משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן כג
בענין הנ"ל
הנה האירו דבריו לנגד עיני ובכמה דברים אשר כיון מעכ"ת לדעתי ואולם במה שמעכ"ת ידידי מיהדר אחר חומרות יתירות ועדיין לבו לב טהור נוקפו עד יבואו דברי שנית. הנה אנכי בעניי ככחי אז כחי עתה כי כבר כתבתי בהקדמת ספרי שם חדש שאין מתנאי הענוה וגדרי היראה להחמיר על הזולת כי בשלו אדם רשאי ולא בשל אחרים ואם נהדר אחר חומרי יתירי תעגן ותיתיב לעולם ואולי עדיף ויטב בעיני ה' להתבונן מזקנים קדמונינו ז"ל ששקדו הרבה על תקנות עגונות:
א) הנה מה שפקפק מצד שאפשר ששט לרוחב הנהר. לפענ"ד לא חילק ולא בילק ידענא דכללא כיילא בכיילא רבא מים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא וכיון דמפרש [בגמרא קכ"א.] היכי דמי מים שיש להם סוף כל שעומד ורואה מד' רוחות משא"כ דכשאינו רואה מד' רוחותיו כבר הוא מים שאל"ס. לכן לא ידעתי מה הוקשה לכ"ת על רש"י שפירש כן (דף קטו. ד"ה משאל"ס). ומה שהוקשה לו שמא שט לרוחב הנהר. תמהני מאי קשי' לי' וכי דבר שכיח הוה שינצל אחר שנפל למים וירד לתחתית ולא יוכל להציל עצמו רחוק מאד שינצל. ומ"ש מעלתו שדבר שכיח לשוט מרחוק. מעולם לא שמענו וגם אבותינו לא סיפרו לנו שיהיה נטבע א' שנפל בחזקת נטבע וירד לעמקי מצולה ואח"כ הציל עצמו ע"י ששט למרחוק. ועכ"פ בכל אופן לא נפיק מדין מים שאל"ס ואם יהיה מציאות ששט תחת המים יש לחוש יותר בים שספינות מצויות ושמא שט למעלה ומצאתו ספינה והעלתו ובגמרא (קכא:) לא נזכר רק טבע חסא. ואפילו נדחק לדעת האומרים דבעינן ששהה שתצא נפשו אינו בגדר טביעה רק אם שוהה לעשות תחבולות ויהיה בסתמא שיעור כדי שתצא נפשו. מ"מ ניחוש שמא כוונת הא"י שטבע בשפת הים ושט במקום שלא ראוהו. אלא פשיטא דבכל אופן לא נפיק מדין מים שאל"ס לענין שאם נשאת לא תצא:
ומזה נסתר ג"כ מה שביקש מעלתו לומר שמא העד העביר עיניו מעט שהרי אפילו בא"י מל"ת לא חששו לכך אף שאין מכוין לדייק לבל ירף עיניו ממנו כי אינו מכוין להתיר וכ"ש בישראל שאין לחוש לכך. וגם כיון שסומכין על העד בשהיה אומר ששהה כדי שתצא נפשו אף שאין אבן השעות בידו כ"ש בזה [עי' לקמן סי' כה א"ג]:
אולם אשר העיר כ"ת בדברי רש"י (דף קכא. ד"ה מארבע) שפי' על מ"ש כל שעומד ורואה מד' רוחותי' [וז"ל כגון מערה מלאה מים] שהוא כשפת יתר. לדידי קשה טפי דהא בב"ק (דף נ:) משמע דמערה מקורה היא ונכנסין לה דרך פי' וא"כ מאי ד' רוחותי' דקאמר. לכן אי לאו דמסתפנא הייתי מגיה ברש"י כגון בריכה וכו'. וכונת רש"י שהוקשה לו מאי פריך ה"ד מים שיש להם סוף הרי מפורש במשנה מערה הוא מים שיש להם סוף אלא לפי שבמשנה מיירי ממערה ומערה א"צ לשמור רק פי המערה ובגמרא פריך ה"ד מים שיש להם סוף כשאינם כמערה. או כוונת רש"י לומר מים שיש להם סוף שיהי' כגון מערה שבמשנה אבל אינם במערה:
והנה הביא כבודו לשון הירושלמי ר"א אומר אם היה הים גליני והביט לד' רוחות וראה שאין שם ברי' משיאין אשתו והביא פירושים ע"ז. ולענ"ד צ"ל בלשון הירושלמי אם לא היה הים גליני. ופירושו הוא כדמשמע בש"ס (קכ"א.) גבי רב שילא בהאי גברא דטבע באגמי דסמקי ואנסבה ר' שילא לדביתהו ומסיק הטעם דמעיקרא סבר כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ופירש"י שאין יכול לשוט על פניהם למרחוק ולא היא כיון דאיכא גלי גלי אשפלוהו. הנה למדנו מכאן דכל שאין המים שוטפין בשטף שיהיה רדיפא מיא אין לחוש ששט למרחוק אף שהדבר ידוע שגם, על מקוה מים יכולין לשוט מי שמלומד בהשטה צ"ל דמ"מ אין לחוש שמא שט למרחוק. אף שהמים בעצמן מוליכין למרחוק. כשאין כאן שטף מים אין יכול לשוט תחת המים. רק עם שטף שיבולת הנהר יכול לשוט למרחוק אבל בקוו וקיימי שאין השטף מסייעו לא יוכל לשוט למרחקים רק כשיש לחוש לגלי דאשפלוהו. וזהו כוונת הירושלמי שאם לא היה הים גליני ר"ל שאין גלים במקום ההוא אין לחוש ששט למרחוק. או שגליני הוא מל' גליונים שהוא ענין חלקות ואין עושה תלמים במים [מובן דלפי' זה שוב אין להגי' הירושלמי וקאמר דבהי' הים גליני היינו מים חלקים משיאין]. א"כ דברי הירושלמי מסכימים עם ש"ס שלנו דהיכא דליכא גלי וקוו וקיומי אפילו הולכין למרחוק יש להם דין מים שיש להם סוף:
עכ"פ נסתייע מזה הסברא שכתבנו שאין לחוש ששט לרוחב הנהר שהוא נגד שטוף שבולת המים. ומי שהוא בהול מסכנת מות הטביעה ועיף ויגע הלואי שיכול להתקיים ולשוט עם שבולת הנהר בפרט במלבושים שמכבידין עליו. א"כ מסתיין להחמיר במה שמבואר בקדמונים לא להמציא חדשות ופשיטא דלא עדיף ממים שאל"ס ולא חמיר מינה:
ב) בענין ההיתר מצד שבגופו נמצא שלם מצא מעלתו חשש לחוש שמא העדים לא הכירוהו בטב"ע כל גופו. ונסתייע מן הכתוב בק"ע (סי' רז) שמלשון הטור נראה דמחלק בין שהכירו ע"י פרצוף וחוטם ובין העיד על שניהם כמבואר במכתבו:
הנה הגם שדברים אלו ממקום קדוש יהלכו מדברי רבינו הגדול בעל בית יוסף אשר מימיו אנו שותים בצמא מ"מ אין משא פנים בתורתינו הקדושה כי מפורש בתוס' ורא"ש ובטור גופי' גבי טביעה שכתב אחר שלא ראה שטבע נאמן אפילו לא ראוהו מיד והוא שיראנו שלם בכל גופו אבל אם אינו שלם אלא פרצוף פנים עם החוטם לא סמכינן אטב"ע לחוד בלא סימנין ע"כ מוכח בהדיא דבשלם תלי' מילתא ואם הוא שלם א"צ להעיד בפירוש על טב"ע של הגוף [עי' לקמן סי' כה א"ד]:
ובאמת נראה דגם הב"י לא כתב רק על אחר ג' ימים ששם המשמעות בטור שכתב אם אינו חבל בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים ע"י ט"ע של גופו וצורתו ומזה דייק דבעינן ט"ע בין בגוף בין בצורה. אבל בנטבע מודה כמפורש בדברי הטור. מיהו הדבר ברור שאין לחלק בכך שהרי גם ברא"ש מבואר כלשון הטור והרי למדו התוס' והרא"ש לנטבע מדברי ר"ת בלאחר ג' ימים (דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי) א"כ איך אפשר להקל בנטבעים יותר ממה שמקילין בלאחר ג' ימים בנהרג הא די' לבא מן הדין כו'. לכן ברור דמ"ש ברא"ש וטור ע"י ט"ע של גופו וצורתו אין הכונה שיצטרך ט"ע בפרטות על הגוף רק אם הגוף שלם ומכירו ע"י פ"פ לומר שזה פלוני אף שאינו מעיד בפירוש שמכיר הגוף ע"י הט"ע מ"מ כיון שגופו שלם ולא הרגיש שינוי בגוף שיכחיש הכרת הפרצוף שפיר יש לו דין גופו שלם שניכר אפילו לאחר כמה ימים שבסתמא אם ראוהו שלם והכיר בפרצופו שהוא זה וכיון שמכירו אילו לא היה זה שמכירו בחיים מסתמא היה מרגיש בז שינוי מה שלא נראה לו בגוף הראשון. וא"כ בנ"ד שפיר הוה הכרה בגוף שלם:
ועוד אני תמי' על מעכ"ת בפקפוק זה דהא עכ"פ מפורש בטור דאפילו לא נשאר רק פ"פ מהני עם סימנים וכבר הסכימו דהיינו סימנין אמצעיים וכמ"ש הב"ש (ס"ק פ"ו) וא"כ בנ"ד הרי יש כמה סימנים אמצעים טובים וא"כ אין מקום לפקפוק זה [עי' סי' כה א"ה]:
ומזה נדחה מה שחוכך מע"ל על הכרת בגדים שמא אמרה בדדמי. דהא כבר הסכימו מהא דמוקי בחזינהו וקאמרי סימנין היינו סימנים אמצעיים. א"כ לא מיבעי' לדעת הרי"ף ורמב"ם וסייעתן דנפשט הבעי' מדיגלת דבהכרה לא חיישינן לבדדמי דלא חיישינן. אלא אפילו לשיטת הרז"ה והרא"ש דבראה הטביעה חיישינן לבדדמי. עכ"פ בצירוף סימנין מהני. וגם כתבתי בתשובת שאלה אחרת דעל בגדים לא חיישינן לבדדמי כדמשמע מתשובת מהר"ם פדואה סי' ל"ו) וא"צ להאריך כאן בכל פרט:
ג) בענין חשש שאלה שביקש מעלתו לומר דשאלה אינו אלא נגד סימנין אמצעיים. גם בזו כיון מעכ"ת לדעתי רק שהיה צריך לבאר דקשה מאי מקשי הש"ס (קכ:) מחמור בסימני אוכף נימא דאיירי בס"מ או בעדים ובתשובתי בארתי:
ד) גם הצדוד דסמנין אמצעים מהני במים שאין להם סוף. הוא דבר שהשכל והדעת נוטה אליו דעל לכתחילה סגי בסימנין אמצעים וכמ"ש בראיות [עי' לעיל סי' כב אות ג' ח'] ואף אם המצא ימצא איזו משמעות בפוסקים דלא נחתו לזה אין לייחס להם שתהיה סברא זו שהוא מן המושכלות יהיה אצלם בגדר הדחוי' לבל יזכרם כלל לכן יש לנו לדחוק ליישב שלא לדחות הדברים שהם כנים משפיטת השכל. ויש לנו לומר שמה שהזכירו בהך דשלשלוהו סימנין מובהקים (בש"ע סי' יז סעיף לב) היינו דנוכל לאוקמה בלא שהה כלל ולא השגיחו עליו אם עלה לאיזה ספינה וכה"ג. ועוד אני תמיה על מעלתו שחכך שמא יש בה דין חמור שאפילו נשאת תצא ולא זכר מ"ש הב"ש (ס"ק ע). דגם בסימנין אמצעים לא תצא א"כ נפק מחשש חומרי דאשת איש. הגם דלמעשה קשה לסמוך על זה לחוד כמ"ש בתשובה אחרת שדברי ב"ש חמורים עכ"פ בנ"ד דאיכא כל הני צדדין קם דינא דלית דינא ולית דיינא להחמיר בה ויש להתירה בפשיטות וכבר התרתי כיוצא בה וחמירא מינה בפראגא:
ובאמת כפי הטבע ודאי רחוק מאד שינצל ולא החמירו חז"ל רק לחומרא דא"א לכן להוסיף על האמור בש"ס וקדמונים. ותמה אני ולא אדע לחשכת שכלי פירוש הסוגיא (דף קכ"א ע"ב) דקאמר אין מזכירין מעשה נסים [ומקשינן מאי מעשה נסים] ותימא נימא הא גופא מעשה נסים שהרי ס"ל שאין יכול לחיות יותר מב' שעות כדפירש"י שם בהא דבתו של נחוניא. ואם נאמר דלא נדון כן רק משפיטת השכל ואם בא המופת על סותר כגון זה שעלה לאחר ג' ימים לא נתלה במעשה נסים רק בטבע. א"כ מאי קאמר אי משום דלא אכל ושתה והכתיב וצומו עלי משמע דאי לא כתיב היה תולין בנס מפני שנראה שאי אפשר להיות ג' ימים בלא אכילה ואמאי לא נימא שהמופת בא על סותרו אפילו בלא קרא. ועוד למה לא נימא שמופת זה סותר דברי ר' יוחנן [דשבועה שלא אישן ג' ימים הוי שבועת שוא] שלא אמר דבריו מן הכתוב ונאמר שיתכן שיתקיים בלי שינה. מיהו לזה י"ל דהש"ס מהדר לשינויא דר' יוחנן גופיה שלא יקשה עליו ממעשה זו כדאמר ר' כהנא שם [ועמ"ש על קו' הנ"ל לקמן ס"ה כ"ה וס"ס ל']:
ויש להסתפק גם במים שיש להם סוף אם נימא דהא דצריכין להמתין עד שתצא נפשו הוא רק משום חומרא דאשת איש אבל מדינא לא הי' צריך להמתין כל שהוא בחזקת נטבע וראה שלא עלה רחוק הוא שיעלה במרחקים וסגי בשהיה קצת. ובודאי לדעת הפוסקים דס"ל דגם במשאל"ס לענין שלא תצא בעינן ג"כ שהה [וכ"פ הרמ"א סעי' לד] א"כ כ"ש במים שיש להם סוף. וכי קאמינא לדעת הסוברים דבסתם טביעה יש לו דין משאל"ס א"כ גם הא דממתין עד שתצא נפשו במים שיש ל"ס היינו לכתחילה ולא חמירי משל"ס ממים שאל"ס:
ובאמת צ"ל לדעת הפוסקים דבמים שאל"ס נמי בעינן שהה כדי שתצא נפשו. ולא חיישינן שמא עלה במקום שפסק כח הראות להביט מרחוק וכמ"ש בתשובה ראשונה [לעיל סי' כב א"ז ד"ה גם] ואיתמר משמיה דגברא רבא כוותי מהר"א ששון שהביא בקונטריסו. וצ"ל הא בעינן שהי' היינו משום שמא נאחז תחת המים בסבך אילן ובאבן הנמצא שם וכשיש לו להשען על איזה דבר יוכל להיות שעלה אח"כ מעצמו אם יהיה לו מקום לפוש ולהתאחז עד תשוב רוחו קצת לשית עצות בנפשו איך לשוט למעלה או שמתעכב במכוין פן ישליכו מצודה אחריו להעלותו אבל אם כבר בא למעמקי מים והובילוהו למרחוק קצת שוב אין שליט ברוחו להעלות מעצמו רק בדרך רחוקה והיינו דינא דמשאל"ס אין לפקפק כלל:
ה) ברם צריך אני למודעי מה שנראה מדברי כ"ת שבאם צריך ב"ד צריך להציע כל ענין הפלפול ומשא ומתן של המורה. ולבבי לא כן ידמה הנה נודע דעת הח"מ (בסעיף לט) שסובר בהיתר עגונה א"צ ב"ד לקבל העדות והשיג על רמ"א רק הב"ש (ס"ק קכד) השיג עליו והביא ראיה מן הש"ס שלהי יבמות (קכב:) אי בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דמר מדמי ליה לד"מ כיון דאיכא כתובה למישקל עכ"פ יש לו דין דיני ממונות. וכתב ור"ע אע"ג דס"ל עד מפי עד כשר מ"מ ס"ל דבעי דו"ח רק דאי אפשר שאני. ודבריו תמוהים במ"ש דר"ע ס"ל דבעי דו"ח דבגמרא מבואר דס"ל א"צ דו"ח וצ"ל לגירסת מהרש"א ס"ל לר"ע בודקין וכ"כ נ"י. ואני לא הבנתי דהא רש"י פי' חקירה באיזו יום ובאיזה שעה וכיון דלפי האמת גם לר"ע כשר עד מפי עד א"כ חקירה זו מה טיבה אטו אם יאמר איני יודע לא נתיר האשה דהא בדיעבד מודה הב"ש בעד מפי עד א"צ דו"ח. ועוד שגם בדברי ר"ט לא נזכר רק דרישה שחקר ודיקדק לא כך אמרת לי יוחנן וכו' אבל איזו יום ושעה לא נזכר כלל בדברי ר"ט:
לכן נראה דלא פליגי רק כשניתרת ע"פ שני עדים ונ"מ לפי דין המשנה בנשאת שלא ברשות מותרת לחזור וא"כ פליגי אם האשה רוצה להנשא ע"פ שני עדים כדי שלא תצא מזה ומזה. ואפילו למאי דקיי"ל דמ"מ תצא מזה ומזה נ"מ היכא דאין ע"א נאמן כגון במלחמה וקטטה. או שתובעת ואומרת תנו לי כתובתי דאין מתירין אותה ולדעת נ"י אפילו יש לה עד. או ביש הכחשה כגון שא' אומר לא מת ושנים אומרים מת ובהא הוא דפליגי דלמאן דו"ח אין לה דין נשאת שלא ברשות וצריכה התרה ע"פ ב"ד ולמאן דלא בעי א"צ רשות ב"ד כלל. וכן לענין שיש לו דין ב' עדים שנאמנים אפילו במלחמה וגם להכחיש אחד. דס"ל לד"מ מדמינן להו. אבל בע"א או עד מפי עד שאין דנין רק להתירה י"ל שא"צ ב"ד כלל וכדברי החמ"ח. ואי משום הכתובה. כשתתבע הכתובה תושיב ב"ד על ככה:
וגם מה שהביא הב"ש ראיה מהנ"י (סוף יבמות) שכתב דעדות אשה א"צ מומחין כיון דשכיח משמע דצריך ב"ד. דבריו קשים דהנ"י כתב על עניני עדות אשה וקידושין [ומ"ש עדות אשה י"ל באופנים הנ"ל דצריך ב' עדים דומיא דקידושין וגיטין] ובהני דצריך ב' עדים (לא) אמר הנ"י [דא"צ מומחין אבל ב"ד צריך]. אבל בניתרת ע"פ עד מפי עד ואשה וקרוב י"ל דאינו דומה לדין כלל כיון שאין דנין על הכתובה. ואין [מצריכין מכח] הטעם כיון דאיכא כתובה למישקל לדיני ממונות דמיא [דטעם זה] היינו לקולא שלא להצריך דו"ח אבל אם האשה אינה תובעת הכתובה רק היתר הנשואין י"ל שא"צ ב"ד כלל. מיהו למאן דצריך דו"ח. דרישה שצריך בכל מקום. שהוא דקדוק דברי עד עצמו כדר"ט [ועי' סי' כה סוף אות א]. אבל חקירה אינו רק (ב"ב) [בב' עדים]:
ולכאורה נ"ל ראי' לדברי הב"ש דביבמות (דף כ"ה.) איתא באמר מת כו' לא ישא את אשתו ובסיפא תנן החכם שאסר האשה בנדר לא ישאנה. וקשה אמאי שביק הך דינא בחכה גופי' בחכם שהתיר אשה לא ישאנה כמו העד. אלא ודאי לא סגי בלא ב"ד וב"ד לא חשידי כמפורש במתני' שם במיאנה. וא"ל לאשמועינן הך בחכם שהתיר האשה להנשא שהוא ב"ד. י"ל כ"ש הוא ממיאון דעדות אשה עבידא לגלוי' ודייקא. אבל אם היה אפשר ביחיד ה"ל לאשמועינן הך דינא בחכם המתיר ג"כ:
ומ"מ נ"ל אף לדברי הב"ש א"צ ב"ד לישא וליתן רק שצריכה רשות מב"ד ולהתיר אותה בפירוש וזה מורה לשון (המשנה) [הגמ' יבמות פז:] נשאת ברשות ב"ד. ולהכי אמרינן הורוה ב"ד להנשא וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא להנשא. אלמא בהתרת ב"ד תלי' מילתא ועיין בריש הוריות. ואם החכם המורה נ"ל להתיר יצרף אליו בית דין ליתן לה רשות להנשא ותו לא צריך:
ו) ועוד אפילו בד"מ תמה על עצמך איך פסקינן על הנמצא כתוב במחבר אחד כמו הרמב"ם וש"ע וכדומה. ונאמר שאילו היה מחבר זה עודנו חי עמנו יושב בדין והי' אומר שכך דעתו ושאר הדיינים אין יודעין אם הדין כך רק שהוא בר סמכא בעיניהם וכדאי לסמוך ואם נימא דמ"מ יש לו דין א' אומר אינו יודע שאין הדין נחתך בלא הוספת דיינים. א"כ כמה גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם שנסמוך על דבריהם בטרם יעויין במוצא הדין ובפלפול אשר הדין נצמח ממנו. א"כ לשוא עט סופר סופרים קדושים שעשו רבותינו רבני הגולה ספרי קיצורי פסקי התלמוד כגון הרמב"ם והטורים והש"ע אם לא יוחתך הדין עד יבא אל העין תוצאותיו ומובאיו ויהיה לו לעולם כאילו המחבר הזה עומד בפנינו ואנחנו לא ידענו טעמו ובאמת אנו פוסקין על הנמצא בספרים פסק מוחלט אף שלא ירדנו עדיין לשורשו בשעת הדין:
וגם הש"ס מלא מזה שפוסקין הדין ע"פ אמורא א' קדמון שאמר הלכה כפלוני ולא נאמר איך נפסוק ע"פ דבריו אחר שאנחנו לא ידענו טעמו רק מה שאמר שמואל וכדומה הלכה כפלוני אע"פ שלא נודע לאחרונים טעמו. ונאמר שמ"מ אחר שאנחנו לא נדע רק לסמוך על האומר והאומר הוא יחידי ואנחנו בגדר אין יידעין זולת דברי החכם הקדום. וגם בד"נ משמע כמה מימרא בגמרא שהדין כן מפי אמורא א' ומשמע ודאי דאנן הוה סמכינן עלי' אף שמעצמינו לא היינו דנין כן:
וסבור הייתי לומר שדין זה הוא כענין מה שאמרו כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו אבל אחר מעשה אין שומעין לו וא"כ היה אפשר חכם שאומר הלכה שאינה בשעת מעשה שבא הדין לפניו סומכין עליו אבל בשעת מעשה הדין צריך לברר לפני הדיינים וכן משמע קצת מפירש"י אבל בתוס' פ' הערל (דף עז. ד"ה אם) מפורש בשם ר"ת דדוקא בדבר שהחכם נוגע בדבר וכן מסתבר שלא מצינו רק בענינים שת"ח נוגע בו והוא ביבמות שם (ובדף צ"ח.) ובקידושין (דף ע:) ובבכורות (דף לח:) כולהי בהאי גוונא מיירי. וא"כ הדק"ל איך חותכין הדין ע"פ מאמר חכם קדום כל שאין יודעין להודות שכן הוא משפיטת שכלינו. נימא שהחכם בפנינו ואין אנו יודעין שאין יכולין לחתוך הדין. ואם נסמוך עליו בהיות אחד אומר שמועה מפיו למה לא נסמוך עליו בהיותו יושב עמנו אף שאין אנו יודעין שיקול דעתינו:
לכן צ"ל דאין שייך לומר שאין הדין נחתך כשאחד אינו יודע היינו כשאין דעתו סומכת על החכם שיהיה כדבריו ומסופק פן טעה החכם. אבל כשאין מסופקין בעיניו דברי החכם ואין לבו נוקפו להסתפק בסמיכת דברי החכם שפיר יכול להסכים עם החכם במה שנראין דבריו לו לפום רהטא אף שאינו בקי בעומק ראיתו של החכם שפיר נקרא הסכמת הב"ד. ועדיין צל"ע:
עכ"פ בעדות אשה נראה שמעשים בכל יום שדברי פסקים מן העגונות נשלחים לעיירות קטנות שאין הב"ד יודעין להפלותו בין דין נדין במילתא דתליא בעומקא דדינא ולא חיישינן לי'. וכן משמע קצת בש"ס (יבמות קכא.) דביקשו לשמתו לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ואם היה צריך שהב"ד יסכימו להטעמים א"כ ה"ל לנדות גם הב"ד שהסכימו. אלא ודאי עיקר הוא החכם המורה המוסמך בדור ועל ידו עיקר ההוראה אף שאין במצורפים כדאי להכריע בטעמו של החכם. מה בצע להציע דברים הידועים שאין ביד המצורפים לסתור דבריו. לכן פשוט לדעתי שיוכל כבודו להתיר בצירוף ב"ד שלו אחר שיציע להם קיצור הדברים שעליהם סובבים קוטבי ההיתרים. וככה עשיתי גם אנכי: