משיבת נפש חלק א· רבי אריה לייב צינץ
לוח המפתחות · חלק אהע"ז
יח
אם אשה מותרת לשתות כוס של עיקרין:
א מביא דעת הב"ח דדוקא משום צער לידה שרי:
פירוש הב"ח בדברי הרמב"ם דחוק:
גם תמוהים דבריו שכתב דלא שייך סירוס באשה ממשנה דבכורות שחותכין האם שלא תלד:
מפרש דברי תוס' דשבת (קיא) שכתבו דלא שייך סירוס באשה כוונתם דעקרה לאו סירוס הוא:
ב תמי' עצומה בש"ס שבת שם איך תולה סירוס בציווי דפו"ר הא גם בע"ח אסור לסרס וישוב ע"ז:
ג מפרש הרמב"ם שכתב מסרס אשה פטור משמע דאסור היינו משום חובל בעצמו:
השגה על ספר עצי ארזים:
ישוב על קושית תוס' סנהדרין (נט: ד"ה והרי פו"ר):
ד ישוב באורך לסוגיא דשבת הנ"ל:
מחדש דסירוס לא שייך רק באברים חיצונים ולא בפנימים לכך לא שייך סירוס באשה:
ה עוד בישוב הסוגיא דשבת הנ"ל:
השגה על ספר עצי ארזים דדעתו דאשה אסורה לשתות כוס עיקרין בלא חולי וראיות מש"ס ופוסקים:
ו קושיא בב"ק (דף פח):
ביאור דברי בן פטורא (בב"מ סב) ישתו שניהם:
פלפול בדברי הרמב"ם בענין קטלנית (ז) חקירה אם מותרת לשתות כוס עיקרין משום שהבעל לא קיים פו"ר:
מביא דברי הנימוקי בשם הריטב"א דאם יש לו בן או בת אין כופין להוציא ומעורר ע"ז דהא לא קיים פו"ר:
מחדש דמשום גדול השלום כיון דקיים שבת שוב אין כופין:
ח מבאר דאסור לשמש במוך:
ישוב דברי רש"י יבמות (יב) ונדה (ג) שלא יסתרו אהדדי:
ט מיישב דבריו לעיל (סימן טז א"ה):
י הניח בצ"ע הרמב"ם שפסק דבכוס עיקרין אינו לוקה אפילו בזכר:
צ"ע בתוס' עירובין (כא: ד"ה מוטב):
יט
באחד שנשא אשה ואח"כ שמע שיצא כבר קול על חותנו שהוא ממזר אם חייב להוציאה:
א מביא משנה קידושין (עו) הנושא אשה כו' והש"ס שם ופירש"י ופירוש הרמב"ם:
נותן טעם על הרמב"ם שלא פי' כרש"י:
מביא קו' הב"ש אהרמב"ם ותירוצו ומדחה תירוצו:
מקשה עוד על הרמב"ם:
ב מישב דברי הרמב"ם באורך ומחדש דדעתו אפילו נתערב ממזר במשפחה מותרת לקהל המשפחה מטעם כל דפריש רק לכהונה עשו מעלה (ג) מחדש לפירש"י קול אינו פוסל רק לכהונה לא לקהל:
מברר דלא כל קול פוסל רק דאיתחזק בב"ד לא קול הברה בעלמא:
כ
באשה שיש לה בת ויש קול שזנתה מא"י בעודה תחת בעלה:
א מבאר כיון דא"י הבא על ב"י הולד כשר אין חשש ואין לחוש שהפקירה עצמה לישראל בפרט דהכא רוב כשרין לענין הולד הניח בצ"ע דברי הב"ש (סי' ו ס"ק לא): מפלפל בקושיא מש"ס סוטה (כז) ישא אדם דומה לש"ס גיטין (פט) יצא לה שם מזנה. קושיא על תירוץ הב"ש (סי' ד ס"ק כא) מכתובות (לו): קושיא על תוס' סוטה שם מיבמות (כה) גם מסוגיא דסוטה ומגיטין (פט):
ב בדברי רמב"ם (פ' ט"ו מא"ב ה"כ) ומ"מ שם דכהן חושש לקול שהיא זונה מדין תורה: חילוק להרמב"ם בין קול שזינתה במקרה לקול שהיא זונה בקביעות. קושיא ופירוקא ברמב"ם שם:
ג תמי' גדולה בב"ש (סי' ס"ק כד):
ד קושיא ותירוץ בתוס' סוטה שם (ד"ה רוב):
ה תי' על קושית הט"ז על רמ"א (סי' ד סט"ו) תמי' על הב"ש שם (ס"ק כו):
חולק על הב"ש (ס"ק כו) בפירוש דברי בה"ג דרוב בעילות אחר הבעל אפילו פרוצה ביותר:
ו ביאור דברי בה"ג וצ"ע ברא"ש מה שהביא ראי' נגד בה"ג מפ' החולץ:
ז פירוש אחר בדברי בה"ג: השגה על הב"ש (סי' ד ס"ק נב):
ח מתרץ קושית הב"ש (ס"ק הנ"ל) על הטור גם ישוב על קושיות הב"ש (שם ס"ק לט):
ט מסיק דאפי' ברוב פסולין נאמנת להכשירו מכ"ש בנידון השאל':
כא
א בנידון שבועה בכתב. מבאר בראיות דאין זה שבועה: מבאר עוד דאם אמר השבועה בראשי תיבות כגון שכותבין בח"ח ובשד"א אינו שבועה:
ב בנידון פנויה שנתעברה ואמרה מפלוני והוא כיחש בה ואח"כ נשאה והוא כהן: מבאר אם עתה מודה ונותן אמתלא לכפירתו מותרת ואם עדיין מכחיש תליא בתרי רובי או חד רובא וברי:
ג ספק אם כגון זו נקרא ברי כיון שהוא מכחישה וקצת ראי' מרבינו יונה שהביא הרא"ש (כתובות פ"א סי' יח): צ"ע ברמב"ם ושו"ע שכתבו דאילמת פנויה שנתעברה היא ספק זונה אמאי אינה נאמנת ברמיזה:
ד קצת ראי' מלשון המשנה (כתובות יג) דכה"ג נקרא ברי כיון דעכ"פ יש בכלל טענתה שנבעלה לכשר וע"ז אינו מכחיש לה וכן נראה מסתימת הפוסקים:
תקנת עגונות
כב
בנטבע ושהה א' עד כדי שתצא נפשו ואחר כמה ימים מצאוהו והכירוהו ויש בו כמה סימנים:
א יבער שיעור כדי שת"נ:
יבאר דבאומר ששהה כדי שת"נ ליכא חשש בדדמי וראי' מהרא"ש:
יבאר דלהרא"ש בעיא דע"א במלחמה לענין לכתחילה וזה כדעת הרמב"ם דפסק דנשאת ל"ת ויתרץ קושית החמ"ח על הטור דבהחזיקה מלחמה פסק דתצא ובע"א במלחמה דל"ת:
קושיא בתשובת ריב"ש (סימן שעט):
תמי' אשיטת הרי"ף דגם בשני עדים שייך בדדמי א"כ במים שאל"ס ל"ל טעמא דחיישינן שמא עלה תיפוק ליה משום בדדמי:
ב יבאר סוגיא דע"א במלחמה ויפרש שיטת רש"י שם ויתרץ קושיות התוס' (קטו. ד"ה טעמא) על רש"י במ"ש ותרווייהו אמרי בדדמי:
יבאר אף דאמרינן מיא מצמת צמתי היינו שאין גורמין שינוי כ"כ אבל מ"מ גורמין קצת שינוי צורה:
ג מביא קושית הלח"מ (פי"ג מגירושין) וב"ש (סי"ז ס"ק סג) על שיטת תוס' בסוגיא הנ"ל:
יבאר כוונת הנימוקי דלא כהבנת הב"ש הנ"ל בד"ק:
מראה לדעת דקושיתם על תוס' כבר הקשה ר"י בעה"ת בעצמו הובא במרדכי (ר"פ האשה שלום) ומפרש כוונת תירוצו:
מבאר דבתוס' שלפנינו ליכא למימר כתירוץ ר"י ומתרץ תי' אחר:
ד מבאר שיטת הרי"ף בסוגיא הנ"ל ע"פ הבנת הה"מ (פי"ג מגירושין) דהרי"ף מפרש בעיין בלא קברתיו:
מביא תמיהת מהריב"ל על הה"מ ומתרץ באריכות ובדרך מרווח ובזה מתרץ גם פסקי מהרא"י:
ה מביא פירוש שני בשיטת הרי"ף דבעיין באומר קברתיו:
מביא דהלח"מ נדחק לפרש לפי פירוש זה הסוגיא ומפרשה ברווחא באריכות:
ו מבאר דברי המ"מ דמפרש להבעיא בין בלא קברתיו בין בקברתיו (ז) חוזר לתרץ מה שהקשה (באות א) על הרי"ף דבשני עדים איכא חשש בדדמי ומחדש דעד כאן לא מדמינן מים למלחמה לענין בדדמי רק בספינה שנשברה ונטבעו הרבה אנשים אבל בא' שנפל במים שאל"ס לא שייך בדדמי הניח בצ"ע דברי המ"מ ורמ"א (סעיף לד) דבמשאל"ס בעינן שהה כדי שתצא נפשו לענין דלא תצא:
ומעורר לחדש דסגי בשהה שיעור מיל שהוא שיעור ראות האדם [יומא דף סז ומעורר קושיא בזה מבכורות נז ומתרץ] ובזה מפרש דברי הש"ס כמה גדולים דברי חכמים מים שאל"ס אשתו אסורה. ובסוף הניח זה אם סגי בשוהא מיל בצ"ע:
ח מבאר דבמים שאל"ס סגי בסימנים אמצעים אף שאינם מובהקין כיון דליכא חששא דאורייתא ומביא ראי' לזה מהא דמצא חבית יין בעיר שרובה א"י ונתן בה סי' מותרת בשתי':
ט מביא חידושי הרמב"ן יבמות בסוגיא דע"א במלחמה ומבאר דבריו ויוכיח מזה דלא כהבנת ב"ש בנימוק"י (לעיל אות ג) חוזר מפירושו לעיל (אות ג) בנימוק"י דסגי בסימנים אמצעים רק דצריך סימנים מובהקים:
כג
בענין הנ"ל:
א יבאר דגם שאפשר ששט לרוחב הנהר לא חמור משאר משאל"ס:
מפרש דברי רש"י יבמות (קכא ד"ה כל שעומד ורואה):
מביא ירושלמי אם הי' הים גליני כו' משיאין אשתו ומגיה דצ"ל לא הי' גליני וכונת הירושלמי אם לא הי' גלים:
ב מביא דברי הב"י דבעינן שיכירו הנטבע בטב"ע בפ"פ ובגוף יבאר דל"ל כן ויפרש דהב"י לא כתב רק על אחר ג"י אבל תוך ג"י א"צ טב"ע בגוף:
הערה דעל בגדים לא חיישינן לבדדמי (ג) יעורר דחשש שאלה אינו אלא נגד סימנים אמצעים:
ד יחזק דבריו דלעיל (סי' כב א"ח) דבמשאל"ס מהני סימנים אמצעים:
קושיא ביבמות (קכא) אין מזכירין מעשה נסים:
ספק בהא דמשיל"ס צריך להמתין עד שת"נ אם הוא מדינא או חומרא דא"א:
ה יבאר בענין אי צריך ב"ד להיתר עגונה במחלוקת הב"ש וח"מ:
תמי' על הב"ש וביאור הש"ס סוף יבמות אי בודקין עדי נשים בדו"ח:
מבאר אף להב"ש א"צ ב"ד למו"מ של הלכה רק רשות מב"ד:
ו מבאר אף בד"מ א"צ שיהא ב"ד בקיאין בעומק ראיות החכם רק שאין לבם נוקפם להסתפק בסמיכת דברי החכם נקרא הסכמת ב"ד והניח זה בצ"ע:
כד
עוד בענין הנ"ל (א) מחזק דבריו (בסי' כב א"ח) דבמשאל"ס סגי סימנים אמצעים ומבאר דאין סתירה לזה מראשונים:
ב מביא ראי' לזה מתוס' ורז"ה ורא"ש דסברי אף דטב"ע לא מהני בראה הטביעה מ"מ מהני בצירוף סי' אמצעים (ג) קושיא על הריטב"א דסובר דהך דאין מעידין אלא עד ג' ימים הוא מדרבנן. מסוגיא דבכורות (מו:) ותירוץ ע"ז [ועמ"ש לקמן סי' כו א"ד]:
כה
א קושית השואל על דבריו (סימן כג א"ה) מרמב"ן ותירוץ ע"ז:
ב מחזק דבריו (סימן כג א"ו) דאין ב"ד צריכין להיות בקיאין בעומק דברי החכם ובפרט בעגונה דסגי במציע להם עיקר אופני ההיתר ומבאר סוגיא דסנהדרין הרב ותלמידו מונין להם אחד:
ג יבאר דברי רמ"א (סעיף לד) שכתב שיש לחוש שקרא טביעה למה שהעולם נהוג לקרות דלא אתי לאפוקי רק אם אמר טבע והלכתי מיד:
ד מחזק דבריו (סימן כג א"ב) דא"צ טב"ע בפ"פ עם הגוף רק שיהא שלם:
ה יבאר עוד דבריו (סימן כג א"ב) ויחדש דאפילו אם צריך טב"ע גם בגוף מ"מ סגי סימנים אמצעים בצירוף ט"ע דפ"פ:
ו מבאר דבריו (סימן כב א"ד) דבהכרה דטב"ע לא חיישינן לבדדמי ואין חילוק בין הכרה דעד להכרה דאשה (ז) קצת תירוץ על קושיתו (סימן כג א"ד) ביבמות (קכא) אין מזכירין מעשה נסים:
קושיא ותירוץ ברמב"ם דנשבע שלא יאכל ז' ימים הוא שבועת שוא:
כו
בנטבע ויש עדות א"י שראה הטביעה וגם עדות המכירין אותו ובגדיו בטב"ע:
א יבאר דעדות העו"ג אינו מועיל כיון שלא שהה עליו עד שת"נ:
יבאר בענין מחלוקת האחרונים בדעת הרא"ש דגם בהכרה בטב"ע חיישינן לבדדמי אם ידע הטביעה דינו כראה הטביעה והביא דעת הנ"ב דידע דינו כראה ומדחה ראיותיו בארוכה ומביא ראיה להיפוך דבידע לא חיישינן לבדדמי לדעת הרא"ש
ב יבאר דעת הטור בנטבע ונמצא שלם ולא ראה הטביעה א"צ חזיוהו בשעתי' ואפילו אשתהי מעידין עליו. מתרץ קושית הנו"ב על הטור מהא דדיגלת. גם מתרץ קושית הנו"ב בדיגלת לשיטת המקילין בספק ג"י ומבאר דע"כ לא הקילו בספק ג"י בלא נודע שנהרג אדם אבל אם נודע שנהרג אדם ואחר ג"י ביקשו אחר בעל האשה והכירוהו פשיטא שלא נקיל בזה לתלות שהוא בתוך ג"י י) יבאר בארוכה מאין יצא לו זה להטור ובזה מתורץ קו' הנו"ב הנ"ל עליו:
מבאר דלר"ת בנמצא שלם בנטבע א"צ חזיי בשעתי' וכ"כ ר"ת בספר הישר ודלא כריב"ש (סי' שעח):
מקשה קושיא אחרת על הטור:
ד מתרץ קושיתו על הטור ומבאר דהרא"ש והטור ס"ל כריטב"א דחשש נשתנה אינו אלא מדרבנן:
מדחה ראיות הריב"ש דחשש נשתנה מן התורה:
מבאר הא דפשיטא לריב"ש בנפל לגוב אריות אם נשאת תצא דהרמב"ם (פ"ז מנחלות) שפסק דיורדין לנחלה חולק עליו:
ה מביא דעת מהר"ם פדוואה דבהכרת בגדים לא חיישינן לבדדמי ומחזק דבריו ומביא קצת ראי' מהא דמחזירין אבידה לצ"מ בטב"ע:
מבאר דאפשר לתרץ הגירסא ברמב"ם (לענין חזיוהו בשעתי') ונשתהא כ"ד שעות אף דהר"נ כתב שט"ס הוא וצ"ל י"ב שעות וגם הסמ"ק כתב כ"ד שעה:
מתרץ דעת הרמב"ם דדוקא נשתהא ונתפח אין מעידין מקושית הרשב"א:
מתרץ קושית הלח"מ אמאי השמיט הרמב"ם הא דמיא מרזו מכה
ו מביא סניף להיתר סברת הריב"ש דהא דבעינן חזיוהו בשעתי' הוא דוקא בנשתהא ג"י משעת המיתה ומצדד קצת דסברא זו ליכא למימר לשיטת המקילין בספק ג"י דאל"כ קשה מהך דשני ת"ח:
ז מבאר דברי רמ"א (סעיף ל"ב) דבנטבע בבגדים והי' סימן מובהק בבגדים לא חיישינן לשאלה ומתרץ קושית החמ"ח עליו גם מתרץ קושית הנו"ב (סימן מו) בהך דשני ת"ח מפסחים (י) שדה שנאבד בה קבר:
מצדד דסימן שערות לבנות בראשו וגם קרחת שאינו מחמת זקנה הוא כמו סימן אמצעי גם תספורת שלא כמנהג הוא סימן אמצעי:
ח מבאר בענין שהא"י שמצאוהו מסל"ת שהכירוהו מיד בשעתי' ומבאר שאין זה מסל"ת כיון שיודע שיקבל שכר ע"ז שמצא אותו:
חולק על הצ"צ שמצדד כיון שיודע הא"י שאם לא ימצא כדבריו שזה הוא לא יתנו לו שכרו ש"מ קושטא קאמר דאדרבה כדי לקבל שכרו אומר כן ומפרש דברי תשובת מיימוני שלא יסתרו לזה:
כז
אחד הלך על הקרח ונשבר הקרח ונפל ואחד הי' עמו ושהה ערך שעה ויפן כה וכה ולא ראהו. מביא דבתשובת ב"ח מתיר:
הערה חדשה וישרה לדון בהתירא בנ"ד לומר שמת ודאי מריסוק אברים וראי' מעוף שנחבט על מים:
מחלק דדוקא בנפל אמרינן הכי ולא בהוחלק וראי' מבתו של רחב"ד:
עוד מצדד כיון שידענו שהלך על דעת לחזור מיד אם איתא דסליק מסתמא הי' שב למקומו:
כח
איש חיל אחד שהעידו א"י מסל"ת שנטבע ואח"כ מצאוהו וקברוהו גם העידו יהודים שקראו בפנקס של האנ"ח שזה האיש נטבע ומת:
א יחדש אע"פ שלא אמר שם עירו כיון שידענו שבעל אשה זו ששמו כזה הי' בפולק זה דומה לשם עירו:
יחקור אם הא"י שאל מתחלה על האשה אם זה מסל"ת ומסיק דגם זה מסל"ת נקרא:
יבאר אם קראו היהודים כל הפנקס ולא נמצא רק אחד בשם בעל העגונה מותרת דסמכינן על פנקסם:
ב יבאר דליכא כאן חשש בדדמי דלהרי"ף ורמב"ן ורשב"א [ומבאר דגם הרמב"ם ס"ל כן ולא כמהרא"י] אפי' בראה הטביעה בחזיוהו בשעתי' ליכא בדדמי ואפילו לרא"ש ורז"ה בידע מודו גם דעת הגמ"י במסל"ת ליכא בדדמי:
ג יתרץ באורך פסק הרמב"ם דבמלחמה אשה אינה נאמנת אפילו אמרה קברתיו:
ד יתרץ פסק הרמב"ם בטעמא דקטטה משום דמשקרא והשמיט טעם בדדמי ומבאר דמה שאינה נאמנת במלחמה הוא מדרבנן:
ה מתרץ דברי הרמב"ם שנתן טעם דע"א בקטטה שמא שכרתו והקשו שטעם זה לא נמצא בש"ס ומתרץ ע"פ דבריו לעיל (סי' כב אות
כט
בענין הנ"ל שנתחדש ריעותא שהא"י המסל"ת נתברר שראה הטביעה:
א מצדד היתר שיש כאן דין משאל"ס מחמת שנטבע לדעת לפיכך יש לסמוך על רוה"פ דאף בראה הטביעה ל"ח לבדדמי:
ב מחדש חדשות דאף לרז"ה ורא"ש דבראה הטביעה חיישינן לבדדמי זה דוקא אם מצאוהו אחר ג"י שנשתנה קצת:
ג מצדד היתר ע"פ תשו' מהריב"ל דבשני עדים אפילו פסולים ל"ח לבדדמי ואח"כ מדחה דברי מהריב"ל בראי':
ד מביא ראי' מירושלמי דמשום הזכרת שם האשה לא מיקרי מתכוין להתיר רק כשאומר השיאו את אשתו:
ה משיג על תשובת ח"צ (סימן צה) בתירוצו דעת הרמב"ם דבמלחמה לא מהני קברתיו:
מברר דבמלחמה קטנה אפילו בלא קברתיו נאמנת והחמ"ח (בסעיף יג) נסתפק בזה:
ו תשובה להגאון מוהרא"ז מרגליות. מפרש דברי מלחמות גבי ע"א במלחמה. ברוחב ובעומק:
ז מאריך לבאר דעיקר פשט הש"ס מורה כדעת הרמב"ם דקטטה אינה רק בהוחזקה משקרת:
ח מיישב דעת הרי"ף דבעיא דע"א במלחמה איפשיטא ובקטטה לא איפשיטא:
ישוב על קושית הגאון מהרא"ז ברמב"ם (פי"ג מגירושין ה"ב) למה פסק כטעמא קמא דרבא ולא כאת"ל:
ל
באחד שנטבע בנהר ווייכסיל ויש עדות על טביעתו:
א יבאר דיש ריעותא בעדות שלא העידו ששהו עליו כדי שת"נ ולדעת רמב"ן אם נשאת תצא:
מביא דבריו דלעיל (סי' כב א"ז) שפקפק על זה ודעתו דלא בעינן במשאל"ס שהה כדי שת"נ ועמ"ש לקמן ר"ס לה]:
ב מפרש דברי הרמב"ם ומ"מ (פי"ג מגירושין הי"ג) דלא כהבנת הכ"מ:
ג מאריך לבאר דדעת הרמב"ם דבמשאל"ס א"צ שהה כדי שת"נ:
ד מחדש היתר חדש לתק"ע דממה שראו שייאש עצמו י"ל דלב יודע מרת נפשו וידע שלא ינצל וראי' לזה ממשנה דיבמות משיאין ע"פ בת קול ומיישב בענין זה דברי הרמב"ם [ועי' לקמן סי' לה אות ו ובסי' ל אות י]:
ה מעורר עוד היתר ע"פ דברי הנו"ב שמי שהלך ע"ד לחזור מיד ולא חזר איתרע חזא"א ומחזק זה בראי' מש"ס יבמות (קכא):
ו מבאר דיש ריעותא בעדות זה מה שהי' בלילה יש לחוש שמא עלה מן הצד ולא ראו ומניח זה בצ"ע דאולי גם בלילה יש לסמוך אם נסתכל שלא עלה:
ז מביא עוד ראי' דבמשאל"ס א"צ שהה כדי שת"נ לענין דיעבד שלא תצא:
ח יבאר דסימן שהי' פניו לענגליך ומראה הזקן אינו סימן כלל וגם סימן שצוה להוציא השיניים קשה לחשבו ס"א וגם קרחת שבראש אפשר שאינו ס"א:
מצדד שיש לומר לצרף אלו הסימנים יחד שיהא להם דין ס"א וסמוכין לזה מש"ס ב"מ (יח):
ט מצדד עוד היתר ע"פ דעת ר"ת אם גופו שלם יכולין להכירו אפילו בלא פדחת וחוטם:
י מביא שהכירו כל בגדי הנטבע בטב"ע ומצדד היתר ע"פ דברי אחרונים דבכל הבגדים אין חשש שאלה:
עוד מצדד לחדש דבמשאל"ס לא חיישינן לשאלה כיון שהוא רק דרבנן לכתחילה:
עוד היתר ע"פ דעת רמ"א דנטבע בבגדים לא חיישינן לשאלה ואף דאחרונים פקפקו ע"ז מבאר דעיקר כרמ"א:
מתרץ קושית הנו"ב (סי' מי) מיבמות (קטו) לפסחים (י):
יא מפקפק בעיקר חשש שאלה הא לא הוחזק אחר בבגדים הללו למה ניחוש לאחר ומתרץ זה: