משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
לוח המפתחות · חלק יו"ד
ט
בשוחט שהי' הכחשת שני כתי עדים אי הוציא טריפת הריאה מתת"י:
א מצדד דיש להכשירו מטעם חזקת כשרות ותליא במחלוקת תוס' ורי"ף כתובות (כב):
השגה על פנ"י שם:
מצדד אף לרי"ף יש להכשירו כיון דאין כאן חזקה כנגדו:
ב מצדד להכשירו ע"פ דברי התומים (סל"ד סקכ"ז) דבדרבנן גם להרי"ף מוקמינן אחזקת כשרות:
השגה על התומים מקידושין (סו):
ג מבאר דיש להאמין כאן להשוחט במיגו ואין זה מיגו במקום עדים ע"פ תוס' כריתות (יב):
ד מחדש כיון דעדיין לא נמכר הבשר לישראל וגם כיון שאינו שוחט לעצמו סגי בתשובה קלה:
י
במחט שנמצא תחוב בבית הכוסות לארכו:
מביא הט"ז (סי' מ"ח סקט"ו) מטריף. ומסיק דתליא בשני דיעות שמביא רמ"א (סעיף י"א) בנמצא בקורקבן ולמאי דקיי"ל שם להקל יש להקל גם בזה ולפחות יש להקל בהפסד מרובה:
יא
בענין מנקר שנשאר חלב אחר ניקורו. מפלפל אם יש לאסור הבשר מחמת מיגדר מילתא ע"פ ש"ס חולין (י"ח) ממסמס לי' בפרתא ומתרץ השמטת הרי"ף בזה ע"פ ש"ס חולין (צג):
מברר דאף שכבר אסרו הבשר יכול החכם לחזור מאיסורו כיון שהאיסור הי' למיגדר מילתא:
יב
קאלטינעס שנעשו מעצמם ולא ע"י מזיק אי חוצצין בטבילה:
א פלפול במחלוקת הגאונים והרמב"ם אם שער הראש נחשב לעצמו או נחשב מיעוט לגבי הגוף:
מברר דהתוס' עירובין (ד:) סברי כרמב"ם:
מתרץ הקושיא מב"ק (פב) על הרמב"ם:
מוכיח דגם הרי"ף ס"ל כרמב"ם:
ב פלפול בסוגיא דיומא (נ"ח):
מתרץ קושית תוס' על רש"י עירובין (ד: ד"ה ד"ת):
קושיא בתוס' זבחים (קו) שכתבו בהא דרגל חבירו חוצץ טעם חדש נגד ש"ס יומא (נח) ותירוץ ע"ז:
ג פלפול במהרש"א סיכה (ו. ד"ה ד"ת):
קושיא עצומה להנך תנאי דלא דרשי אתים מנ"ל לרבות שערו ותירוץ ע"ז:
ד קושיא על הרא"ם שכתב דהלמ"מ דשתי שערות פוסלות בפ"א ל"ל קרא דתמימה ותירוץ ע"ז:
צ"ע ברמב"ם (פ"א מפרה ה"ג) שכתב טעם דמותר לגוז ראשן המשחיר דדשא"מ הוא וקשה הא זה פסיק רישא מסביר הטעם הא דבגדי כהונה חוצץ אף מיעוט שאינו מקפיד:
מבאר דבטבילה לא שייך מין במינו:
ה פלפול ברשב"א שהביא ראי' מפרוכת שהי' צבוע שאין צביעה חוצצת:
תירוץ על קושית תוס' עירובין (ד) ל"ל את לשערו הא ידענו מהלמ"מ:
ו עוד תירוץ על קושית תוס' הנ"ל וגם תירוץ על קושיתו (באות ג) לתנאי דלא דרשי את:
ז עוד ישוב על קושית תוס' הנ"ל ובזה מתיישב גם שיטת הגאונים דשער נידון בפ"ע וגם ישוב לקושיא הנ"ל למאן דלא דריש את:
ח מחדש אף לשיטת הגאונים בשער כולו שאינו מקפיד מה"ת אינו חוצץ:
ט מיישב בהנ"ל דברי הרשב"א (המובא באות ה) לענין צביעה:
מברר במה שנסתפקו האחרונים לדעת הגאונים] אי מצטרפין כל שערות שבגוף דעיקר הלכה הי' על הראש מחמת חשיבות הראש ולא תליא כלל בשערות:
י מבאר דקאלטאנעס מיקרי אינו מקפיד:
ביאור אי אזלינן בתר דעת הטובל או בתר רוב דעלמא:
יא פלפול בפירוש המשנה דמקואות (פ"ט מ"ג) קלקי הראש אם זהו שקורין קאלטאנעס וגם בתוספתא שם בפלוגתא דרבי ור"י בר' יהודא הובא בר"ש שם:
מצדד להקל בקאלטאנעס שאינו חוצץ:
יב מחדש עוד אף דגזרו על רובו שאינו מקפיד אבל במקפיד בהיפוך שהוא רוצה בדבר החוצץ ל"ג וראי' לזה מרשב"א:
יג מסיק דאין לחלק בין קאלטאנעס ע"י שד או נעשו מעצמו:
יד מחדש עוד טעם להקל דכיון דאי אפשר שתטבול אוקמא אדאורייתא וראי' מיבמות (דף עח ודף מז):
טו מחדש עוד דקאלטאנעס אינם בכלל שערו אלא כדבר חיצוני המונח על הראש (טז) מפלפל עוד בפירוש הקלקי הנזכר במקואות (פ"ט מ"ג). עפ"ד רש"י חולין (קכו):
יז עוד סברא להקל מטעם שמבטלו לעולם לא חייץ:
מבאר אפילו לשיטת הרוקח דבשער כולו אף שאינו מקפיד חוצץ מ"מ כשהשער מגולה ורובו בא במים לא מיקרי כולו לכן מתיר להאשה לטבול:
יג
מעוברת שנהפכו מי רגלי' לדם אם יש לטהרה ע"פ בדיקה פעם אחת:
א מבאר דיש לסמוך על רש"י ורמב"ם ורשב"א ור"נ שמטהרים ומה שהכריע הש"ך כר"ח דטמאה משום כתם אינו הכרעה:
ב מתרץ עיקר ראיית הש"ך מעד שאינו בדוק:
רוצה לחדש דאף לר"ח רק לטהרות טמאה משום כתם:
(ג. ד) מבאר דפשטות הש"ס אזלא כדעת הרמב"ם וסייעתו דר' יוסי מטהר אפילו בעומדת ושותתת:
מבאר דלשיטת התוס' טמאה משום נדה:
ה מכריח בראיות דמשום נדה דקאמרינן לאו טומאת ודאי רק ספק וחמור מכתם ששורפין תרומה ע"ז:
ו קושיא לשיטת ר"ח דר"י מטמא משום כתם:
מבאר דאפשר דרמ"א לא חשש כלל לדעת ר"ח נגד רבים החולקים עליו:
ז מבאר דברי רמ"א בענין זה וגם דברי הש"ך ומתרץ השגת הס"ט על הש"ך:
מסיק דפירוש הש"ך במהרי"ל דחוק ומפרש פירוש אחר במהרי"ל:
ח מבאר דברי המרדכי בשם מהר"ם באשה שעושה צרכי' ורואה דם על המים כמין קרטין וגם דברי רמ"א בענין זה ולסוף הניח דבריהם בצ"ע:
ט מבאר שיש בחינה שתשב על ספל ותזנק ואשה אחרת תראה שתחילת קילוח המי רגלים אדומים. גם מסכים לתיקון שכתב הס"ט בשם חכם אחד שתקח אשה אחרת הספל בעודה מזנקת ולא כס"ט שהשיג ע"ז:
גם מסכים שיש לסמוך שתבדוק פעם אחת בדיקת מהרי"ל:
מצרף עוד היתר שיש לתלות בדם מורידין:
י עצה נכונה אפי' לדעת ר"ח דטמאה משום כתם שתשתין על הקרקע או בכלי אדמה שלא נצרף בכבשן כיון דאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים:
יד
באשה שקבעה ווסת תמיד בליל טבילה קודם אור היום אם מותרת בתחילת הלילה כיון דיש עיגון אע"ג שזה עונה הסמוך לווסתה או לא:
א מצדד להקל בליל טבילה אפי' שלא במקום עיגון וראי' מיוצא לדרך דמותר:
ב מצדד להקל בחשוכי בנים:
מתרץ דעת הרא"ם דחשוכי בנים נקרא מי שלא קיים פו"ר:
ג מדחה אלו הראיות (ד) מביא ראיית השואל מדברי ראב"ד בס' בעלי הנפש דבקבעה ווסת לשעות אין חוששת רק לשעתה ומדחה ראייתו ומבאר דנהפוך הוא ומראב"ד ראי' לאיסור:
ה מתרץ באורך השגת הרז"ה על הראב"ד בזה:
ו מפלפל בענין רואה מחמת תשמיש בש"ע (סי' קפ"ז סי"א) ובש"ך שם:
ז ממציא היתר לנ"ד וראי' מרואה מ"ת יותר משיעור כדי שתושיט ידה דמותרת ולא אסורה מטעם עונה הסמוך לווסתה:
בדין שבועה בכתב עי' לקמן (ריש סי' כא):
טו
בעד שחתם על גט ישכר בשין אחד דכשר דזה לא נקרא שינוי:
עוד שאלה בבכור שהא"י המוכר אמר על הפרה שהיא מבכרת אבל יש סימנים שאינה מבכרת וגם א"י אחרים אמרו מסל"ת שאינה מבכרת:
אם יש לצרף הסימנים להמסל"ת:
גם אם מותר להטיל בו מום הואיל דלדעת הרמב"ם בכור מח"ל אין מקריבין:
א מבאר דאף לדעת הרמב"ם אסור להטיל בו מום כיון דראוי להקריבו שלמים וראי' לזה מש"ס ע"ז (יג:) פירוש להשגת הראב"ד (פ"א ה"ה מבכורות):
ב מתרץ הרמב"ם (פ"א מאיסורי מזבח) שפסק המטיל מום בזה"ז עובר בל"ת ותמה הלח"מ מש"ס דע"ז הנ"ל:
ג מסיק בנ"ד דאיכא מסלפ"ת וגם סימנים להתיר הטלת מום ע"י א"י:
עוד היתר בנ"ד אם הישראל סמך על הסימנין שמועילין להתיר ואם גילה דעתו שרוצה בכך קודם קניית הפרה הוה מקח טעות ונמצא דהפרה עדיין של הא"י המוכר ואין בו קדושת בכור:
טז
במי שנהג איסור בחדש ואביו מוחה בו אם מצווה לשמוע לו כיון דרובא דעלמא נהיגי היתר:
א מפלפל בש"ס יבמות (ה) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ובקושית הסמ"ג איך ס"ד שישמע הא האב רשע ומתרץ דיוק בש"ס שם שפתח במורא וסיים בכיבוד (ב) מתרץ קושית הסמ"ג בדרך פלפול:
ג מיישב קושיית תוס' יבמות (ה ד"ה כולכם) תיפוק לי' שאתה ואביך חייבין בכבוד שמים:
ד מצדד בנ"ד שמחויב לשמוע לאב שלא ציוהו האב לעשות נגד רצון ד':
ה מברר דמידי דלא שייך האב בגווי' אין מצוות כיבוד וראי' מהפרת נדרים:
ו מתרץ דברי הרמב"ם שפסק אפילו ארנקי של בן לא יכלימו:
ז מביא ראי' מש"ס זה לשיטת הר"נ דאינו חייב ליתן לאביו רק מה שנותן לצדקה:
ח מתרץ קושית הטור על הרמב"ם שפסק דאפילו אביו רשע חייב בכבודו:
ט מתרץ דלא יקשה על דבריו (אות ה) ממעשה דר' ישמעאל שאמר זו רצונה זה כבודה ומבאר דאין זה חיוב רק מצוה בעלמא:
י מתרץ פירוש השאילתות שפירש ולא יכריע את אביו היינו לכף חוב:
גם מתרץ פירש"י בזה:
יא מסיק לענין השאלה דאין הבן מחויב לשמוע לאביו ואם ירצה לשמוע צריך להתיר נדר ההנהגה:
מסתפק אם יכול לעשות פתח מרצון אביו אם פותח לעצמו פתח זה:
יז קהלה אחת נהגו שלא לרשום שמות המתים על המצבות ועתה רוצים לרשום אם יש בזה חשש לועג לרש לשאר מתים:
א מבאר דודאי זה המנהג לא בא מכח הוראת חכם רק מסיבה חיצונית ואיזה הערות בש"ס אם נהגו לכתוב שם המת על המצבות:
ב מתרץ קושיית תוס' הא דבגד שאבד בו כלאים דמותר לעשותו תכריכין מש"ס דמנחות דבתכריכי מטילין ציצית משום לועג לרש ומחדש דיש חילוק בין עשה לל"ת ומטעים דבריו הנחמדים בדברי אגדה:
ג מיישב תירוץ רשב"ם על קושית תוס' הנ"ל מתמוהת התוס' עליו נדה (סא):
ד מברר דלא שייך לועג לרש רק בהבדל שבין חי למת ולא בהבדל שבין מת למת וגם הא דירשמו עתה שמות המתים אין זה בזיון כלל לשאר מתים ויש תועלת בידיעת מקום הקבר לכן מותר לרשום יבולע המות לנצח: