אור ברסלב

משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ

סימן טז

סימן טו

בדיני כיבוד אב

שאלה

אם האב יכול למחות לבנו מלנהוג חומרא אשר רובא דרובא נוהגין בו היתר.

תשובה

הגיעני שאלתו שאלת חכם ירא יחרד לדבר ה' זו הלכה למעשה. כדת מה לעשות במי שהתנהג באיסור חדש. דרובא דעלמא נהיגי להיפרא. ובא אביו ומיחה בו ואומר שיש לו צער על עינוי נפש בנו. וכאן הבן שואל אם יש כח באביו למחות בו בהנהגה זו אף דמצות כיבוד ודאי אינה עומדת במקום איסור. הכא רובא דרובא דעלמא נהיגי להיתרא:

וכתב מעלתו שי' דנראה דאין כח למחות באב במידי דלא שייך ביה כמ"ש מהרי"ק שאין כח ביד אביו למחות ביד בנו ליקח אשה שישרה בעיניו. והנה לכאו' היה נ"ל דמדאיצטרך לאשמועינן דאין כיבוד אב דוחה שבת כדאיתא בריש יבמות (דף ה' ע"ב) וכן בטומאה דקאמר (שם ו.) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ת"ל אני ה' כולכם חייבין בכבודי. והנה מעלתו ידידי שי' הביא דברי הסמ"ג שהקשה איך ס"ד שישמע לו הא רשע הוא ותירץ דבאמירה לא נעשה רשע דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין. (וכ"כ בהג"מ פ"ו הי"ב ממרים) והוקשה למעלתו דאיך ס"ד שישמע לו אם ישמע לו ע"פ גזירת אביו שוב נעשה רשע ורוצה לדמות להך דב"מ (י' ע"ב) אי בעי עביד. ולענ"ד אין כוונת הסמ"ג כלל להקשות שנעשה רשע הא פשיטא אם מצות כיבוד דוחה ורצונו ית' שמצות כיבוד תדחה לאיסור. הפה הקדוש הוא הפה שהתיר. ואיך יהיה נעלם מן הסמ"ג סברא פשוטה [עמ"ש בזה בחידושי הרעק"א ב"מ ל.]. אלא כוונת הסמ"ג דכיון דכל זמן שלא ציוה וליכא (מצות] כיבוד איכא איסורא ע"כ ע"י ציוויו הוא שנולד מצות כיבוד א"כ בציויו זה נעשה רשע לא שייך בי' מצות כיבוד דאינו עושה מעשה עמך בציווי זה ורשע אין בכלל מצות כיבוד. וע"ז יפה תירץ דהא דרשע אין מחיוב לכבדו משום דאינו עושה מעשה עמך אבל זה הגם שעושה שלא כהוגן לצוות לעבור על מצות ה' מ"מ עדיין אינו בגדר רשע ע"י ציוי זה. ובכל דברים עדיין מצות כיבוד עליו. וכיון דבכלל עושה מעשה עמך הוא א"כ י"ל אחר שכבר ציוהו ונולדה מצות כיבוד ס"ד דדחי שכן רצונו ית' שידחה כיבוד הלאו ולכן איצטריך קרא אף שכשנולדה מצות כיבוד אינו רשע מ"מ כולכם חייבין בכבודי:

ובהכי ניחא דיוק שהביא מעלתו שפתח במורא וסיים בכבוד [ת"ל איש אמו ואביו תיראו וגו'] כולכם חייבין בכבודי. ולהנ"ל נראה דלא שייך לומר כולכם במורא דמורא היינו העברת לא תעשה כמבואר במפרשים. והנה האב בשעה שמצוה לא שייך בי' העברת לאו כדברי הסמ"ג דעדיין אין איסור ואין האב נקרא רשע בשביל הצווי. וכשכבר צוה הרי אפשר דרצונו ית' שידחה הלאו. אלא שיש כאן העדר כבוד במה שיצוה האב על הבן לעבור הלא תעשה מחמת שרצונו ית' שידחה. וע"ז לא שייך רק כולכם חייבין בכבודי. אף שאין כאן העברת לאו בצווי אביו ואחר שצוה היה אפשר לומר שרצון מלך הכבוד למחול על כבודו לקיים כיבוד אב. מ"מ האב עושה נגד כבודו ית' שיגרום שהוא ית' ימחול על כבודו בשביל האב. ודאי אין כבוד האב כדאי לבטל ע"י דיבורו ולגרום שהוא ית' ימחול על כבודו וזה ברור:

ב) וכבר עלה בדעתי ליישב קושית הסמ"ג דהוה רשע. קצת בדרך פלפול. הגם שאין דעתי נוחה בפלפולים שאינם לאמיתה של תורה מ"מ יש דברים בגו שהוא לדינא. דהנה רבי יהודא ורבנן נחלקו (קידושין עח:) באומר בני זה ממזר דלרבנן אינו נאמן אף שצוח האב שממזר הוא [או שאומר בן גרושה או ב"ח הוא] ואינו כהן. וא"כ יש נ"מ באומר שהוא ממזר ואינו כהן ומ"מ מצווה בכבוד אביו. דהיינו כשאומר שאשתו ממזרת **(

בדין זה בכהן הבא על הממזרת דהולד אין בו שום דין כהונה ומותר להטמא למת ולישא גרושה [ואפילו בנולד מביאה ראשונה דעוד לא נעשתה זונה וחללה וכדאי' בקידושין (עז סע"ב) כהן הבא על אחותו וכו'. ובריטב"א שם דכשגמר ביאתו לא נפסלה בהעראה כיון דדעתו על גמר ביאה. רק דנימא דהממזרות שבו מפקיע ממנו קדושת כהונה לגמרי]. יש ללמוד מגוף הדין דהוא ממזר ומותר בממזרת וכדאי' קידושין (סו:) כ"מ שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום וכו' ממזרת ונתינה לישראל. וכיון דמותר בממזרת בע"כ דלענין יוחסין שדינן בתר הפגום לבד ואין בו צד כשרות כלל דאל"ה הא צד כשרות משתמש בממזרת וכדאמרי' בח"ע וחצי ב"ח. וממילא אין בו צד כהונה כלל ומותר להטמא. והנה לענין תרומה פשיטא דאינו כהן ואסור בתרומה. ויד"נ מהר"ם נ"י אמר ראי' גלוי' לזה מהא דמעלין מתרומה ליוחסין הרי דכהן ממזר אסור בתרומה אך הספק לענין טומאה ולישא גרושה (ממזרת). ועי' במ"מ (פי"ט ה"ה מא"ב) דכהן הבא על הממזרת הרי הולד פסול עכ"ל וגם משם ראיה רק לענין תרומה ויותר יש להוכיח מהב"ח והפרישה אהע"ז (סי' ז' ס"ו) דכתבו דמ"ש הטור כהן הבא על אחת מהעריות אין הולד (הנולד מביאה ראשונה) חלל אין שום נפ"מ מזה רק לענין התראה ומלקות ע"ש. הרי דממזר אינו כהן כלל אפי' לענין טומאה וגרושה. וביותר מבואר בחמ"ח (שם ס"ק כד) וז"ל דמאחר דהולד ממזר הוא גרוע מחלל עכ"ל. ועי' תשו' הרשב"א (סי' א' רא) דהשואל נסתפק בכהן הבא על אחת מהעריות אי הבן (הנולד מביאה ראשונה) מותר בתרומה. וק' לכאורה שלא הביא ממעלין מתרומה ליוחסין. מובן דמתשובתו דרבינו הרשב"א שם אין עוד ראיה מפורשת לנ"ד דמש"ש וז"ל אפי' מביאה ראשונה היא פסולה לכהונה וולדה פסול עכ"ל. י"ל דזה רק לענין תרומה ועוד דבנ"ד לא נפסלה לכהונה בביאתו דבל"ז אסורה. וא"ל דנפסלה לכהן ממזר ז"א דהא נקטינן דזה לא משכחת. גם מש"ש דאפילו לר' יהושע דאין ממזר מח"כ מ"מ שוי' זונה וולדה פגום כדאמרי' יבמות מד.) הכל מודים בבא על ח"כ דהולד פגום וכו' ק"ו מאלמנה לכ"ג וכו' וכ"ת איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון דבא עלי' עשאה זונה עכ"ל הרשב"א. ומכאן מוכח דנפסל לגמרי וכמו באלמנה לכ"ג דבנו חלל. אך בנ"ד שייך הפירכא מה לאלמנה וכו' דהא היא לא נתחללה בביאתו וכהנ"ל. רק בחמ"ח מבואר בהדיא דממזר גרע מחלל:)** ונולד מן הממזרת או שזינתה אשתו (ונבעלה) [או שנבעלה קודם קידושין] לפסול ואח"כ נולד זה. בנו ממזר [או חלל] דמצות כיבוד עליו. ומותר לטמאות לפי דבריו. והוא לא נעשה רשע בכך שהרי אומר קים לי שאינו כהן. ואפילו לר"י דנאמן. איכא כמה גווני דאינו נאמן כגון שיש לבן בנים כמבואר באהע"ז (סי' ד סכ"ט). והשתא קמ"ל קרא דכיון דאנן לא מהימנינן לאביו והוא בחזקת כהן איסור הוא לטמאות כיון דאנן מחזקינן לי' בחזקת כהן. עוד אפשר לומר באביו אינו מוחזק בכהן והוא החזיק עצמו בכהן דשווי' נפשיה חד"א וכמבואר בתשובות מהרי"ט דמ"מ כיון שהחזיק עצמו לכהן אין לשמוע לאביו. להטמאות. ועכ"פ ברור בדעת הסמ"ג כמ"ש וקושיתו על תחילת הציווי אבל אם כבר צוה שעיר ס"ד דדחי:

ג) ובזה מיושב מה שהקשו התו' יבמות (דף ה ע"ב ד"ה כולכם) ל"ל קרא לכיבוד אב. הא אמרינן באביך אומר השקני ואמו אומרת השקני הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבודו וא"כ נימא אתה ואביך חייבין בכבוד שמים. ותירצו דמהכא יליף. וכבר הקשתי עליהם בדרושים [חסרון הניכר יש כאן הקו' והתי' הם גם דיבור בפ"ע התי' הוא דפח"ת] דהא מוכח כבר מאיש אמו ואביו תיראו ודרשו חז"ל בקידושין (דף ל' ע"ב) דאיש סיפק בידו לעשות ואשה אין סיפק בידה לעשות שצריכה לשמוע לבעלה. וקשה כי היכא דאמרינן בא"ל אל תחזור אבידה אין שומעין לו כי כולם חייבין בכבודו ית' הכי נמי נימא באם האשה רוצה לכבד את אבי' איך ימחה בעלה (בידו) בידה] הא הבעל והאשה [מחויבין] בכבודו ית' והוא צוה לכבד אב ואיך ימנע ממנה בעלה מצוה זו. וצ"ל דע"כ לא פליגי בכיבוד אלא אי משל אב או של בן (קידושין לב רע"א) אבל משל אחרים לכ"ע ליכא מצות כיבוד. ואשה שהרשות בעלה עלי' הוה הכיבוד משל אחרים ואינו בכלל צווי הכיבוד. מעתה א"צ לדחוק כדברי התוספ' דמכאן נלמד. אלא נ"ל בפשיטות דס"ד דרצונו ית' לבטל כבודו בשביל כבוד אביו קמ"ל דלא אבל הבעל שאינו מוחל על כבודו אמרינן שפיר אתה ואמך חייבין בכבודו וזה ברור:

ובזה מיושב נמי קושית התוספת שם שהקשו [וז"ל כולכם חייבים בכבודי. מאני ה' דסיפא דקרא קדריש. וא"ת] מנ"ל דקאי טפי אשבתות מכיבוד אב ואם [וכן בסמוך גבי מקדש עכ"ל] ונדחקו. ולפמ"ש לק"מ דאנן הכי דרשינן מאני ה' שכולכם חייבין בכבודי. ומזה אין ראוי לשום נברא לבקש מה שהוא נגד רצונו שאני ה' מורה על גדלות וגודל מעלה. לכן אי דרשינן אני ה' שמצוה לחלל שבת בשביל כיבוד אב אין זה גודל מעלה. וכן במקדש אני ה' הוא גודל מעלה ולא פחת מעלה ח"ו וזה ברור ואמת נכון:

ד) והואיל וזכינו דטעמא דכולכם חייבין בכבודי היינו משום דאין לאב לצוות דבר שהוא נגד רצונו ית'. ולא מחל המקום על כבודו במה שהאב שואל שלא כהוגן אבל בנדון דידן שאין כוונת האב ח"ו על העברת רצונו ית'. רק כוונתו מאחר שמצטער על בנו שמענה את נפשו ורוצה שינהוג כמנהג רובא דרובא דעלמא הי' מקום לומר שמחוייב לשמוע לאב שלא צוהו האב לעשות נגד רצונו ית':

ה) אמנם באמת הדבר ברור במידי דלא שייך האב בגווי' אין מצות כיבוד על הבן. וראי' לזה דהא דטרח הש"ס ללמוד מאני ה' שלא לדחות הלאו. וקשה נילף מהפרת נדרים שהתורה אוקמה ברשותו להפרת נדרים ובנעורי' בית אביה דוקא. ואם נימא שכל מה שמצוה האב אם אין הבן שומע לו עבר על מצות כיבוד א"כ ל"ל קרא להפרת נדרים הא לעולם יכול למחות ע"י מה שמצוה לבתו שלא תעשה כזאת ומצות כיבוד עלי' צריכה לשמוע לו. ואמאי שתק הש"ס מללמד מהפרת נדרים דמוכח דדוקא כשהיא ברשותו מפר נדרים אבל לא בשביל מצות כיבוד יכול לבטל נדרי'. ורוב פוסקים חוץ מרמב"ם ס"ל דאין האב מפר לבתו רק נדרים שיש בהן עינוי נפש ומי לא עסקינן שמצטער על ענות נפשה של בתה החביבה עליו. אלא הדבר ברור במידי דלא שייך אבי' בגווי' אין מצות כיבוד חלה [ועמ"ש בזה לקמן סוף סי' ח"י ד"ה עתה]:

ומה שהוקשה למעלה מזריקת ארנקי ולא יכלימנו (קידושין לב.) אלמא בכלל כיבוד שלא לצערו. נראה דהיינו דכשהוא יכלימנו הרי הוא מצערי' בידים. אבל אם הבן נוהג בהנהגה שאביו לא ניחא לי' ומצער נפשו אין הבן חייב בזה:

ו) והרמב"ם פסק (בפ"ו ה"ז מממרים) אפילו ארנקי של הבן. ורבים בתורה קמים עליו שהיא נגד הש"ס קידושין (דף ל"ב) דפליגי אי כיבוד משל אב או משל בן ובעי למיפשט מהא דשאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב אמר להם כדי שיטול ארנקי בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נפקא לי' ומשני בראוי ליורשו. והרמב"ם פסק כיבוד משל אב ופסק כדי שיטול ארנקי שלו ואינו מכלימו הוא כמזכה שטרא לבי תרי. ומה שתירץ הכ"מ הוא נגד הש"ס במחתה"ק ובלח"מ כתב דהרמב"ם מיירי אחר שכבר זרקו וכדברי הרמ"ה דכיון דכבר זרקה אין להכלימו שאין מרויח בזה. וכל זה איננו שוה דא"כ אמאי לא אוקמה הכי בגמרא:

לכן נראה דס"ל להרמב"ם דאם יוכל להציל הארנקי בלא הכלמה ובלא מורד דעת אביו פשיטא שמחויב להציל שלא יעבור על בל תשחית. ומ"ש התו' (שם ד"ה ר"י) דעביד למימרא אימתא לא משמע כן ואדרבא בשביל זה איכא לסיועו להרמב"ם שפסק (בדין י"א אפילו רשע חייב בכבודו והיינו מכח הך דארנקי דעבר על בל תשחית. אלא מיירי שאין כח בידו להציל ואם כן ליכא הפסד לבן שבין כך ובין כך לא יציל וא"כ שפיר אין להכלימו. [ואפי' ביש ספק אולי יציל ע"י ההכלמה ג"כ אסור להכלימו וכמו שיבואר]. והיינו מדאמרינן בש"ס סתמא (בדף ל"א ע"ב) עדיין לא הגעת לחצי כיבוד כלום זרקה ארנקה בפניך ולא הכלימתה. ואי איירי משל אב ובראוי ליורשו דוקא ודאי רבותא דר"ט עדיפא טפי ממה שיחשוב ההפסד בראוי ליורשו דהא ביד האב להפקיע הירושה. אלא ודאי משל בנו קאמר אלא דמיירי (שאינו מכלימו היינו משום) שאף שאין בידו להציל בידים מ"מ אפשר שיציל ע"י ההכלמה [דיכול להיות דעי"ז] ימנע מלזרוק לכן קמ"ל דלא יכלימגו. והשתא קשה מאי פריך אי משל אב מאי נפקא ליה מיני' נימא ודאי בארנקי של בן ואי קשיא הא אינו מחויב בכיבוד משלו די"ל היינו שלא יפסיד אבל כאן שאי אפשר לו להציל בין כך ובין כך יפסיד א"כ לא שייך משל בן שהרי אינו מפסיד. דלא פסיקא מילתא שיציל ע"י הכלמה. ומספיקא לא נפקא. וא"כ שפיר קאמר שלא יכלימו. אלא דהך מילתא תלי' אי ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ כשהבן מסופק אם יציל שלו ע"י הכלמה י"ל שבאמת מותר [מה"ת] להכלימו. דאי כיבוד משל אב יכול להציל שלו ע"י הכלמה. וידוע שיטת הרמב"ם ספיקא דאוריית' מדאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא. והשתא אתי שפיר שיטת הרמב"ם דודאי סתמא דש"ס (לא:) דקאמר כלום זרקה ארנקי בפניך משמע משל בן. אלא דהש"ס (לב.) משמע לי' דמדאורייתא קאמר [ר' אליעזר] שכיבוד אב כדי שיזרוק ארנקי בפניו פריך שפיר אי משל אב מאי נפקא לי' מיני' ולא מתרץ ביש ספק שיציל ע"י הכלמה דאם כן באמת מותר להכלים דספיקא דאורייתא [מדאורייתא] לקולא. מיהו למאי דנקטינן דספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא א"כ מספיקא שיציל ע"י הכלמה אסור להכלימה דשמא לא יציל ומכלים בחנם לכן אסור. והיינו דאמרו לר"ט כלום זרקה ארנקי בפניך. ודברי הרמב"ם נכונים ודוק כי לא מצאו אנשי חיל ידיהם להסכימו עם שיטת הש"ס:

ז) לכאורה נראה הוכחה מן הש"ס הלזה (כב.) לדעת הר"ן שהביא הרמ"א (בסי' ר"מ ס"ה) דאינו חייב ליתן לאביו רק מה שנותן לצדקה. דאם כדעת השאילתות שאם יש לבן כופין לבן לפרנס את אביו. קשה למה דחק לאוקמה בראוי ליורשו דהא לאו רבותא הוא. לוקמה בפשיטות דמיירי כשיזרוק הארנקי לא יהיה לו מה לפרנס עצמו ויהיה מוטל על הבן לפרנסו וא"כ מפסיד היא ע"י השלחת הארנקי. אלא ודאי אין חייב רק ליתן רק מה שנותן לצדקה. ובהא לא מרווח מידי דכמה עניים איכא בשוקא:

ח) במה שהקשה הטור על הרמב"ם שפסק אפילו היה אביו רשע מחויב בכבודו. מהא דפ' איזהו נשך (סב.) בהניח להם פרה וטלית וכל דבר מסויים חייב להחזיר משום כבוד אביהם ופריך והני משום כבוד אביהם חייבין אקרי כאן ונשיא וכו' ומשני בעשה תשובה. וקשה לשיטת הרמב"ם אפילו רשע מחויב בכבודו. ותירץ הכ"מ דכיון דלא אזהר רחמנא לברי' דניהדר והוה ממון שלו וכיבוד משל אב אין צריך להחזיר. לפי זה אפילו עשה תשובה למה יתחייבו להחזיר משום כבוד אביהם הא כיבוד אינו רק משל אב והם כבר זכו בו אלא ודאי כמ"ש התוס' בכתובות (דף פ') דהכא איכא קלון אביהם וא"כ קשה אפילו למ"ד כיבוד משל אב ולא עשה תשובה הא מוזהר להחזיר משום קלון אביהם ובלח"מ תירץ דלאחר מיתה אינם חייבין. וקשה מאן פלג ליה להרמב"ם לחלק בין לאחר מיתה למחיים כשהאב רשע דאי לאחר מיתה ליכא חיובא כשהוא רשע מנ"ל דמחיים איכא חיובא. לכן נלע"ד טעמו של הרמב"ם ע"פ מה שמבואר בקידושין (מט:) האומר ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. לכן אסור לבזותו ומחויב בכבודו וכבר אמרו הרשעים מלאים חרטות לכן מספיקא חייב לכבדו. אבל בהניח להם אביהם פרה וטלית ולא נודע שעשה תשובה. ולא החזיר הרבית. אין להוציא מן היורשים מספק שמא הרהר תשובה שהרי לא החזירו. ומחשש שמא הרהר בלבו לחזור ולא הספיק להחזיר עד שמת אין לחייב היורשין ועמ"ש בחידושי לאה"ע (סימן מ"ב):

נחזור לענינינו [מה דכתבנו באות ה] דודאי ברור דבמידי דלא שייך ביה האב ליכא חיוב כיבוד:

ט) ברם צריך למודעי דמה שהוקשה למעל' ידידי שי' ממעשה דר' ישמעאל [בירושלמי הובא בתוס' לא:

ד"ה ר"ט] שאמר הואיל וזו רצונה זו כבודה. נראה דבר ברור דיש חילוק בין חיוב למצוה בעלמא. דידוע שאין כל הדברים שמקבל שכר בעשייתן יהי' עונש במניעתן. וזה ברוב מצות. הנה צדקה הוא מצוה וכפי השיעור הראוי ליתן ואם מוסיף ודאי מקבל שכר ע"ז. וכן תלמוד תורה אם קובע עתים לתורה לא יענש אכן אם מייגע עצמו בתורה ודאי שכרו יותר גדול כי לפום צערא אגרא. והנה כי כן בכיבוד אב ואם. נהו שיש גבול לחיוב מה שיענש כשימנע. מ"מ כל שיוסיף לכבדן יותר מקבל שכר אחר שהמלך הקדוש חפץ ביקרם. ומעשה דר' טרפון בקידושין (דף ל"א ע"ב) דהוה גחין וסליק לה. מה שלא שמענו לזולתו ולא יעלה על הדעת שיש עונש למי שאינו עושה כזאת. ואף גם אינו עולה על הדעת שר' טרפון לא יקבל שכר ח"ו על המעשה הנפלא ההוא. ואין במה שהוא נוסף על החיוב דחיית עשה וכדומה. שזה אינו בגדר חיוב כלל. ומ"מ מקבלין שכר ורב טוב הצפון. וכן בכל הידורי מצות ודאי שכרם לא יקופח ובמניעתן אין עונש:

י) גם מה שהביא מעלה בשם שאילתות דמפרש (בקידושין לא סע"ב) ולא יכריעו לכף חובה. והוקשה לו דבצדק תשפוט הוא מצוה לכל אדם. כעת לא עיינתי בשאילתות וכפי הנראה לאו בדינא קאמר רק בענינים שיש לדורשן לזכות וחובה ואם כי נראה לו שאביו לא עשה כהוגן אין לו לומר כן אבל לא בדינא ועבירה רק במילתא בעלמא:

ובאמת קשה איך אמר לא יסתור דבריו ולא יכריעו. פירש"י שלא יאמר נראין דברי פלו'. הנה מצינו ר' חולק ארשב"ג אביו בכמה דוכתי וכעת אתי' זכירה זכירה בכתובות (דף נ"ב) עיין ברי"ף ורא"ש שם. לכן אפשר דכל הני מילי כשהם בוועד אחד ובפניו או בפני רבים דוקא. וכן בש"ע (סי' ר"מ) כתב בפניו:

ובבאר היטב (סי' רכ"ח) באשל אברהם כתב בשם תשובה אחת ראובן נשבע לעשות דבר ומיחה בו אביו ונפטר משבועתו. לא ידעתי מציאות לדברים אלו וצ"ע בגוף התשובה אולי לא העתיק כהוגן. דאיך יפטר משבועתו על ידי מחאת אביו דכבר בררנו (אות ה) שאין האב יכול לבטל נדרי בנו ובתו מצד מצות כיבוד ולכן אינו יכול להפר לאותם] שאינם ברשותו רק בבתו בנעוריה בבית אביה:

יא) מעתה נבא לענין שאילתינו. ודאי אם הבן רוצה לנהוג כן אין צריך לשמוע לאביו. אבל אם ירצה הבן לעשות נייחא לאביו והפקת רצונו. עכ"פ צריך להתיר לו ההנהגה שהוא כמו נדר כדאיתא ביו"ד (סי' רי"ד). ואם מתיר לו פשיטא דמותר כמו כל עולם שאין נוהגין בחומרא זו. ולפי דלבי כשמעתא דידי כי כבר בררנו בספרי שם חדש (בס' מגן האלף סי' תפ"ט) התירים ברורים ונכונים לאמיתה של תורה מכונים. א"כ ודאי מצוה לשמוע לדברי אביו ומקבל שכר על זה כמו שבררנו (באות ט) ויש לו להתיר ההנהגה ולשמוע לקול אביו. ולדעתי אם יעיין היטב בספרי מי שיש לו יד ושם בעיון יראה שיש לסמוך על הדברים הנאמרים אפילו שלא בשעת הדחק. ומה גם לענין משקין שעיקר הפרישה קשה ממשקין.

אלא דיש לעי' אם יכול לעשות לו פתח חרטה בשביל כבוד אביו דקיי"ל דאין פוחתין בכבוד אביו כדאיתא (סימן רכ"ח סי"א) מיהו נראה דהיינו דוקא בגוונא דהתם שאחרים יפתחו לו אבל אם מעצמו מתחרט ופתח פיתחא לנפשי' שפיר יכול להתיר. ועוד דדוקא בגווני דהתם שאינו חצוף לומר כן אבל כאן שגם כוונה זו לשם שמים לנהוג איסור. אין כאן חציפות אם אינו שומע לקול אביו בזה. אלא שמתחרט על ההנהגה ורוצה לנהוג כרובא דעלמא. לא שייך זה:

וידעתי כי במדינתכם כרוכים אחר דברי, הגאון הקדוש מהר"א מווילנא זצוק"ל שמחמיר מאוד. מ"מ אהבתי צדק להצדיק מנהגן של ישראל. ואם כי לא קם כמוהו מימות [רבותינו] הקדמונים נ"ע להיות כל התורה כולה נגלה ונסתר כשולחן ערוך לפניו. מ"מ חלילה למשווי' כ"ע רשיעא לעבור על לאו דאורייתא. ומה גם שהדברים שכתבתי הם ברורים לכל מבין. ודברי הגאון [זצוק"ל] בי"ד מ"ש בענין חדש אין לו מובן כלל גם פירושו בירושלמי. ות"ל סתרתי הכל בספרי. ולא יפלא שישיג פעוט וכשל כח ביגיעה רבה ועצומה מה שלא ישיג הענק דרך העברה בעלמא. ומי לנו גדול מר"ש בן יוחאי דנהירין לי' כל שבילי דרקיעא וכל העולמות עליונים אעפ"כ רובא דרובא לית הלכתא כוותי'. ורב אשי שאמר אם הראשונים כבני אדם כו' אעפ"כ פסקינן הלכה כבתראי. הא למדת שאין ראי' מגודל מעלת האיש לקבוע הלכה כמותו. והאל יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות. ופעמים רבות שעלו בידינו להשיג על ראשונים בראיות ברורות ומופתיות הלא בספרתי:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה