משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
סימן טו
בדיני בכור
שאלה
על דבר שאלתך על העד שחתם א"ע ישכר בשי"ן אחד כי כן רגיל לחתום. פשיטא שאין כאן בית מיחוש שהרי קודם תקות ר"ג לא היה העדים מפרשין שמותיהן בגט כלל רק פלוני בן פלוני. ושינוי אין כאן:
והשנית על דבר הבכור שאמר הא"י המוכר שהוא בכור אבל כל המבינים אומרים שיש להפרה כמה סימנים שכבר ילדה רק שאינה חולבת מחמת שהיתה מעוברת. ועל אמירתו שאמר שמבכרת אין לסמוך כלל דלהשביח מקחו אומר כן כמבואר בש"ע. אך הא קמבעי' שבאו א"י מן הכפר ואומרים במל"ת שכבר ילדה הפרה כמה עגלים אם נצרף המסיח לפי תומו לסימנים כמו בחולבת. והביא בשם תשובות זכרון יוסף שסומכין לצרף סימנין למסל"ת. עוד הביא מע"ל בשם תשובות תשואית חן שחכם א' התיר לעשות מום ומדמי להא דאיתא בש"ע (סי' שיג ס"ה) בכור שנפל בו מום עובר מותר לעשות בו מום קבוע מן התורה הואיל ולא חזי להקרבה. והנה לדעת הרמב"ם בכור מח"ל אין מקריבין לכן מותר לעשות בו מום קבוע מן התורה עכ"ד החכם השואל:
תשובה
א) גם כעת אין ספר חנוך ב"י בידי וגם ס' תשואות חן. ועל סימנין קשה לסמוך שהרי לא הוזכר בגמרא רק חולבת ואם איתא שיש סימנין אחרים אמאי לא זכרן. אולם מה שביקש חכם אחד לחדש דכיון דאין מביאין בכור מח"ל מותר לעשות בו מום מן התורה. ומדמי לבעל מום עובר. אין בידי הספר שמשיג עליו. אך הגם שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת ולדבריו בכל ספק בכור אפילו בארץ ישראל נימא דיכולין להטיל בו מום מן התורה דהא אינו ראוי להקרבה מספק א"כ הוה כבעל מום עובר והשתא נטיל בו מום דהוה לענין זה ספיקא דרבנן ולקולא:
ולכאורה היה נ"ל דלא דמי לבעל מום עובר שאינו ראוי לשום קרבן. משא"כ בכור מח"ל יכול להקריב בתורת שלמים עכ"פ. אע"פ שאין המתנות שוות דבכור מתנה אחת ושלמים שתי מתנות. ובכה"ג מקרי לא אפשר כדאיתא בפסחים (דף פט) מ"מ כיון דאין זה רק לכתחילה שפיר מקרי אכתי ראוי להקרבה (מקרי) ולא דמי לבעל מום. בפרט דהכא כיון דאי אפשר להביא בתורת בכור אפשר דאפילו לכתחילה יכול להקריבו שלמים. וכיון דעכ"פ נחתא לי' קדושה י"ל שאסור מן התורה להטיל בו מום:
והרמב"ם (פ"א מבכורות דין ה) כתב ואין מביאין בכור מח"ל וכו' אלא הרי הוא כחול והראב"ד השיג עליו דלא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש לו ואינו נגזו ונעבד. והכ"מ כתב שנוסחא מוטעת נזדמנה להראב"ד שהיה נוסחא ברמב"ם שאין בכור נוהג בח"ל כלל. ולפענ"ד גם להראב"ד הי' נוסחא שלפנינו ולא השיג עליו רק בזה שאמר הרי הוא כחולין משמע דמותר בגיזה ועבודה על זה השיג דלא אמרו רק לענין הקרבה וכן משמע מדיקדוק לשון הראב"ד:
מ"מ נ"ל שגם לדעת הרמב"ם אסור להטיל מום בבכור מח"ל מן התורה. ומטעמא דפרישית דמ"מ ראוי להקריב שלמים. ומצאתי און לדברי דבש"ס ע"ג (דף י"ג ע"ב) דרבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך מום מעליא הוא [ומדאורייתא ליתסר] ומשני ה"מ בזמן שב"ה קיים שראוי להקרבה אבל השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופריך ונהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור [מה"ת] ומשני בעל מום נהי דלא חזי לגופי' לדמי מיהו חזי לאפוקי הכא דלא לגופיה חזי' ולא לדמי ע"כ. הרי דהש"ס מחלק בכך כשראוי אף שלא לאותו דבר מ"מ אסור לעשות בו מום. ונהי דאנן קיי"ל דמותר מן התורה להטיל מום בבעל מום וקושית הש"ס הוא להך מ"ד דס"ל אסור להטיל מום בבעל מום. מ"מ היכא דחזי לשלמים י"ל כ"ע מודו דאיכא לאו מן התורה להטיל בו מום:
ב) אלא דעכ"פ מבואר בש"ס דבזמן הזה שרי להטיל בו מום [מה"ת] דלא חזי להקרבה. ע"כ אני תמי' על הרב משנה למלך (בפ"ד מבכורות ד"ה ודע שאחר שכתבתי) שחתר להמציא דאם הטיל בו מום אינו אלא קנס מדרבנן. ואמאי לא זכר עיקר הסוגיא דגוף הטלת מום בבכור מן הזה הוא דרבנן וכיון דמן התורה מותר להטיל בו מום איך יעלה על הדעת שיהיה אסור מן התורה אם יעשה בו מום:
הן אמת שהרמב"ם (בפ"א מאיסורי מזבח ה"ז) כתב אבל המטיל מום בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה. והוא תמוה מאד נגד הסוגיא (דמס' ע"ג יג:) הנ"ל וכבר עמד הלח"מ ע"ז וכמעט לית נגר דיפרקיני':
והנראה לענ"ד להליץ בעד הרמב"ם והוא דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן בזמן הזה דלא חזי' להקרבה תלי' בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בזבחים (דף ק"ז ע"ב) במעלה בזמן הזה דר' יוחנן ס"ל חייב דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וכן פסק הרמב"ם (פי"ט הט"ו ממעשה הקרבנות) דמעלה בזמן הוה חייב שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית א"כ חזי' להקרבה גם בזמן הזה. אלא דרבא משמע לי' לאוקמה הברייתא דדין עיקור בקדשים אינו שיעשה אותו בעל מום. ומשמע ודאי דאפילו למ"ד לא קידשה לעתיד לבא אפ"ה נועל דלת בפני' ולא עביד עיקור. לכן צריך לטעמא דנראה כעושה מום בקדשים. מיהו לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דמקריבין אע"פ שאין בית י"ל דאסור מן התורה וא"ש. אלא דאכתי קשה מאן פלג לי' דילמא איכא מלקות ג"כ כיון דקידשה לעתיד לבא. וי"ל לזה דמספקא ליה שמא מ"מ שחיטה לא שייך בזמן הזה וכמ"ש התו' בזבחים (דף נט:) ע"מ זביחה ליכא באין מקדש לכן כתב מאינו לוקה. זה נראה להליץ לחומר הנושא אף שלא נתקררה דעתי בזה:
עכ"פ פשטא דש"ס משמע דליכא איסורא דאורייתא כלל בזמן הזה להטיל מום. א"כ אפשר לסמוך על מסיח לפ"ת להטיל בו מום דאינו אלא חששא דרבנן. וכ"ש להטיל בו מום ע"י א"י דלכ"ע ליכא רק חששא דרבנן. ומצורף לזה הסימנין דאהני לענין דרבנן. ובאמת שצ"ע בכל מסיח לפי תומו נסמוך להטיל בו מום ע"י א"י. מיהו לענין מסיח לפי תומו שיועיל לענין בדרבנן אין זה מוסכם:
אלא דבכל ספיקי דבכור היה לנו להתיר להטיל מום ע"י א"י דהוה ספיקא דרבנן. וכפום פשטא דש"ס ורש"י ותו' אפילו ישראל שהטיל בו מום אינו רק איסור דרבנן וה"ל לן למימר ספיקא דרבנן לקולא. וכן בחולבות היה לו לרמ"א להזכיר היתר זה להטיל בו מום:
ג) עוד נראה בנ"ד אם היהודי גילה דעתו קודם שקנה הפרה ואמרו לו מבינים שכבר ביכרה ושלא יסמוך על הא"י והוטעה הישראל בכך שהיה סבור שהסימנין מועילין להתיר. כאשר הוכיח הסוף שבשביל זה לא מכר. י"ל דהוה מקח טעות כמו בזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל בקידושין (דף נ) ובכמה דוכתי דמהני גילוי דעת. ואף דרמ"א (סי' ר"ד) כתב דבמטלטלין לא מהני גילוי דעת יש בזה דברים באו לא עת האסף פה. וכ"ש אם אמר הא"י שביכרה וסמוך הישראל ע"ז ואח"כ נודע לו שאין לסמוך על הא"י. י"ל דהוה מקח טעות א"כ חזר המקח ויכול להחזיר הפרה עם הוולד להא"י א"כ בטלה קדושת הבכור: