משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן כ
בענין הנ"ל
שאלה
על אשה אחת שיש לה בת ויש קול נשמע אשר יספרו מזמן רב שילדה הבת מא"י בעודה תחת בעלה ואומרים שהיתה אז פרוצה ביותר ומופקרת וילדה בן אחר מות בעלה שהיה מפורסם שהפקירה עצמה ויתר דברים וצדדים שא"צ להאריך בהם כי לדינא א"צ כ"כ סניפים.
תשובה
ב"ה פה נאשעלסק. לכבוד אהובי וידידי הרב המופלג בתורה וביראה החריף ובקי כבוד מוה' יעקב מאיר נ"י מ"ץ לעדתו:
א) אמרתי בחפזי כי טרידנא טובי דודאי אין כאן בית מיחוש שהקול יצא הכל מא"י וקיימא לן א"י הבא על בת ישראל הולד כשר וגם בבא על א"א. (אהע"ז סי' ד סי"ט) ובקול עצמו כבר בארנו לעיל (בסי' י"ט ד"ה ועוד) לאיזו קול ראוי לחוש. וגם בנ"ד אין לחוש שהפקירה עצמה לישראל מכמה טעמים שכתב מעל' ופשוט הוא [כאן נחסר בהדפסה הראשונה]:
אף גם בהיותה בכפרים וגם בעירו. ואפי' ללישנא קמא דרב ביבמות (סט:) בארוסה שעיברה דס"ל הולד ממזר ואפילו לאביי דס"ל אפי' דיימא מיני' ולא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר דמדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לעלמא. י"ל דדוקא התם דרוב פסולין אצלה ואזלינן בתר רובא משא"כ בנ"ד דבכל מקומות הנ"ל רוב כשרים לענין הולד כמבואר באהע"ז סי' ד' סעי"ט דכשר הוא א"כ פשיטא שאין לחוש:
ועוד נראה דאפי' במקום שיש ר"י דמקרי רוב פסולין. הגם שכתב הב"ש (סי' ו' ס"ק לא) דכשיש וכו' שכונה הגם דדרך אשר מאלו שהם כשרים לענין הולד מפסיק מקרי ר"י. לענ"ד צ"ע דנהי דר"י כיון דלהם לא מחזקינן ברע ומוקמינן להו בחז"כ אם כן כיון דרוב אשר מאלו שהם כשרים לענין הולד פרוצים בעריות יש לתלות יותר בהן. כמו במעות שנמצא לפני סוחרי בהמה ובמס' מכשירין (פ"ב מ"ט) מצא בה בשר וכו' היה מבושל הולכין אחר אוכלי בשר מבושל. ואין להאריך בזה:
ובנ"ד אין כאן רק קול ומבואר בגמ' (גיטין פט.) יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. הרי שאין אוסרין ע"י הקול:
אלא דהפוסקים חילקו משום דקשיא להו דבסוטה (כז.) איתא אמר שמואל ישא אדם דומה [פי' נחשדת על הזנות] ואל ישא בת דומה. ובב"ש (סי' ד' ס"ק כ"א) כתב דהכל מרננים גרע טפי וכ"כ בחמ"ח (סי' ו' ס"ק י"ד). ולדידי קשיא על זה דבכתובות (לו:) איתא היוצאת משום רע אילימא דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. וקשה נוקמה שהכל מרננים. דבהכי ניחא טפי לישנא דיוצאת משום שם רע לפרושי מי שיצא עליה שם רע מדמוקי בש"ס דאתי תרי ואמרו לדידהו תבעה באיסורא:
גם על התוס' סוטה שם (ד"ה רוב) שכתבו דלא מיירי בקלא דלא פסק דא"כ אפי' כנס יוציא. והוא תמוה דביבמות (כה.) לא פסקינן רק ביש עדי כיעור ג"כ ואף גם בזאת ביש לה בנים לא תצא. דהא מוקמינן דרבי בקלא דלא פסק ורבי איירי ברוכל נכנס. מיהו לזה י"ל דמפרשי רוכל נכנס היינו שהקול הוא שרוכל נכנס. וקלא דלא פסיק. מיהו זה דחוק כמו שכתבתי בתשובה בארוכה להוכיח דבקלא דל"פ לחוד לא מפקינן ודלא כנראה מדברי הב"ש לשיטת השאילתות לפי' הר"ם. ואין להאריך כאן בזה:
גם בעיקר הפירוש שפירשו התוס' דלא איירי בקלא דל"פ דתצא. א"כ נראה שמפרשין הש"ס באיסור כהונה שכהן לא ישא אותה. ותימא איך אמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה שזו מטיפה כשירה וזו מטיפה פסולה. ואי מפרשינן לענין כהונה באותו חשש שלא ישא בתה הרי היא עצמה אסורה ג"כ לכהונה. ולא משכחת לה שבתה תהי' פסולה והיא עצמה תהא כשרה דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ועלה בדעתי דהתוס' ס"ל דודאי מדינא אין חשש כלל כיון דקלא דפסק הוא כמ"ש התוס'. רק לכתחילה בעלמא. לכן מ"מ ניחא טפי שישא דומה עצמה שזהו באה מטיפה כשרה ואית לה חזקת כשרות ובתה לית לה חזקת כשרות. וס"ל לשמואל] כר"א בכתובות (יג) דהמכשיר בה פוסל בבתה. מיהו מלשון התוס' (ד"ה רוב) שהקשו אדשמואל דהוי לי' למשדה בתר בעל משמע דאיסור גמור הוא לכתחלה. ואינו הרחק מן הכיעור לבד רק דין גמור דאפי' בקלא דפסק נמי חיישינן ואסור לכתחלה. ותמוה בעיני דבהדיא איתא בגיטין (פט.) בעולה אין חוששין לה וכו' ממזרח אין חוששין לה. וכיון דמיירי בקלא דפסק איך יפרנסו הך דאין חוששין לה. ולחלק בין הקולות בקלא דפסק קשה בעיני:
עוד אני מתמי' אם לכהונה מיירי א"כ איך פסק בש"ס והלכתא ישא בת דומה דרוב בעילות אחר הבעל. ואיך פסיקא לי' דאיירי באשת איש. דאיסור כהונה אפי' בפנוי' משכחת לה שהיא דומה וחשודה על הזנות מפסולין. דיש לחלק ג"כ מטעם הנ"ל דאיהי אית לה חזקת כשרות משא"כ בתה. ובפנויה לא שייך רוב בעילות. [ע"כ העתקנו מכתי"ק רבינו הגאון הקדוש המחבר זי"ע]:
ב) והנה הרמב"ם (פט"ו מאיסורי ביאה דין כ) כתב אשת איש שיצא עלי' קול שהיתה זונה תחת בעלה והכל מרננים אחרי' אין חוששין לבני' שהם ממזרים שרוב בעילת אחר הבעל. ומותר לישא בתה לכתחילה. (וכהן חושש לה) אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה]. ואם היתה פרוצה ביותר חוששין אף לבני' עכ"ל. וכתב המ"מ שם דכהן חושש לה מדין תורה. וקשה לי ע"ז (דבפ"ב מהלכות סוטה דין י"ג י"ד) כתב אפילו בקלא דלא פסק בנשאת לנטען אם יש לה בנים לא תצא. אלמא דליכא חשש דאורייתא דאי מדאורייתא חיישינן שזינתה אמאי לא תצא ועי' בסמוך אות ג]. וחילוק של הב"ש (סי' ד' ס"ק כא) בין הכל מרננים אחרי' אין להעמיס ברמב"ם כלל. שהרי כתב כל פרטי הקול ואיך שתיק מלהזכיר שם הקול שתצא גם ביש לה בנים. גם משמע דמן הבעל לא תצא כלל אפילו אין לו בנים כדמשמע נמי (בפכ"ד מאישות) אלמא שאין בכח הקול לאסור מן התורה. גם (בס"פ י"ז מאיסורי ביאה) כתב הרמב"ם יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה ע"ד יהודית או בעדי דבר מכוער ומת קודם שנתן הגט הרי זו מותרת לכהן שאין אוסרין אשה אלא בעדות ברורה או בהודאת פי' ע"כ. משמע דבלא עדות ברורה אין אוסרין לכהן אפי' לכתחילה:
לכן נראה לחלק לדעת הרמב"ם דיצא לה שם מזנה היינו במקרה דבזה י"ל פריצותא בעלמא חזו לה. (ובפט"ו) שהכל מרננים אחרי' אין הרינון בשביל אחד רק שכולם אומרים שהיא זונה ומופקרת זה אומר עם זה וזה אומר עם אחר. דבזה לא תלינן שכולם יהיו בשביל פריצותא בעלמא כיון שמרננים עלי' מנואפים הרבה. לכן אמר שהיתה זונה היינו בקביעות ומופקרת לכל מופקר. ומ"מ ביאת הבעל מצוי יותר דמ"מ בסתר פנים תשים נאופי'. ופרוצה ביותר היינו שלפי ענין הפריצות אפשר שיש לתלות רוב בעילת בנואפים. וכפי זה אפשר שכהן חושש לה מן התורה כיון שהקול היא שהיא זונה בעצם לא שאירע הדבר מקרה. וא"כ גם הך (דפ"ב דסוטה) הוא בחשד ידוע מאחד:
מ"מ נראה גם לדברי המ"מ הרמב"ם מפרש לה בישראל הך (דישא) [דא"ל ישא] אדם דומה [סוטה כז.] [והיינו להרחיק מן הכיעור. דאילו מפרש לה בכהן א"כ ע"כ לשמואל אפילו הכל מרננים אחרי' לא חיישינן לקלא שזינתה. א"כ מנ"ל להרמב"ם דכהן חושש לה מדין תורה כיון דלשמואל אפילו לכתחילה נושא אותה. ועוד דלא גרע מקלא דקמי נשואין כיון שזה הרינון יותר מעדי דבר מכוער עד שחושש לו מן התורה. לכן ע"כ להמ"מ הרמב"ם מפרש לה בישראל ופירש"י) [וכפירש"י שם ד"ה וזו] דחוששין שתזנה תחתיו. ושמואל ס"ל דלישא בתה יש כיעור יותר:
אלא דמ"מ קשה לי איך כתב הרמב"ם ומותר לישא בתה לכתחילה. הא בגמרא [שם בסוטה] איתא מיתבי נושא אדם דימה ואמר רבא ותסברא נושא לכתחילה אלא אם נשא תני נמי בת דומה משמע דלאו לכתחילה גמור אלא כפירש"י (שם ד"ה ותסברא) אם ימצא אחרת לא ישא שום אחת מהם אלא כשאינו מוצא אלא אחת משתי אלו בהא אמרינן ישא זו ואל ישא זו. ואפשר דהרמב"ם מפרש ותסברא נושא לכתחילה כפירש"י הא ודאי מקלקלא לי' ונושא משמע אפילו אפשר לו באחרת. וא"כ כשתתני דומה צריך אתה לשבש הברייתא אם נשא. תני בת דומה שהיא בחזקת כשרות ויוצדק לשון לכתחילה. אלא דמ"מ לא אתי שפיר דשמואל דאמר ישא אדם דומה אינו לכתחילה גמור ור' יוחנן דקאמר ישא בת דומה היינו לכתחילה גמור לדברי הרמב"ם. וכפי הנראה מן הש"ס לכתחילה יש להרחיק גם שניהם במי שירצה להרחיק מן הכיעור (וכעין שאמרו בחולין דף מ"ד ע"ב גבי עדים (החתומים) [שהעידו[ על שדה מקח לא חששו להם אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור). מ"מ נראה שאין מוחין במי שרוצה לישא רק לבעל נפש. וכמו שנראה מדברי התו' יבמות (דף כ"ה ע"ב ד"ה לא) דהרחק מן הכיעור היינו לבעל נפש:
ג) וראיתי להב"ש (בסי' ד' ס"ק כ"ד) שפירש חוששין לה מדין תורה משום זונה היינו לכתחילה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין. ותמוה בעיני דמעולם לא שמענו מן התורה לכתחילה [אולי צ"ל ועוד]. דהא ספק ממזר שמותר לגמרי מן התורה ואפ"ה אפי' ספיקן בספיקן אסור כמ"ש (שם סעיף כ"ד) והתם ודאי אפילו בדיעבד תצא:
ד) מגם במ"ש התו' בסוטה שם (ד"ה רוב) דהא דאמר שמואל ישא בת דומה מיירי שאינה לפנינו דאילו היא בפנינו נאמנת להכשיר הולד. קשה לי ג"כ לפ"ז ל"ל לטעמא [דמש"ה ישא אדם דומה] שזו בא מטיפה כשירה תיפוק לי' שהדומה עצמה שנושא אותה היא בפנינו ונאמנת על עצמה ג"כ ודומיא דדומה היא בת דומה דהא על עצמה כ"ש דנאמנת וכמבואר ש"ס כתובות (דף י"ד) וצ"ל דהתו' מפרשים דוקא התם בכתובות] דבדיעבד הוא דהא שמואל קאמר (התם] ואת לא תעבד עובדא עד דאיכא רוב כשרים. ודוקא שם דה"ל בדיעבד. וא"כ קשה איך מפרשין התו' שם לענין איסור כהונה. דאי בישראל לא הוו צריכי לדחוק דבקלא דפסק איירי דיש לפרש כפירש"י שתזנה תחתיו ומצד עצמה אין בה איסור כלל. וע"כ להתו' דבכהן איירי. א"כ מה זה שכתבו התו' דכשהדומה לפנינו יוכל לישא בת דומה. דהא ברוב פסולין לא עבדינן עובדא רק בדיעבד ולא אהני ברי דידה ברוב פסולין לענין איסור כהונה דהוא לכתחילה דתוכל להנשא לישראל
ונראה ליישב דהתוס' ס"ל דהא דאמרינן ואת לא תעביד עובדא היינו כשדנין על האשה לחוד לא מקרי רק לכתחילה דהרי תוכל להנשא לישראל. אבל אם יש לה בת. כיון דשם איירי בדומה אשת איש א"כ כשתמצא לומר לחוש לחשד הרי הבת אסורה גם לישראל לפירש"י שם (ד"ה וזו באה) דס"ל שמא מממזר או כו' נתעברה. א"כ ע"כ אם נכשיר הבת לישראל אם היא אומרת ברי. ממילא גם היא כשירה לכהונה דלענין הבת אין לחלק בין כהן לישראל. וה"ל לגבי דידה נמי דיעבד:
ומיושב בזה מה שהקשתי לעיל (אות א שנחסר בהדפסה ראשונה] דאיך פסיק לי' דבאשת איש איירי הא איסור כהונה משכחת לה בפנוי'. ולפ"ז ניחא דפנויה שאין לה בת מודה שמואל [כיון] דתוכל להנשא לישראל ואין לישא לכהן לכתחילה כיון דדומה מפסולין. רק ביש לה בת שלא נוכל לאסור הבת כשאמרה ברי דבדיעבד הוא לכן נושא הדומה טפי:
אלא דמ"מ לא אתי שפיר היכא קאמר נושא אדם דומה דבגוונא דהדומה לפנינו גם בתה נושא לכן דברי התו' צ"ע:
מיהו אפשר דהתו' פשיטא להו כיון דבדיעבד כשר ברוב פסולין אי אמרה ברי ממילא בדומה דליכא רק חשש בעלמא ורינון אפילו לכתחילה כשירה באמרה ברי. אלא דמ"מ לא א"ש איך קאמר נושא דומה דאיירי שהיא בפנינו ודומיא בזה לא ישא בת דומה. ואי מפרשין התוס' דומה שהיא לפנינו ואינה אומרת ברי למה נדחקו בבת דומה דאיירי שאינה לפנינו:
ה) ובזה מיושב מה שהקשה בט"ז שהביא מעל' על מ"ש רמ"א (סי' ד' סט"ו) דהיא נאמנת על בני' שהם כשרים. אמאי אינה נאמנת על עצמה. ולפ"ז לק"מ דעל עצמה. ולפ"ז לק"מ דעל עצמה ממנפ"ש אי מיירי בישראל אינה רק הרחקה מן הכיעור שמא תזנה גם תחתיו ובתה בחזקת כשרות כדאיתא בגמרא. ולכהן נמי לא מהני דיבורה שהרי קיי"ל דברוב פסולין לכתחילה אינה נאמנת. אלא דיש לומר קושית הט"ז מלשון הרמב"ם שכתב שכהן חושש לה ובמחבר שכתב מדין תורה קשי' לי' דתועיל ברי שלה וגם זה לק"מ דלכהן נפסלה בביאה אחת ולענין הבנים איירי שנשאת לישראל דהבנים שמבעלה כשרים אפילו לכהונה או דרמ"א לענין חשש ממזרות איירי דנאמנת שהם מבעלה. ואע"פ שפרוצה ביותר מ"מ אפשר דמ"מ נאמנת דלא ברור דרוב ביאות מפסולין. משא"כ היא עצמה שמביאה אחת נפסלה:
מיהו בט"ז הקשה על הרמ"א מנ"ל בפרוצה ביותר שנאמנת. דהתו' לא איירי בפרוצה ביותר דאז יש לחוש לרוב בעילות מאחרים ויש לומר שאינה נאמנת להכשיר. וכתב הב"ש (ס"ק כו) דכן מוכח מהרמב"ם שכתב חוששין אף לבנים וחשש שלה היא לכהונה דלישראל מותרת א"כ גם חשש הבנים אינו רק לכהונה ולא הבנתי דממנפ"ש אם מיירי שאותה דומה נשאת לכהן אם כן אפילו אינה פרוצה ביותר החשש שיש עליה ישנו גם כן על בני' (ג"כ) שהרי נעשית חללה. ומאי אהני הא דרוב בעילות אחר בעל הרי בני' מבעל חללים ג"כ. ואי נשאת לישראל א"כ אם לא נחוש על בני' שהם מאחרים גם לכהן אין לחוש (דהרי) דנהי דנתחללה בני ישראל מקוה טהרה לחללים שאין חללה אלא מאיסור כהונה וכמ"ש הב"ש גופי' (בס"ק כ"ה) ואם רוב בעילות מאחרים פשיטא שהם ממזרים. ואם יש לתלות רוב בעילות בא"י הבא על בת ישראל הולד כשר גם הט"ז לא יחלוק על זה. דודאי תולין ברוב בעילות ולכהונה פגום הוא וי"ל שאינה נאמנת להכשיר לכהונה כיון דפרוצה ביותר ויש לתלות ברוב בעילות. ואינו דומה לארוסה שעיברה דנאמנת להכשיר הולד דמ"מ לגבי ארוס היתרא מקרי:
ומ"ש הרמב"ם (בפט"ו דין י"א מאיסורי ביאה) בפנוי' שנתעברה נאמנת לומר לכשר נבעלתי אפילו ברוב פסולין. י"ל שם שייך בודקת ומזנה כדאיתא בכתובות (דף י"ג ע"ב). גם י"ל ברוב פסולין נמי אפשר דאזלא איהי לגבייהו וה"ל קבוע וכמ"ש הב"ש (סי' ר' ס"ק ל"ט) ונ"מ דאפילו באנוסה נאמנת. אבל ברוב ביאות מאחריה י"ל דאינה נאמנת ואדרבה מלשון הרמב"ם (בהלכה כ) שהחל לומר אין חוששין על בני' שהם ממזרים משמע דלישראל איירי ודיוקו של מהרי"ו אינו דיוק וגם כבר כתבתי לעיל (עי' אות א' ד"ה עוד) דהסוגיא משמע דלא איירי בכהן כלל:
ומ"ש הב"ש (ס"ק כו) דהרא"ש בפי"ב [ט"ס הוא וצ"ל בפרק יש נוחלין והוא ב"ב דף קכ"ז] כתב בשם בה"ג דרוב בעילות אחר הבעל אפי' פרוצה ביותר והרא"ש אינו חולק עליו בזה. ואין דבריו מוכרחים כלל דעיקר דברי בה"ג הם על מה שאמרו בגמרא דר' יהודא ס"ל דנאמן לומר זה בני ממזר וכתב דדוקא כשעושה הקטן בכור דאז מתוך שנאמן על הקטן שהוא בכור נאמן על הראשון שהוא ממזר אבל בלא בכורה לא מהימן לשויי' ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר דרוב בעילות אחר הבעל ע"כ. ואין זה מוכרח בכוונת בה"ג רק כוונתו שאין לו נאמנות על זה וכיון דבפרוצה הוא בעי' דלא איפשטא די"ל דמ"מ תלינן בבעל דבעלה מנטר ולא אהני נאמנות של הבעל כלום. דהא בגמרא דסוטה (כז.) משמע בהדיא דבפרוצה ביותר לא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל דהא אהא דאמרינן אשה מזנה בני' כשרים רוב בעילות אחר הבעל בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה לא תבעי' לך דלא ידע לה ולא מינטר לה וכו'. משמע בהדיא דבפרוצה ביותר לא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל. אלא נראה דמשמע לי' דהלכה כמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה דהכי ס"ל לר' יוחנן בנדה (לא:). וא"כ אי אמרינן סברא דמנטר לה א"כ מ"מ רוב בעילות שיש לה ולד מהם הם אחר הבעל. ונהי דספיקא הוא מ"מ אינו נאמן לשווי' ממזר ודאי. דספיקא הוא בלא אמירתו של בעל [וע"ע מ"ש באות ז]:
ו) וצריך להתבונן בדברי בה"ג שתלה הטעם משום דרוב בעילות אחר בעל אינו נאמן דא"כ אפילו באומר על הקטן שהוא בכור מה מועיל הא הוא בעצמו אינו יודע אם הוא ממזר שהרי רוב בעילות אחר הבעל. וצ"ל דאיירי שיודע בודאי שלא בא עלי' ט' חדשים א"כ מאי אהני לי' טעמא דרוב בעילות אחר הבעל כיון שאומר שלא בא עלי'. וצ"ל דבהא גופי' קאמר בה"ג דכיון דדר עמה חזקה דבא עליה כדאמרינן ביבמות (דף קיא:) דלא מוקי איניש אנפשי' והוה חזקה שרוב בעילות ממנה. אלא יהיה אפשר לומר שיהא נאמן על שיודע שהיא פרוצה ביותר ותולה באחר. וע"ז אמר דמ"מ רוב בעילות אצל הבעל. והיכא דמבכר הקטן גילתה התורה שנאמן שיודע רוב בעילות מאחר דזה נמי חזקה שאין אדם מבכר הצעיר לפני הבכור:
וצ"ע בדברי הרא"ש שמביא ראי' מפ' החולץ (מז.) דנאמן אפילו כשאינו מבכר הקטן בהך דפריך ואבנים מי לא מהימן הא תניא יכיר ומביא ראיה דבעלמא נמי מהימן. ומאי קושיא הא בה"ג גופי' הוה מודה דמהימן אי לאו דרוב בעילות אחר הבעל דאל"כ לא הוה צריך לסברא דרוב בעילות אחר הבעל ודוחק לומר דשם שמחזיקין איתו בחזקת ישראל דמי לרוב בעילות אחר הבעל דזה דחוק דא"כ גם באמת שהוא ממזר לימא בפשיטות דלא מהימן לאפוקי מחזקה:
ז) עוד אפשר לפרש בדברי בה"ג דמ"ש אפילו היתה פרוצה ביותר אין הכונה שאנו יודעין בה שהיא פרוצה ביותר דא"כ בלא"ה בני' ספק ממזרים. ואדרבה משמע דהיכא דאיכא למימר רוב ביאות מאחרים מחזקינן לי' בממזר רק דאמרי' דמנטר לה. א"כ יש להאמינו שלא השגיח בה לשמרה דבדידי' קאי מלתא אלא כוונת בה"ג דכשאינו יודע בבירור אינו יכול לשווי' ממזר וא"כ כיון דרוב בעילות אחר הבעל מנין יודע שהוא ממזר וע"כ אומר שהיתה פרוצה ביותר דלדעתו רוב בעילות מאחר וזה לא מהימנינן לי'. רק בענין בכורה נאמן נמי בהא דקים ליה שרוב בעילות מאחר. משא"כ בלא בכורה לא מהמנינן ליה כלל שהיתה פרוצה ביותר עד שיש לתלות רוב ביאות מאחרים. ועל שלא בעל כלל נמי לא מהמנינן לי' דמסתמא רוב בעילות מבעל רק במקום בכורה לא מהמנינן לי' שרוב בעילות מאחרים. אבל במה שאינו בבירור לפי אמירתו לא מהימן כלל:
וכ"כ הטור (בסי' ד') דנאמן לומר שהוא ממזר ואם אמרה מכותי ועבד נתעברתי נאמן שאין הבעל יכול להכחישה בזה ע"כ. והב"ש (ס"ק נ"ב) כתב והוא ממזר ודאי כ"כ הטור. ש"מ דס"ל אם לא אמרה מכותי נתעברתי לא אמרינן שמא מכותי נתעברה. אבל הרמב"ם כתב שהוא בחזקת ממזר משמע דאינו אלא ספק וכ"כ המגיד דהיא נאמנת לומר מכותי נתעברתי משום דבלא דיבורה אינו אלא ספק. ולשיטת הטור קשה כיון דבלא דיבורה הוה ממזר ודאי למה נאמנת להכשיר עכ"ד הב"ש. ומש"כ דברמב"ם כתב הרי הוא בחזקת ממזר חמוה (דבפט"ו דין ט"ו) כתב בהדיא דנאמן לומר שהוא ממזר (ובדין י"ט) כתב בהיה בעלה במדה"י שהוא בחזקת ממזר:
ועיינתי במהדורא קמא דב"ש שם כתוב כהוגן וז"ל וברמב"ם ליתא שהוא ממזר ודאי אלא כשאב אומר שהוא ממזר כלומר מישראל נתעברה אבל כשאומר שאינו בנו ואינו יודע ממי נתעברה אינו ממזר ודאי אפילו בלא דיבורה ע"כ. ולפ"ז גם הרמב"ם איירי ע"כ כשהוא [ממזר[ לפי דבריו כגון שאומר שיודע בודאי שאינו מכותי רק מישראל אבל בלא"ה אינו בודאי ממזר והאם נאמנת עליו:
ולדעת הטור אפי' כשבלא אמירתה הוא ודאי ממזר מהימנא לומר מכותי ועבד נתעברה. ומה שהקשה הב"ש למה נאמנת להכשיר כשהוא ודאי ממזר בלא אמירתה. ובמהדורא קמא דתק דכשהיא כהן איירי וכיון שלא אמרה שמכותי הוא הוה ודאי ממזר. והוא דחוק דאם כן הל"ל באינה בפנינו לא הוה רק ספק ממזר:
ח) והנלענ"ד בדעת הטור דבלא"ה הקשה הב"ש (בסעיף כ"ו שם ס"ק ל"ט) למה נאמנת להכשיר הולד ברוב פסולין הא בלא אמירתה אזלינן בתר רובא והוה ממזר ודאי ולמה תהא נאמנת להכשיר ותירץ דגם ברוב פסולין ליכא בודאי די"ל היא אזלא להבועל והוה קבוע כמחצה על מחצה. אע"ג דכתב הטור דמסתמא אזל הבועל אצלה שם אמרינן לקולא ע"ש. וכל זה דחוק ואדרבה בש"ס קידושין (דף ע"ג) אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה כו' משמע דברוב פסולין אינו כשר מן התורה דאזלינן בתר רובא. ובעיקר הקושיא למה נאמנת להכשיר נראה דלא קשיא כלל דע"א נאמן דם עד רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבילה וא' מוכרת בשר שחוטה שאחד נאמן אפילו על הנפרש. אע"ג דבאיתחזק איסורא לכמה פוסקים ע"א אינו נאמן ורובא וחזקה רובא עדיף מ"מ עד רובא דאיתא קמן שאינו אלא מברר הרוב היכא איתי' לכן אפילו ברוב פסולין נאמנת שמעוברת ממיעוט:
ובזה יש ליישב מה שהקשה הב"ש עוד אמאי אינה נאמנת לעשות מספק ודאי להתירו בממזרת והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דטעמא משום דע"א נאמן באיסורין והיינו דוקא להתיר אבל לא להחמיר כדאיתא בי"ד (סי' קכ"ז סעיף ב). והשתא בספק ממזר דמדאורייתא כשר הוא לגמרי שפיר נאמנת להכשירו אפי' מדרבנן. משא"כ אם אומרת ודאי ממזר הרי עדותה לפסול אף שע"י מותר בממזרת מ"מ הרי מוציאתו מחזקת כשרות שמן התורה כשר בקהל לפסול ודאי אין ע"א נאמן וזה ברור:
והשתא ממילא מיושב נמי קושית הב"ש (בס"ק נ"ב) על הטור היכא דבלא אמירתה הזה ממזר ודאי איך נאמנת להכשירו. דאדרבה הטור לשיטתי' אזיל דס"ל מסתמא הלך הבועל אצלה. וא"כ י"ל דכיון דאינו יודע ע"כ אינו ממזר ע"פ דברי האב רק כשאומר שזינתה במקום רוב פסולין דאז בסתמא הלך אחר הרוב והוה ממזר ודאי כמו בתשע חניות דבנמצא הלך אחר הרוב והוה נבילה ודאי ומ"מ עד אחד נאמן להכשירו. וא"כ א"ש דכוין דהוא אין יכול לידע לפי דברי הטור א"כ ע"כ אין מחזיקין אותו בממזר רק ע"פ רוב פסולין:
ט) עכ"פ עלה בידינו דאפי' ברוב פסולין נאמנת להכשירו. וכ"ש בנ"ד שהדבר פשוט שאין לאסרה בקהל. ולא ניתן לכתוב רק להתלמד במקום אחר. והדברים ברורים כמ"ש ותו לא מידי.
וגם דברי המ"מ והר"ן מיושבים ג"כ ע"ד הנ"ל. דודאי מה שנאמנת להכשירו לגמרי הוא בשביל דספק ממזר כשר מן התורה לבא לקהל רק מדרבנן פסול שפיר נאמנת להכשירו. אבל להתירו בממזרת לא מהימנא דהרי כשר מן התורה לבא לקהל ואין אחד נאמן לפסול אדם כשר. וגם דברי רמ"א נכונים לפ"ז שאפילו פרוצה ביותר אינם ודאי ממזרים. ובפרט לפמ"ש (אות ה בסופו) דמשמע דהלכה כר' יוחנן דס"ל אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה והוה בעי' דלא איפשטא. ובספק ממזר לכ"ע נאמנת להכשירו:
כל אלה הדברים אשר כתבתי לעצמי הואיל דאתא לידן. ובנ"ד הדבר פשוט כמ"ש מעל'. ואותו זקן אשר כתב מעל' שפטפט כנגדו. אם זקנה יש כאן חכמה אין כאן. אחר שהלכה רווחת נו"ע הבא עב"י הולד כשר [ואפי' מאשת איש] ורב מרי בר רחל יוכיח. ואולי יש בו דעת המוני שסבורים שיש ממזר מא"י מצורף לזה הסנופים מגב"ע שכתב מעל' ואין צורך להאריך למי שיש בו ריח תורה ויודע דרכי ההוראה אשר לא יביטו לקול דבר שפתים אשר בפי ההמונים שאם אשה זנתה פעם אחת שחושבים בני' לממזרים. שאין כן מדרכי התורה. ולא נעזוב תורה שלימה שלנו מפני שיחת חולין שאינה של ת"ח. ומה גם בקול שאינו דבר ברור. ודעת שוטים אינם כלום. ודברי חכמים א"צ חיזוק:
מה שהוקשה למעל' על התוס' פ' גיד הנשה. לאו קושיא היא דפשיטא דהלובן בכלל הכוליא והכוליא עצמה קריבה לגבי המזבח אף שמותרת באכילה רק שאינה בכלל חלב שעל הכליות לדעתי בטרם העיון יעתיק לו התשובה לשלחה לי בחזרה והדר ליסבר גם יתן העתק להמופלג מוה' שמחה על שאלה שלו יתברך מעל' בכל טוב כנפשו ונפש ידידו ד"ש לנצח ארי' ליב.