האשה דלא ניחוש שבא להתיר האשה ובאמת שקרא קאמר. דא"כ ל"ל כולי האי ה"ל למימר בפשיטות שמת פלוני אלא מדסיפר מעשה שאינה מצויה כלל ודאי מוכחא מילתא דקושטא קאמר. ואין לך מסל"ת גדול מזה ורגלים לדבר דקושטא קאמר:
ותו איכא טעמא. שהרי הראשון שהוא השערזאנד ודאי מסיח לפי תומו היה ח"כ מחזקין דקושטא קאמר רק דניחש שמא היה אחר שאינו בעלה של אשה זו. א"כ השני שאמר שמקרים אלו קרו לבעל העגונה (בא זה ולימד על זה הראשון שהוא בעל העגונה) [שפיר מהימן] שהרי עכ"פ לא שיקר במקרים שהיו אצל איש מלחמה ששמו הירש והטביע עצמו וקברוהו דכ"ז נתברר ממסל"ת הראשון] ומוכח מילתא דקושטא קאמר ולא נתכוין לשקר ומדהא קושטא קאמר הא נמי [שאומר שכ"ז קרה לבעלה דאשה זו] קושטא ובא זה ולימד על הראשון שזה היה בעלה של האשה. וכה"ג מצינו פ' נושאין [יבמות צ"ח.] בת"ח שאמר דבר הלכה אחר מעשה אין שומעין לו ופריך מגר א' שנשא אשה כו' על ספסל זה ישב ר"ע ודרש שני דברים גר נושא אשת אחיו מאמו ואמר ויהי דבר ה' על יונה כו' וקאמר הכא שאני הכא דאמר מילתא אחריתא בהדה ופירש"י ומיגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא דניכרין דברי אמת שביחד קיבלן. א"כ גם כאן יש לחושבו מסיח לפ"ת [והא דמסל"ת א"נ בנתכוון להתיר זה רק ביש לחוש דכל דבריו בשקר]. ולא נאמר דידע שהיה איש אחד שהיה שמו כשם בעלה של זה ואליו קרו מקרים הללו ואומר שזה היה בעלה של זו דכולי האי ודאי לא חיישינן במסיח לפ"ת. דא"כ אין לדבר סוף ונימא שבכונה עשה עצמו מסיח לפ"ת שיאמינו לו אלא פשיטא דלא דייקינן כולי האי:
וכן בשילהי יבמות [קכב:] גבי פונדקית פירשו אע"ג דלא הוה ממש מסל"ת דאיכא רגלים לדבר דקושטא היא שהתחילה לבכות חשיב לי' מסל"ת. אף דיש ליתן כמה אמתלאות לבכייתה דשמא פן יעלילו עלי' שהרגתו וכדומה ובאמת הלך לו. א"ו לא דייקינן כולי האי. וא"כ נראה דשפיר חשיב מסל"ת:
והנה אם היהודים קראו מה שכתוב בפנקס של אנשי מלחמה אם היו קורין כל הפנקס ולא נמצא רק זה הנקרא הירש זוסמאן ראדעם פון ווענגרוב וידוע שבעלה של העגונה כך שמו ולא נמצא יותר בכל הפולק. א"כ שוב לא היה להסתפק באחר שהרי אין כאן רק א'. ועל מ"ש בפנקס שלהם יש לסמוך במידי דלא שייך דעבדי לאחזוקי וכו' כמ"ש בפ' כל הגט (כ"ח:) גבי קומנטריסין דבמילתא דלא שייכי בה מהימני. אלא דמסתמא לא קראו כל הבוכר. גם צריך חקירה כי בעדותו של ר' יונה כתוב מארעק הירש זוסמאן ובעדותו של ר' יהודה צבי אינו כתוב מארעק ואם יהיה העדות נכונה נראה דשפיר הוה מסיח לפי תומו. אח"כ נודע לי כי מארעק הוא שינוי שמו אם כן אין ריעותא מזה:
ב) יש ריעותא בעדות זה לפי שנודע דעת הרז"ה והרא"ש פ' האשה שלום והוא מן הש"ס שם (קט"ו:) דמים כמלחמה דמי ומסיק עובדא דשני ת"ח מיירי באסקינהו קמן וחזינהו לאלתר ויהבי סימנים. משמע דתרתי בעינן אפילו בחזינהו לאלתר בעינן סימנים. והרי"ף פשיט לה מההוא דדיגלת דסגי בלא סימנין. והרז"ה והרא"ש מחלקין דכשראה הטביעה אינו נאמן בלא סימנים אפילו ראוהו לאלתר. אף דרחוק לומר שאותו שהסיח ראה הטביעה דכיון שאיבד עצמו לדעת מפחד עונש אין דרך שיעשה מעשה זה במקום רואים כי אם יצילוהו יגדל ענשו כפי נימוס ודינא דמלכותא. מ"מ אפשר שאחר שחיפשו אותו ולא מצאוהו יצא הקול שנטבע וא"כ לא מהני ט"ע דידהו בלא סימנין. מיהו גם זה אינו חדא דכבר כתבתי בתשוב' [עי' לעיל סי' כ"ו אות א'] דבידע גם הרא"ש מודה דלא חיישינן לבדדמי. ועוד שהרי דעת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א ס"ל דאפילו ראה הטביעה נאמן בחזיוה בשעתי'. וכן נראה דעת הרמב"ם (פי"ג מגירושין הלכה כ"ב) שכתב בטבע במים מעידין עליו ולא חילק כלל בין מי שראה הטביעה שלא יועיל טב"ע. ובודאי בשיטת הרי"ף רבו קאי שדחה הסוגיא דס"ל דבעינן חזינהו לאלתר וגם סימנין שהרי לא הביאה הך דבעינן חזינהו לאלתר וגם סימנין. ותימא על פסקי מהרא"י שביקש לצדד שגם הרמב"ם מחלק בין ראה הטביעה שא"כ מנ"ל לדחות הסוגיא דפ' האשה שלום וה"ל להביא דבראה הטביעה בעינן נמי סימנים א"ו הרמב"ם אינו מחלק בכך. וגם מסתמא לא חיישינן שנודע הטביעה מעיקרא. ועוד שהרי בהגמי"י (רפי"ג מגירושין) כתב דבמסיח לפ"ת לא חיישינן לבדדמי. וא"כ ליכא למיחש כלל לבדדמי:
ג) ולמען תקנת עגונות אמרתי לעיין בדבר זה ונבאר תחלה דעת הרמב"ם (רפי"ג מגירושין) שנתקשו בו כל חכמי לב וכבר האריכו גאוני קשישאי הרא"ם ומהריב"ל וטרחו ליישב דבריו בענין קטטה. וז"ל הרמב"ם (רפי"ג) האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פו"פ ובאו אותן העדים והכחישוה ואח"כ הלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה. בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא שכרתו ע"כ. והקשו עליו (א) דבגמרא [קט"ז.] איכא פלוגתא בטעמא דקטטה חד אמר משום דמשקרא וחד אמר משום דטענה בדדמי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ופירשו התוס' דלמשקרא לא חיישינן אבל בדדמי חיישינן א"כ ה"ל לפסוק לחומרא. (ב) עוד הקשו על הרמב"ם שכתב הטעם בע"א בקטטה דחיישינן ששכרה אותו ותמהו איך כתב טעם שאינו בגמרא דבגמרא אמרו משום דלא דייקא. (ג) עוד הקשו על הרמב"ם שפסק (שם ה"ב) באשה שאינה נאמנת במלחמה אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו. למה אינה נאמנת באומרת קברתיו הא בגמרא (קי"ד:) אמרינן רעבון גרוע ממלחמה דאילו במלחמה כי אמרה מת על מטתו נאמנת וברעבון בעינן שתאמר קברתיו. והאריכו הרא"ם ומהריב"ל ליתן טעם לדברי הרמב"ם ובכל דבריהם אין להרמב"ם מן הש"ס הכרח לסברתם ומאין הוציא כן:
ולפענ"ד חד בחברי' מתרצא כיון דפסק הרמב"ם בקטטה אינה נאמנת משום דמשקרא א"כ ודאי אפילו אומרת קברתיו אינה נאמנת. וא"כ (ודאי) מתני' דנקט שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. הרי מפורש דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו. וכיון דבקטטה למ"ד דמשקרא פשיטא דלא מהני קברתיו א"כ ודאי משמע דגם במלחמה אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו דמסתמא תרוייהו חד דינא אית להו. ואל תשיבני דהא מ"מ לא דמיין דהא במלחמה אם אמרה מת על מטתו מהימנא ובקטטה לא מהימנא. הא לאו מילתא הוא שאין שייך בזה דומיא. דהוא הנדון ממש דבמלחמה אינה נאמנת משום המלחמה עצמה. אבל בענין קברתיו משמע ודאי דשניהם שויין:
והנה כפי זה היה אפשר לומר דלר' שימי דפירש טעמא דקטטה משום דאמרה בדדמי אבל שקורי לא משקרא א"כ באומרת קברתיו נאמנת. וא"כ דוק מיני' איפכא כיון דבקטטה דקתני אינה נאמנת איירי בלא אמרה קברתיו הה"ד במלחמה באומרת קברתיו נאמנת. והיה אפשר ליישב [ק"ו ג' הנ"ל והוא] קושית הרשב"א שהקשה מדאמר רבא רעבון גרוע ממלחמה משמע כיון דברעבון מהני קברתיו כ"ש במלחמה. ולהנ"ל ל"ק די"ל דרבא ס"ל הטעם [בקטטה] משום בדדמי וא"כ במלחמה נמי מהני קברתיו. ומה שפסק הרמב"ם כר' חנינא משום דמשקרא י"ל דס"ל כמו שפי' נ"י (ד"ה איבעיא) והריב"ש בתשובה לדעת הרי"ף דמבעיא לן ע"א במלחמה היינו באומר קברתיו ומשמע דהאשה בודאי אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו [דאם איהו מהימנא ע"א ודאי מהימן כדאיתא לעיל (צ"ג:) א"ד הא לא תיבעי לך דאפי' איהי וכו'] וכמ"ש הרא"ם ג"כ סברא זו. מיהו נראה דלמ"ש ל"ל סברא זו דלמ"ש רבא ס"ל דבמלחמה נאמנת באומרת קברתיו ורבא גופי' דחי הפשיטות דבעי למיפשט דע"א במלחמה נאמן א"כ אי אפשר לומר כמ"ש. וגם דחוק להמציא פלוגתא שלא נזכר בש"ס דפליגי בה. לכן אני רואה דברי הרא"ם בזה. דהא קשה בלא"ה למה לא אמר איכא בינייהו בין ר"ח דאמר משום דמשקרא ובין ר"ח דאמר משום בדדמי באומרת קברתיו וזה הקושי' הקשה הרשב"א ג"כ. אלא נראה דגם אי אמרה בדדמי בקטטה לא מהני קברתיו. וזה עצמו הכרח עצום לדברי הרמב"ם (דבקטטה) כיון דלכ"ע [בקטטה] לא מהני קברתיו א"כ הה"ד במלחמה דבחדא בבא נקטינהו:
וליישב הקושיא דברעבון דגרוע ממלחמה מהני קברתיו נראה דיש חילוק ביניהם והוא דודאי זה אמת שבמלחמת שאינה נאמנת אע"פ שאין חושדין אותה למשקרת בשאט נפש להתיר עצמה שלא כדת ומשום דדייקא. ה"מ בליכא חששא שתאמר בדדמי אבל במת במלחמה כיון שלפי דעתה כבר מת ולא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו ואחר שחכמים גזרו שלא להאמינה וחששו שתאמר בדדמי א"כ ע"ז חשודה לשקר ולומר קברתיו אע"פ שלא קברתו מאחר שבודאי מת לפי דעתה במלחמה וזה שקר שתחילתו אמת [ועב"ש ס"ק קמ"ו בטעם הב'] שהרי באמת היה במלחמה ומקום סכנה ומתוך שיודעת שלא האמינוה חכמים משקרא באמרה קברתיו. משא"כ במת על מטתו לא חשדינן לה לשקר גמור כי אחר שלפי דעתה במלחמה ירד ונספה אפשר שתוכחש ממה שיבורר שהי' במלחמה ביום שתאמר וכה"ג לכן האמינוה רבנן בזה. אבל ברעבון אע"ג דגרוע ממלחמה מ"מ מהימנא באומרת קברתיו. דאמרינן ממנפ"ש אם ידעה בשעה שהי' נדמה לה שמת שלא יאמינוה חכמים שיחשדוה שתאמר בדדמי א"כ בודאי לא שבקא התירא. להיות דובר שקרים מדבר צדק. דטוב לה להמתין עד שיקבר שיצא ספק מלבה לגמרי כי מי מעכב עלי' להמתין לראות דבר ברור שתהיה נתרת ע"פ האמת הברור. ואם אינה יודעת וסבורה שסגי במה [שנראה] לה בהדי פורתא דנפפיתא דשבקה לה בודאי חי' לא יחי' וסבורה שגם הב"ד יתירוה ע"פ אומד זה וכעובדא דרבא (קי"ד:) א"כ כ"ש שלא היתה אומרת קברתיו לשקר בכדי לפי דעתה. ולחוש שמא נודע לה ביני וביני ובתחלה לא ידעה וסבורה שא"צ להמתין להא לא חששו חז"ל. משא"כ במלחמה י"ל דאפילו אומרת קברתיו י"ל מתוך שיודעת שחכמים לא יאמינוה בלא קברתיו ולפי דעתה שמת בודאי א"כ בודאי חכמה לאשה בזו להוסיף קברתיו שיאמינוה חכמים. וכה"ג איתא בגמרא (דף קי"ו ע"ב) ההוא דאתי' לבי דינא דר' יהודה אמרו לה ספדי בעליך כו' ופריך אלפוה שיקרא ומשני אינהו כרבנן ס"ל אמרי דתיעבד הכי כדי דלשריי'. הרי אשר חכמים יגידו ליעצה דבר שאינו אמת. מאחר שלפי דעתם מותרת. כ"ש אשה שדעתה קלה ונוגעת בדבר שיש לחוש לשקר זה כל דהו להוסיף קברתיו. וא"כ פשיטא לי' להרמב"ם דבמלחמה לא מהני קברתיו מידי. והשתא ממילא ג"כ בקטטה למאן דאמר דאמר בדדמי פירש"י כל מקום סכנה שראתה אינה נותנת לב לומר שמא לא מת הואיל וסניא לי' לא דייקא כולי האי עכ"ל. ובודאי דבקטטה אפילו אמרה מת על מטתו אינה נאמנת דמתוך שהיא שמחה ברעתו כשיראה לה שכבר הוא מסוכן אינה חוששת עוד להמתין [ועמ"ש לקמן סי' ל"א בסופו]. וי"ל בזה דודאי גם הוא חייש לשקרא אלא דלא מסתבר לחושדה להעיד על החי שהוא מת אבל להך שיקרא שתאמר קברתיו חייש גם הוא:
וי"ל עוד סברא דבשלמא ברעבון נאמנת לומר קברתיו שכן דרך אשה להמתין עד שיבא בעלה לקבורה ולא יושלך כדומן ע"פ השדה כי כבודו הוא כבודה לקונן על בעלה. אבל במלחמה יראה היא להמתין. ובקטטה אינה חוששת בכבודו:
עכ"פ לכ"ע י"ל דבמלחמה אינה נאמנת אפילו באומרת קברתיו וכדברי הרמב"ם [ועמ"ש לקמן סי' כ"ט א"ה ע"ד החכ"צ בענין זה]. ובטלו כל הטענות עם מה שכתבתי (בענין שמצריך הרמב"ם קברתיו) [בענין שהחמיר הרמב"ם בקברתיו]:
ד) ועתה נבאר יתר דברי הרמב"ם במה שהקיל [והיא קו' א' הנ"ל] דלמה פסק כר' חנינא דטעמא משום דמשקרא דהוה לקולא דהא בארגיל הוא קטטה ר' חנינא להקל. ונדחקו הרא"ם ומהריב"ל שמפרש הנפ"מ בארגיל הוא קטטה להיפוך דלמשקרא חיישינן ולבדדמי לא חיישינן. ובאמת גוף הדבר צריך ביאור דהתוס' כתבו למ"ד דמשקרא היתה יראה כ"כ לשקר כיון דרחמא לי' ולמ"ד דאמרה בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ע"כ. וצריך ביאור כיון דהיא רחמא לי' למה אמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני. ודוחק לומר דמאן דס"ל בארגיל הוא קטטה לא מיירי בגרשתני כלל. דהא בגמרא לא אשכח קטטה בענין אחר ואי נימא דארגיל הוא קטטה א"צ לומר גרשתני א"כ מאי פריך ה"ד קטטה רבותא לאשכוחי קטטה וכי היכא דארגיל קטטה בדידי' איירי אפילו בלא אמרה גרשתני בכה"ג משכחת לה נמי בדידה. לכן צריך לפרש לדברי התוס' דלעולם איירי באמרה גרשתני אלא שמתוך שהוא גורם הקטטה ומתקוטט עמה על דבר שאינו טוב בעיניו מעשי' עי"ז אמרה מה לך להתקוטט עמי הא כבר גרשתני בפני פ' ופ':
ומ"מ לא ידעתי למה נדחקו התוס' דיראה לשקר דרחמא לי' דיש לפרש בפשיטות כיון דמאן דס"ל דמשקרא לא חייש לבדדמי וא"כ כיון שהוא המרגיל הקטטה א"כ ודאי אם תחפוץ בגירושין יגרשנה וכיון שהוא קיים מה לה לשקר שהרי בקל תשיג גט ממנו מאחר שמתקוטט עמה אלא דהיא רחמא לי' ומפייסתו בדברים אח"כ לכן לא חיישינן דמשקרא. אבל למ"ד דאמרה בדדמי יש לחוש מ"מ כיון שלפי דעתה מת באמת ואפילו אשתכח שאינו כן אינה מפסדת כ"כ מאחר שאפילו יבא מתקוטט עמה וקרוב שלא יתרצה לבא כלל לכן לא דייקא כ"כ דאפשר שלא יתברר לעולם כי לא ישוב עוד אל ארץ מולדתו מחמת שהכירה שאינו חפץ בה:
ולפענ"ד אפשר במרגיל הוא קטטה [כן פירושו] שהוא אומר גרשתיך בפני פ' ופ' ואשתכח שיקרא והיא לא הוחזקה לשקר כלל וא"כ משקרא ליכא אבל בדדמי שייך מאחר שרואית גודל שנאתו. ואין לומר מה לו לשקר הא בלא"ה נאמן לומר גרשתיך שבידו לגרשה. דהא גם באשה אילו לא אמרה גרשתני בפני פ' ופ' היתה נאמנת ומ"מ במה שהוסיפה גרעה א"כ גם בדידי' שייכא הך סברא. ולמ"ד אמרה בדדמי שייך גם בזה שהרי רואה שנאתו ואינה מדייקת כל כך. ולפ"ז נראה בעליל שפסק [הרמב"ם שפיר] כר' חנינא ומה שהקשו עליו למה פסק לקולא [היינו בארגיל הוא קטטה ואמר גרשתיך]. י"ל אי משום פשטא דשמואל [דה"ד קטטה דאמרה היא גירשתני וכו'] משמע דוקא בכה"ג ה"ל קטטה [אבל באמר הוא גירשתיך לא]. או משום דחשש דאמרה בדדמי ליכא חשש דאורייתא [וכמו שיבואר. דהנה רש"י מפרש] כל מקום סכנה שראתה וכו':
והנה כבר נודע שפסק הרמב"ם (פי"ג ה"ג) בבעי' דהחזיקה היא מלחמה בעולם דלא תנשא ואם נשאת לא תצא. והטור כתב בשם הרא"ש דאם נשאת תצא. וכבר דחקו ליתן טעם למה פסק הרמב"ם לקולא בהך בעיות וכיוצא בהם. ונראה דהרמב"ם פשיטא לי' דמה שאינה נאמנת במלחמה הוא ג"כ מדרבנן דל"ל דהך חששא חששא גמורה היא א"כ יש להבין [האיבעי' דהחזיקה מלחמה דנאמינה במיגו. בשלמא] בכל מיגו כגון בשדה זו של אביך ולקחתי' הימנו שהוא נאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר ואם יש עדים שהוא של אביו אינו נאמן לא יקשה עלינו המיגו דנימא יודע שיש עדים לכך אמר לקחתי' ממנו דעכ"פ השתא דליכא עדים נאמן שפיר ואם יביא המערער עדים באמת לא תועיל לו המיגו. אבל במלחמה אם החזיקה מלחמה בעולם איך נחשוב למיגו ומתירין. תמה על עצמך איך לא ניחוש שיבואו עדים אח"כ שהיה מלחמה כי כל מלחמה לא מראש בסתר היא ותצא מבעלה הא ודאי לאו סברא הוא [עמ"ש בזה לקמן בסוף הספר]. ולא דמי לעדים בצד אסתן ותאסר [כתובות כ"ג.] דשם אי מחזיקין הענין לאמת אמרינן מסתמא לא יבאו עדים היפוך האמת אבל כאן דבאמת יש מלחמה א"כ בקל יתברר היום או מחר שהיה מלחמה במקום ההוא ויתבטל ההיתר וזהו דבר שאינו עולה על הדעת. לכן ס"ל להרמב"ם דגם במלחמה שחששו זימנין דמחו לי' בגירא ורומחא זו אינה חששה גמורה רק להחמיר באשת איש. לכן כל שהיא החזיקה המלחמה והתירוה [והה"ד באמרה שלום בעולם והתירוה ואח"כ נודעה המלחמה ועי' בסוף הס'] לא תצא מהתירה הראשון. (אבל) [כיון] מעיקרא דדינא אין לנו לחוש שאירע הדבר שמחו לי' בגירא כו' או שתסמוך לומר כל הני דאיקטל כו' דאין לנו לחוש לזה רק לחומר אשת איש. דדרכה לדייק גם בזה או כדומה. לכן בהחזיקה היא מלחמה לפום סברא דנאמנת אפילו יבאו למחר עדים על המלחמה לא תצא. ומינה נמי דבע"א במלחמה נמי פסק שפיר (פי"ג הי"ט) דבדיעבד לא תצא [ועמ"ש בזה לעיל סי' כ"ב אות א']:
ואחר שהוכיח הרמב"ם דאפילו מת במלחמה היתה נאמנת מדינא רק שחששו להחמיר באשת איש אע"ג דבפירוש אמרה שמת במלחמה. א"כ כ"ש בהך דקטטה שנתן [ר' שימי] טעם משום דאמרה בדדמי כיון דלא מכוונה לשקר רק שאנו חוששין שמא עדותה על המיתה מצד שהיה מקום סכנה במקרה לא נודע לנו סיבתה [וכמ"ש רש"י הנ"ל]. וכיון שבאמת הי' במקום סכנה אפשר שמ"מ מת ואנו חוששין שמא מה שאמרה שמת בעלה הוא מצד שהיה במקום סכנה וכדומה פשיטא לי' שאין בזה חששא מעיקר הדין רק חומרא דומיא דמלחמה שבררנו ג"כ שאינה מעיקר הדין. וא"כ ה"ל פלוגתא בדרבנן [בחשש] רחוק. ותפס הרמב"ם כדברי המקיל כר' חנינא לכן לא הביא הך דארגיל הוא קטטה כיון דכל היותר אינו רק חשש [דרבנן]:
ה) ומה שנתחבטו הגדולים על מה שנתן הרמב"ם טעם שמא שכרתו [והיא קו' ב' הנ"ל]. הדבר ברור דס"ל להרמב"ם כמו שכתבתי בתשובה אחרת [עי' לעיל סי' כ"ב אות ב'] דהא דמיבעי' לן בטעמא אם ע"א נאמן משום מילתא דעבידא לגלוי' או משום דדייקא והכא לא דייקא. נראה ודאי דיש להאמין לע"א יותר ממנה דאין אדם חוטא ולא לו וכיון שהענין הוא אמת ראוי להתירה רק מתוך שע"א אין לו נאמנות יש לחוש שמעיד לאהבת האשה וקיבול פרס מאחר שאין לו נאמנות מן התורה. א"כ פשיטא (דאפילו) [דאם] נימא דלא דייקא ע"כ יש לעד לחשוד בדבר שקר. אלא היכא דדייקא אין חשש שמעיד לבקשת האשה או לאהבתה כיון דאיהי דייקא ואין חפץ לה להיות נתרת שלא כדין. ולקלקלה אין חשש שיתכוין דאפי' א"י קיי"ל דאין חושדין אותו שמתכוין להכשיל לישראל וכ"ש ישראל אם אין מגיע לו הנאה אין לחושדו:
וא"כ היינו ממש טעם הש"ס כיון דהיא לא דייקא יש לחוש ששכרתו והעד מעיד להנאתו. אבל אי לא חשש שמעיד להנאתו פשיטא שלא היינו חושדין לעד שיכוין להתיר א"א לעלמא שלא כדת של תורה ודברים ברורים הם תה"ל ולחנם הרעישו הגדולים. והרי גם בתו' (דף צ"ד. ד"ה כי) נזכר סברא זו שמא שכרוהו:
ומה שתמה הרשב"א אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו. דברי תימא הם שא"כ למה אינו נאמן וע"כ בדבר שאין לו נאמנות חשדינן לי':
בכאן נחסרו איזה עלין מתשובה זו