אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן כב

סימן כא

בנשבע במים שאל"ס, ובענין מים כמלחמה דמי. שאלה

בענין א' שנטבע ושהה א' עד כדי שתצא נפשו ואח"כ הכירוהו ומצאוהו אחר כמה ימים ויש בו כמה סימנים כמו שמבואר הכל בתוך התשובה ולהיות שדבר פשוט להתיר מכמה צדדין לא העתקתי הגביות עדות:

תשובה

א) לכאורה לית דין צריך בשש שהאשה מותרת מאחר שע"פ עדות הבחור נחמן ששהה ד' שעות שהוא שיעור כדי שתצא נפשו דהא רש"י פי' ביבמות (דף קכ"א ע"ב) דשעה שלישית אין יכולה לחיות. ואע"ג דאמרינן בגמרא פ' האשה שלום (דף קטו) דמים כמלחמה דמי ובע"א במלחמ' פסקו הרי"ף והרמב"ם דדוקא באומר קברתיו דאל"כ י"ל שאומר בדדמי וכ"כ המרדכי (ר"פ האשה שלו' סי' ע"ז) וז"ל נראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפילו לא ידעה בבירור אמרה מסתמא לא יצא משם [עכ"ל] ולפי שיטת הרי"ף גם בע"א חיישינן שיאמר בדדמי לכן מסיק הרי"ף דדוקא באמר קברתיו מהני. ואף דפשיט הרי"ף מהא דאסקוה אגישרא דשיבסתנא דשמעינן דע"א במים שאין להם סוף נאמן יש לומר דהיינו באסקוה קמן ובודאי מת וכמ"ש הריב"ש בתשובה (סי' שע"ח) וכמ"ש הרי"ף בהדיא ודוקא היכא דאסקוה קמן וחזיתי' לאלתר ואשתמודע לי' דאיהי פלניא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא והה"ד לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו כ"ש ע"א. וגם הרא"ש לא השיג עליו אלא בתרי אבל בע"א משמע דמודה דחיישינן דילמא אמר בדדמי אי לא אמר אסקוה קמן שהוא כמו קברתיו:

מיהו נראה דבהא שאומר ששהה כדי שתצא נפשו נמי קיי"ל דלא חיישינן לבדדמי לענין שלא יהיה לו דין מים שאין לו סוף לענין שאם ניסת לא תצא:

וכן כתב הרא"ש בשם הראב"ד דע"א במלחמה לא בעי מת וקברתיו ומנסבינן לה לכתחילה ודייק לה מהא דחסא דאמר מאן איכא בי חסי טבע חסא ולא אפקוה אפילו במים שאין להם סוף אלמא במים שיש להם סוף מנסבינן לה אפילו לכתחלה וכתב הרא"ש ואינו נ"ל ראי' דמים שיש להם סוף לא דמו למלחמה כיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שתצא נפשו ודאי מת עכ"ל הרא"ש. ויש לדקדק בדברי הרא"ש דמ"מ הא איפשיט משם דגם במים שאין להם סוף סמכינן עלי' דהא דייקינן משם דבמים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא והא דלא תנשא לאו משום דהעד אומר בדדמי רק משום מים שאין להם סוף דאפילו אי איכא תרי סהדי דלא שייך בדדמי מ"מ לא תנשא במים שאין להם סוף ואם כן איפשיט האיבעי' דלא חיישינן בדדמי דהא אם נשאת לא תצא. ונראה דהרא"ש ס"ל דהבעי' נמי לכתחילה הוא ואם נשאת לא תצא דלא חיישינן לבדדמי ובדיעבד א"כ מודה הרא"ש דהיכא דנשאת לא חיישינן בדדמי:

ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם (בפי"ג מגירושין) בע"א במלחמה אם נשאת לא תצא. וקשה מנ"ל הא [ועמ"ש בזה לקמן סי' כ"ח א"ד סד"ה והנה] ולפ"ז י"ל שהוכיח כן מעובדא דחסא דאפילו במים שאין להם סוף דדמיין למלחמה נמי לא תצא. וכן פסק בש"ע (סי' י"ז סעיף נ') בע"א במלחמה אם נשאת לא תצא. ובחמ"ח כתב שם דאפשר לומר לדעת הרא"ש דס"ל בהחזיקה היא מלחמה דהוא ג"כ בעיי' דלא איפשיט' דתצא י"ל דגם במלחמה תצא. ולפ"ז קשה על הטור דבבעי' דהחזיקה היא מלחמה פסק דתצא ובהך בעי' דע"א במלחמה פסק לא תצא ולפמ"ש צדקו דברי הטור דמוכח כן בהדיא כיון דע"א מהני במים שאין להם סוף לענין דלא תצא א"כ ע"כ בעי' דע"א במלחמה רק לכתחילה הוא או שנפשטה לענין דיעבד והרמב"ם אפשר שלמד מזו לכל הבעיות דאינם רק לכתחילה:

והריב"ש שכתב בתשובה (סי' שע"ט) דהרי"ף ס"ל בלא אמר קברתיו דתצא קשה מעשה דחסא דהא מים כמלחמה דמי ואפ"ה לא תצא. מיהו נראה דהריב"ש גופי' (בסי' שע"ט) משמע בהדי' שאם הי' מי שראה הטביעה ושהה כדי שתצא נפשו לא היתה אסורה רק מדרבנן לכתחילה. וקשה הא איהו ס"ל דלהרי"ף בע"א במלחמה אם לא אמר קברתיו דתצא דכל שאומר בדדמי אין כאן עדות כלל וא"כ מים דכמלחמה דמי אמאי מהני עדים ועוד תימא דהא להרי"ף אפילו תרי לא סמכינן עלייהו וא"כ האיך יפרנס הא דמים שאין להם סוף דלא תצא אם נשאת נימא דאמרי בדדמי:

הן אמת שבדברי הרי"ף גופי' יש לתמוה כיון דס"ל דגם בשני עדים שייך בדדמי לכן בעי קברתיו א"כ קשה דהא ביבמות (דף קכ"א) משמע דטעמא דמים שאין להם סוף הוא משום דחיישינן שמא עלה מן המים או גל טרדו אבל לא משום דניחוש שמא לא ראה העד היטב ואמר בדדמי אלא שאפילו אנו מחזיקין עדותו לאמת מ"מ יש לחוש שמא עלה ולדברי הרי"ף תיפוק ליה דאין כאן עדות ושמא לא שהה כדי שתצא נפשו [עמ"ש בזה לקמן אות ז]:

ב) והנה לבאר כל זה ולמען תקנות עגונות לא אחשה עד אוציא לאור משפט הסוגיא ביבמות שנתחבטו רבותינו גאוני עולם רבותינו האחרונים מהריב"ל ולח"מ שהאריך מאד וצלל במים אדירים ולא העלה דבר ברור וכמו שאבאר הכל כיד ה' הטובה עלי בעזר צורי וגואלי:

ביבמות (דף קט"ו) איתא איבעי' להו ע"א במלחמה מהו מי אמרינן טעמא דע"א משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרא ה"נ לא משקרא א"ד טעמא משום דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ורבו פירושי הסוגיא. הנה נבאר בתחילה פירש"י ותוס' שהם עמודי הש"ס. כי רש"י פי' ותרווייהו אמרי בדדמי בודאי כן הדברים כמו שאתה אומר ע"כ. והתוס' פירשו בענין אחר דע"כ העד אין אומר בדדמי דאי העד אומר בדדמי מאי מהני דיוקא דידה. אמנם דברי רש"י נאמנו מאד לפע"ד ומאוד עמקו מחשבותיו כי בלא"ה יש לשום על לב הלשון של רש"י שהוא כשפת יתר אמרי בדדמי כן הדברים כמו שאתה אומר ואין הלשון מובן כלל. לכן הדבר ברור כי בודאי להך דע"א שנאמן בעדות אשה אף שאין ע"א נאמן מדינא היינו ודאי משום שאין לו נאמנות מ"מ אין סברא שהעד ישקר בכדי כי אין אדם חוטא ולא לו אלא מתוך שע"א אין לו נאמנות יש לחוש שיעיד לאהבת מי שהעיד לו או בשכר וכדומה. והנה זה שאמרו בש"ס טעמא דע"א [משום דייקא אין הפי' דזה ב' ענינים נפרדים. ועל הע"א לחוד אין לסמוך אך דמצרפין הראי' דדייקא. רק הפי' דע"י דיוקא דידה נתחזק כח נאמנותו דהע"א וה"פ] אף שבעד אחד שאין לו נאמנות יש לחוש שאומר לאהבת מי שמעיד לו מ"מ כיון דאשה דייקא אין רצון האשה שיעידו לה בשקר שהוא באמת דייקא ומינסבא א"כ ודאי אין לחוש שיעיד העד טובת האשה מבלי בקשת האשה זאת מידו והגם שהאשה חפצה להיות נתרת ורוצה להנשא מ"מ מתוך חומר שהחמרת עלי' דייקא ויראה לסמוך עד שתגיע לדבר ברור. ולזה במלחמה י"ל שאין העד נאמן והיינו משום דיש לחוש שאף שאין ברור לעד מ"מ יעיד אלא דלא היה ראוי לחוש לכך וכמו שצווח הרמב"ן כי מה לו לצרה זאת להעיד בדבר שאינו ברור ואין לתלות רק שלאהבת האשה ולאיזה הנאה היא. אלא דבעלמא אין האשה חפצה בכך שיראה להנשא בלי דקדוק. אם כן במלחמה דשניהם אומרים בדדמי ודאי חפצה האשה שיעיד בכך. וזו כוונת רש"י שבודאי האשה חפצה שיעיד בכך וכלומר כאילו מדברים יחד שבודאי כן הדברים כמו שאתה אומר. [והיינו כדי דלא לאפושי פלוגתת רש"י ותוס' נאמר דגם לרש"י אין בדדמי דהע"א דומה לבדדמי דידה דנעשה אצלה ודאי שמת (עי' תוס' קיד: סד"ה מי) אבל הע"א הבדדמי עושה אצלו רק לספק שמת ולכן שפיר בדיוקא דידה דבאם היינו אומרים דגם במלחמה מדייקת (שגם אצלה הוי רק ספק) שוב אין לחשוד הע"א דיהפוך הספק לודאי מבלי בקשתה אבל כיון דאצלה נדמה לודאי שמת שוב יש לחשדו בזה]. מעתה לא יקשה עלינו מה שהקשו התוס' אפילו אי דייקא אי אמר בדדמי מאי מהני ולפ"ז לק"מ דהא בהא תליא דאי היא מדייקא אין לה חפץ שיאמר בדדמי ומה לעד לצרה זאת להעיד בדבר שאינו (בר) (ברור] משא"כ במלחמה דסמכה דעתה שמת אם כן ודאי חפצה להיות נתרת ע"פ עדותו וגם העד אינו רוצה לשקר (שקר מוחלט] רק שאומר בדדמי ודברי רש"י ברורים ומזוקקים [ועמ"ש לפ"ז מרגניתא טבא לישב דברי הרמב"ם לקמן סי' כ"ח אות ה]:

וארווח לן בזה הא דפשיט משני ת"ח ומסיק דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים. שצווחו כולם דמ"מ האשה לא תידוק מאחר דמים כמלחמה דמי. אמנם למ"ש נכון למאד דלעולם לא חשדינן לעד למשקר להעיד על החי שהוא [מת] רק מה שאומר מת במלחמה הוא משום דסבר דבאמת מת וכדאמרינן בגמרא זימנין דמחו לי' בגירי' נמצא שדבריו אמת וגם האשה מדייקא שיהיה דבריו אמת כפי מה שהוא אומר אלא דבטבע י"ל שאומר טבע לפי שנדמה לו כן ואינו חפץ נשקר. אבל באומר אסקינהו קמן ויהיב סימנין כיון דלפי הבנת דבריו מבואר שאם יהיה האמת כדבריו מת הוא בבירור ואין חוששין מתוך שידע שטבע במים אומר שהוא זה אף שאינו מכירו כלל משקר בכוונה דלעולם אין חושדין בזה רק שאם נוכל לפרש שמעיד מת הוא הדמיון אבל בשביל שנדמה לו שמת במים לא יאמר דברים שהם שקר דלעולם אין חוששין לכך. ובס"ד דמים כמלחמה היינו משום דס"ד שהעידו שטבעו שני ת"ח במים שפיר י"ל שאין כוונתם לשקר כלל רק שאומרים לפי דמיונם מאחר שנשברה הספינה דומה ממש למלחמה ס"ד כל הני דטבעו אינהו פלטי וכה"ג. נמצא לעולם אין מחזקין דברי העד לשקר רק כשסבור לומר האמת במה שהוא אומר אבל שיאמר שמכירו בסימנין ואינו מכירו להא לא חיישינן כלל רק דסימנים צריך שמא טעה כמו שפירש"י שהמים משנים צורת הפנים:

ובזו יבואר גם מה שפירש"י (ע"ב שם ד"ה וקאמרי סימנים) דאי לאו סימנים חיישינן דילמא אחרים נינהו שהמים משנים צורת הפנים ואינו ניכר כ"כ. והתו' תפסו עליו דמיא מצמת צמת. ולפענ"ד דברי רש"י ברורים ומוכרחים והיינו לפי שיטתו שביררנו שלעולם לא ישקר העד בהחלט לומר דבר שאין כן לפי דעתו לכן ס"ל דודאי המים גרמו שינוי צורה קצת וכל מת משתנה עכ"פ גם גורמין נפוח ג"כ לכן ס"ל לחוש בדדמי אבל אם אין שינוי פשיטא שלא יאמר דבר שקר כדפרישית. וע"כ שיש בו קצת שינוי ע"י מים אלא דאמרינן מיא מצמת צמת שאין גורמין שינוי כ"כ שיהיה נדמה לאחר לכן עדיף מים מאילו מונח יותר מג' ימים ביבשה שאין מעידין עליו שאינו משתנה כ"כ ולפי שהסוגיא שם ס"ל גם במים יש לחוש בדדמי ואצריך סימנין ג"כ אבל אם אין המים גורמין שום שינוי א"צ סימנין כלל [ועי' לקמן סי' כו א"ה ד"ה אמנם וסי' כט א"ב ד"ה לכן]:

מיהו זה לפי הסוגיא דפ' האשה שהלכה דדחי דבעינן חזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלא סמכינן אט"ע לחוד דגם בט"ע שייך [בדדמי]. ואפשר דלפי האמת ס"ל לרש"י כהרי"ף דדחי סוגיא זו מכח האי דהתיר רבא האי דטבע בדיגלית וסגיא בחזינהו בשעתי' לחוד. ובאמת יש לפרש הסוגיא דאינו אלא דיחוי בעלמא כלומר דלא מיבעי' דלא תיפשוט דע"א במלחמה די"ל דאמר בדדמי אלא אפילו בהכרה נמי שייך בדדמי ולא סגי בלא סימנין:

ג) הפירוש הב' הוא פי' התו' שעל העד אין חוששין שאמר בדדמי רק אי ע"א לא מהימן רק משום דיוקא אבל ע"א אינו נאמן מצד עצמו לכן בלמחמה דלא דייקא אין לע"א נאמנות ויש לחוש שמשקר והאשה לא דייקא. וקשה טובי לדבריהם א"כ מאי קדחי דחזינהו ויהבי סימנים מ"מ יש לחוש דמשקרא והיא לא דייקא ועל ע"א אין לסמוך כיון דלא דייקא וכבר הרגיש בזה הלח"מ (פי"ג מגירושין) וכתב דקושיא אלימתא היא ונדחק בה גם הב"ש (בסי' י"ז סעיף מ"ח ס"ק קמ"ג) הניח קושיא זו בצ"ע אלא שלא נתבררו לי דבריו שם במה שהבין לדברי הנימוק"י דלהכי לא חיישינן דמשקר דמיירי שאמר סימן שהיה במקום מוצנע דודאי לא ראה אותו בחייו דאי אפשר לידע רק בשעת מיתתו אבל התוס' כתבו דהיה לו ט"ע ג"כ ע"כ דראה אותו בחייו וע"י סימן זה יש לו ט"ע א"כ מאחר דהוא עצמו ראה אותו יש לחוש דמשקר עכ"ל. ודבריו אלו מגומגמים בעיני דלא נזכר בתו' שע"י הסימן יש לו ט"ע רק התו' כתבו כיון דאיכא ט"ע רק דלא סמכינן על הט"ע מ"מ בהדי סימן אפי' אינו מובהק מהני דרגלים לדבר שאינו משקר ובודאי ראה אותו בשעת מיתתו. וגם בדברי נימוק"י עצמו עירוב פירושים אני רואה כי לפי מה שפי' האיבעי' באומר קברתיו א"כ אע"פ שאין העד אומר בדדמי מ"מ חיישינן דמשקר. וא"כ קשה האיך העתיק פירש"י בחזינהו לא סמכינן משום שהמים משנים אפילו אין המים משנים נמי יש לחוש שמשקר לפי דחיית הדוחה דאפי' בקברתיו אין ע"א נאמן ואם כן אין לסמוך כלל על ההכרה רק על סימן שבמקום מוצנע לחוד דאמרינן דאינו משקר מטעם שמסתמא לא ראה אותו בחייו. ורש"י שפי' שהמים משנים צורת הפנים היינו לפי שיטתו שמפרש האיבעי' משום דאמרי בדדמי. לכן ברור כוונת הנימוקי יוסף דהא בלא"ה יש לדקדק במ"ש הנ"י וא"כ צריך סימן מובהק כדרך שנותנין באבידה וכגון שהוא במקום מוצנע ע"כ. והדבר ידוע דסימנים באבידה אינם מובהקים ממש רק סימנין אמצעים ואין מתירין עגונה עליהם. אלא נראה כוונת הנימוקי יוסף דהא דחששו בע"א במלחמה ואומר קברתיו דיש לחוש דלא דייקא אינו רק חששא דרבנן להחמיר באשת איש כמו במים שאין להם סוף ובפרט הנימוקי יוסף לשיטתי' שהביא בשם הריטב"א (פ' האשה רבה) שנאמנות ע"א באשה מדאורייתא הוא א"כ חשש ע"א במלחמה רק דרבנן הוא וכיון דאינו רק חששא דרבנן שפיר סגי בסימנין אמצעים שמחזירין עליהם אבידה [עמ"ש בזה לקמן אות ט]. וזו דוקא בחזינהו לאלתר דיש הכרה רק חששא בעלמא הוא סגי נמי בסימנים מובהקים שמחזירין עליהם אבידה משא"כ אי לא חזינהו לאלתר דלאו הכרה הוא אפילו מן התורה א"כ לא סגי בלא סימנין מובהקין ממש. והא דלא מוקי בסימנין מובהקין היינו דפשיטא להש"ס דבצירוף הכרה דליכא רק חששא דרבנן סגי נמי בסימנים אמצעים שמחזירין עליהם אבידה. וקושטא דמילתא נקט דטפי לא היה ס"ד לבעל הבעי' להחמיר אם נותן סימנים במקום מוצנע דפשיטא לי' דמהני בצירוף ההכרה דמן התורה לא חיישינן שנשתנה לאחר בלאלתר. ואף דיש חששא דשמא טעה וגם שמא משקר ולא דייקא אינו רק חששות דרבנן וסגי בסימנין אמצעים נקראים לפעמים מובהקין כדאיתא ב"מ (דף כ"ח ע"ב) אנא ידענא סימנין מובהקין דידה והיינו סימנין אמצעים. וא"כ יש לפרש דברי התו' גם כן כמ"ש הנ"י ומ"ש דמהני ט"ע היינו גם כן כדפרישית בלשון הנ"י:

וגם במה שהבין הב"ש דסימן במקום מוצנע היינו שלא ראה אותו בחייו. הוא מגומגם ג"כ דממנפ"ש אם עכשיו ראה הסימן בשעה שהעלוהו א"כ יש לחוש שמ"מ משקר ולא היה סימן זה בבעל העגונה ואם לא ראה הסימן אין שייך לחוש שראה אותו בחייו מאין ידע שיש בנטבע סימן זה. וצ"ל כונתו דאם אפשר שראוהו בחייו חיישינן שמא ע"פ טביעת [עין] שלו שמכירו לזה בחייו שהיה לו סימן זה לכן נותן בו הסימן לכן צ"ל באופן שלא ראוהו בחייו ודברים דחוקים הם:

ואני תמי' איך נעלם מן הלח"מ וב"ש דברי המרדכי שם (ר"פ האשה שלום) שהקשה הר"י קושיא זו בעצמו דיש לחוש שמא העד משקר והיא לא דייקא [כצ"ל] וזה ממש קושית הלח"מ וב"ש. וכתב לתרץ הקושיא וז"ל ונראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפי' לא ידעה בבירור אמרה מסתמא לא יצא משם אבל בעדות שמעיד שהועלה מן המים וראוהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות. והכי פריך והא מים כמלחמה דמי קס"ד שהעידו הנשים שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי כדפירש"י ומשני ותסברא וכו' עכ"ל. ולכאורה כונתו דבס"ד שמעיד על הטביעה א"כ י"ל שהאשה לא דייקא רק לדעת הטביעה ואמרה מסתמא לא יצא אבל במסקנא איירי שאין מעידין על הטביעה כלל רק על ההעלאה אם כן אין מתירין האשה ע"פ הטביעה כי אם ע"פ ההעלאה לא שייך שתאמר בדדמי דאפשר דלא נודע הטביעה כלל דאף דהשני ת"ח היה בספינה לא יחויב מזה שטבעו שאין מעידין ע"ז כלל. וכולי האי לא חיישינן שמא יודע להנשים העגונות שהיו בספינה ושטבעה ולא ידייקו עוד להא לא חיישינן:

אמנם מלשון התוס' שלפנינו (דף קט"ו סוף ע"א ד"ה והא) כתבו דס"ד השתא שראו הנשים שטבעום אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרה בדדמי עכ"ל. משמע מפשט לשונם דאלו ראו גם ההעלאה אף שראו גם הטביעה לא שייך בדדמי דאם ר"ל כמ"ש לדעת הר"י דלמסקנא לא ראו הטביעה אם כן אפילו ראו הטביעה וההעלאה נמי איפשטא הבעי' דלא חיישינן שיאמרו בדדמי. וצריכין להבין לפי דבריהם איך יתישב תירץ הש"ס דאסקינהו קמן דמ"מ יש לחוש שאמרה בדדמי. לכן נלע"ד לפי דברי התו' דהא דאמרינן דמים כמלחמה דמיא היינו דוקא בעובדא דהתם שראו הספינה שנשברה אף שהעידו על הטביעה י"ל דשייך בדדמי כיון דידעה ע"י שנשברה הספינה ודאי הרבה נטבעים היה י"ל דהאשה לא דייקא מאחר שאנו מתירין בשביל הטביעה כל שיוודע לה שנשברה הספינה חושבת שבודאי נטבע דבכל הני דאיטבעו איהו פליט אבל כשאנו אין מתירין רק בשביל העלאה דחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין לא סמכה האשה על מה שתדע שנעבע מאחר שכבר ידעה שאין דנין להתיר מצד הטביעה רק מצד ההעלאה וסימנין. דייקא על עדות העד כפי מה שהוא אומר. דבשלמא במת במלחמה י"ל שסמכה מאחר שהיה במלחמה וכל הני דאיקטיל איהי פליט וממילא העדות של העד מכוונת אבל אם העדות על ההעלאה וסימנין גם היא מדייקא על עדות העד שיהיה מכוון שהיה זה שהעידו עליו ושהיה בו סימנין שהעידו עליו ואנו מתירין אותה מצד שעדות ההעלאה מספיק להתירה לא חיישינן או שמא לא תידוק האשה והעד משקר. דלעולם דייקא האשה שיהיה עדות העד נכונה כפי מה שהוא אומר. ולפ"ז אפילו אמר העד בפני נטבע והועלה ג"כ והכרתי נמי לא חיישינן שהאשה לא תידוק דודאי דייקא שיהיה דברי העד נכונים אם אמר הכרתיו אלא דבאסקוה בעינן דקאמרי סימנין מטעם שפירשו התו' (שם ע"ב ד"ה וקאמרי) דאילו לא אמרי סימנין אמרינן בדדמי ור"ל שיש לחוש על העד שיאמר בדדמי:

ונראה דיש הוכחה לזה דאפילו אמרי גם על הטביעה כל שאומרין גם על ההעלאה לא חיישינן שמא לא דייקא. דאלת"ה מאי קאמר ותסברא מים שאין להם סוף אשתו אסורה נימא בפשיטות דמיירי שהעידו גם על ההעלאה ומ"מ תפשוט בעיין דלא אמרינן כל שדייקא על הטביעה תו לא דייקא על ההעלאה וא"כ היה נפשוט הבעי' מ"מ ואיך שייך ותסברא כלומר כאילו ע"י זה אי אפשר לפשוט הבעי'. אלא ודאי אינו חוזר מזה שראו הטביעה שאפילו ראו הטביעה לא שייך בדדמי על העלאה רק דסימנין צריך בשביל דחיישינן שטועה העד עצמו ואומר בדדמי אבל על האשה אין חשש שלא דייקא כשידעה מהטביעה דלעולם דייקא שיהיה לה דברי העד מכוונים כפי דעתה (ועמ"ש לקמן מה שקשה לי על דברי התוס' דיש לפרש בדרך נכון יותר שא"צ לדחוק):

ד) ועתה נבאר דברי הרי"ף הנה הרב המגיד (בפי"ג מגירושין דין י"ט) כתב שהרי"ף מפרש הבעי' בלא קברתיו אי חיישינן להעד שאומר בדדמי כיון דהיא לא דייקא והבעי' בלא קברתיו וא"כ ע"כ הבעי' אי העד אומר בדדמי או לא ומהריב"ל תמה ע"ז הובא בלח"מ שם איך כ' הרי"ף ולא איפשיט בעיין מיהו כיון דאמרינן בהאי דדיגלת כו' ואנסבוה אפומי' דשבושתני' ש"מ ע"א נאמן במים שאל"ס והה"ד לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כו'. וקשה הא בקברתיו לא מיבעי' לן כלל ונדחק מאד לתרץ הקושי' הגדולה הזאת. ולפענ"ד א"צ לדחוק כלל ויש לפרש ברווחא והוא דלפי הפירוש דהרי"ף מפרש הבעי' בלא אמר קברתיו וכמו כן לפי' התוס' שהעד אינו אומר כלל בדדמי רק שיש לחוש שהיא לא דייקא והעד משקר במזיד. מ"מ הא דדחי הש"ס דמיירי באסקוה קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין וכתבו התוס' דאי לא קאמרי סימנין אין להאמינן דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו. הנה חידש לו הדוחה דבר שלא הוזכר באיבעי' כלל דהא התוס' כתבו דהעד בודאי אינו אומר בדדמי במלחמה רק הבעי' על האשה והשתא לפי סברת הדוחה דבאסקינהו לא חיישינן שלא דייקא האשה יהיה מאיזה טעם שיהיה אם כן מה זה שחידש לו דקאמרי סימנין הא אפילו בלא סימנין נמי נדחה הפשיטות כיון דמיירי באסקינהו וע"כ הדוחה בעי לדחוי' דלא מיבעי' שלא תוכל להוכיח שהאשה אין אומרת בדדמי דכי נוקים באסקינהו לחוד נמי לא שייך שתאמר האשה בדדמי. הן אם נפרש שאין מעידין מן הטביעה כלל כמו שפרשתי (אות ג ד"ה ואני) דעת ר"י במרדכי א"כ המדחה בעי לדחוי בגודא רבא שאפי' על העד לא תפשוט שאינו אומר בדדמי דהתם אסימנין סמכינן נמצא לפ"ז היה לנו הוכחה שאין סומכין בנטבע על טב"ע וכמו שדייק ר"ח באמת ואין ספק שהרי"ף ראה דבריו שכמה פעמים מביאו. וע"ז כתב הרי"ף ולא איפשט בעיין. וא"כ היה אפשר לומר דסברת הדוחה נשארת דלא סמכינן אטביעת עין בנטבע בלא סימנין לכן כתב שפיר ומיהו מהך דדיגלת מוכח דע"א נאמן במים שאל"ס. אלא דלא מוכיח מהתם רק כשאין ספק דלא חיישינן שטעה בטב"ע דעל טביעת עין לא חיישינן שיאמר העד בדדמי וא"כ נפשוט מהתם עכ"פ דבטביעות עין לא חיישינן בדדמי והה"ד לע"א במלחמה ואמר קברתיו מפרש הדין דכאן לא איבעי' לן על האשה שאמרה בדדמי היכא דעד מעיד בדבר ברור שמת וכסברת התוס'. שגם פירוש זה נדחה מהך דדיגלת אלמא דלא חיישינן דלא דייקא האשה אבל על ע"א במלחמה שיש לחוש שהעד אומר בדדמי זה לא נפשט עדיין דבמלחמה חיישינן טפי לבדדמי מבהכרה דבהכרה תופס הש"ס הסברא שלא לחוש בדדמי ודוקא בס"ד דסבר שאין מעידין רק על הטביעה ושנשברה הספינה זה דומה למלחמה ממש די"ל מתוך שנשברה הספינה ס"ל דמסתמא נטבעו אבל על הכרה לא שייך בדדמי כל כך. ולא בעי הרי"ף אלא לאפוקי מסברת הדוחה וגם לדחות הך פירוש גופיה דלא נפרש הבעי' שאפילו העד מעיד בדבר ברור ניחוש שתאמר האשה בדדמי דצדקו שניהם יחדיו לפשוט מהך דדיגלת דאפי' בלא סימנין לא חיישינן לבדדמי לא לעד וגם לא להאשה וא"כ הפירוש הלז ישר הוא בלא נפתל ועיקש וא"צ לדחוק כלל:

ועם מ"ש מבוארים היטב דברי פסקי מהראי' דס"ל דבמים לא בעי קברתיו ותמה מהריב"ל דהא מים כמלחמה דמי ובלח"מ דחק ג"כ ומהריב"ל תמה דהרי"ף אינו מוכיח קברתיו רק מהא דבעינן במיא אסקינהו. ולפמ"ש לק"מ דודאי לפום ס"ד שמעיד רק על הטביעה ושנשברה הספינה הוא דמדמי למלחמה אבל כשמעיד על ההעלאה מפורש בגמרא דלא דמי למלחמה אלא דהמדחה ס"ל דסימנין בעינן ומדיגלת מוכח דלא חיישינן לט"ע בדדמי אבל אם אמר אסקוהו לחוד לא בעי קברתיו דלא משכחת לפי האמת כיון דמים שאל"ס אשתו אסורה א"כ לא משכחת להתיר רק ע"י העלאה והא לא דמי למלחמה כלל ולק"מ:

ה) הפירוש השני שבדברי הרי"ף דס"ל דהבעי' הוא באומר קברתיו שאז העד מעיד בדבר ברור והספק הוא על האשה שמא אינה [מדייקת] ועל ע"א אין לסמוך שמא הוא משקר ובזה נדחק ג"כ בלח"מ לפרש די"ל בדדמי שקבר לאחר ע"ש שדברים אלו אין להם שחר במח"כ [וגם הב"ש (ס"ק ק"נ) השיג על הלבוש בסברא זו] וגם שאר דחוקים שאין להאריך. וכבר כתבתי (אות ג ד"ה הפי') דברי הנ"י שמפרש שהיה סימנין במקום מוצנע וגם זו דחק למאד. ולפענ"ד גם בזה יש לפרש בהרחבה בלי שום דוחק והוא דלעולם הספק כשאין העד אומר בדדמי והיינו כשאומר קברתיו אבל בלא אומר קברתיו יש לחוש שהעד אומר בדדמי ועל זה יקשה כיון דעיקר החשש שהאשה לא תחקור דברי העד מאי קדחי המדחה דאסקוה וחזינהו וקאמרי סימנין מ"מ האשה לא תידוק ולא שייך תירוצם שכתבנו (אות ג ד"ה אמנם) בשיטת התוס' כיון דאפילו אם העד מעיד בדבר ברור חיישינן דלא דייקא מאי מהני אסקינהו וזהו הקושיא שהחמירו גם הר"י בעל התוס' ובלח"מ וב"ש. אמנם לפענ"ד יש ליישב ברווחא גם לפי שיטת התוס' וא"צ לדחוק כדברי הר"י וכמו שכתבנו לדעת התוס' אלא דאנן הכי נמי מספקא לן אפילו בקברתיו לשיטת הרי"ף ולשיטת התוס' לעולם אין העד אומר בדדמי רק דיש לחוש שמשקר בשאט נפש אלא נראה דע"כ הש"ס קאמר דתרתי בעינן דחזינהו לאלתר היינו הכרה בט"ע וגם סימנים ע"כ איירי בסימנים שאין בהם להתיר בלי ט"ע והיינו סימנים אמצעים וכמ"ש התו' דמהני ע"פ ט"ע וכמ"ש לעיל (אות ג) וא"כ י"ל דאינהו הכירום בט"ע וגם יהבי סימנים שאין מובהקין לגמרי והסימנים שאין מובהקים ראו עדים כשרים או הב"ד. והאשה אמרה שכן הם הסימנים בבעלה ובהא לא מספקא לן דמתוך שלא דייקא תסמוך האשה על העד אפילו יודעת שמעיד בשקר דע"ז לא נסתפק בעל הבעי' רק דמספקא לי' אע"א במלחמה מתוך שסוברת שבודאי מת במלחמה תופסת העד לאמת שבודאי אומר אמת אבל אם היתה יודעת שהעד משקר לא היתה סמכה עליו וא"כ בסימנין שפיר י"ל כיון דאנן ראינו הסימנין וגס האשה אמרה שכן היה הסימנים בבעלה לא חיישינן דמשקרת דודאי דייקא שלא לשקר ולא מספקא לן לחוש שהעד וגם האשה משקרת רק חיישינן שהעד משקר והאשה תופסת דבריו לאמת משום דמלחמה הוא לא דייקא בתרי' אבל אם היתה יודעת שהסימנין שנתן העד לא היו בבעלה לא היתה אומרת שבעלה היה לו סימנין אלו דאין לומר כיון דמים כמלחמה משקרת במזיד דהא גם הטביעה והעלאה שהוא כמלחמה לא נודע רק ע"פ העד א"כ כיון שיודעת שמשקר אפילו על הטביעה לא תסמוך עליו ואפילו יודעת מן הטביעה י"ל דמ"מ לא חיישינן דמשקרא מתוך שיודעת מן הטביעה כיון דאיכא נמי ע"א. וגם במלחמה גופי' באמרה מת על מטתו נאמנת ולא אמרינן מתוך שיודעת שאינה נאמנת לומר מת במלחמה משקרא לומר מת על מטתו דלעולם לא חיישינן לשקר גמור רק במה שסבורה לומר שהאמת כמו שאומרת והשתא ודאי מה שאמרה שסימנין הללו היה בבעלה מחזיקין לאמת. ובהכו ניחא דלא סגי בט"ע לחוד וא"צ לדחוק כדברי התו' דאמרי בדדמי דהא על העד לא נסתפק כלל לשיטת התוס' רק להכי לא סגי בט"ע לחוד משום די"ל שמשקר בכונה והאשה מתוך שיודעת הטביעה לא דייקא והוא מצד הבעי' ממש אף שהעד אומר קברתיו או לשיטת תוס' שאינו אומר בדדמי יש לחוש שמשקר והאשה תופסת דבריו לאמת להכי צריך סימנין ג"כ דזה גלוי להאשה עצמה שהיו בבעלה סימנין אלו ואף דאינה ניתרת ע"פ הסימנין מ"מ שפיר מהני בצירוף העד דרגלים לדבר דקושטא קאמר כיון דבאמת היו סימנין אלו בבעלה והשתא פשיט הרי"ף שפיר מהאי דדיגלת דלא חיישינן שהעד משקר ואיפשט' הבעי':

ו) והנה הרב המגיד משנה כ' א"נ דבעיין בכל גווני הוא בין באומר קברתיו ובין שאינו אומר קברתיו. ואבאר טעמו דל"ל דדוקא באומר קברתיו מבעי' לי' דא"כ משמע דבלא קברתיו הוה סברא פשוטה שהעד אומר בדדמי רק אי מילתא דעבידא לגלוי' אינו אומר בדדמי. וזה היפוך האמת שהרי מהא דדיגלת מוכח שאין העד אומר בדדמי והכרה נמי מדמי הש"ס למלחמה דלהכי מצריך נמי סימנים. וגם ל"ל דבלא קברתיו דוקא מבעי' ליה אם העד אומר בדדמי דאם כן קשה קושית התוס' מאי מהני לן טעמא דדייקא אם אומר בדדמי. ואפילו תאמר דיש סברא אי דייקא גם העד לא יאמר בדדמי מ"מ אי אפשר לומר שיהיה הסברא פשוטה כ"כ עד שלא יהיה ראוי לספק בה. אלא ודאי חדא מגו חדא מבעי' לי' שאפילו תאמר שאין העד אומר בדדמי כגון שאומר קברתיו י"ל דהיא לא דייקא. וגם ל"ל דפשיטא לן שבודאי אין העד אומר בדדמי דהא אפילו בדחיית המדחה דבעי אסקינהו ואחזינהו וקאמרי סימנין מוכח דגם להעד יש לחוש לבדדמי ולהכי ס"ל דמספקא לן בין היכא דשייך על העד בדדמי ובין היכא דהעד ודאי אינו אומר בדדמי כגון שאומר קברתיו מ"מ י"ל דהאשה לא דייקא. ובעי למיפשט משני ת"ח ודחי המדחה דלא תפשוט מידי לא מהעד די"ל דקאמר אסקינהו וקאמרי סימנין וכאמור בפירוש השני למעלה ומ"מ הא איפשיט לן מדיגלת שאם מת בודאי אין לחוש לאשה וגם אין לחוש לטעות בהכרה ובלא קברתיו די"ל דהעד אומר בדדמי לא אפשיט לכן החמיר בה הרי"ף ונסתלק כל תלונות הלח"מ:

ז) ועתה הנני חוזר על הראשונות מה שהקשתי לעיל (אות א בסופו) להרי"ף איך משכחת לה מים שאין לה סוף שמותרת מדינא רק משום דחיישינן שמא נצל בדרך רחוקה א"ל לחוש על העד שמא אומר בדדמי משמע דלאו מהאי טעמא מחמרינן. לכן נראה ברור דלא מדמינן מים למלחמה רק בגוונא דאיתא בגמרא ספינה שטבעה שיש בה הרבה נטבעים וגם מתוך שבירת הספינה בקל נדמה לו שגם זה שמעיד עליו נפל ונטבע ואפשר שנצל ונסתבך בדף או בכה"ג אבל אם ראה א' שנפל במים שאל"ס ונטבע ושהה כדי שתצא נפשו לא שייך בדדמי כלל. והר"י במרדכי דמשמע מדבריו דגם בטבע ולא יצא י"ל בדדמי. לשיטתי' אזיל דס"ל דלעד לא חיישינן שיאמר בדדמי אם כן לא קשיא ממים שאין להם סוף די"ל דמים שאל"ס גזרו אפילו בתרי דלא שייך בהו דילמא משקרי לפיר"י שאין העד אומר בדדמי ולפי דבריו איפשטא הבעי' מהא דחסא דמשמע בנשאת לא תצא אע"ג דלא הוה רק ע"א וכדברי הראב"ד:

ואמת שיש לי לדקדק בדברי המ"מ שדייק מדכתב הרמב"ם בטבע בים ומת היינו ששהה כדי שתצא נפשו עיין בכ"מ וכ"כ רמ"א באה"ע (סעיף ל"ד) והוא תשובת רמב"ן דהא בגמרא לא אידכר בחסא רק טבע חסא ולא זכר שמת ואפ"ה אם נשאת לא תצא בפרט דמשמע דקאי אא"י מל"ת כדמשמע בריב"ש (סי' שע"ו):

גם קשה לי אי בעינן במים ששהה כדי שתצא נפשו וע"כ אי לא שהה חיישינן שעלה והשתא מאי מהני שהה כיון דמשמע דיכול לחיות במים ערך ב' שעות א"כ וכי אדם יכול לראות מהלך ב' שעות כ"ש במים די"ל גלי אשפלוה ובב' שעות ג"כ מהלך קרוב לשני פרסאות לפי ערך מהלך אדם בינוני ואיך יכול לראות כ"כ מרחוק כ"ש במים אולי עלה אחר מהלך חצי שעה תחת המים ליבשה והוא מקום שאון קשת הראי' שולטת להביט מרחוק ועיין ביומא (דף ס"ז) משמע אפילו בצוק אינו רואה יותר ממיל כ"ש כשהמים מוליכון אותו למרחוק [עי' לקמן סי' כג א"ד בסופו] וא"כ כשתמצי לומר שחי חצי שעה תחת המים כבר חלף ועבר למקום שאין עין העומד שולטת שם ולשוא שקד שומר במה שהמתין ב' שעות שהרי במעט זמן אפשר שילך למרחוק למקום שאין עינו שולטת [הגהה ובבכורות דף נ"ז ע"ב עד ט"ז מיל שולטא עינא דרועה ואפשר דהיינו השגחה בעלמא וביומא פ' שני שעירים משמע דברחוק מיל יכול לראות מעשיו וצ"ע כי בזמנים הללו הוא נגד החוש]. וראיתי בפירש"י יבמות (דף קכא) במשנה שכתב אבל במים שאין להם סוף מודה ר' יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו ע"כ. משמע דדוקא לאלתר איכא חששא מיהו אפשר דלאלתר היינו כשיעור שתצא נפשו ומשמע מפירש"י (שם ע"ב) דשתי שעות יכול לחיות במים ועיין תשובות ריב"ש (סי' שע"ח) בענין לאלתר. מ"מ הדבר מוכרח מצד עצמו שבמעט זמן יכולין המים להובילו למקום שאין עין הרואה שולטת וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מה מועיל ששהה ולא ראוהו שעלה שמא עלה במקום שאין עינו שולטת. לכן לענ"ד נוטין הדברים דדוקא במים שיש להם סוף צריך לשהות כדי שתצא נפשו דאפשר שיש שם כיפין וכדומה או שהוליכו המים למקום שאינו עמוק ועלה לכן צריך שיהיה בכדי שתצא נפשו אבל במים שאל"ס כל ששהה בכדי שיכול לירד למקום שלא תשלוט עין הרואה כבר היא בגדר מים שאל"ס דרחוק הוא שינצל אחר שלא עלה בתוך הזמן הלזה ויש לו דין מים שאל"ס לענין שאם נשאת לא תצא. וניחא לי בזה דקשי' לי הא דאיתא בגמרא [קכ"א ע"א אר"ג פ"א הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה א' שנשברה והייתי מצטער על ת"ח שבה כו' אמרתי לו בני מי העלך א"ל דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי ראשי כו' אמרתי כמה גדולים דברי חכמים] מים שאין להם סוף אשתו אסורה ע"כ. וקשה הא מסתמא לא היה שוהה תחת המים כדי שתצא נפשו שלא הוזכר נס בדבר זה ואם כן במה נסתייעו דברי חכמים בטבע ושהה העד כדי שתצא נפשו. אלא ודאי במים שאל"ס לא מהני שהייה ולא מידי שהרי המים מובילין למרחקים מקום שאין העין שולטת וכל ששהה במקום שכבר יש כח במים להובילו למקום שאין קשת הראי' שולטת הוא בגדר מים שאל"ס שההצלה בדרך רחוק. וא"כ צ"ע מ"ש המ"מ דבמים שאל"ס צריך שישהה כדי שתצא נפשו וכ"כ הריב"ש (סי' שע"ט) דצריך שישהה כדי שתצא נפשו וצ"ע לפענ"ד:

וגם מ"ש בכ"מ דמשמע לי' מדנקט הרמב"ם טבע בים ומת היינו ששהה כדי שתצא נפשו. ולענ"ד אינו מוכרח רק דקמ"ל דלא סמכינן על מה שאמר מת עד שיאמר קברתיו אבל בטבע במים סתם נמי מסתמא יש לו דין מים שאל"ס לענין דיעבד וכן מ"ש אח"כ שטבע במים ולא עלה ואבד זכרו יש לפרש כדפרישית דהיינו ששהה קצת באופן שאילו עלה במקום קרוב היה רואהו וסגי בשהה כשיעור שאם הובילוהו המים למקום ההוא לא היה יכול לראותו וכדפרישית דאז מסתמא לא עלה גם אח"כ לכן שם (בדין ט"ז) במים שיש להם סוף זכר הרמב"ם ושהה כדי שתצא נפשו יבמים שאל"ס כתב ולא עלה ולא הזכיר שהייה כדי שתצא נפשו אלא נראה כדפרישית שהשהי' אינה מועלת במים שאל"ס כל שיש בכדי שיובילהו המים למקום שאין הראיה שולטת. ואם כן נראה דבמים שאל"ס אפשר דסגי בשיעור מיל כדפרישית וצ"ע ואין להאריך כאן יותר דבנ"ד איכא שהייה טובי:

ונשוב למה שהחלנו בו כי כבר כתבנו לדברי הרי"ף דקשה במים שאל"ס ל"ל טעמא שמא עלה ר"ל שמא אומר בדדמי ולא שהה. לכן י"ל דס"ל להרי"ף דודאי לענין זה שמעיד שטבע ולא עלה לא חיישינן לבדדמי והא דמדמי בגמרא מים למלחמה היינו דוקא בספינה שטבעה ובס"ד דמצד הטביעה לחוד התיר שפיר מדמי לי' למלחמה דאפילו לא ראה שטבע נדמה לו שטבע כיון שנשברה הספינה והיו הרבה נטבעים שם כדפרישית לעיל (אות ג ד"ה אמנם) אבל אם העיד שטבע ע"פ מקרה שנפל למים ושהה שיעור הראוי לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות ובכה"ג דין מים שאין להם סוף דלא תנשא ואם נשאת לא תצא:

ח) מעתה בנ"ד דליכא רק לדון על לכתחילה דהא ודאי דין מים שאין להם סוף לכל הדיעות ודאי יש לסמוך על סימני הגוף מה שאמרו שיש לו שני רויזין על שני רגליו וגם האק על פרסת רגל וגם סימנים גמורים בבגדיו. הגם שלא יהיה מובהקין ביותר סגי כיון דליכא חששא דאורייתא במים שאל"ס שפיר סמכינן אסימנין וכבר כתבתי כן בתשובות אחרות וכ"כ הגאון הנודע ביהודה (בשאלה מ"ג בק"ע). וכן הבאתי ראי' ממה דקיי"ל (ב"מ כד:) במצא חבית יין (נסך) בעיר שרובה א"י באם בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה משמע דסגי בסימנין שנותנין באבידה שהם סימנים אמצעים אף דאית בה איסור (יין נסך) א"ו [סתם יינם] בדרבנן סמכינן על סימנים אמצעים. וכ"ש שיש כאן צירוף סימנים שאינם מובהקים הן בגוף הן בבגדים. מצורף לזה דעת הטור שאם ראוהו שלם והכירוהו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים. ואין צורך להאריך בכל פרט מן הפרטים ההם:

ט) אחר שכתבתי כל זה ראיתי בחידושי הרמב"ן יבמות שנראה שמשם למד הנ"י פירושו לשיטת הרי"ף. והרמב"ן פשיטא ליה שאין העד אומר בדדמי רק דחיישינן דמשקר. וז"ל פירוש ותסברא כו' אע"כ בשהעלו אותם מן המים עסקינן וכיון שכן איכא למימר בדאמרי סימני עסקינן כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין לאבידה ולא שידעו שפלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותן הים בסימן פלוני שהיו יודעין בהם ויצא בו דא"כ כ"ש בהיכרא דטביעת עינא דחזי' לאלתר דמהני אלא משום עדות העד קאמרינן שאין העד נאמן אלא כגון שלא היו מכירין בהם או שאמר סימן שהיה להם במקום המוצנע שמחזירין אבידה בענין זה ואין לחוש לרמאי כו' עכ"ל. וצריך פירוש לפירושו ונראה כונתו לפי שיטתו דחיישינן שהעד משקר והיא לא דייקא מסיק הש"ס דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר אין ר"ל שהכרנו בט"ע רק דאנן חזינהו בטרם שראום המעידים באופן שאין לחוש לרמאי שראו הסימנין ואמרו שהיו בבעלה של העגונה אלא דאנן חזינהו והם לא הכירו בהם כלל ואין מעידין רק אנו יודעין שבעל העגונה היה לו סימן כזה ומעתה תראו אם תמצאו בהם סימנים אלו שידענו לכן צריך חזינהו לאלתר קודם שראום המעידים או שאמרו סימן במקום מוצנע ר"ל שאפי' ראום לפום רהיטא מ"מ אין לחוש שבדקו אחר הסי' שבמקום מוצנע מאחר דחזינהו לאלתר והם לא בדקו אחר הסי' והמעידים אומרי' שאין מכירין אותם ע"פ טביעת עין כי אם על פי הסימן והסי' ידענו שלא ראו עכשיו תו לא חיישינן לרמאי וכולה האי לא חיישינן שמא בכונה אומרים שלא הכירום בט"ע שלא נחשוד אותם שידעו הסי' ממה שהכירו בעל העגונה שהי' לו סי' זה דכולי האי לא חיישינן כיון שאמרו שאין מכירין אותן רק שיבדקו אחר הסי' לרמאי כי האי לא חיישינן. ושלא כדברי הב"ש (ס"ק קמ"ג) שהבין דאיירי בסי' שאי אפשר לראות בחייו דהא הרמב"ן תרתי נקט כגון שלא היו מכירין בהם או דקאמרי סימנין במקום מוצנע משמע דתרתי הוא אלא כדפרישית שאמרו שלא היו מכירין בהם והסי' לא ראו רק מסרו לרואים לראות אם יש בו סי' זה והסי' ידענו שלא ראו עכשיו אף שאינו במקום מוצנע כ"כ וכל שלא ראו הסי' עכשיו והם עצמן אומרים שאין מכירין אותם רק שיראו אחר הסימנין לא חיישינן לרמאות. או דקאמר במקום מוצנע דוקא דאל"כ יש לחוש שמא ראו הסי' לפום רהיטא ושקורי משקרי שהיה סי' זה בבעל האשה לפי שראו אותו בסי' זה דמיירי דלא ראום היטב שיוכרו בט"ע וכך הם אומרים אנו אין מכירין אותן ואנו ידענו שלא הביטו היטב לראות להכירם בטב"ע ואין לחוש שעכ"פ לפום רהיטא ראו הסי' או שהוא במקום מוצנע שודאי לא ראו הסי' עכשיו. ולפ"ז צריך סי' מובהק ממש ודלא כמ"ש לעיל (אות ג) לדעת הנימוק"י. ולפ"ז הפירוש בש"ס דחזינהו לאלתר ר"ל הב"ד או הרואים ואח"כ באו עדים ואמרו שזה הנמצא ידענו שנטבע א' בסימנין הללו שהיה בעל העגונה ושמא זהו שנמצא וא"כ צריך סי' מובהק ביותר והוא דומה לאבידה לענין זה שאם אמר שנאבד לו כלי בסימנים אלו מחזיקין שזה הוא דלא שייך רמאות דמאין ידע סימנין אלו שהם בכלי הנמצא:

ולשון הש"ס דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין וכן בהא דקאמר מי דמי התם קאמרי סימנין משמע דלא מכח ט"ע אתי עליה כלל וכפירוש הרמב"ן עם שהוא דחוק. מ"מ העגונה הנ"ל יש להתיר בפשיטות וישבו ב"ד של שלשה ויתירוה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה