משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן יד
בדיני נדה
שאלה
אשה א' קבעה וסתה תמיד ליל טבילתה קודם אור היום וצריך עיון אם מותר לבא עליה בליל טבילתה בתחילת הלילה כיון שצריך עונה סמוך לוסתה או דילמא כיון דיש בה עיגון יש להקל:
תשובה
א) הנה מ"ש להקל במקום עיגון מדפסקו כמה פוסקים להתיר אפילו ביוצא לדרך ואפילו סמוך לוסתה וכמ"ש בגמ' וש"ע (סי' קפ"ד ס"י) כ"ש במקום עיגון הנה ודאי יש סברא לומר כן לפי דבריו שהוא במקום עיגון שהרי לא תשמש לעולם. אפילו בליל טבילה לחוד אפילו יהיה שלא במקום עיגון כגון שנמשכה זמן הטבילה מחמת אונס. היה אפשר לדון ולהתיר. ויש להביא ראיה מדברי רבינו המחבר בש"ע או"ח (ס"ס תקע"ד) שכתב שאסור לשמש מטתו בשני רעבון חוץ מליל טבילה והוא ע"פ מה שמפרש הב"י בירושלמי ע"ש במג"א. והנה מדאסר חוץ מליל טבילה משמע דאפילו ביוצא לדרך אסור. וכן משמע ממה שהקשו התו' בתענית (יא. ד"ה אסור) איך נולדה יוכבד בין החומות ודחקו לתרץ. ומאי קושיא נימא שפקדה בצאתו לדרך שאז אפילו סמוך לוסתה מותר. אם כן י"ל דגם בשני רעבון מותר. אלא ודאי כיון דאסרו לשמש בשני רעבון [כל אותם השנים] וטעמא דיוצא לדרך מותר משום שמתאוה לו ביותר אם כן כיון (דאסור) [דאסרו] שמש לגמרי ע"כ לא חששו לתאוה. דבודאי באיסור לגמרי איכא תאוה טפי [ומ"מ אסרו ולא חששו לתאוה]. לכן פשיטא להתו' דלשני רעבון לא מהני יוצא לדרך וחמיר טפי מסמוך לוסתה. ואם כן לדעת המחבר שבליל טבילה מותר בשני רעבון א"כ כ"ש סמוך לוסתה דבכה"ג מותר אפילו יוצא לדרך א"כ כ"ש בליל טבילה:
מיהו המג"א השיג שם על הב"י שאינו מותר רק לחשוכי בנים:
ב) ולכאורה ננקוט מיהא פלגא בידן להתיר בכי האי עובדא לחשוכי בנים שיהיה תותר לשמש אם אינה טהורה רק סמוך לוסתה. דבכה"ג שפיר נלמוד דביוצא לדרך אין מותר אלמא חשוכי בנים איכא התירא טפי. וחשוכי בנים לפי פי' הרא"ם שהביא בט"ז שם היינו שלא קיים פ"ו. [הגם שיש לו בן או בת]. ובזה תירץ הרא"ם לקושית התו' איך נולדה יוכבד בשני רעבון. והב"י הקשה עליו דאם כן גם יוסף היה מותר לשמש שהרי לא היה לו בת מדלא מנאה בתוך שבעים נפש. ולכאורה אין זו קושיא די"ל דהוה לי' בת ומתה קודם שבא יעקב למצרים כמ"ש רש"י (פ' ויגש) על התאומות שנולדו עם השבטים מיהו נראה שזה אינו מספיק. אחר שרמז לנו הכתוב באמרו וליוסף יולד שני בטרם תבא שנת הרעב. שמזה דייקו שבשנת הרעב לא היו נולדים. אם כן אם נימא הטעם שהיה לו בת. אם כן היה לו לרמז גם הבת שהיה לו אז דוקא טרם שנת הרעב:
ומ"מ ליישב דברי הרא"ם כי גדול כבודו וקרנו רא"ם קרניו. נ"ל דלא קשי' כלל והוא ע"פ מה דמצינו בגמרא נדה (דף ל"א:) א"ר קטינא יכילנא לעשות כל בני זכרים ע"ש שהוא בידי אדם. אם כן י"ל לכאורה מכאן סיוע לדברי הרא"ם. דיש להבין דקאמר וליוסף יולד שני בנים טרם תבא שנת הרעב ויש להבין שני ל"ל לכתוב יולד בנים ומנינא ל"ל. אלא י"ל (דבאמת הק"ל) דמסתמא גם יוסף היה יכול לעשות בנים זכרים כמו רב קטינא. והנה בטרם תבא שנת הרעב היה מותר לו לכוון שיהיה בניו זכרים. אף דסגי בבן אחד לענין קיום פו"ר. אבל בשנת הרעב לא היה לו לכוון שיהיה בניו זכרים כי אסור לשמש רק לקיום פ"ו ואין חסר לו רק בת [א"כ הגם דהותר לשמש) אבל היה צריך להשמר מתחבולה שיהיה דוקא זכר. אם כן י"ל דבאמת יוסף שימש כדי לקיים פ"ו אבל בלא תחבולה זו לעשות בניו זכרים וקמ"ל קרא אף דידע שיהיה רעבון אין איסור לעשות בשעת היתר שיהיה בניו זכרים. אף שיהיה לו היתר אח"כ בשביל קיום פ"ו עד אחר ילדו בת. אין איסור בזה [בשעת היתר] וזריז ונשכר:
ובהכי ניחא דדייק לישנא דקרא וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. ודייקו מכאן דאסור לשמש בשני רעבון. וקשה הא מ"מ אינו מדוקדק כי אם לא נולדו קודם שנת הרעב היה אפשר שיוולדו גם בשנת הרעב דהא חשוכי בנים מותרים לשמש גם בשנת הרעב. ולמ"ש ניחא דבשנת הרעב אפשר לא היה נולד לו רק בן א' כמ"ש. מיהו גם להט"ז ניחא דס"ל חשוכי בנים לגמרי מותרין דוקא [די"ל ג"כ דיוקא דקרא שני בנים משום דברעבון ל"ה אפשר רק בן אחד]:
מיהו מפירש"י משמע דהיינו שלא קיימו פ"ו וכדברי הרא"ם:
ג) עכ"פ היה אפשר ללמוד מזה היכא דאיכא מקום עיגון כמו בנ"ד שמותר סמוך לוסתה. מכ"ש משני רעבון שלא הותר ביוצא לדרך ובחשוכי בנים מותר. והה"ד היכא דצריך לבעול סמוך לוסתה:
אמנם באמת אין ראיה משני רעבון די"ל דשם שפיר התירו משום פ"ו טפי מיוצא לדרך. והיינו שאם לא נתיר לו לא יוכל לקיים פ"ו. אבל סמוך לוסתה שאם לא נתיר לו יגרשנה ויקיים פ"ו באחרת:
וגם הראיה מיוצא לדרך יש לפקפק ג"כ. דהא באמת ר"מ ס"ל בש"ס נדה ספ"ק (דף י"ב ע"ב) דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש ולא חייש לעיגון. וניהו דלא קיי"ל כוותי' מ"מ בסמוך לוסתה י"ל כ"ע מודו כשרואה [תמיד בליל טבילתה] ואי אפשר לו לשמש רק סמוך לוסתה דאסורה לשמש. ולא התירו ביוצא לדרך רק משום אקראי בעלמא אבל לא בקביעות לדור עם אשה כזו:
ד) גם מה שהביא [מעלתו] ראיה מדברי ראב"ד בס' בעלי נפש בההוא ראיה דמייתי מהך דנדה (דף ס"ו) דכל אימת דסלקא מטבילת מצוה הוה חזי דמא א"ל ר' יוחנן שמא דימת עיריך עלתה בך לכי ותבעלי ע"ג הנהר ומכאן הביא ראיה אף דבודאי תראה התיר לה ע"ג הנהר. ובאמת נהפוך הוא דהראב"ד הביא משם ראיה בקבעה וסת לשעה ידועה ולא קבעה לימים אין חוששת רק לשעתה. והביא מכאן הגאון בעל נו"ב (תניינא חי"ד סי' קיז) ראי' שמשום טבילה אין להתיר סמוך לוסתה. מדהביא הראב"ד ראיה מזה דבקבעה וסת לשעות ולא לימים שאינה חוששת [רק לשעתה ולא סמוך לוסתה ואי נימא דמשום הטבילה מותרת בסמוך לוסתה שוב נוכל לומר דגם בוסת לשעות לחוד אסורה סמוך לוסתה רק התם ההיתר משום הטבילה. הרי הגם דהראב"ד מן המתירים ביוצא לדרך מ"מ אינו מתיר משום הטבילה עכ"ד הנו"ב]. ומעל' כתב עליו ששגה כי כוונת הראב"ד כמ"ש בהגהת בעלי נפש שנדפס בווארשא שהרז"ה השיג עליו דהתם במעשה היה תלוי ולא בשעה שאם אין לה יום קבוע אין לה שעה קבוע עכ"ל. וכתב מעל' שבהגהה ישב דברי הראב"ד דאיירי נמי בוסת לשעות ע"פ מעשה אם רואות איזה דבר:
הנה הרחיב פיו על הגאון הנורא בעל נ"ב. השפלה הגבה והגבוה השפל. כי ישוב זה אינו מן היישוב. ומתוך שלא עמד על דברי הראב"ד לא ישב דבריו כהונן. שהרי דברי הראב"ד ברור מללו מראיה ראשונה והיינו אם רואות תמיד בשעה מיוחד כמו בשעה ששית ויום קבוע אין לה ס"ל שלא לחוש רק אותה שעה וראייתו מהך דפ' האשה (דף ס"ג ע"ב) דחיישא נמי בחד זימנא לוסת שאינה קבוע כגון וסת ההפלגה וכדומה דמיחש חיישא בחדא זימנא ומשנה מפורשת היתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורים וכמ"ש (בר"ס קפ"ט) דאם יש לה שעה ידועה לראות תמיד באותה שעה כ"ע מודו דקודם שהגיעה השעה אינה חוששת משא"כ באין לה שעה קבוע חוששת כל אותה עונה דרך משל אם רגילה לראות פעמים ט"ו בחודש ופעמים י"ח או י"ז באופן שאין קביעות לא להפלגות ולא לימי חודש ומ"מ אסורה בשביל חדא זימנא בהגיע אותה זמן והיינו זמן ראי' אחרונה שצריך לחוש אם ראתה ט"ו לחודש וכ' בחודש אחריו ואח"כ כ"ב באופן דלא הוה קביעות לימים שע"פ הדין ס"ל דאין לה לחוש רק לשעה הקבוע כיון שהשעה קבוע והיום אינו קבוע אף שתחוש להפלגה או לימי החודש אינה חוששת אלא לשעה הקבוע. ומה שהביא ראיה מהך דהבעילה ע"ג הנהר כוונת השגת הרז"ה שכיון שתלה ר' יוחנן בדימית עיריך כל זמן שלא באה לעיר אין חשש שעדיין לא הגיע וסתה רק אחר שתבא לעיר:
מעתה דברי ההגהה שהביא מעלתו דברים בטלים הם דאי איירי הראב"ד בכה"ג אין הטעם בשביל השעה הקבועה רק בשביל שלא בא עדיין הוסת. ואם כן בנ"ד אחר תשמיש כבר הגיע הוסת באותה עונה. ולא קרב זה אל זה כלל. וגם אין טעמו של הראב"ד בשביל עיגון כמו שעלה על דעתו רק מדין גמור ואפילו בוסת בעלמא הדין כן וזה פשוט:
ה) וליישב השגת הרז"ה על הראב"ד נראה דפשיט ליה לראב"ד שאין לתלות שום קולא מכח סברא קלישתא דדימת עיריך דלא מקילינן בדבר שאינו ע"פ היקש הטבעי אם לא אימתו הניסיון. דא"כ ברואה דם מחמת תשמיש נימא תבעול בסתר שמא מחמת עין הרע בא ולא מצינו חילוק בזה בש"ס בשום מקום. ועוד דא"כ ל"ל לייעצה שתבעל ע"פ הנהר ה"ל לייעץ להבעל באחת הבתים או הכפרים שחוץ לעיר. ועוד וכי לא סגי שתבא בסתר דאין מרגיש או שתתכס בצעיף שלא יודע בואה העיר. אלא ברור דס"ל להראב"ד שלא הקיל בשביל זה רק שתלה הדבר בזמן שאחר זמן בואה מבית הטבילה ובזמן ההוא היה בית הטבילה רחוק. וכיון שעדיין לא הגיע זמנה לראות כי אם בזמן שתלך ותבא לעיר. סמכינן אקביעותא שאינה רואה מקדם לכן הזהירה שתבעל ע"ג הנהר. וכיון דלא נקבעה וסתה בימים רק בעידנא דסלקא מטבילת מצוה ולא קבעה לימים ה"ל הך ראי' דסלקא מבית הטבילה דין וסת שאינה קבועה. ואף דמשמע דראתה כמה פעמים י"ל דמדמי הך ראי' לוסת שע"י אונס כמו וסת הקפיצות שאין לו דין וסת קבוע כמ"ש (בסי' קפ"ט סעיף י"ז בהגהה) דחוששת לו כמו וסת שאינו קבוע. וכיון דדין וסת שאינו קבועה יש לו אינה חוששת רק לאותה שעה ממש. לכן ציוה להבעל ע"ג הנהר שהיא תיכף לטבילה ואינו בכדי שתלך לעיר אבל אם שהתה חוץ לעיר בכדי שתלך לעיר חוששת אפילו חוץ לעיר ולכן הוכיח הראב"ד דאינה חוששת רק לאותה שעה ממש. וכבר קבע בשלחן הטהור להלכה כהראב"ד (בסי' קפ"ט ס"ג) ובט"ז כתב שם כגון שרואה אחר טבילתה והיינו דטבילה לא חשיב לי' מעשה כלל רק שעה ידועה וכהוכחת הראב"ד:
אמנם אין משם ראיה לנ"ד דשם ציוה שתבעל קודם הגעת זמן הוסת ר"ל קודם הגעתה לעיר ואז לא הוצרך פרישה. אבל אם באתה לעיר ולא ראתה אפשר שהיה צריך לפרוש וכה"ג חילק בט"ז (סי' קפ"ט סקל"ט) והוכיח כן מן הראב"ד גופי'. א"כ בנ"ד שאחר התשמיש רגיל לבא הוסת א"כ בשעת תשמיש יש לחוש שמא יבא אז. מיהו בנה"כ השיג על הט"ז בחילוק זה ועיין בס' סדרי טהרה (בס"ק למ"ד) גמגם גם בדברי הנה"כ וכמעט לא מצאו מענה לקושי' זו:
ואשר אחזה אנכי ליישב קושי' זו ע"פ סברא. והוא דודאי דברי הראב"ד נכונים בסברא דכל זמן שלא הגיע המיחוש אין חשש. כיון שלא נקבע הוסת רק ע"י המיחוש. אלא דיש לחלק דהא לכ"ע חוששין לשעת הוסת אפילו לר' יוסי דס"ל שם (דף ס"ג) דשעות וסתות א"כ לדידי' אם אין השעה קבועה ביום יש לחוש כל היום כולו לדידן באשה שרגילה לפעמים להקדים ולאחר איזה ימים כמ"ש רמ"א (סי' קפ"ד) והשתא ודאי כשקבעה וסת לפיהוק וכדומה לזמן קבוע. א"כ כמו שיש לראיה לחוד שהוא ג"כ שינוי הגוף שיבא האורח בשעת תשמיש כמו כן יש לחוש להוסת דגופא עצמו שמא תפהק ותראה בשעת תשמיש. ולא התיר הראב"ד רק כשאינה רגילה לראות מיד בשעת התחלת הפיהוק שהפיהוק נמשך. א"כ אף אם יבא הפיהוק בשעת תשמיש אין הראי' רגילה מיד קודם שיעור ביאה. לכן כל זמן שלא האהיל הפיהוק מותרת לשמש. שאף אם יבא הפיהוק בשעת תשמיש אפשר לגמור ביאתו קודם הראי'. אבל אם הראי' בא תוך שיעור ביאה בתחילת הפיהוק מסתברא ודאי כמו שיש לחוש לראי' בשעת תשמיש יש לחוש לפיהוק ג"כ שתפהק ותראה. שהרי קבעה ימים לפיהוק ורגילה לאותה עונה לפהק ולראות. א"כ ודאי יש לחוש שיבא הפיהוק בשעת תשמיש כמו שחוששין לראי'. שלכך צריכה לפרוש וכמו כן אם נמשכה הראי' גם אחר הפיהוק צריכה לחוש אחר הפיהוק כל העונה כמבואר בש"ע שם דכיון שכבר קרה מקרה הגוף יש לחוש לראי' והכי מסתבר:
ו) ועתה נבאר בנ"ד. הנה (בסי' קפ"ז סי"א) אשה שראתה מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מותרת לבעלה שהרי לא קבעה כו' מיהו חוששת לאחרון. ודייק הש"ך ז"ל (ס"ק ל"ה) ואע"ג דהתם צריכה למיחוש לוסתות הגוף אפי' שלא בשעת וסת החודש כגון שפיהקה פעם א' וראתה צריכה לחוש כשתפהוק עוד פעם שנית באיזה זמן שיהיה שאני התם שוסת הגוף בא מעצמה אבל בוסת הגוף שבא ע"י אונס כגון ע"י קפיצה קיי"ל דאינה חוששת אלא כשקבעה אותו ביום ידוע ולא בכל פעם שתקפוץ ע"כ. ולכאורה תמוהים דבריו דא"כ איך נאסרה בראתה ג"פ מחמת תשמיש הא פסק בש"ע (סי' קפ"ט סי"ז) דע"י אונס אפילו כמה פעמים לא הוה קביעות אם לא קבעה אותו לימים. ובש"ס ופוסקים משמע דכל רואה ג"פ מחמת תשמיש אפילו בלא קביעות ימים אסורה. דאי בקביעות ימים. היתה מותרת לשמש בימים אחרים. וע"כ (או) דתלינן בתשמיש טפי מבימים. ודוחק לומר דטעמא דאסורה הוא מטעם שכתב רמ"א דמיחש חיישא. דזה לא נזכר בשום פוסק רק בהגמי"י ולא הביא ראי' כלל מרואה מחמת תשמיש. ובספר ס"ט מצאתי (בסי' קפ"ז ס"ק כ"ג) דהר"ן חולק על סברא זו וס"ל בהך דחזי' בכל אימת דסלקא מטבילת מצוה דלא חייש לה משום שחשב מחמת אונע. לכן צ"ל דכיון דיש נשים רואות מחמת תשמיש אלא דלא שכיחי לכן בפעם ראשונה לא חיישינן כלל שגרם התשמיש. אבל כי איתחזקא חזינן דהיא מן הנשים האלו שרואות מחמת תשמיש וגרע מוסתות הגוף דלא חיישינן רק ביום קבוע ובתשמיש כל שראתה ג' פעמים חיישינן לכל ביאות
ומ"מ בשאלה דשאילנא. הנה כי כן מוכח מכל הפוסקים שכתבו ברואה מחמת תשמיש והיינו בשיעור וסת ואח"כ אין לה דין רואה מחמת תשמיש. וכן ממ"ש רמ"א בסימן [קפ"ז ס"י] ואם ראתה בג' ביאות שאחר טבילתה משמע בהדיא דאם ראתה אחר כל ביאה אין לה דין רואה מחמת תשמיש ומותרת לבעלה אפילו אי קבעה לראות אחר תשמיש יותר משיעור כדי שתושיט ידה כמבואר בש"ע (ר"ס קפ"ז) עיין בש"ך שם. מוכח בהדיא דא"צ לחוש למצות פירוש של העונה. דאל"כ אפי' ראתה אחר תשמיש נמי אסורה מטעם מצות פרישת עונה סמוך לוסתה. אף דבוסת דבגופא מבואר (בסי' קפ"ט) דאם ראתה אחר הוסת צריכה לפרוש כל העונה שאחר הוסת כמבואר שם (בסכ"ג). מ"מ מוכח דאם ראתה אחר התשמיש אינה חוששת. ואפשר לומר הטעם דבשלמא ברגילה לראות ע"י וסתות הגוף מיד כשבא וסת הגוף או שנמשכה הראי' חיישינן שמא תבא [הוסת דגוף וגם] הראיה בשעת תשמיש וזהו הטעם עונה של פרישה דכיון שהרגילות של הראי' באותה עונה חיישינן שמא תבא הראי' בשעת תשמיש. אבל כאן כיון שהוחזקה הראי' דוקא אחר תשמיש ומוחזקת שלא לראות בשעת תשמיש אין חוששין שתקדם הראי' שרגילה לראות שעה אחר תשמיש ותבא בשעת תשמיש. שהרי הוחזקה לשמש מבלי ראי':