אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן כד

סימן כג

עוד להרב הנ"ל על שפקפק בהיתר [המבואר לעיל בסי' כב אות ח] סימני אמצעיים במים שאל"ס, שהוא סניף ויסוד גדול להתרת עגונות.

א) אמר הכותב הח"מ אין דרכי להאריך במשמוש ענין אחד ומה גם במקום שהמקום דחוק גם לא היה לי פנאי כ"כ כי מכתבו בא ביום ג' ולא התמהמתי להשיב בעת הפנאי כדי להתיר העגונה מכבלי עגוניה. רק דחזינא למעכ"ת שהוא מיראי הוראה ונוטה להחמיר בכל הסברות. ובאמת סברא זו. ברור דבענין מים שאל"ס שאין רק איסור לכתחלה להנשא שיש לסמוך על סי' אמצעי. הגם שהיה קשה עלינו הא דמוקי בש"ע (סי' י"ז סעיף לב) הך דשלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו דאיירי בסי' מובהק ביותר ולא אסקו לאוקמה בסי' אמצעי. עם כל זה לא נחשוד עצמינו לעורי לב כל כך אשר יהיה טעות הסברא מצוי כ"כ בידינו לדבר שנראה מושכלות ראשונות ושיקול שכל הישר. ואם י"ל אם הראשונים כבני אדם כו' הלא גם האמוראים בעצמם אמרו כן ואעפ"כ הכריעו נגד תנאים הראשונים כי מה שיש בידינו הוא ממה שכבר העמדנו דברי ראשונים על האמת והיושר ודילן דילהון הוא. ובאמת י"ל בפשיטות דהך דשלשלהו לא משמע להו שהיה בגדר טביעה ואיבוד דאולי שלשלוהו למחילה של דגים או לאיזה ענין כבר אמוראה באופן שיכול לעלות בלי סכנה כלל ולבסוף אירע שנאבד וחפשוהו אחריו ועלה בידם רגלו ולהכי מילתא דפסיקא נקטו שהי' סי' מובהק. ואחרי שאין ראי' מן הראשונים נגד דין זה. הגם כי ראיתי בדברי הריב"ש (בסי' שע"ח) שהוכיח מזה דפריך ארשב"א (בדף ק"כ ע"ב) דמקשה ומי מצית לאוקמה כרשב"א הא מדקתני סיפא כו' מן הארכובה למעלה תנשא והקשה הריב"ש דילמא מים שאל"ס דרבנן לא חייש רשב"א מפני שיכול לכוות ולחיות ומזה הוכיח דכל אין מעידין דקאמר אין כאן עדות מיתה כלל אפילו נשאת תצא. א"כ משמע דמפרש לה במשאל"ס. מ"מ לא תברא לדברי דאדרבה מזה ג"כ ראי' לדבר דאכתי לא פליט הריב"ש דאפי' יהיבנא לי' כדבריו מ"מ נוכל להקשות מאי קשיא ממים שאל"ס אמגויד וגם הנ"י בשם הריטב"א שסובר דאין מעידין עד ג' ימים אינו רק מדרבנן א"כ לא ס"ל תירוץ הריב"ש וגם הרמב"ם אינו סובר כדברי הריב"ש כמ"ש בהל' נחלות [בפ"ז ה"ג ועז"ר ח"ב ר"ס ל"א ועי' לקמן סי' כ"ו א"ד ד"ה וגם] אלא ודאי כדפרישית דהש"ס סובר בפשיטות דלא שלשלוהו למקום סכנה בים ואדרבה נוכל לומר דס"ל במים שאל"ס אפילו מן הארכובה למטה תנשא והרי דיקדוקו של הריב"ש להקל יצא ולא להחמיר וא"כ מיושב בפשיטות הא דהנימוק"י מוקי לה בסי' מובהק דלא איירי כלל במים שאל"ס ומקום סכנה. שוב עיינתי בנימוק"י עצמו דמפרש במשאל"ס מ"מ אינו מוכרח דכוונתו על ס"מ ביותר דסימנין אמצעים נמי נקראים ס"מ כדאיתא בפ' א"מ (דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"ב) הגם שכתב על ל' הרמב"ם דממנו משמע שיודעין בודאי שממנו הוא אינו מוכרח לפרשו על ס"מ ביותר דהא משמע דהרמב"ם ס"ל ס"א דאורייתא כמ"ש בהל' נחלות א"כ ודאי סגי בסי' אמצעי במשאל"ס וא"כ לא נמצא דבר זה מפורש רק המחבר ש"ע הוא שכ"כ וי"ל דמיירי אפילו בלא שהה כדפרישית (לעיל סי' כ ג' א"ד):

ב) ועוד שיש לזה מקום לפי שיטת התוס' (דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי) דאף דהכרה לא מהני לחוד בטב"ע מהני עם סימנין שאין מובהקין וכ"כ הרז"ה דבעינן הכרה וסימנין וכן הר"י והרא"ש. הרי מפורש לדידהו אף דהכרה לחודה לא מהני בראו הטביעה ואפילו נשאת לא מצינו בזה שלא תצא מ"מ מהני צירוף סימנין שאין מובהקין דע"כ שאינו מובהק קאמר דאלו ס"מ ביותר א"צ הכרה כלל בטב"ע וגם הטור כ"כ אף שהעתיק ל' הרמב"ם בהך דשלשלוהו שהעלו אבר ממנו. ואין לומר דדוקא בתלת לטיבותא מים שאל"ס וטב"ע וס"א הוא דמהני דהא ליתא דודאי הם מתירין בראו הטביעה אפילו לא השגיחו כלל לראות אם לא עלה ולא שהו כלל אצלו דבכה"ג אפילו נשאת תצא ואפ"ה מהני טב"ע וסימנין. ודוחק לומר למיזל בתר איפכא דראו הטביעה אינו בלא שהה כדי שיעור דודאי פשיטא דבכל גווני כל שראו שנפל למים ראו טביעה קרי להו ואפ"ה מהני סימנין אמצעיים ואין לך קל ביותר באיסור א"א ממים שאל"ס שאמרו בגמרא (קכא.) אם נשאת לא תצא ופשיטא דמהני עכ"פ סימן אמצעי מאחר שיש לזה שורש ע"פ דעת ר"י ורז"ה והרא"ש והטור:

ואין לדייק א"כ בהך (דדף קט"ו ע"ב) בשני ת"ח ל"ל למימר חזינהו לאלתר הא בלא"ה ה"ל משאל"ס ואם כן (בא) [מתירין] בסי' אמצעי אפילו לא חזינהו לאלתר. דהא ליתא דכבר כתבתי דשם לא ראו רק שבירת הספינה וידעו שת"ח אלו היו באים בספינה ובכה"ג ודאי אפילו נשאת תצא בלא חזינהו דאין כאן עדות כלל. וכן נראה קצת דגם בס"ד ס"ל דגרע ממים שאל"ס דקשה מאי פריך ותסברא משאל"ס נינהו ומאי קושי' כ"כ הא רב אשי ס"ל (דף קכא.) בצורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית ליה וכן רב נחמן בחסא דגברא [רבה] הוא אלא משמע ליה בפשיטות דלא העידו רק על שבירת הספינה ובכה"ג פשיטא אפילו בצורבא מרבנן אסור [עי' לקמן סי' כ"ו אות א]. גם בט"ז הביאו ב"ש (ס"ק קה) כתב דספיקא דמים שאל"ס מקרי ספיקא דרבנן וא"כ בסימנין דמספקא ליה לרב אשי דבתרא אי דאורייתא נקטינן להקל. וכבר היה אפשר לצדד בזה דהיכא דהוה משאל"ס דלא תצא בדיעבד סמכינן לכתחילה אטב"ע לחוד והך דדיגלת דמוקי הרא"ש והרז"ה בלא ראו הטביעה י"ל ג"כ דלא איירי מדין מים שאל"ס ולא אתי אלא לאפוקי ראו הטביעה ולא שהו כשיעור הראוי. אלא שהטור לא חילק בכך:

ג) ומה שהוקשה למעכ"ת סוגיא דבכורות פ' יש בכור (מו:) אחא דקאמר פדחת פוטרת ופריך מהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופריך מי החמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומשני כי אקילו בסופה בתחילתה לא אקילו ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ משמע דלהך תירוצא לא אמרינן דהחמירו בעדי אשה. וקשה לפ"ז על הנ"י בשם הריטב"א דס"ל דהך דאין מעידין אלא תוך ג' ימים הוא מדרבנן א"כ קשה הא בעדות אשה לא החמירו ואמאי אין מעידין לאחר ג' ימים ודחק מעלתו ליישב ולהיות כי הדבר נוגע אלי שכבר הוכחתי בתשובה שדברי הריטב"א עיקר לזה אני אומר דלק"מ דהא בלא"ה קשה וכי יעלה על הדעת דלאידך שינוי' ליכא חומרא בעדות אשה הא משאל"ס החמירו וכמו כן נפל לגוב אריות ומגויד דמשמע דאין זו אלא חומרא דא"א כמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מהלכות נחלות) ודלא כמ"ש הריב"ש (סי' שע"ח) דבנפל לגוב אריות ומגוייד אין כאן עדות כלל. וגם לדברי הריב"ש מים שאל"ס אינו רק חומרא דא"א לכן ברור דדוקא לענין הכרה פריך דהא הכרה מהני אפי' לדון דיני נפשות כמ"ש בסנהדרין פ' היו בודקין מכירין אתם אותו ובחולין (דף צ"ו) דטביעת עינא עדיף מסימנא דאילו אמר פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן ט"ע קטלינן לי' וא"כ הכרה מהני אפילו בד"נ. ובס"ד פדחת לחוד הוה הכרה גמורה וא"כ פריך שפיר אמאי לא מהני נמי לענין אשה ומשני דאחמירו יותר מדיני נפשות. ופריך ומי החמירו והתנן הוחזקו כו' ומשני בסופה הקילו (ובסופה ודאי קיל מדיני נפשות וכמ"ש התוס' בחולין שם דאם נשאת ע"פ ע"א וזינתה לא קטלו לה) והיינו דבסופה הקילו טפי. והשתא לאידך שינוי' דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ לענין הכרת דיני נפשות בעינן ג"כ פדחת וחוטם. אבל ודאי פשיטא איכא חומרי טובי בחומרי דא"א:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה