משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן יב
שאלה
קליעות שערות הנקראים קאלטינס שנעשו מעצמם ולא ע"י מזיק (שנזכרו ברמ"א יו"ד סי' קצ"ח ס"ו) אי חוצצין בטבילה או לא:
תשובה
א) הנה שאלתו שאלת חכם הנכתב ביום ו' ניסן הגיעני ביום ש"ק העבר ג' אייר ואמרתי לפי גודל הטירדא במילי דשמיא ומילי דעלמא להשיבהו מילין כאשר ישים ה' בפי על דברי תורה אשר בתוכם יבאו גם דברי כת"ר לפלפל בהם כי ידעתי כי באלה חפצו:
והנה ראוי לחקור אחר השורש כי בודאי אם היה בידינו להחליט כדברי הרמב"ם (פ"ב הט"ו ממקואות) דשער הראש נחשב מיעוט לגבי הגוף בקל נוכל להמציא סברות להקל במילתא דרבנן אך במילתא דאורייתא צריך ראיות טפי ובירור יותר. לכן תחילה נשית לבינו לדברי הרמב"ם והגאונים. וגם דברי מאור עינינו רש"י אשר התו' תפסו עליו. ותחלה אומר כי מה שחשב מעל' שדעת התו' כדעת הגאונים [והראב"ד פ"ב דמקואות שם] דהשער נחשב לעצמו לא כן אנכי עמדי והוא דהא להגאונים צריך להבין אי הלכה למשה היתם בסתם דרובו ומקפיד חוצץ מאן פליג לן לידון השער לעצמו אם הלכה בסתם נאמרה. ועל כרחך לומר שהלכה נאמרה בפירוש על השיער שבראש שרובו ומקפיד חוצץ וא"כ תקשי גם להגאונים מה שהקשו התו' [עירובין ד: ד"ה ד"ת] על פרש"י ל"ל קרא על השיער שכל שנזכר בהלכה למשה מסיני השיער נשמע שהשיער ג"כ בכלל טבילה אלא ודאי התו' לא ס"ל כהגאוני'. וי"ל שההלכה נאמרה סתם רובו ומקפיד חוצץ א"כ ממילא שאין להבדיל הראש לעצמו והגוף לעצמו וסוגיא דמרובה (דף פ"ב) מפרשי התו' כמו שצריך לפרש להרמב"ם. ולענ"ד אין כ"כ קושיא על הרמב"ם מהא דקאמר דאוריית' הוא והיינו כיון דחציצה דאורייתא א"כ ממילא שעיוני הוא בכל מקום דהאי מינייהו מפקת וא"ת כיון שעיונה רוב גופה סגי מן התורה מ"מ לא שייך תקנה ע"ז שתהא חופפת לס"ד הכונה שתקן שלא יהיה חציצה בראש. ואהא פריך חציצה דאורייתא הוא אם נצטרך לרוב א"כ לא שייך בי' תקנה ליחד לתקן על הראש דהרי הוא מכלל כל הגוף ולא מצינו שתהא תקנת עזרא ע"ז שמיעוט הגוף יחוץ דא"כ [לא] היה [לו] לומר שתקן עזרא ע"כ בלא תקנת עזרא מנהג לעיין שלא יהיה חציצה לכן לא שייך תקנת עזרא על זה כיון דלא תיקן על מיעוט ורוב ממילא אי הוה חציצה דאוריית' בכל מקום חוצץ אלא דאיכא למימר דשערו לא היה בכלל טבילה כלל לכן פריך דאורייתא גם שערה ומאי תיקן בזה ומשני כדאיתא בש"ס דאורייתא עיוני דלמא מקטר ולפר"ח לא תיקן רק בראש שהוא מקום שיער:
אמנם כ"ז לגיר' ר"ח אבל לגיר' הילקוט אשר הביא מכ"ת מדאוריי' עיוני דילמא איטום יש לפרש לדעת הרמב"ם בריוח שהוא סובר שתיקן חפיפה בכל הגוף. והנה מכ"ת רוצה לפרש איטום היינו קולטענס. אינו נראה דבזו ודאי אשה מרגשת דכבד עלי' וכמשא כבד יכבד ומי שלא נעשה לה אין לה לחוש כלל לכך. אלא לשון איטום הוא כעין שאמרו במגילה (דף כ"ז ע"ב) דאיטום בשיראי פירש"י סתום ומכוסה בשיראי. הרי שאיטום ענינו עיטוף וכיסוי. וה"נ דילמא איטום שמא נתכסה הגוף באיזה דבר חוצץ כגון שנדבק בה מדברים החוצצים ונתכסה גופה בהם וא"כ קאי על הגוף. ותו לא קשי' על שיטת הרמב"ם דקאי החפיפה על כל הגוף וס"ד דעזרא תיקן שלא יהיה חציצה ופריך דאורייתא הוא ומשני מדאורייתא עיוני דילמא איטום היינו שנתכסה גופה באיזו ענין שאינו נרגש לה כגון צבע וחלב יבש וכה"ג טובי. וא"כ אין ראיה מן הש"ס ב"ק לחלוק הראש לעצמו מן הגוף:
הן אמת כי ברמב"ם (בפ"ב ממקואות דין ט"ז) שכתב תקנת עזרא שתהא אשה חופפת שערה משמע כר"ת כמ"ש הב"י (בסי' קצ"ט) אבל אין רחוק שט"ס וצ"ל בשרה והראי' לזה ממ"ש בסמוך טבלה ועלתה אם נמצא עלי' דבר חוצץ אם ביום שחפפה טבלה כו' ור"ח פי' בחולין (דף י'. ד"ה עד) דאיירי בראש והיינו לפי שיטתי דחפיפה לא תיקן רק בראש. א"כ הרמב"ם דמשמע דמפרש על הגוף א"כ אין רחוק לומר שט"ס ברמב"ם וצ"ל בשרה. וניחא שא"צ לידחק בסוגיא דמרובה כלל. וצדקו דברי הרמב"ם לפי שיטתו שהשיער אינו מיוחד לעצמו רק לצרף לכל הגוף. וכפי הנראה שהסברא נוטה כן דלשיטת הגאונים דע"כ הוה הלכה למשה מסיני על הראש כפשיטות א"כ תיקשי קושית התו' בעירובין (דף ד ע"ב) כיון דהלכה על השיער נאמרה מנ"ל בשאר חציצות כגון בכלים. וגם קשה אי הלכה נאמרה על השער מנ"ל דבגוף אינו חוצץ ג"כ רק רובו ומקפיד ובכל זה צריך לידחק. גם קשה קושית התו' ל"ל קרא לשיער. דבשלמא לפירש"י יש ליישב כמ"ש מהרש"א בעירובין דהלכה בסתם נאמרה על רובו ומקפיד אלא דאנן פתרינן לה אשיער דאתי' מריבוי דאת וא"כ שפיר קרא בעינן לשיער דאי לאו קרא לשיער ע"כ מוקמינן לה לגוף דרובו ומקפיד בעינן אבל כי כתב קרא לשיער שפיר מפרשינן ליה אשיער דאתי מאת. אבל לשיטת הגאונים ודאי אי הילכתא בסתם נאמרה רובו ומקפיד חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ מנ"ל כלל להבדיל הראש מן הגוף ואי בפירוש נאמרה אשיער לא צריך קרא לשיער כקושית התו'. וצ"ל להגאונים דבאמת נאמרה ההלכה על שניהם הן בשער הן בגוף רובו ומקפיד חוצץ וא"כ ל"ל קרא לשיער:
וגם דעת הרי"ף נראה שהוא כדעת הרמב"ם דאין השיער מיוחד. שהרי לא הביא הסוגיא דמרובה כלל אך הביא בהלכות רק דדבר תורה רובו ומקפיד חוצץ וא"כ אי ס"ל דהראש נדון לעצמו פשיטא שהיה צריך להביא אלא פשוט דס"ל כהרמב"ם דאין הראש נבדל מן הגוף לענין חציצה:
ב) אמנם ליישב דברי הגאונים ופירש"י. הנה תחילה אומר במה שנתעורר מכ"ת ליישב פירש"י וכתב שרש"י לשיטתי'. דבבשר אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ. ואתי עלה ממה שפירש"י ביומא (דף נ"ח) שכתב דלא מבטל לו חבירו את רגלו עד לאחר העבודה מזה הוכיח דרש"י ס"ל דא"צ רק ביטול לפי שעה ואם היה מבטל את רגלו עד גמר העבודה לא חשיב קפידא. וא"כ קשיא התוספתא למה טבעת חוצץ ול"ל כתי' הראב"ד שמקפדת להסירו בשעת לישה. אלא ודאי טעמא משום דבבשר אפילו מיעוטא שאיני מקפיד חוצץ. והוקשה לו לפ"ז מתניתין דמקואות (פ"ח) באוחז באדם להטבילו לא עלתה לו טבילה כמ"ש (בסי' קצ"ח סכ"ח) ואמאי הא מבטל ליה לפי שעה עכ"פ. וצלל במים אדירים לשות עצות מרחוק:
ולפי שנ"מ לדינא אבאר למע"ל איך לא צדק בדבריו בזה. כי לפי מה שעלה בדעת כת"ר דרש"י שפי' עד לאחר עבודה שלדברי הראב"ד יש לפרש דלא מבטל לי' לעולם לא עיין יפה בסוגיא דהא הסוגיא מיירי בהניח מזרק בחוץ מזרק ואם כן הבעיא נמי בלא מבטל לי' לעולם ומיבעי לי' אי מין במינו חוצץ אע"נ דלא מבטל לי' א"כ כשתמצי לומר דאינו חוצץ היינו אפילו לא מבטל לי' לעולם. וכן מוכח מהא דקאמר מאי לאו הושיב מזרק מלא בריקן הרי דכל האיבעי' בלא מבטל לי' לעולם. ואם כן לזה הוכרח רש"י לפרש החילוק בין מזרק לרגל דלא מבטל לי' לרגל אפילו עד שעת עבודה והיינו משום שאין שייך לבטל הרגל נגד חבירו דביטול היינו שיתבטל שיהיה בגוף אחד ואיך יבטל הרגל שנברא לתשמישו לחבירו הא לא שייך כלל ברגל ובגמרא דילן דלא מצי מבטל לי'. והוא הדבר אשר דברתי וגם לפירש"י צריך לפרש כן דלא שייך ביטול ברגל כלל אפילו לפי שעה. וא"כ לפי דבריו הראב"ד והנמשכים אחריו בסברא זו דלא מבטלה בשעת לישה לא מצאו ידיהם ורגליהם בסוגיא דיומא חלילה. אבל באמת לאו כולהי בחדא מחתא מחתינה דלענין עבודה שפיר סגי בביטול לפי שעה שגם הכלי שרת אינם נצרכים רק בשעת עבודה וכשפסקה העבודה לא איכפת לן במאי דהוה. אבל לענין טבילה שגורמת הטהרה באדם לא מהני הביטול דהא דבאינו מקפיד אינו חוצץ היינו משום דבטל נגד הגוף ואם פעמים מסירו אינו בטל נגד הגוף. וכן מבואר בפי' רש"י עצמו בסוכה (דף ו' ע"ב) ז"ל אינו מקפיד ה"ל כגופי' הואיל ואין סופו ליטלו ובטל לגבי' ולא חייץ ע"כ. ולדברי מע"ל איך משכחת לה חציצה דכיון דידע שיש עליו דבר חוצץ ורוצה לטבול כך הרי ביטלו. אלא ודאי ליתא. ומכ"ש שאין מקום לדמות הך דאוחז באדם דלא שייך בגוף זה יהיה בטל לגוף זה:
ומה שהוקשה לכ"ת מקלקלי בית הסתרים דבפנוי' אינו חוצץ אע"פ שתהא אח"כ נשואה. הנה מלבד שיש לחלק בין הלישה שמצוי בכל עת לנשואין שהוא דבר חדש וצריך הכנה חדשה לכך. אף כי גם י"ל דדנין לפי ענין הטבילה דכיון שעכשיו אינה טובלת לבעלה לא איכפת לן במה שתקפיד כשתנשא אבל ללישה טובלת גם עכשיו לעסוק בטהרות לכן חשבינן לקפידא דמסירה בשעת לישה:
מיהו לולי דברי הראשונים היה נ"ל דאוצצין חוצצין היינו משום דאין דרך ללובשן כ"כ דחוקים עד שלא יבאו בהם המים. גם בטבעת מקפידין מאד שיוכלו להסירו בנקל שיוכל האצבע לבא נפוח וכ"ש בשירים ונזמים. רק בקטלאות קשה דהוה חציצה אף דדרך אשה להיות חונקת שתראה בעלת בשר כדאיתא ר"פ במה אשה (דף נ"ז ע"ב) מיהו תירוץ הראב"ד נמי אינו עולה על שירין וקטלאות. וצ"ל דבלא"ה קפדא שלא לטנף התכשיטין רק בטבעת קשי' לי' להראב"ד ושפיר י"ל כמ"ש:
והנה כתב כה"ר ליישב קושית התוס' בעירובין על פרש"י לפי הבנתם שסובר דאבשר חוצץ אפילו מיעוט שאינו מקפיד מהא דפריך ביבמות. לתרץ דלא קשי' רק משערו דאבשר י"ל דמין במינו אינו חוצץ ולא קשי' רק אשיעור שבולד נגד בשר האם דהוה מין בשאינו מינו כן תורף דבריו. וחסדאין מילין בדרך פלפול אבל לפי האמת יראה שאין זה מין במינו לענין דניזל בתר שמא וטעמא רק שהכל נחשב למין אחד שהוא ממין האדם. והרי הולד בשליא שאין באשה מין בשר זה. וראיה לזה דבזבחים (דף ק"י) דפריך אהא דמקריב קדשים ואימורין בחוץ הא הוה חציצה ומשני רב מין במינו חוצץ ושם יש עצמות ג"כ בבשר ואפ"ה חשיב מין במינו נגד האימורין שהם תרבא והאברים הם בשר ועצמות ועיין פר"ח יו"ד (סי' צ"ח) בתרבא ובישרא אם הוא מין א' ועצמות ודאי מקרי אינו מינו. ואפ"ה לא איכפת לן בהא שהכל מין שבבהמה. ועוד דהא כתבו התו' ביבמות שם דר' יוחנן ס"ל עובר ירך אמו רק דבעי לאסוקי כר"י והנה ר' יוחנן לא ס"ל הך דמין במינו אינו חוצץ דהא מתרץ כשהפכן וא"כ לר' יוחנן שפיר היה יכול להקשות מהא דבשר חוצץ ואין זה מספיק. מיהו י"ל לפירש"י ליישב קושית התו' די"ל גם רש"י מודה כיון דאיכא הלכה בשיער באינו מקפיד אינו חוצץ י"ל מסברא גם בבשר אינו חוצץ בשאינו מקפיד דע"כ מסברא הוא כן דבאינו מקפיד בטל לגבי הגוף א"כ ממילא לפי הסברא י"ל גם בבשר כן דמהיכי תיתי לחלק דכיון דלא קפיד בטיל לגבי הגוף ואי משום דההלכה נאמרה בשיער י"ל זיל בתר סברא וגם בגוף הדין כן. מיהו למסקנא דבכולו חוצץ אע"פ שאינו מקפיד ע"כ לומר דלא בטל לגבי גוף א"כ אין הטעם משום דבטיל שפיר יש לחלק כיון דההלכה לא נאמרה רק בשיער לא נאמר כן בגוף וא"כ הוא בכלל קושית הש"ס דבכולי חוצץ אלמא דאע"ג דלא קפיד לה בטיל לגבי גוף א"כ י"ל שפיר דבבשר לא שמעינן כלל מן ההלכה שלא יחוץ אע"פ שאינו מקפיד כן י"ל לכאורה ליישב פירש"י:
ומה שהקשה עוד למעל' על התו' זבחים (דף ק"י) שכתבו דברגל חבירו הטעם שאין דרך שירות בכך ולא כתבו הטעם דלא מבטל לי' כדאיתא ביומא (דף נ"ח) נראה דהכל אחד דודאי משום דלא מבטל לי' מה בכך הא מין במינו אינו חוצץ וא"כ הוה כעומד ע"ג קרקע לכן ס"ל דהטעם הוא דבשלמא מזרק תוך מזרק דרך להניח לפי שעה ובטל הא' לגבי השני אך משום חציצה י"ל מין במינו אינו חוצץ אינו ברגל שאין בו ביטול אם כן כיון דבעינן שיעמוד על הרצפה אין דרך שירות לעמוד על דבר שאינו בטל לרצפה כן נ"ל פשוט.
ג) ומה שהוקשה למהרש"א על התוס' בסוכה (ו: ד"ה ד"ת) שהקשו ל"ל בשרו הא צריך לכתבו משום את לרבות שערו. אין זו קושי' כ"כ דלא מסתבר להתו' שיכתוב בשרו מיותר בשביל את לרבות. כי לא קצרה יד הממציא התורה הקדושה ית' ויתע' לרבות שערו באות או תיבה אחרת. והתו' משני בפשיטות טפי דאתי' לביה"ס ואינו כדאי לטרוח על זה:
הן אמת דלכאורה הי' נ"ל דברי מהרש"א מוכרחים דקשי' לי טובא איך אמר לרבות שערו מאת הא קשה להנך תנאי בב"ק (דף מ') דלא דרשו אתים וכן רבנן דריש בבכורות (דף ו' ע"ב) דלא דרשי אתין וקשה לפ"ז שערו מנ"ל כיון דלא דרשי אתין וקושי' עצומה היא לכאורה ולדברי מהרש"א יש ליישב שפיר דאת לחודי' לא דרשי אבל כאן בשרו גם כן מיותר דנפקא לי' מהילכתא. וע"כ לא כתב רחמנא בשרו רק בשביל את לרבות (העור) [שערו] וא"ש. מיהו אין זה מספיק דהתי' קושטא קאמרי דבשרו איצטריך לבית הסתרים וא"כ אכתי תקשי לפי האמת אי לא דריש אתין שערו מנ"ל וצ"ע [ועמ"ש בזה באות ו' ז']:
ד) מה שהוקשה לו [למעכ"ת] על הרא"ם שכתב דהלמ"מ דשתי שערות פוסלות בפרה. ל"ל קרא דתמימה. לאו קושי' היא דאי ההלכה לא נאמרה רק ששתי שערות שחורות פוסלות בפרה אדומה ואי לא דכתיב תמימה ה"א דרובה אדומה נמי כשירה וההלכה אתי' שאם יש באותו רוב אדום שתי שערות שחורות פסולה אבל בפחות משתי שערות אינו כלום אבל מיעוטה שחורה לא איכפת לן ולק"מ:
ומה שהוקשה לו דלמה ב' שערות דוקא. בלא"ה ל"ק דקים להו לחז"ל דב' שערות הם דבר חשוב דהא לענין גיזה חייב בב' שערות ואי אפשר ליטלן אע"ג דאמרינן בבכורות (דף כ"ה) דבפרה ליכא איסור גיזה אי משום דבר שאין מתכוין או דקדשי ב"ה הוא מ"מ קים להו לחז"ל דשער א' אינו כלום. ואין דרכי להאריך בענינים ובדרשות הפסוקים לפי דעתינו כי נעלה מאתנו דרך זה מיום שנסתם התלמוד. והרמב"ם (בפ"א מפרה) כתב הטעם דדבר שאין מתכוין הוא. וצ"ע דהא הוה פסיק רישא כדאיתא בשבת (דף קל"ג) לענין בהרת ועיין בתוס' בכורות (דף כ"ה בד"ה גוזז) ואין להאריך כאן בזה:
גם במה שהעיר כ"ת דלענין בגדי כהונה שחוצץ אפילו מיעוטו שאינו מקפיד. כבר עמדתי ע"ז בקונטרס טיב חליצה אשר עודנו עומד בכת"י ת"י. וכתבתי דאפשר דהילכתא היא. מיהו נ"ל עכשיו ליתן טעם דודאי במצוה שהוא לתקון גופו י"ל דתליא בדעתו וקפדתו ועל מה שאינו מקפיד בטל לגבי גופו אבל בגדי כהונה שהם מגזירתו ית' שלא יהיה דבר חוצץ מאן לימא לן דהוא ית' לא קפיד שלא יהיה שום חציצה דלאו בדעת הכהן תליא מילתא ולפ"ז אפשר דלהכי אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ בבגדי כהונה דלא שייך בי' הילכתא די"ל מיעוט מקפיד לא עדיף מרובו שאינו מקפיד ובבגדי כהונה לה אהני זה:
גם במה שנסתבך בענין מין במינו. נראה דלענין מקוה לא שייך מין במינו לא חייץ. כיון דכתיב על בשרו מה בכך שהוא מין במינו הא מ"מ אין המים נוגעין בבשרו. ולא מצינו רק בלולב והקטרה ובכלי שרת דשפיר י"ל כיון דלא חייץ הוה כאילו תופס הכלי שרת בידו דעכ"פ תופסו על ידי כלי אחר וכן בלולב:
ועיין בתוס' זבחים (דף כד ד"ה הואיל) דמשמע דמדמי בגדי כהונה לריצפה וצ"ע. ועמדתי ע"ז בקונטרס טוב חליצה ואין להאריך עוד כאן:
ה) ומה שהוקשה לו על הרשב"א שמביא ראיה מפרוכת שאין צביעה חוצצת שפרוכת הי' צבוע. והקשה דילמא משום דרובו שאינו מקפיד הוא ויש בתוכו לבן. ומה שהביא בשם הגאון מוה' משה זאב דהרשב"א ס"ל דמקרי רובו שאינו מקפיד דמקרי לנאותו אינו חוצץ לכן אפילו בכל שערות ראשה צבועין דהוה כולו לא חיישינן דס"ל דשיער כל המקומות שבגוף הוא כולו אבל כל שער הראש לא הוה רק רובו וא"כ הוא דרבנן ומדרבנן מהני לנאותו. הנה מלבד שלא עלה עדיין תי' על קושיתו על הרשב"א דמ"מ מאי ראיה מפרוכת דלא סגי בלא"ה לא גזרו בו. וגם לא ראיתי שום משמעות בדין דלסברא דלנאותו לא מהני בדאורייתא דודאי גם בלולב הוא מדאורייתא ולאו משום חציצה רק דלא הוה לקיחה תמה הוה ג"כ מן התורה. וגם לדבריו טפי ה"ל לרשב"א לאתוי' לנאותו דפרק לולב הגזול דדמי טפי לנדון דידי' ועוד אכתוב לקמן (אות ט ואות י) סתירת סברא זו. ועיקר קושי' על הרשב"א אינה. שהרי גם הלבן אינה כתולדתו שהרי נתלבן וצריך ליבון ועיין ב"ק (דף צג ע"ב) דאיכא מ"ד דליבון הוה שינוי א"כ דברי הרשב"א גם מן הלבן לראי'. מיהו לקמן (אות ט) נכתוב ישוב אחר בדברי הרשב"א דמ"מ לא נזכר ברשב"א הלבן:
ומ"מ אפריין נמטי' בזה דדלה חספא לאשכוחי מרגניתא. כי מה שיצא למעלתו מן פלפולו ובקיאותו דמרבינן צפרנים ג"כ מאת. אנחית לן קושית תוס' (עירובין ד:) וגם על הגאונים [עי' לעיל ריש אות א] אם נאמרה לשיער (וי"ל) [ל"ל] את הטפל לבשרו. ולפ"ז לק"מ דלפי האמת ההלכה באה על השיער ואם כן את אתי לריבוי צפרנים דלא נפקא משיער. וא"צ לדחוק בדברי המהרש"א דמוקמינן ההלכה על הריבוי. וכמעט נסתרה סברת המהרש"א עם זה דאם ההלכה על הריבוי שהוא מאת תקשי מ"ש כת"ר דנימא דבעינן צפרנים לצרף:
איברא דא"נ גם לזאת די"ל דההלכה לא נאמרה רק על שיער שבראשו דרובו ומקפיד חוצץ. ואי לאו קרא על שערו ה"א דוקא בשיער הראש חוצץ דחשוב טפי דשוה בגדולים וקטנים ולא שאר שיער. לכן צריך לריבוי שערו שבכל גופו. וגם לקמן (באות ז' בסופו ובאות ט) אכתוב על שיער הראש דחשיב טפי. וא"כ אין מקום למיזל בתר סברא דמי עמד בסוד ה' באיזה ענין נמסרה הלמ"מ:
ועוד נראה ליישב קושית התוס' שהקשו ל"ל קרא לשיער כיון דהלכה הוא. ונראה ליישב עוד ויתיישב מה שהקשתי לעיל (אות ג') למאן דלא דריש אתין שערו מנ"ל. לכן נראה דחד בחברי' מתרצא. ונביא מה שהקשה כ"ת על המרדכי (בפ"ב דשבועות) שכתב ובהא פליגי דר"י סובר כל העומד לחתוך כחתוך דמי כמו שסובר בשערו כל העומד לגזוז כגזוז דמי. והקשה מע"ל הא בסנהדרין (טו) ובגיטין (לט) מחלק דשערו העומד לגזוז דקמשבח לאו כגזוז דמי אפילו לר"י. ואין זו קושי' דנהי דדחי הש"ס בכך מ"מ לפי האמת אין סברא לעשות ג' פלוגתות רק דהש"ס מהדר אי הני תנאי כהני תנאי לכן מסיק סברות לחלק אבל לפי האמת י"ל דלא פליגי בסברות שונות. והשתא לפ"ז נראה דצריך קרא לשערו דניהו דהלמ"מ הי' בשערו רובו ומקפיד חוצץ דנשמע מכלל דשערו נמי צריך טבילה. מ"מ יש לומר דשערו העומד לגזוז כגזוז דמי ואם שערו עומד לגזוז י"ל כגזוז דמי ולא אתי הלמ"מ דמיירי שיש דבר חוצץ על שערו שאינו עומד לגזוז. ואי קשי' אמאי באמת צריך שערי טבילה כיון דעומד לגזוז. דהא בלא"ה הקשה הר"ש במשנה (פ"י מ"ה דמקואות) אמאי יטביל עד מקום המדה הא הוי חציצה ותירץ דבית הסתרים הוא ובכלים לא בעינן ראוי לביאת מים. ואם כן י"ל דאתי לשערו העומד לגזוז ומ"מ צריך לבא במים דליכא למימר דעומד ליגזז דא"כ הוה חציצה ואף דבית הסתרים הוא קמ"ל דבשיער נמי בית הסתרים חייץ ולא דמי לכלים וזה לא נשמע מן ההלכה למשה מסיני דהא גופי' חידושא הוא שהתורה הקפיד' על השיער שאינו מבשרו ולא נשמע בשיער העומד ליגזז לכן צריך קרא דאת לריבוי שיער העומד ליגזז ולק"מ ומ"ש הר"ב במשנה הטעם על בה"ס דכלים שאין אדם מקפיד שם אין מובן לי. והשתא לא קשי' תו למ"ד דלא דריש אתין מנ"ל שיער די"ל דס"ל השיער לאו כגזוז דמי ונשמע שפיר מהלכה למשה מסיני כקושית התו' והכל נכון וברור:
ז) עתה נבא לבאר דברי הגאונים על מתכונתן ויתיישבו גם כן דברי רש"י שיהיה כשיטת הגאונים. ונבאר במה שהקשו התוס' אי שער הלכה למשה מסיני ל"ל קרא מלבד מה שכתבנו לעיל (אות ו) שהם דברים נכונים מ"מ העיקר י"ל בדעת הגאונים ופירש"י דודאי ההלכה נאמרה על שערו והיינו שיער הראש כדפרישית לעיל (אות ה) ולא קשי' קושית התוס' ל"ל קרא על שערו וגם יקשה לפ"ז נימא גם בגוף מיעוט נמי חוצץ כמו שהבינו מפירש"י. ולזה אני אומר דודאי בשיער שמתפשט מראשה ושרשי השיער בעור הראש ומתפשט להלאה. והנה יש בו שני מיני חציצות אם ראשי השערות מסובכין ומדובקין הגוף ראוי לביאת מים שאפשר שיכנסו המים על עור ראשה רק השערות בראשיתן לא יבאו המים בהן. ואולם אם החציצה בשרשי השיער הרי מלבד חציצת השיער יש חציצה בבשר הראש דלא נפיק מכלל שאר הגוף והשתא לפ"ז אם נאמרה ההלכה בשיער בעינן רובו המקפיד ובאינו מקפיד אינו חוצץ וכן במיעוטו המקפי' אינו חוצץ הרי יש בכלל הלזה (ג"כ) מיעוט גופו ג"כ. שבהלכה לא חילק אף שתהיה החציצה בשרשי השיער הרי נכלל בזה מיעוט מן הגוף אם כן ממילא מוכח דמיעוט המקפיד לא איכפת לן גם בגופו. מיהו אי לאו ריבוי' דקרא דשערי בפירוש הוה מוקמינן ההלכה שבשיער יש חציצה ברובו הייני בשרשי השיער שאז רוב ראשו חצוץ בדבר הדבק ע"ג השיער ולא מוכח אם שרשי השערות סמוך לגוף הראש נפרדים רק יש חציצה בראשיתן. מיהו בתר דגלי קרא דשערו כגופו ממילא אם ראשי השערות דבוקים חוצצים גם כן אם יש רוב ומקפיד אבל ההלכה מתפרש בכל אופן שיהיה השערות דבוקים אף בשרשם אינן פוסלין רק ברובן:
ועתה י"ל לקושי' הנ"ל (אות ג) למ"ד דלא דריש אתין שערו מנ"ל. דאפשר דס"ל כיון דהלכה נאמרה על שיער אף בלא קרא מפרשינן איזו מקום שיש חציצה בשיער אף בראש חוצץ ומוכח דבעי טבילה ובסברא בעלמא פליגי. ולפ"ז דברי הגאונים ורש"י עולים בקנה אחד כפתור ופרח דמשערו נלמד אף הגוף ואין מקום לקושי' התוס' כלל וכלל והסוגי' דפ' מרובה מסייע להם כפשוטה:
ואין להקשות לפ"ז ניהו דמוכח דמיעוט המקפיד אינו חוצץ אפ' בגופה אכתי מנ"ל רובו שאינו מקפיד בגופו. דמן ההלכה לא נשמע רק מיעוט המקפיד בגופו שאינו חוצץ מאחר שגם בראש יש מיעוט מקפיד מגופו אבל רובו ואינו מקפיד ניהו דלא חוצץ בראש רוב שאינו מקפיד היינו משום שאין רוב גוף אבל רוב שאינו מקפיד בגוף מנ"ל. לאו קושי' היא דכיון דלענין מיעוט המקפיד שוה הראש לגוף הה"ד לרוב שאינו מקפיד דלעולם בטל שאינו מקפיד יותר ממקפיד אפילו שיהיה במיעוטו. ועוד דנראה דהראש חשיב לעצמו כמו כל הגוף כמו שמצינו לענין טומאת לידה ובכור דיצא ראשו הרי הוא כילוד ורוב ראשו חשוב כרוב גופו לכן לענין חציצה נמי לא מפלגינן בנייהו הרי נתבררה שיטת הגאונים ורש"י בחדא שיטא שייטו ומקום הניתי לי מן השמים להתגדר בזה:
ח) כלל העולה לדברי הרי"ף והתוס' לפי דעתי שאף אם כל הראש חצוץ ומקפיד עלי' מ"מ אינו חוצץ. ולדברי השאלה דידן במילתא דרבנן אף אם הוא כולל כל הראש:
אך לפי דעת הגאונים ופירש"י שבררנו אם הקאלטין על כל הראש יש בו חציצה מן התורה וצריך עיון ושקידה יותר לברר הענין היטב בנ"ד. ונלפענ"ד דגם להגאונים אף שההלכה נאמרה על שערו י"ל דכך נאמרה ההלכה רובו המקפיד חוצץ אבל על כולו לא נאמר כלום וממילא נשמע דרובו שאינו מקפיד אינו חוצץ ומכולו לא נאמר כלל. רק דרב כהנא ביבמות (דף ע"ח) מייתי אבל כולו חוצץ. וי"ל דהיינו מסברא דבשלמא בנשאר דבר מה מן הגוף י"ל כיון דרובו שאינו מקפיד בטל לגבי השאר אבל בכולו אין נשאר שום חלק גוף מבורר שיגעו המים בבשרו. אמור מעתה שאף שהראש כולו מכוסה מדבר שאינו מקפיד לא מקרי כולו דעכ"פ הגוף לגבי הראש לא גרע ממיעוט הגוף נגד רוב הגוף:
ומה שהביאני לזה הוא דבגמ' (עירובין ד: כ"ד) פריך לגזור על מיעוטו שאינו מקפיד אטו מקפיד וכן מיעוטי שאינו מקפיד אטו רובו שאינו מקפיד ומשני היא גופה גזירה וניקום ונגזור גזירה לגזירה. ואכתי קשה נגזור מיעוטו שאינו מקפיד אטו כולו שאינו מקפיד שהוא מן התורה ולא הוי רק חדא גזירה וצ"ל דכולו שאינו מקפיד לא שכיח כלל שלא ישאר שום חלק מאיבריו בלי חציצה לכן לא גזרו. והשתא להגאונים תקשי אמאי לא גזרו בראש לבד מיעוט שאינו מקפיד אטו כולו דהא גזרו במיעוט גוף מקפיד אפילו כל דהו אטו רובו של גוף אם כן כ"ש שיש לגזור מיעוט ראש שאינו מקפיד אטו כל השיער שהיא קטן בכמות ושכיח טפי מרוב גופו המקפיד:
ט) ובהכי ניחא דברי הרשב"א בת"ה הביאו ב"י (סי' קצ"ח) שהביא גם מעכ"ת וז"ל צבעים כו' אע"פ שצבע זה פשט בכל השיער ורובו אע"פ שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיות שם והרי היא כאלו הוא מגופו של שיער שהרי מצינו טבילה לפרוכת אע"פ שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני עכ"ל. וכבר עמד מעלתו בזה הא בפרוכת לא היה רק רובו ומקפיד וניהו דמ"ש מעלתו דבדרבנן מהני לנאותו כבר כתבתי לעיל (אות ה) דלנאותו מהני אפילו בשל תורה מ"מ קשה איך מייתי ראי' מרובו שאינו מקפיד דרבנן לכולו שהוא מן התורה ומ"ש בשם הרב מ' משה זאב דס"ל דכל השיער מצטרף ולא נחשב רוב הראש לבד. לא נהירא שיהיה פשוט לרשב"א כ"כ עד שיביא ראיה מזה. דשמא לא נאמרה ההלכה רק על שיער ראשו ומרויחין קושית התו' דל"ל קרא לשערו כמ"ש לעיל (אות ה) ועוד א"כ מנ"ל לרשב"א באשה שאין לה שערות רק בראש כנון שהיא קטנה או איילונית ויש לה שיער בראש אטו בהך אשה אמר שאם כל שיער ראשה צבוע חוצץ הא ודאי לא נהירא כלל. וגם עיקר הסברא שנסתפקו אם בעינן רוב שיער בצירוף כל מקומות שיער וכולן יצטרפו דא"כ תמה על עצמך אם יש לאדם חציצה בכל שיער ראשו שחוצץ מן התורה אם עדיין לא גדלו נו שערות במקומות אחרת לא תעלה לו טבילה ולמחר שיביא שערות יחזור ויטבול עם שיער ראשו שיש בו חציצה ותעלה לו טבילה וכי יגרמו השערות שגדלו אח"כ טהרה לחציצה של אתמול זה נגד השכל:
וממוצא דבר אתה למד שגם במה שנסתפקו האחרונים אי מצטרפין כל שערות שבגוף שכל מקום שיער נידון לעצמו כמו שהביא בס"ט (ס"ק י"ז). שלענ"ד יפלא אם נאמר דשער בית השחי ובית הערוה נידון לעצמו אם כן הגע עצמך אם היה שם מקום חוצץ קודם שגדל השער הו"ל מיעוטו ואם אינו מקפיד אפי' מדרבנן שרי' ולמחר כשיצמחו לו שערות יגרמו השערות החציצה וכי יהיה הטפל חמור מן העיקר דשערות לא נקרא רק טפל לבשרו. ועוד דאם כן קרח שאין לו שערות בראשו אפילו יהיה על ראשו חציצה לא יזיק כיון דליכא שער ולא יהא חציצה כ"א על ידי צירוף הגוף שיהיה רובו עם הראש וכשיצמחו לו שערות יהיה חציצה ברוב ראשו. אתמהא אטו שערות גורמין טומאה וטהרה. אלא נראה הדבר ברור דהלכתא לא הוי רק על ראשו ומטעם חשיבות הראש כמו הגוף לכן רוב ראשו חשוב כרוב גופו והיינו רוב הקדקוד שהוא מקום שער לבני אדם. והה"ד בקרח אם יש על ראשו דבר חוצץ ברובו ומקפיד על שטח הראש במקום שראוי להיות שער אצל אנשים אחרים ומקרי רובו ומקפיד להגאוני'. ושער שבשאר מקומות נידון עם הגוף לגמרי לענין רובו ומקפיד עליו כנ"ל ברור:
מעתה בטלו דברי הרב מהרמ"ז לגמרי והדק"ל על הרשב"א איך מייתי מפרוכת לכל שיער. ומ"ש לעיל (אות ה) דגם הלבן צבוע מ"מ לא נזכר בדברי הרשב"א. לכן הדבר ברור דגם הרשב"א ס"ל דניהו דהראש נידון לעצמו לענין רובו ומקפיד עליו מ"מ באינו מקפיד דבעינן כולו הראש לבד לא נקרא כולו בלא צירוף כל הגוף:
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת יצא לנו בנ"ד הקאלטניס אפי' אם כוללים כל הראש כיון דלא קפדא אף להגאונים אין כאן רק חששא דרבנן וכמו שהוכחנו מן הש"ס ולשון הרשב"א וכן רבינו ירוחם:
י) והנה בענין הקאלטניס ודאי מקרי אינו מקפיד שהרו רובא דעלמא מקפידן שלא להסירם כ"ש אשה זו שהוזהרה בפרטות ובנפשה דיבר לה בפרט שיש לדון למי שהורגלה בזו לילך אחר דעת אשה זו בפרטות וכמ"ש הרמב"ם באם מקפדת על שערה א"ל. אף שאין השאר מקפידין בכך. וגם מתוך הסברא יראה דתלוי בקפידות הטובלת דהא רש"י (סוכה ו' רע"ב) פי' הטעם דבאינה מקפיד בטילה לגבי גופה ואם כן ברובו ומקפיד שהוא מן התורה מה יועיל מה שאין אחרים מקפידין הא כיון שהיא מקפדת ודעתה להסירו למה לא יחוץ מאחר שאין הדבר הנדבק בטל לגבי גוף זה. וכיון דעכ"פ ברובו ומקפיד אזלינן בתר דידה אם כן גם במיעוט המקפיד איכא למגזר אטו רובו דליכא רק חדא גזירה. דהא בש"ס פריך דנגזור מיעוט שאינו מקפיד אטו רובו ומשני דגזירה לגזירה הוא ובכה"ג ליכא רק חדא גזירה:
אלא דהרשב"א בתה"א (דף ק"ץ) שכ' וז"ל וקשי' לי קצת דלכאורה משמע דר"ש שזורי דתוספתא אתי' כר"א דמתני' (פ"ט מ"ג דמקואות) דתנן התם ואלו שאין חוצצין קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר"א אומר א' האיש וא' האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו [אינו] חוצץ אלמא אילו לרבנן בין מקפדת בין אינה מקפדת חוצצין וי"ל דלרבנן כיון שדרכן של נשואות להקפיד אפילו אינה מקפדת בטלה דעתה ולעולם בנשואה שדרכה להקפיד וההיפך באיש שאין דרכן של אנשים להקפיד אע"פ שזה מקפיד בטלה דעתו עכ"ל. ועיין בתוי"ט שהר"ב והרמב"ן מפרשין שהוא מילתא באפי נפשה. ואף גם לפי' הרשב"א נראה לפי הסברא דמיעוט המקפיד ורובו שאינו מקפיד דגזרינן אטו רובו [המקפיד] אינו באותו הטובל דוקא שהוא יטעה דודאי איכא למיגזר אטו הרואים אחרים שזה טובל במיעוטו שהוא מקפיד גזרינן אטו רובו מקפיד אם כן ממילא אף שהטובל אינו מקפיד מ"מ הרואין שזה טובל יש לגזור. מאחר שסתמו מקפידין עליו א"כ לגבי הרואין ה"ל מיעוט מקפיד ואיכא למיגזר אטו רובו דמ"ל הטובל מה לי הרואה. לכן במידי דסתמא הוה קפידא אף שהטובל אינו מקפיד לא מהני. כדמוכח דחשיב דברים החוצצים ולא (תלי') [תלה] באדם הטובל. א"ו כדפרישית דפשיטא שיש לגזור בשביל אדם אחר כמו אותו אדם הטובל. והשתא בדבר שסתמו מקפידין ודאי חוצץ אפי' על זה שאינו מקפיד דאין לחלק בינו לאחר. ובדבר שסתמו אין מקפידין והטובל מקפיד יש לגזור אטו דידי' דודאי עיקר קפידא תליא בטובל. ופלוגתא דר"א ורבנן י"ל דרבנן ס"ל בהך סתמא מקפידין ור"א ס"ל דאין בזו סתם דיש מקפידין ויש אין מקפידין ותלי' בטובל וליכא למיגזר אטו הרואין דידוע שיש אין מקפידין. כן נ"ל נכון וברור בדעת הרמב"ם לכן פסק בשער א' אם הוא מקפדת חוצצת דיש לגזור אטו רובא לגבי דידה. וכן בהיא אינה מקפדת ורוב עולם מקפידין יש לגזור אטו אחריני דאין הגזירה דוקא בנטבל:
וגם מכאן יראה סתירת סברת הרב מהרמ"ז לפי סברתו דלנאותו מהני בשער הראש כיון שאינו כילו ובדרבנן מהני לנאותו. וליתא דטעמא דאינו מקפיד חוצץ משום דגזרינן אינו מקפיד אטו מקפיד וא"כ מה מהני טפי טעמא דלנאותו מאינו מקפיד דאינו מקפיד אפילו בלא לנאותו אינו רק משום גזירה דמקפיד ואטו משום לנאותו לא שייך הגזירה ואם יאמרו בלנאותו לא שייך לגזור אטו מקפיד אם כן א"צ לטעם דלנאותו לא מהני בשל תורה רק בדרבנן דבלא זה בלנאותו ליכא הגזירה אלא ודאי ליתא:
יא) ואחר שבררנו (באות ח) שעכ"פ אין חשש דאורייתא בשיער שבראש אפי' ברובו או כולו כל שאין מקפיד עליו נבא לבאר בנ"ד. הנה מעל' האריך להוכיח דקלקלי [הראש] שבמשנה (פ"ט מ"י דמקואות) הוא הנדון שנשאלנו עליו ומיירי אפילו חופה כל הראש והאריך בזה. ואני אומר אם כדבריו למה לא החזיק המרדכי (ספ"ב דשבועות סי' תשנ"א) דבריו מן המשנה. ועוד שהטעמים שכתב במרדכי שהם בלועים וג' שערות [קשורים אינם חוצצים] הוא נגד המשנה דא"כ בזקן ובנשואה אמאי חוצץ. אלא ודאי לא קים לי' להמרדכי שקלקלי שבמשנה הן באופן הלזה וגם בפ' במה אשה (דף ס"ד) משמע דקלקלי מקרי ארוג והקלקלי דנ"ד שהם כצמר מסובך אינו דומה לארוג כי אם ללבד ולא דמי לארוג כלל. ונראה דהמרדכי ס"ל דקלקלי דמתני' י"ל דהיינו באינו מקפיד ואינו מוכח סברת מכ"ת דאפי' על כל הראש אינו חוצץ שיצטרך לומר דהיינו רבותי'. ומה שהביאו למע"ל לזה התוספתא דפליגי רבי ור' יוסי בר' יהודא בעושה קלקלי בראשו אם חוצץ ומזה נולד לו החילוק שבין נעשה מעצמו היינו רבותי' ולא בעושה ואינו מוכרח דשערי סברות לא ננעלו דאפשר דבנעשה מאליו לא קפיד מאחר שלא קפיד והניחו שיסבכו השערות אבל בעושה אפשר שאינו עושה רק לפי שעה שלא יפלו השערות על עיניו וסופו להתיר או ליטלו. גם יש לפרש דהעושה קלקלי היינו שתסבך השערות כדי שיעשה (ע"י) [עי"ז] קלקלי ונסתבכו השערות ועדיין לא נעשה דבזו ס"ל לרבי דחוצץ דשמא יחזור בו ולא ירצה שיהיה בראשו ור"י בר' יהודה ס"ל דמסתמא דעתו להניחו. גם לפי הנראה דהפוסקים לא הביאו הך פלוגתא א"כ אפשר די"ל דמתני' דסתמא [קתני] קלקלי שבראש אינו חוצץ ולא חילקה סתמה ר' כר"י בר"י. דאל"כ למה לא הביאו הרי"ף ורמב"ם פלוגתא זו דתוספתא ושום פוסק לא הביאה אלא ודאי כדפרישית. וא דהר"ש כתב מתני' כרבי אינו מוכרח ואיך נקח ראיה לזה ומאן חכים להוציא הך מילתא דהיינו רבותי':
וגם ברא"ש בפי' המשנה שנתן טעם בשביל שאינו מקפיד משמע דלא מיירי רק במיעוטא. דאילו הי' בכולו איך שתיק הרא"ש מלפרש הטעם דבפנוי' אינו חוצץ ובנשואה חוצץ. ומאן חכים להוציא סברא זו דמקרי רבותי' דוקא באינו מקפיד ואיך שתקו המפרשים לבאר הך מילתא דצריכה לפני ולפנים. וע"כ סמכו על פירוש הפשוט דאין קפידא וא"כ איירי במיעוטא:
והנה מתוך מה שראיתי להר"ש ורא"ש שהביאו (התוספתא) [הת"כ] שם פ"ט (מ"ב) [מ"ד] בבשר הזב ולא בצואה ולא בקלקלי שעליו יכול שאני מוציא את השיער והציפורן ת"ל טמא. וכתבו דטעמא דכישות של קטן שאינו חיבור הוא מפני שעתיד ליפול. משמע מזה דקלקלי אינו חיבור לגוף כלל. וא"כ אפשר הטעם שאינו מקפיד עליה מפני שסופו ליפול מעצמו ומניחה עד שתפול וא"כ יש לפרש דפליגי בעושה קלקלי בראשו אי אמרינן דמניחה ג"כ עד שתפול או שדעתו להסירה בידים וצ"ע. סוף דבר מן המשנה אין לנו שום משען ומשענה להוכיח על דנא:
מ"מ אחר שצדדנו הרבה דלכ"ע באינה מקפדת אפילו כל ראשה אינו אלא דרבנן כמו שבררנו (באות ח) בראיה ואף דמדברי הרוקח שהביא מע"ל (בסי' שע"ד) משמע דס"ל דכל שערו נמי אפילו אינו מקפיד חוצץ באינו רבותי' והיינו לפי שיטת הגאונים דההלכה נאמרה על שיער ראשה קאי נמי רב כהנא אראש לחוד. זה סברת הרוקח לא כמו שהבין מע"ל שנסתייע מדברי הרוקח שהקושי' מכח שערו וליתא. מ"מ מאחר שהוכחנו מן הרי"ף והרמב"ם ותו' די"ל דההלכה על כל גופו וגם י"ל כמ"ש דכולו שאמר רב כהנא לא קאי רק על כל הגוף כפשוטו וכמו שבררנו (אות ח) א"כ שפיר יש לסמוך אפילו להרמב"ם וסייעתו לחוד דהראש נקרא מיעוט לגבי הגוף:
יב) גם נוכל לצדד סברות דהא דגזרו ארובו שאינו מקפיד אטו רוב מקפיד היינו משום דמאינו מקפיד למקפיד ליכא בינייהו] טובי אבל ממקפיד שיהיה עליו דוקא כמו בנ"ד דמקפדת שלא יוסרו הקאלטנס מחשש סכנה אפשר דלא גזרו אטו מקפיד דלא יהיה מהיפוך להיפוך. וסימנין לזה מלשון הרשב"א בת"ה הובא באות ט) שכתב על הצבוע. צ"ל אע"פ שצבוע זה פשט בכל השיער ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ. כאן אינה מקפדת ורוצה להיות שם. והוה כאילו הוא מגופו של שיער עכ"ל משמע שלפי שרוצה שיהיה הצבע דוקא הוה כאילו הוא מגופו. וכאן נמי רוצה הוא בכך דאם נימא דגזרינן נמי בכה"ג מה הועיל לרשב"א מה שרוצית להיות שם הא מ"מ איכא למיגזר שאינו מקפיד אטו מקפיד אלא ע"כ מהיפוך להיפוך לא גזרינן:
יג) ובלא"ה לא ידעתי מה להפרש בין קאלטניס הנעשין ע"י שד או שנעשו מעצמו ואם גם הם קלועים ועבים כמו צמר הסובך כנראה בקאלטניס שמתהוין עכשיו הרי כל טעמי המרדכי שייכים. וגם טעם דבלוע שייך בהם כמו שבמרדכי. המרדכי שם (ספ"ב דשבועות סי' תשנ"א) שממנו מוצא הדין ברמ"א (סי' קצ"ח ס"ו) כ' ד' טעמים א) כיון דמהדקי טובא זב"ז הוי כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא וכיון דלא מטמא לא חייצי ב) דקי"ל ג' נימין קשורות אינן חוצצת משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא כ"ש שערות טובא ג) כיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רבותי' ולא חייצי כדאמרינן (יבמות ע"ח ע"ב) עובר היינו רבותי' אע"ג דלאו יא"ה ד) כמו דאמרינן דצפורן עצמו לא חייץ משום דהוי מגוף האדם עכד"ק]. וגם אטו דבר ברור שהנזכרים במרדכי נעשו ע"י שד שאדרבה הטבעיים מכחישים זה ותולין בטבע אלא דהמרדכי לפי מה שמרגלא בפומי' דאינשי קאמר אבל לא שאימתו הנסיון שהוא ע"י שד דמאן מפיס:
ומה שחושש [מעכ"ת] לשערות שאין קלועין בעובי הקאלטין. גם לפי טעם זה של המרדכי שהוא בלוע א"כ ליכא חציצה בהם שכיון שרובו בלוע ובלוע ובלוע אינו חוצץ שוב (ר"ל) [הו"ל[ מיעוט השערות שחוששת להפרידן מיעוטו שאינו מקפיד עליו. וגם נ"ל דסכנה שזכר המרדכי לאו דוקא דאינו מבורר שיהיה סכנה רק חוששין לסכנה כפי מחשבת העולם לכן קפדא טובי שלא להסירן א"כ אפילו יהיה רק חשש חולי ופחד האשה להסירן ג"כ לא חייץ. ומה שדייק בספר סדרי טהרה לדייק מאגד של המכה וקשקשים שעל השבר דלא חשיב אינו מקפיד אף שכל החפצים להתרפאות חפצים בזה. נראה דלא דמי דהתם מצפה יום יום להסירו מעליו שיתרפא אבל הקאלטניס לא יהבה דעתה להסירן כלל וכלל ומקפדת שישאר עליה לעולם וכמ"ש לעיל (אות ב) לחלק בין פנוי' לנשואה שכל זמן שהיא פנויה אינה מקפדת אף שבפעם א' תנשא. ואפשר שזו כוונת טעמו של המרדכי דרביתי' ורביתי' נקרא דבר שאין דעתו להסירו לעולם דכיון שאין דעתו להסירו לעולם הוה רביתי' אף דלא דמי לרבותי' שנזכר בזבחים (יט.) בכינה חי' דמקרי רבותא משום שדרכו בכך דהא שאין דעתו להסירו כל ימי עולם חשיב טפי רבותי':
ועוד נ"ל אפילו אם נימא כמשמעות דברי הרוקח [הובא לעיל אות י"א בסופו] דשערו כולו חוצץ אפילו באינו מקפיד אין כאן חששא דאורייתא. דלא ימלט שיהיה עכ"פ שתי שערות שיוכלו לבא מים בהם א"כ ליכא כולו עכ"פ וליכא רק חששא דרבנן (שאינו) [דרובו שאין מקפיד]:
יד) ועוד נ"ל לצדד דאפילו יהיה נקרא רובו שאינו מקפיד אפשר דבכה"ג דאי אפשר שתטבול אוקמה אדאוריית' וכמ"ש הרא"ש בנדה פ' התינוקת (סי' ג) שלענין לאסרה איסור עולם חששו טפי והקילו במכה וכדומה. וראיה לזה מיבמות (דף ע"ח) דקאמר וכ"ת משום דר' יצחק דאמר ד"ת רובו שאונו מקפיד אינו חוצץ ופירש"י אע"ג דחוצץ מדרבנן בכה"ג אוקמה אדאורייתא ע"כ. ואם בזה שאפשר שיוטבל שנית כשנולד אוקמא אדאורייתא א"כ כ"ש שלא לאסור אשה לבעלה לגמרי. ואין לומר דשם לא שייך להחמיר בחומרא דרבנן שלא יאמרו שאינו גר **(בזמנים הללו אין מקבלים גרים כו')** רק עד שיוטבל שנית ונפיק קילקולא אם לא טבל לענין קידושין וכמה דברים. דהא ביבמות (דף מ"ז ע"ב) מבואר דכל שחוצץ בנדה חוצץ בגר ופירשו התוס' ד"ה וכל אפילו חציצה דרבנן. אלא נראה דבלא אפשר להעביר החציצה לא גזרו כולה האי. א"כ י"ל בכה"ג לא אסרינן לה עולמית אף שיש רובו שאינו מקפיד:
טו) ועוד אני מדבר ובא לידון בדבר החדש לפי מה שמבואר בת"כ שהבאתי לעיל (אות י"א) דנוגע בקלקלי שבזב אינו טמא ובשיער וציפורן טמא. א"כ מוכח דאין הקלקלי חיבור לבשר כלל, וא"כ לענין טבילה דמרבינן שיער וצפרנים אין הקלקלי בכלל וא"כ ע"כ הקלקלי נידון כדבר חיצוני שעל הבשר. ואם כן י"ל שאינו בכלל ההלכה דרוב שיער המקפיד חוצץ דההלכה לא נאמרה רק על מה שנתרבה מאת דהיינו שערו אבל קלקלי אינו אלא כדבר חיצוני המונח על הראש ואינו בכלל שערו. וא"כ כפי הבנת סברת האחרונים דההלכה נאמרה דוקא על השיער אין הקלקלי בכלל א"כ לא נחשב (רק) הראש רק מיעוט נגד כל הגוף ובאינו מקפיד אינו חוצץ:
הגם שבררנו לעיל (אות ט) דעת הגאונים כפי דעת תורה נוטה שאף על מקום הראש נאמרה ההלכה שיחוץ ברובו. מ"מ ידוע שיוכלו המים לבא על הראש רק הקלקלי עצמו שיש לחוש בו שהוא מסובך ויש רוב שערות או כולן. וההלכה על רוב השיער שחוצץ ובכולו לפי דעת הרוקח חוצץ אע"פ שאינו מקפיד כמו שבררנו לעיל (עי' אות יא בסופו) מ"מ כיון שהקלקלי אין לו דין שיער אין כאן חציצה רק במיעוט הראש ומיעוטו שאינו מקפיד שרי לכ"ע. דודאי יכולין המים לבא על הראש כשנתפשטו הקאלטניס על המים ושרשי הקלקלי למטה דקין הם ואינם מכסין רוב ראשה וה"ל מיעוטו שאינו מקפיד ולכ"ע שרי:
טז) ובינותי בספרים בפירוש הקלקלי ומצאתי ראיתי דרש"י פ' העור ורוטב (דף קכ"ו ע"ב ד"ה כחוט) כתב קלקלי הוא עירבוב שער תלוש המתקשה בשערות שעל החזה ועל השחי ואינן מחוברין לבשר להכי קרי ליה קלקלי מה קלקלין זה מקושר כנגד החוץ אף הני שערות קשורים ומכוסים שם כ"מ מדברי רב האי עכ"ל. הרי דמפרש הקלקלי על שיער תלוש. אלא דצריך פירוש לפירושו דאם הוא שיער תלוש במה יתחבר על הגוף עד שנדון בו דין חציצה. ונראה פירושו דדרך הקלקלי שהשיער מסתלסל ומסתבך וכשהוא מתקשה נעקר משרשי השיער ואין לו התחברות השיער רק ע"י הסתבכות (שיכרך) [שנכרך] ונסבך. ומ"מ מקצת שרשי השיער למטה (שמחוברין) [מחוברין] בראש. והשיער המתפשט ומסתבך עד שנקרע משרשיו ומ"מ יש לו התחברות ע"י הדיבוק והסלסול ע"י קצתו שמחובר. והקלקלי נאחז ומסתלסל סביביו. נמצא שהשער שכבר נסתבך ונתקשה הוא תלוש מן הגוף רק מחובר לשיער. לכן אינו מטמא. וזה כוונתו ג"כ במ"ש מה קלקלין מקושר כנגד החוץ ר"ל קלקלי שנזכר בש"ס פ' במה אשה (דף ס"ד) שקשור על החמור אף הני שערות שבגוף קשורים ומכוסים שם. והיינו ששרשי השיער מחוברין בגוף ומכוסים במה שבחלק העליון מופסק השיער ואינו רק כיסוי בעלמא לגוף השיער. ולפ"ז אפשר שהשערות אחר שנפסקו ע"י הקלקלי בטרם תצמחנה ויארכו פארותיהם אפשר שמקצתן פרודות או רובן. נמצא לפ"ז אין הקלקלי גורם דביקות כל השיער עד שנחוש לשל תורה. די"ל דיש שערות שעדיין לא נתחברו עם הקלקלי וראויים המים לבא בהם. וגם אפשר שהתחברות השערות עם הקלקלי לא הוי טפי מג' שערות וצ"ע כי קשה לעמוד על הבירור. עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא:
יז) גם מתוך הסברא נראה דדבר שמבטלו לעולם הוה רבותי' ולא חייץ. דבכל דוכתי הביטול מחשבו כגוף הדבר כדאיתא בסוכה (דף ד) לענין סוכה וכן בית שמלאוהו תבן וצרירות וביטלו דחשיב כגוף הבית:
עוד נ"ל דאף אם נאמר כדעת [הרוקח הובא באות יא] דבראש נמי כולה אפילו אינו מקפיד חוצץ י"ל דלא מקרי כולו רק כשכל השיער מכוסה ואין המים באים בשיער כלל. אבל כשהשיער מגולה רק שיש בו קשרים ואין המים באים בו במקום הקשרים. אף שנאמר שגם בזה תהיה ההלכה דמקפדת חוצץ מן התורה. מ"מ לא שייך בו כולו כיון דברוב שיער באים המים נוכל לומר דלא שייך כולו רק כשכל השיער מכוסה ואין המים באים על השיער כלל דאז אין הדבר הנטבל נראה כלל. אבל בהא שכל השיער חציץ ואינו המים ראוים לבא בכל חלקי השיער י"ל דלא מקרי כולו. וא"כ לכ"ע ליכא רק חציצה דרבנן דעכ"פ באים המים על קצות השיער:
מכל הלין טעמי נלענ"ד בפשיטות להתיר האשה לטבול כמו שכתב מעכ"ת ואין לחלק כלל בין אלו לאותן שבש"ע ורמ"א [ועמ"ש בענין זה בתשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ו ובס"ט סי' קצ"ח ס"ק י"ט ובז"ר ח"א חי"ד הי"ב ס"ג ובחת"ס ח"ו סי' פב]: