אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן יג

סימן יב

בדיני נדה

שאלה

אשה מעוברת שקרה לה מקרה שכל מי רגלי' נהפכו לדם ושאל השואל אם יש לטהרה ע"פ בדיקה פעם א' כי אינו כן בתמידות:

תשובה

א) הנה היתד שהכל תלוי בו לבאר צדדין להתיר יראה בודאי אם היינו יכולין להחליט שאין זה חששא מן התורה רק מדרבנן אזי בנקל לבקש צדדין להיתרא במילתא דרבנן דהא רש"י והרמב"ם (פ"ה הי"ז מאיסורי ביאה) מקיל בכל גווני וכן פסק בש"ע (סי' קצא) דלא חישינן לשום דבר בנמצא דם במימי רגלי' וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ן בחידושיו שלא הביא פי' התוס' כלל. ומה שהכריע בש"ך (שם סק"ג) כפיר"ח בתוס' נדה (י"ד: ד"ה ור"י) דטמאה משום כתם עכ"פ והוא ממה דמדמי עד שאינו בדוק להך דר"י באשה שעושה צרי' דר' יוסי מטהר לעצמו ובעד שאינו בדוק מטמא משום כתם א"כ בהך דאשה שעושה צרכי' נמי טמאה משום כתם. ובאמת כבר נזכר זה בב"י שאמר שראוי היה להכריע כדברי ר"ח. אבל לפענ"ד אינו מוכרח דעד שהכריע לחומרא דנאמר בעד שאינו בדוק מטמא משום כתם ובאשה שעושה צרכי' ג"כ משום כתם נימא דמטהר באשה לגמרי ובעד שאינו בדוק נמי מטהר לגמרי וכס"ד בגמרא (דף י"ד ע"א) לומר הכי אליבא דר' חייא וכן דעת הרשב"א באמת בת"ה דגם בעד שאינו בדוק טהורה. גם קשי' טובי לר"ח הסוגיא דר"פ האשה (נדה נט:) דפריך השתא ר' יוסי בחד ספיקא מטהר בספק ספיקא מיבעי'. ומאי קושי' דילמא בחד ספיקא טמאה משום כתם ובתרי ספיקא מטהר לגמרי ולמה דחק בש"ס לשנוי' אי מרישא ה"מ דיעבד. ומהרש"א הרגיש בזה ותירץ דאתי' כהך לישנא דס"ד (בדף י"ד) דר"מ אינו מטמא אלא משום כתם א"כ ר' יוסי מטהר לגמרי וקשה למה דתק לומר ה"מ דיעבד לימא אי מרישא ה"א דמטהר משום נדה ומטמא משום כתם קמ"ל דטהורה לגמרי. ומדברי הש"ך נראה דמפרש כן באמת אי מרישא ה"א דיעבד היינו משום כתם טמא לכתחילה קמ"ל סיפא בס"ס מטהר אפילו לכתחילה ולא משמע כן לשון הש"ס דהא קאמר מהו דתימא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה לא קמ"ל אפילו לכתחילה. ולפי דברי הש"ך ה"ל לתרוצי רישא דיעבד וסיפא לכתחילה. ועוד דרש"י פי' דיעבד שנתעסקה בטהרות אבל לכתחילה אמרינן לה שלא תעסוק ולא פירש לכתחילה לבעלה. אלא נראה דלבעלה לא שייך כלל לכתחילה דכולה דיעבד הוא לאסור אשתו עליו רק לטהרות הוא דשייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד אף שהתוס' נדחקו לפרש כן לדעת ר"ח כדברי הש"ך מ"מ רחוק היא. גם קשה מדברי התוס' על דברי מהרש"א שכתבו דקמ"ל אפילו לכתחילה אסיפא לחוד ולדברי מהרש"א שפיר יש לפרש כפירש"י. עכ"פ פיר"ח דחוק הוא. ובמילתא דרבנן ראוי לסמוך על הרמב"ם ורש"י והרשב"א והר"ן בתשובה לטהר לבעלה לגמרי וכן דעת הראב"ד ורז"ה הביאו בתה"א (דף קע"ח ע"ב):

ב) ומה שדחקו להש"ך מהא דקיי"ל (בסי' ק"ץ סל"ז) בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא דטמא משום כתם. באמת זה קשה ג"כ על הרמב"ם [והש"ע] דבאשה שעושה צרכי' מטהר לגמרי ובעד שאינו בדוק מטמא משום כתם [עי' פ"ד הי"ט מא"ב ובמ"מ שם] ובחידושי כתבתי ליישב ע"פ פלפול. אבל לפענ"ד נראה ליישב כפשוטו דודאי י"ל אי מטמאינן בעד שאינו בדוק משום כתם היינו משום דכיון דכבר גזרו חכמים על כתמים האי עד שאינו בדוק לא גרע מנמצא בחלוקה אף (דהוא) [דאין] ברור דאתי מגופה ואדרבה עד שאינו בדוק בא ע"י בדיקה. ועכ"פ הכל גזירת כתמים היא כמו שגזרו בנמצא על חלוקה. עד שאינו בדוק לא עדיף מיני'. והשתא תו לא קשי' מה שהוקשה להתוס' נדה י"ד: ד"ה ור"י דכיון דבעושה צרכי' מטהר ר' יוסי לגמרי האיך נוכל לומר דבעד שאינו בדוק מטמא משום כתם דאין לומר דעד שאינו בדוק חמיר מעושה צרכי' דהא מדפריך על רבי דבעד שא"ב טמאה נדה הא בעושה צרכי' רק טמאה כתם מוכח דלא חמיר עד שא"ב מעושה צרכי'] דשפיר יש לפרש כיון דהעושה צרכי' מטהר לגמרי עכ"פ בעד שאינו בדוק לא יטמא משום נדה אף שיטמא משום כתם. לא קשי' מה שהקשו התוס' מאי פריך בסמוך מר' יוסי בר' חנינא הא יש להחמיר בעד שאינו בדוק טפי. דלפמ"ש לק"מ דודאי לענין חששא וטומאת נדה דאורייתא אין לחלק בין אשה שעושה צרכי' לעד שאינו בדוק. אבל לענין טומאת כתם דרבנן י"ל שפיר לחלק דעד שאינו בדוק בכלל גזירת כתמים כמו נמצא על חלוקה. אבל באשה שעושה צרכי' לא שייך לכללו בגזירת כתמים דהא איכא למיתלי שאינו בא ממקום טומאה כלל שהרי לפנינו דבר שנתלה בו שהרי ממקום מי רגלים בא ושם אין מקום טומאה. אבל עד שאינו בדוק הוא בכלל נמצא על חלוקה והוא נכלל בגזירת כתמים אבל אי (מדמינן) [מטמאינן] באינו בדוק משום נדה ע"כ דאורייתא הוא ובדאורייתא אין לחלק בין עד שאינו בדוק לאמה שעושה צרכי'. כן נ"ל ברור ליישב דעת הפוסקים דמטמאין בעד שאינו בדוק משום כתם ובאשה שעושה צרכי' מטהרין לגמרי. וכן משמע בגמרא (נט:) דאמר וכן אורי ר' אבא לקלא הלכה כר' יוסי. ואם גם לר"י מטמא מאי נ"מ לי' אם טמאה משום נדה או משום כתם [ועמ"ש לקמן אות ו]:

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגם ר"ח דס"ל דטמאה משום כתם. אפשר דהיינו דוקא לטהרות והיינו דטמא העד עצמו משום כתם והאשה טמאה רק לטהרות ולא לבעלה. דהא הראב"ד ביקש לומר דטומאת כתמים היינו לטהרות וניהו דלא קיי"ל כוותי' מ"מ בהך דעד שאינו בדוק אפשר דהיינו טומאה דלטהרות אבל לא לבעלה לשיטת ר"ת שיסבור כן:

ג) ברם צריכין אנו לחוש לדעת הפוסקים דקיימו בשיטת התו' (נט: ד"ה האשה) שמפרש דכולה מתניתין איירי במזנקת ועומדת נמי אפשר לה לזנק. וכתב הרא"ש שם דלפ"ז י"ל דר' יוסי לא מטהר בעומדת ושותתת דאיכא תרתי לריעותא וביושבת ס"ל לטהר אפי' בשותתת וכן פסק הטור. ויש לדקדק כיון דס"ל להרא"ש דלא מטהר ר' יוסי רק במה דמטמא ר"מ וכיון דר"מ מיירי במזנקת א"כ מנ"ל כלל דשותתת אם יושבת טהורה דילמא דוקא במזנקת מטהר ר' יוסי אפילו עומדת אבל בשותתת לא איירי כלל וי"ל דמודה לר"מ דאפילו יושבת טמאה בשותתת. ואין לומר דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל דהקושי' דילמא בתר דתמו מיא אתא דמא קושי' זו לר"מ דוקא. דבתר דתמו מיא ר"ל שותתת [היינו דבתמו מי הזינוק ואז שותת חזרו מי רגלים למקור ואייתי דם אבל לא חיישינן דבתר דתמו מיא לגמרי אתו רק החשש על שותת] ומשמע דלר' יוסי לא חיישינן להכי וע"כ משום דר' יוסי אפילו בשותתת מטהר. דהא גופא קשי' (דמפרש) [דנפרש] בשותתת גם לר' יוסי טמאה והקושיא אפילו לר' יוסי דא"ש טפי דהקושי' להילכתא וא"צ לדחוק כמ"ש הר"ן בתשובה. וכן שיטת המרדכי באמת [דבשותת טמאה אפי' ביושבת וז"ל (בפ"ב דשבועות סימן תשל"ה) דביושבת ס"ל לר' יוסי לגמרי כר"מ וליכא פלוגתייהו ביושבת ואם כן כי היכא דלרבי מאיר לא מטהרינא ביושבת אלא במזנקת וכו']:

ונראה דלפי שיטתם דעומדת נמי במזנקת א"כ לפי פירושם דבתר דתמו מיא אתא דמא היינו אחר שהניחה מלזנק אתא דמא והשתא כיון דר' יוסי מודה בעומדת ושותתת רק בעומדת ומזנקת מקיל א"כ אם הקושיא לר' יוסי איך משני ר' אבא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל והא אעומדת נמי קשי' וצריך לתרץ בעומדת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל כמעט זה אינו במציאות. אלא ודאי דאעומדת לא קשי' לי' דאינו מטהר אלא ר' יוסי ור"י מקיל ולא חייש בעומדת כיון דמזנקת. אף דבתר דתמו מיא היא שותתת. לא חיישינן לר' יוסי רק בשותתת מתחילה אבל לשותתת בסוף לא חייש אפילו בעומדת. כ"ש ביושבת ושותתת דמטהר ר"י (וכיון) [דכיון] דבריעותא דעומדת ושותתת בסוף מקיל כ"ש דמקיל ביושבת ושותתת דליכא אלא ריעותא דשותתת. וא"כ התשובה שהובאה במרדכי שכתב דר' יוסי לא פליג עם ר"מ רק בעומדת ומזנקת ולא בשותתת [אפי' יושבת] וא"כ צריך לדחוק ולומר דגם לר' יוסי דמטהר בעומדת היינו נמי בעומדת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל דלהכי לא חיישינן דבתר דתמו מיא אתא דמא. דהא לא סכר בש"ס רק ביושבת על שפת הספל:

ד) ועוד ראיה לדברי התוס' והרא"ש [דלר' יוסי לא חיישינן כלל להך דבתר דתמו מיא] דהא קשה לפירוש התו' דר"י מודה בעומדת ושותתת דאיכא תרי ריעותא והב"ח הובא בספר סדרי טהרה (סי' קצ"א סי"ג) הק' ע"ז דא"כ מאי פריך אהך דאיש ואשה שעשו צרכיהן לתוך המי' השתא בחד ספיקא מטהר בתרי ספיקא מיבעי'. והקשה הב"ח דילמא להכי בעי ס"ס משום דאיירי בעומדת ושותתת והניח בצ"ע ותירץ [הס"ט] דנמצא דם על המים אתי להורות דאיירי במקלחת ונמצא על המים. ואכתי קשה נימא דאיירי באינה יושבת על שפת הספל וקמ"ל בהא דנמצא דם על המים ולא על שפת הספל דבחד ספיקא חיישינן דילמא בתר דתמו מיא אתא דמא. ולהכי צריך תרי ספיקא. אלא ודאי לר' יוסי לא חיישינן כלל להך דבתר דתמו מיא א"כ י"ל דמשמע לי' הך דנמצא דם על המים היינו במקלחת ובמקלחת לר' יוסי בכל ענין טהורה:

ומ"מ תירץ (הב"ח) [הס"ט] דחוק הוא וגם קשה הא גופי' ל"ל למתני משנה יתירה לר' יוסי להורות דלכתחילה נמי מכשר. טפי ה"ל לאשמועינן לר' יוסי בעיקרא דדינא היינו בעומדת ושותתת דלא מטהר באשה לחוד רק בתרי ספיקא. ואי משום דנדע דאפילו לכתחילה טהורה הא מצי לאשמועינן בהדיא הך דטהורה לכתחילה. וגם בשאר דוכתי היכא דתנן טהורה לא איכפול לאשמועינן אלכתחילה וטפי ה"ל לאשמועינן בעיקרא דדינא ותו קשי' לפ"ז אדמבעי' בש"ס איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ ופשיט מברייתא דר"מ ור' יוסי מטהרין אכתי תיבעי ליה לרבי יוסי איש ואשה עומדין ושותתת דבהא ר' יוסי מטמא בחד ספיקא בתרי ספיקא מהו ולא מצי למיפשט מידי. ודוחק לומר דנשמע מדמטהר ר' מאיר בחד ריעותא בתרי ספיקא הה"ד לרבי יוסי בתרי ספיקא. דאינו מוכרח כלל לר' יוסי דאיכא למימר דלא מכשר אלא היכא דבחד ספיקא נמי כשר אבל היכא דמחמיר בחד ספיקא מחמיר נמי בתרי ספיקא. ואיך שתק בש"ס מלפרושי כולה האי. אלא ודאי כדעת הרמב"ם וסייעתו דר' יוסי מטהר בכל גווני [אפי' בעומדת ושותתת] דא"ש הסוגיא כפשטא. [אלא] שאין תלמיד כמוני בקי בהכרעות להכריע בין גדולי חקרי לב:

ה) ועתה נבאר כי לפי דברי התו' וסייעתם דר' יוסי מודה לר' מאיר בתרתי לריעותא עומדת ושותתת דמשמע לכאורה דלר' יוסי כיון דמודה לר"מ טמאה היא מן התורה לא לכתחילה דוקא כמו לפיר"ח. דהא למאי דמסיק (בדף י"ד ע"ב) דמוקי ר' ור' יוסי בהך דבדקה בעד שאינו בדוק דר' מטמא ס"ל כר"מ ומסיק דמשום נדה אתמר א"כ לר"מ בהך דהאשה שעושה צרכיה בעומדת טמאה משום נדה. א"כ הה"ד נמי לרבי יוסי בעומדת ושותתת טמאה ג"כ משום נדה:

אלא דתמי' לי אי לר"מ טמאה טומאת נדה ודאי אם כן איך קאמר (נ"ט:) באיש ואשה דמטהר משום תרי ספיקא הא ליכא תרי ספיקא כיון דס"ל דהוה טומאה ודאית. ואין לומר דר"מ ס"ל כיון דאיכא למיתלי דהדרי מי רגלים למקור הוי טומאה ודאית ולא תלינן שבא מן המכה שבכליות לכן מקרי טומאה ודאית אבל היכא דאיכא למתלי באיש תו ליכא הוכחה שבא מן האשה מחשיב ליה לתרי ספיקא כיון דעכ"פ איכא לסייע דבאשה גם כן בא ממי רגלים. דהא ליתא כיון דר"מ ס"ל דחזקתו שבא מן האשה והדר מי רגלים למקור וטפי תולין בדם ממקור משתולה בדם מכה שבכליות א"כ מה יועיל צירוף האיש סוף סוף צריך לומר שתולין במכה שבאיש שהרי באיש אין דם אחר א"כ מאי מהני צירוף האיש. הא כיון שתולין במקור טפי מבמכה ממילא אזיל נמי התלי' שבאיש דס"ל דדמי המקור הם ודאי ומכה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והוא בעיני תמי' עצומה:

ולא מצאתי דרך להמלט אם לא שנאמר דסוגיא (דדף יד:) דאמר אנן הכי קאמרינן האי משום נדה איתמר לא קאי רק דר"ז ס"ל כן. אבל הסוגיא (דדף נט:) אתיא כס"ד דהתם דלא טימא ר"מ רק משום כתם ור' יוסי מטהר לגמרי ובהכי רהטא סוגיא דשם. אלא דקשה איך יפרנס ר' זירא (הך ברייתא) דס"ל לר"מ משום נדה טמאה א"כ תקשי ליה הך ברייתא דבאיש ואשה ר"מ מטהר ג"כ ואי ס"ל דהוה נדה ודאי אמאי מטהר:

לכן נלענ"ד מוכרח דמשום נדה דקאמר לאו טומאת ודאי קאמר אלא דמשום נדה הוא חמור מכתם ושורפין. ואף שהוא ספק הא איכא כמה ספיקות ששורפין את התרומה עליהם כדאיתא (פ"ד דטהרות). ויתר קולות שמקילין בכתמים [לא מקילין כאן]. גם בתוספות נדה זכרו הך דאשה שעושית צרכי' דמ"מ מחמיר בכתמים [צ"ל גם בתוס' נדה (ה. ד"ה ר"מ) זכרו הך דעושה צרכי' דר' מאיר מחמיר בכתמים] הרי דמדמי לה לכתם. וגם בגמרא (דף יד.) בבדקה בעד הבדוק איתא דטמאה משום נדה ובעד שאינו בדוק איתא טמאה משום נדה א"כ משמע דלא הוה טומאת ודאי אלא דחמור מכתם. אף דגמרא נקט לישנא ודאי מגופה אתי מ"מ י"ל לאו דוקא וכן רש"י (שם ד"ה טמאה) שפי' טמאה משום נדה ודאית י"ל היינו דחמור מכתם ושורפין. וכן מוכח ממ"ש רש"י (שם ד"ה ולמחר בטחתו בירכה דהוה ס"ס דלמא לא מן העד הוטח ושמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה עכ"ל. ואי הוה ודאי גמור א"כ מאי ספק ספיקא הוא. אלא ודאי לא הוה אלא ספיקא ואינה טומאה ודאית רק לענין לשרוף או יתר חומרות שאין מקילין כמו בכתם כגון בלא הגיע זמנה לראות או לתלות בכל דבר שתולין בו כתם:

ובהכי ניחא דעת הר"ן בתשובה שתלה ר"מ לשיטתי' דחייש למיעוטא דהדור מי רגלים. ותימה איך לא ראה דמשום נדה היינו טומאה דרבנן ומוכח לה מדחשיב לר"מ ספק ספיקא אף דודאי אין הספיקות שקולים והתוס' בכתובות (דף ט) כתבו כיון דרובא רצון לא חשיב ס"ס אף דרובא רצון אינו רק מדרבנן וכ"ש דהאי לא מוחשב ס"ס לתלות דמים באיש. אלא גם לר"מ אינו רק מדרבנן לחוש להדרא מיא למקור ואייתי דם לכן סגי בצירוף ספק כל דהו. וא"כ אין להחמיר כ"כ **(

דיבור זה שיבש המעתיק לגמרי וכצ"ל. ובהכי ניחא דברי הר"ן בתשו' (סי' מ"ט) דהא דר' מאיר מטמא בעומדת דחיישינן דהדר מי רגלים וכו' הוא משום דלטעמי' אזיל דחייש למיעוטי. ותימא איך לא ראה עינו הבדולח גמ' ערוכה (יד:) דמשום נדה מטמא ר"מ ולא משום כתם דרבנן. והרי הא דר"מ חייש למעוטי הוא רק מדרבנן כמ"ש תוס' חולין (יב. ד"ה פסח פ"ו: סד"ה סמוך) עי"ש [ומובן דמדברי חידושי הר"ן שם (יב.) אין ראיה דחולק ע"ז די"ל עפ"ד הט"ז יו"ד סי' קי"ז] אלא נראה דהר"ן נקט דהאי משום נדה דקאמרינן היינו טומאה דרבנן. ומוכח לה מדחשיב לר' מאיר ס"ס באיש ואשה הגם דודאי אין הספיקות שקולים דהא רחוק הדבר לתלות הדמים באיש ובס"ס בעינן שיהיו הספיקות שקולים ממש. והתוס' בכתובות (ט.) ד"ה ואיבע"א) כתבו כיון דרובא רצון לא הי' חשוב ס"ס אף דרובא רצון אינו רוב גמור. אך כיון דהוא רק רוב דרבנן לכן נידון לס"ס. [והיינו מדכתבו תוס' שם תרווייהו לישני דאינו רוב גמור והוא רק רוב דרבנן. ולא סגי ברוב גרוע לחוד אפי' יהי' רוב דאו'. ומצינו רוב גרוע והוא רוב דאו'. ברוב תינוקות מטפחין עי' לשון תוס' נדה (ח"י: ד"ה מיעוטא). משמע דדוקא רוב דרבנן לא מגרע הס"ס אבל נגרע מרוב דאוריית' אפי' רוב גרוע. והטעם ברוב דרבנן משום דמדאוריית' מותרת מטעם ס"ס ובדרבנן סגי בספק אחד וכמ"ש הסמ"ק ביו"ד (סי' פג) בציר דגים (עי' עלי זית סי' ד) או כפי' הפשוט דחכמים לא האלימו והעדיפו להרוב יותר מחזקת היתר דידה רק שוה להחזקה והוי ס' אונס ס' השקול (עי' יעלת חן בק"א א"ק ס"ז ד"ה עיקר). אבל אילו הי' רוב דאוריית' הגם דגרוע הוא הי' עדיף מחזק"ה ושוב ל"ה מצטרף ס' אונס לס"ס והגם דברוב תינוקות מטפחין כ' תוס' נדה שם דכיון דגרוע הוא אין מסלק החזקה רק הוי ס' השקול. צ"ל דאין כל רובי גריעי שווין זל"ז. ודע דהא דרוב מסלק ס"ס היינו כשהרוב מסלק רק ספק אחד דאם ב' הספיקות מנגדים להרוב כבר כ' הרשב"א בתשו' דס"ס אפשר דעדיף מרובא והדברים עתיקים]. וכיון דרוב גרוע מסלק הס"ס הה"ד ואולי כ"ש דהאי לא מיחשב ס"ס לתלות דמים באיש להתיר ע"י חששא דאוריית':

אלא מוכח דגם לר"מ אינו רק חששא דרבנן דהדור מים למקור ואייתי דם. (ובזה כתב הר"ן שפיר דר"מ לטעמי' דחייש למעוטי). לכן סגי בצירוף ספק כ"ד. וא"כ אין להחמיר כ"כ:

ועמ"ש רבינו בסמוך (אות ו ד"ה מיהו) דהוא חשש דאוריי'. ותקשי מהס"ס. גם לא מובן לי ד"ק דשם. דאם כן אמאי החמיר הרמ"א בעומדת ומקלחת הא בזה אין לאסור מכח שיטת המרדכי. ולשיטת הר"ח לא חשש הרמ"א:)** :

ו) עוד אשוב אתפלא לפי פי' הר"ח שסובר דטהורה משום נדה וטמאה משום כתם אם כן ס"ל דר' יוסי מטהר היינו משום נדה ואם כן גם לר"מ דאמר יושבת [ומקלחת ונמצא הדם תוך הספל] טהורה נמי נפרש דטמאה משום כתם. א"כ מנ"ל דר' יוסי מטהר בשום פעם [אפי'] משום כתם. ואפילו יושבת ומקלחת נימא לעולם טמאה משום כתם. דר' יוסי לא פליג כלל אר"מ לענין כתם. דהא משמע דר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה משמע דלא שני לי' בין עומדת בין יושבת דר"מ. ואם כן לעולם תהיה טמאה משום כתם. וא"כ תימא איך התיר (ר"מ) (הרמ"א ר"ס קצא] במקלחת ונמצא הדם תוך הספל וכתב בש"ך שהוא דעת ר"ח וקשה מנ"ל לר"ח לטהר בשום פעם משים כתם הא לר"ח סיפא באיש ואשה הוא דמטהר לכתחילה אם כן י"ל לר"ח לעולם טמאה משום כתם בחד ספיקא:

ודוחק לומר דלר' יוסי אסיק חד דרגא כיון דמטהר בעומדת משום נדה ביושבת טהורה לגמרי. ובהכי הוה ניחא מה שהקשתי לעיל (אות ב) לפיר"ח דקאמר אורי ר' אבא לקלא כר' יוסי וקשה מאי נ"מ הא מטמא משום כתם עכ"פ. ולפמ"ש י"ל דכיון דלר"מ לא מטהרינן בעומדת כלל וטמאה משום נדה ביושבת עכ"פ טמאה משום כתם אבל לר' יוסי דמטהר בעומדת משום נדה ביושבת טהורה לגמרי. דזה דחוק דהא כיון דתמצי לומר דר"מ אמר יושבת טהורה משום נדה אבל לא משום כתם א"כ לר' יוסי דאמר בין כך ובין כך טהורה משמע דלא שני לי' וס"ל נמי דטמאה משום כתם. וגם איך לא נדכר בש"ס מזה:

מיהו אין דברי הש"ך מוכרחים דאפשר דרמ"א לא חשש לדעת הר"ח כלל כיון דלר"ח גופי' אין כאן רק טומאת [כתם[ כדאי הרמב"ם ורש"י והרשב"א והר"ן וראב"ד ורז"ה לסמוך עליהם במילתא דרבנן רק רמ"א חשש לדעת המרדכי (פ"ב דשבועות סי' תשל"ה) דהך קושי' דדילמא בתר דתמו מיא אתא דמא די"ל דגם לר' יוסי איתא. דביושבת לא פליגי [ומודה ר' יוסי לר"מ דביושבת ושותת טמאה] והוא חשש דאורייתא בזו חשש (ר"מ) [רמ"א] להחמיר. אבל משום לתא דפיר"ח לא חשש כלל. וי"ל באמת לר"ח לעולם טמאה משום כתם בחד ספיקא אפי' ביושבת ומקלחת אלא דאכתי קשה הא דבעי איש ואשה עומדין מה לי אמר (ר"ה) [ר"מ] ופשיט מברייתא דר"מ ור' יוסי מטהרין. וקשה דלמא מיירי ביושבת ובתרי ספיקא מטהרין לגמרי ובחד ספיקא מטמא משום כתם וצ"ע:

ז) והנה יש לעמוד על דברי רמ"א (סי' קצ"א) שהביא י"א דאין להתיר רק במקלחת ונמצא דם בתוך הספל וכתב והכי נהוג הרי דמקיל עכ"פ במקלחת תוך הספל. ובחולי (הארין ווינד) שרגילה לראות תוך מי רגלי' ומרגשת כאב מסיק שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת וע"י בדיקה. ובמקלחת משמע דס"ל דעכ"פ טהורה בנמצא תוך הספל. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. מיהו נראה דרמ"א מיירי באינה מוצאת על שפת הספל רק תוך הספל לחוד וכ"כ הש"ך סק"ה] אבל בהך חולי (הארין ווינד) יוצאת גם אחר מי רגלים דיש לחוש דלבתר דתמו מיא אתו דמא בזה הוא שמחמיר רמ"א והוא מתשובת מהרי"ל (סי' כ"ג) ושם משמע דרוב פעמים אין רואין הנשים כי אם לאחר השתן אם כן בכה"ג צריך הוכחה גמורה שהוא מכה. דבכה"ג ליכא דמקיל בש"ס. רק בנמצא תוך מי רגלי' והיכא דליכא למיחוש דבתר דתמו מיא אתא דמא (והיינו בנמצא תוך הספל לחוד וכדאיתא בגמ' שם דאם איתא וכו']. לכן הצריך מהרי"ל דוקא אשה שיש לה וסת דאיכא הוכחה דהדם מחמת מכה אתא דלא סמך בבירור על הבדיקה כמ"ש הש"ך (בסי' קצ"א סק"ז):

ובהכי ניחא (דברי מהרי"ל] דכתב דבאין לה וסת אין לסמוך דא"כ לעולם לא תהא טמאה. והוא תמוה דהא תהוי טמאה כשתראה שלא בשעת עשיית צרכי' וכמו שתמה בש"ך. ומ"ש שאינה רואה בשום פעם רק בשעת עשיית צרכי' השיג עליו בס' סדרי טהרה (סק"ה) דהא כתב [מהרי"ל דאם יש לה עונה כדרך הנשים אפי'] אם פיחתה או הותירה איזה ימים אין לחוש וקשה ממנ"פ אם ראתה שלא בשעת צרכי' א"צ עונה קבועה ואם רואה תמיד בשעת עשיית צרכי' איך התיר מהרי"ל בעונה אחת הא כיון דדרכה לראות מן המקור בשעת עשיית צרכיה דלהכי מטהר לה מהרי"ל שלא בשעת וסתה ואיך תטהר אם ראתה שלא בזמן עונתה מן המקור ע"ש שהאריך. מיהו נ"ל שאין זו השגה כלל דכוונת הש"ך שאינה רואה כלל סדר וסתה שהי' ידוע לה שהוא מן המקור רק מוצאת תמיד אחר מי רגלים ואינו ניכר לה דם וסת כלל. וא"כ צדקו דברי מהרי"ל מאחר שבדקה לראות בראיות וסתה יש לתלות דוסת נשתנה לראות אחר מי רגלים לכן אע"פ שיש לה מכה מ"מ בפעם אחת ע"כ דם וסת הוא שרואית אחר מי רנליה כיון שראינו שאין לה וסת כמקדם לראות כדרך הנשים וזה ברור בכוונת הש"ך:

ומ"מ דברי הש"ך דחוקים בדברי מהרי"ל שאינו מבואר בדברי מהרי"ל. לכן נלענ"ד דס"ל למהרי"ל דודאי כשנתברר שיש לה מכה מוציאה דם. ע"י הבדיקה שכתב מהרי"ל. וממילא אף אם תמצא שלא בשעת הטלת מי רגליה מ"מ יש לתלות שממכה הוא כיון שהמכה מוציאה אין ליתן גבול דוקא שהמכה לא תוציא דם רק בשעת מי רגלי'. דהא סתמא קתני אם יש לה מכה תולה במכתה רק אם דם ראייתה משונה מדם מכתה אינו תולה כדאיתא בנדה (דף ס"ו) ובי"ד סי' קפ"ז) וא"כ שפיר שייך וכי לעולם לא תהיה טמאה שהרי תוכל לתלות במכה כיון שנתברר עכ"פ שיש לה מכה במקום מי רגלים כבר אפשר לתלות הדם שתראה במכה זו וא"כ לעולם לא תהיה טמאה:

וכיון שזכינו לזה ממילא לא קשיא מה שהקשה [הש"ך שם] דהא תהא טמאה כשתמצא שלא על המוך. דודאי לעולם לא נעמיד עליה שתבדוק בכל פעם בהך בדיקה שכתב מהרי"ל. דלא העמידו דבריהם על זה שתבדוק תמיד מה שאין כן בכל אשה רק שבודקת כדי לברור שדם בא ממקור מי רגלים. אבל לא נסמוך למסור ביד אשה שתבדוק תמיד בהך בדיקה כדי שתהא טמאה כשתמצא על המוך. דבכה"ג ודאי יש לחוש שלא תזהר ותתלה במקום רי רגלים. לכן דעת מהרי"ל שאין להתיר בזה יותר מבמכה גמורה כן נ"ל בדעת מהרי"ל:

ח) איברא לפ"ז יש לעיין בדברי המרדכי גופיה בהלכות נדה (סי' תשל"ה) שכתב בשם מהר"ם על האשה שבשעה שעושה צרכיה רואה דם על המים כמין קרטין קרטין כמין חול ואינו אלא דיהה. חזרנו על כל צדדין ולא מצינו לה היתר אי בכל פעם שעושה צרכיה בודקת עצמה ורואה דם בעד שמקנחת בו. אע"ג דקיי"ל כר' יוסי דמטהר בין עומדת בין יושבת. ה"מ כי נמצא דם בספל שאין דרך דם לבא עם מי רגלים אלא ודאי דם מכה הוא אבל אם בדקה אח"כ ומצאה דם האי דם אין ודאי אלא מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מי רגליה כדפרכינן יושבת ומזנקת דילמא בתר דתמו מיא אתא דמא ע"ש. וקשה הא מן הש"ס אין ראיה רק [כדפרכינן[ לחוש דילמא (כדפרכינן) בתר דתמו מיא אתא דמא (ולא נמצא) [ולא יצא ביחד] דם במי רגלים כלל אבל היכא דיש ודאי [דיצא ביחד] דם במי רגלים אם כן כבר הוחזקה במכה במקום מי רגלים. אם כן י"ל דגם מה שמוצאת על העד שבדקה אח"כ נמי נתלה במכה שבמקום מי רגלים ונשאר עוד מתמצית מי רגלים על העד. דהא להכי כתב מהרי"ל ורמ"א שתקנח יפה ממי רגלים כדי שלא יצבע המוך מתמצית מי רגלי' ובאמת בדברי מהר"ם אפשר לפרש דכוונתו שם דיש לחוש דבתר דתמו מיא הוא דאתא דם ולא היה במי רגלים כלל רק בתר דתמו מיא וליכא הוכחה למכה כלל [דהא יש לחוש דמה שנמצא במים לא יצאו ביחד עם המ"ר רק אחר הטלת מ"ר יצאו ממנה ונפלו לתוך הספל. דהא לא נזכר שם דישבה על שפת הספל] גם יש לפרש כיון שלא מצאה בתוך מי רגלים רק חול וקרטין אין ראיה שיש לה מכה מוציאה דם דשמא אין המכה מוציאה רק קרטין וחול לכן כשבדקה בעד ומצאה דם טמאה. אבל אם מוצאת דם ממש במי רגלים י"ל שפיר שיש לתלות גם מה שנמצא על העד מתמצית מי רגלי' שהרי כבר נתברר שיש לה מכה. ואפילו נוכל לומר שאין לתלות דם דעלמא בהך שנמצא במי רגליה. דאולי י"ל דדם זה אין דרכו לצאת רק עם מי רגליה שחריפות של מי רגלים מוציא דם ולא נוכל להמציא קולא בזה. מ"מ בזה גופי' כל זמן שלא ניקתה וקינחה עצמה ממי רגליה ודאי מסתבר שימצא על העד:

מעתה נראה שגם מה שהקשה בש"ך (סק"ח) דלאיזו צורך כתב רמ"א דין זה הא אפילו ביושבת ומקלחת ונמצא על שפת הספל טמא כ"ש על העד. ולפמ"ש לק"מ דק"ו פריכא הוא דודאי ביושבת על [שפת] הספל ונמצא על שפת הספל י"ל דלא (נמצא) [יצא] הדם כלל במי רגלים ולא נתלה במכה כלל [והא דנמצא גם בתוך הספל יכול להיות דמעצמו נפל משפתו אל תוכו] והיינו קושית הש"ס דילמא בתר דתמו מיא אתא דמא. אם כן אין זה דם מכה כלל רק דם נדה. ומשני ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל דאי בתר דתמו מיא על שפת הספל ה"ל לאשתכוחי. והיינו משום שדם הנדה שותת ואינו יורד עם קילוח מי רגלים. אבל בלא נמצא על שפת הספל שכבר מוכח שהדם ממקום מי רגלים. ודאי י"ל אפילו מה שנמצא על העד הם תמצית מי רגלים שכבר הוחזקו בדם שנמצא ביניהם. דמשום הכי כתבו מהרי"ל ורמ"א לקנח מקום השתן. אלמא שיש חשש שנשאר אדמומית מתמצית מי רגלים. ואם כן איך נטמא משום הנמצא על העד דפשיטא דאיכא למיתלי בתמצית הנשאר וצ"ע [להבין דינא דמרדכי ורמ"א דנמצא תוך הספל ועל העד ולא אשפת הספל דטמאה וק' כהנ"ל]:

ט) מעתה נבא לבאר דינא דידן באשה הנעצבת הלזו. הנה לפי המבואר ביושבת ומזנקת לכ"ע ליכא למיחש אם כן אם תבחון שחשב על ספל ותהיה מזנקת ואשה אחרת תראה איך שתחלת קילוח המי רגלים הם אדומים אם כן ע"כ הדם במי רגלים הם. וליכא למיחש לבתר דתמו מיא אתא דמא כיון דבתחלת קילוח נראה הדם. ולהדר מי רגלים למקור ליכא למיחש כיון דיושבת ומזנקת. גם אם לא נראית דם על שפת הספל רק תוך הקילוח של מי רגלים היינו דינא דגמרא ביושבת על הספל:

ומצאתי בספר סדרי טהרה (סימן ק"ץ ס"ק צ"ה) שהביא בשם חכם אחד שכתב תיקון שתקח אשה חכמה הספל בעודה מזנקת. וכוונתו שבזה נודע שהדם תוך מי רגליה ולא בתר דתמו מיא. ובעל סדרי טהרה השיג עליו שאין אנו בקיאין בין שותתת למזנקת. ולפע"ד אין להחמיר כ"כ מאחר שרובא דרובא מהפוסקים ס"ל לטהר בכל גווני בנמצא בתוך מי רגלים. וגם פי' התו' דעומדת נמי אפשר לה לזנק מ"מ אינו מוכרח דר' יוסי אינו חולק ומטהר בכל ענין אפילו עומדת ושותתת כיון דבסתמא מטהר. דבשלמא לר"מ לא קשי' איך מטהר יושבת ולא חילק בין שותתת למזנקת (לא קשי') די"ל כיון די"ל הדר מי רגלי' למקור ביושבת כמו בעומדת ממילא משמע דאיירי בענין שיש חילוק בין יושבת לעומדת דהיינו ביושבת ומזנקת. אבל ר' יוסי דאמר בין כך ובין כך טהורה ולא חילק כלל י"ל דמטהר בכל גווני. והרא"ש לא כתב אלא לא אשכחן דמטהר ר' יוסי בעומדת ושותתת הרי שלא החליט הדברים גם לפי' התוס'. גם קשה לכאורה בעומדת מנ"ל דטעמא משום דדחוק לה עלמא הדור מי רגלי' למקור הא בגמרא פריך ניחוש דבתר דתמו מיא אתא דמא ומשני ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ואם כן קשה נימא בעומדת להכי טמאה משום דחיישינן דבתר דתמו מיא אתא דמא. וע"כ לומר דגם בעומדת משכחת לה בעומדת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ודלא כמ"ש לעיל (אות ג). ואם כן קשה אמאי נקט ר' אבא יושבת דאינו רק לר"מ לנקט עומדת ויושבת דשייך נמי לר' יוסי. ומ"ש התוס' דלר' יוסי לא חיישינן להך דבתר דתמו מיא קשה גם כן מנ"ל דפליג אר"מ בהא דילמא לא פליג רק אעומדת ומזנקת. א"ו פשיטא לר' יוסי אין שום חילוק ומטהר בכל גווני כדאמר בין כך ובין טהורה. וכ"ש דקשה על תשובת מהר"ם במרדכי דס"ל דהקושי' נמי לר' יוסי דהל"ל בעומדת ויושבת על שפת הספל. וכיון דפשטא דש"ס הוא כדברי הרמב"ם והרשב"א והר"ן והרמב"ן וראב"ד והרז"ה. עכ"פ יש לסמוך אם תבדוק פעם אחת בדיקה שכתב מהרי"ו ומהרי"ל. אף שרמ"א כתב ג' פעמים כבר מבואר בהגהות הגאון בעל נודע ביהודה [בס' דגול מרבבה וכ"כ בנו"ב קמא חי"ד סי' מח] שהשיג על רמ"א ומסיק דסגי בפעם א'. ויש לסמוך ע"ז. וכן הוא בהדיא בתשובות מהרי"ו (סימן כ"ה) דסגי בבדיקה פ"א. ותימא על רמ"א שכתב ג"פ. וא"כ אין לפקפק יותר:

עוד יש לצרף שאפשר לתלות בדם המורידין דשכיח כעת בנשים. וכן שמעתי שאיש זכר קרה לו כזאת להשתין דם ותלו הרופאים שבא מן דם מורידין. ויש למצא רגלים לדבר כשתראה קודם השתנה באחורי' הפוקלין אשר בכרכשחא מלאים וכשתשתין דם יתרוקנו הפוקלין אזי ידים מוכיחות שבא מן המורידין. ואין להאריך בזה כי עכ"פ יש להתירה בבדיקה פעם א' כמ"ש מע"ל ותו לא מידי:

י) ובאמת בשביל לחוש לדעת ר"ח שסובר דטמאה משום כתם היה אפשר לתקן שתשתין על הקרקע. דדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים כדאיתא בנדה פ' האשה (נט:). וכן אם תשתין בכלי תוכל לעשות לה כלי אדמה שלא נצרף בכבשן דהא אינו מקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם (בפ' ראשון מכלים) ואם כן אע"פ שתמצא דם לא תחוש לדעת ר"ח. ולפ"ז גם בהך דבדקה עצמה בעד שאינו בדוק (בדף י"ד) ובש"ע (סי' ק"ץ סעיף ל"ז) דבדקה עצמה בעד שאינו בדוק אינה טמאה אא"כ יש בו כגריס ועוד. ובגמרא משמע דאינה טמאה אלא משום כתם. וא"כ אם בדקה עצמה בעד שהוא פחות משלש על שלש שאינו מקבל טומאת כתמים אפשר דטהור לגמרי וצ"ע שלא חילקו הפוסקים בכך. ואפשר דאין קולא זו רק בכתם הנמצא אבל לא על ידי בדיקה. מיהו לפמ"ש לעיל (אות ב) ליישב שיטת הפוסקים משמע דהיינו רק כתם. וכן לפיר"ח דבאשה שעושה צרכיה נמי טמאה משום כתם:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה