משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן פד
תשובה להה"ג מו"ה אהרן זעליג שי'
א' מק"ק דיסנא הסמוך ללוצין הובילהו רגליו לק"ק טשערניגאוו ומתבעי תמן למות, וצוה קודם מותו להודיע ללוצין לבנו שיש לו שם לאמר קדיש, וזהו נוסח ג"ע בב"ד שבק"ק טשערנינאוו, האיש המנוח נקבר פה הגיד שמו חיים בן יוסף מדיסנא עלמאן, ובנו שבלוצין שמו יצחק, והבן לקח לו שם אשה וחותנו שמו יוסף, והוא איש אמיד ושאלו להמנוח אם יש לו אשה, והשיב שאין לו אשה כלל, זה גוף העדות. והנה הכל מכוין שמו וש"א ושם בנו ועירו והכנוי, אך דבר המתנגד לדברי המנוח שאמר שאין לו אשה, גם חותן בנו יצחק שמו ברוך ולא יוסף, והגיעו לשאלה, אם לחוש בשביל זה השינוי שלא זו העיר דיסנא ולא זה האיש חיים הידוע לנו, או לתלות השנוים בטריפת הדעת לפני מותו וכדומה:
וכבר אירע כאלה לפנים. כמבואר בשו"ת מ"ב (סימן ק"ט) ובח"ס אהע"ז (סימן ע"א), והמ"ב הביא הא דאיתא בסנהדרין פ"ג אחד א' בדיוטא עליונה כו' דתלינן בטעותא, וכן הביא הא דיבמות פ"ב הא דרבא שאמר פלגינן דיבורא, וה"נ תלינן בשיקרא ופלגינן דיבורא, וכ"ז דחה הח"ס שם שפיר, דבהני דודאי עלינו בע"כ לבטל דבריו של א' מהעדים או מקצת דברי העד שפיר תולין באיזה טעם, משא"כ הכא אנו מסתפקים שמא כל דבריו של המנוח אמת, אלא שא"כ ע"כ לא על אותו העיר כוון, אלא עיר אחרת שאינה ידועה לנו ושמה כך, ושם יש אדם א' בשמו וש"א ושם בנו יצחק, והוא אין לו אשה, ואע"ג שעפ"י דין לא היה לנו לחוש לשני יוסף ב"ש בלא הוחזקו כמבואר בסי"ז, ומכש"כ לשני עיירות כאשר יבואר לפנינו, מכ"מ כ"ז שאין הוכחה לדבר אבל ביש הוכחה מי נימא שאין לחוש לכ"ז. והנה אע"ג שיצא להיתר מהגאונים הנ"ל מכ"מ הוא מסברא בגיבוב קולות ואומדנות, אבל לא נתבאר בית אב של, הלכה זו:
ואומר אני דמשנתנו הוא שילהי מסכת יבמות, ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר הרי אני פלוני ב"פ נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו, וע"כ מדהלכו להכירו, ש"מ שהיה לאותו איש מכירין בצלמון, ולמאי סיפר התנא דבר שאין לו ענין, אלא הלכו לראות אם הוא הידוע להם בזה השם ומצאו שלפי הכרתם אותו בחיים אין זה הצורה, ומכ"מ התירו חכמים וכך הביא הרמב"ם וטור ושו"ע עובדא זו בזה"ל ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני ב"פ או ממקום פלוני [ויש בזה שני נוסחאות ברמב"ם ויבואר לפנינו] והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאו שנשתנה ולא הכירוהו ה"א משיאין א"א עכ"ל, וכבר העיר מהרי"ק והובא בכ"מ וש"א שהיו בזה שנשתנה צורתו מקום לתלות באיש אחר שאינו הידוע להם בזה השם, ובאמת הוא ריעותא גדולה כמש"כ התוס' ע"ז (דל"א ע"ב) בזה"ל ומיישבים הברייתא דאם היה מכיר חותמו לא שילך להכירו כו' אבל אם לא הכיר כו' יש לחוש כו' ואין הדבר פשוט שנשיכת הנחש משנה הצורה כ"כ שמיודעיו לא יכירוהו, ומכ"מ תולין שהוא הידוע, וסיבת הנשיכה שנו, ה"נ בכל מעשים כאלו, העדות במקומה עומדת, ושנוים אחרים תולין באיזה סיבה, כש"כ שכחה דחולי המביא לידי מיתה דמצוי הרבה:
וראיתי בשו"ת ח"ס שם (סימן ע"ג) הביא דברי הרמב"ם אלו וכתב שלמד הא דנשתנה מעובדא, קמא דתנן התם מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ ממ"פ מת והלכו ולא מצאו שם אדם והלכו והשיאו א"א, ואין לך שינוי גדול ממה שלא נמצא אדם כלל ולא חששו לא לשד ולא לצורה ומכש"כ היכי שנשתנה הצורה ויישב עפי"ז שינוי לשון המשנה ברישא ממ"פ ובסיפא לא תנן ממ"פ, והרמב"ם העתיק ממ"פ והיינו כמש"כ מהרי"ק משום שנשתנה, ובזה יישב מה שלא הביא הרמב"ם עובדא קמא היינו משום שסמך על ששינה ספור עובדא שניה, זהו תורף דבריו ז"ל, הנראה שהבין פי' עובדא קמא ג"כ שאותו המעיד אמר על עצמו שהולך למות, וא"כ כשלא נמצא אדם שם נראה ששקר העיד ומכ"מ תולין באיזה סיבה, וה"ז כהא שנשתנה הצורה ועדיף מינה, ובמח"כ כ"ז דבריו מתמיהים, דאפילו לפי דבריו ז"ל אין ללמוד נשתנה הצורה שיש לחוש שאינו הוא הידוע, אבל הרי לא שקר העיד שהרי מוטל מת, אלא אולי הוא אחר בזה השם כמ"ש מהרי"ק, משא"כ ברישא החשש היה ששקר העיד, ובאמת עיקר פי' עובדא קמא אינו כן אלא שאחד העיד על אדם אחר ששמו וש"א כך שמת ואנשי העיר הלכו לראות מי המעיד, ולא מצאו אדם שם משום שנחפז לדרכו והלך לו, וקמ"ל שאין חוששין לשד ולצורה וכאשר יבואר, ואינו ענין לעובדא דצלמון, וגם אין דרכו של הרמב"ם לשנות צורת ההלכה ממקורה ולהחליף הענין כידוע, אלא הא שכתב הרמב"ם ונשתנה עיקר פי' המשנה כך הוא כמ"ש, והא דמשונה לשון המשנה רישא מדסיפא בהא דממקום פלוני וגם שכתוב ברמב"ם וטור ממ"פ יבואר לפנינו אי"ה באורך, והא שלא הביא עובדא קמא ועיקר הדין דמשיאין עפ"י בת קול כבר תמה הה"מ, ואזלי בה נימושי, והנראה לי שדחה אותה מהלכה וברוך טעמו ונימוקו עמו. דהנה דעת הרמב"ם בפי"ג הי"א דעו"ג מסל"ת לא מיקרי אלא בספור דברים וכדעת הר"ן והריב"ש חולק ע"ז כמבואר הכל (בסימן י"ז סי"ד), והוכיח הריב"ש ממה שהקשה, הגמ' על משנה זו דבת קול דילמא שד הוי ודילמא צרה הוי, ואמאי לא מקשי ודילמא עו"ג הוי אלא משום דהוי מסל"ת, והוכיח מזה בשו"ת ש"א והביא הב"ש ס"ד מדמקשה הש"ס ודילמא צרה הוי ש"מ דחמש נשים אין נאמנין אפילו במסל"ת, והקשו ע"ז א"כ מאי רמי הש"ס שם דר"ע אדר"ע בדין אין משיאין עפ"י נשים מדתניא שאמר ר"ע ומה נשים שא"ח א"נ לומר מת בעלה כו' ש"מ דאשה בעלמא מהימנא ומאי קושיא דילמא במסל"ת מיירי שאין חמש נשים נאמנות ואשה בעלמא לא גרע מעו"ג, וליישב גם דעת הרמב"ם גם דעת הריב"ש נראה שתלוי בשני פירושי רש"י ז"ל במשנה דאמרו לו לכשתהא כפונדקית נאמנת ופי' בל"א שהיא מסל"ת, ובס"א פי' דעל הסימנים סמכו, ולכאורה תמוה זה הפי' שהרי בגמ' מבואר דמסל"ת הוי אלא דעת ס"א דלר"ע שאמר אין משיאין עפ"י נשים וכדומה, מכש"כ שאין משיאין עפ"י עו"ג מסל"ת דלא עדיף מאשה כשרה, ואמרו לו ממעשה דפונדקית שהשיאו עפ"י מסל"ת, ולא תהא כהנת כפונדקית, ואפילו אינה מסל"ת שהרי אינה שקרנית אלא שהתורה פסלה לעדות, והשיב לכשתהא כפונדקית שהוציאה מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידה ופי' היו בצרוף סימנים אלו שאע"פ שאין סימנים אלו כדאי להשיאן בזה לחוד מכ"מ מהני לצרוף עדות גרוע, וכיב"ז כתב הרמב"ן בפי' הסוגיא (דקט"ו) בהא דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין, ופי' הרמב"ן במלחמות אליבא דהרי"ף בסימני אבידה ר"ל שנתנו לנו הנשים סימנים שידענו בזה שדבריהם מכוונים ואמתים, וע"כ לא היו סימנים מובהקים, דבמובהקים פשיטא, אלא בסימני אבידה וסמכינן עלייהו בצירוף עדותן, ולשון הגמ' לא עלייהו קסמכינן אלא אסימנים, היינו כלשון הגמרא שם (דכ"ה) והא מת דלאו עלייהו סמכינן דאמ' אשה דייקא ומינסבא דפי' עיקר הסמיכות מכ"מ הוא על העדות אלא דמצרפין סברא דאשה דייקא, ה"נ סמכינן בעדות בצרוף סימנים, וכן תשובת ר"ע דעדות פסולים לא מהני אלא בצירוף סימנים ומכש"כ עדות עו"ג מסל"ת לא מהני אלא בצרוף סימנים, ות"ק ס"ל דמסל"ת לחוד הוי וממילא משיאין ע"פ אשה גם בלא מסל"ת אבל עו"ג שאינו מסל"ת לכ"ע א"נ, וזהו פי' הריב"ש ומש"ה הקשה שפיר על עובדא דבת קול דילמא עו"ג הוי, ואינו מסל"ת לכ"ע א"נ ושפיר הוכיח דזה מיקרי מסל"ת, וצרה א"נ אפילו במסל"ת, ומכ"מ שפיר רמי דר"ע אדר"ע כמש"כ דלר"ע דמשנתנו שאין משיאין ע"י נשים לא מהני מסל"ת ג"כ, אבל הרמב"ם מפרש כפי' א' דרש"י דר"ע השיב שהפונדקית היתה מסל"ת ומה דמסיים ר"ע שהוציאה מקלו כו' היינו משום דזהו מיקרי ספור דברים, ובל"ז לא הוי מסל"ת, ות"ק דאמרו ליה שהביאו ראיה מהפונדקית ס"ל דעו"ג נאמן אפילו אינו מסל"ת ולא כר"י בן בבא, והשתא דר"ע מודה דמסל"ת לחוד נאמנים, ע"כ צ"ל הא דרמי ר"ע אדר"ע, משום דפשיטא להש"ס דבמסל"ת גם חמש נשים נאמנות, ובאמת נראה הכי דעת הרי"ף ורמב"ם שכתב דמומר להכעיס נאמן במסל"ת, ולא גרעי חמש נשים ממומר להכעיס וא"כ הא דמקשה ודילמא צרה הוי פי' והרי אין זה מסל"ת, והדרא קושיית הריב"ש ונימא דילמא עו"ג הוי, וצ"ל דזה לא קשה משום די"ל דס"ל דעו"ג נאמן אפילו שלא מסל"ת כתנא דאמרו לו, ועדיף עו"ג ממומר להכעיס וחמש נשים דמכווני להכשיל יותר מעו"ג, ומעתה אנן דקיי"ל דעו"ג אינו נאמן שלא במסל"ת, נדחה משנה זו מהלכה, דהא דתדר"י דבמקום סכנה כותבין אפילו במקום שאין מכירין לא מהני אלא מחשש צרה וכמבואר ברי"ף שהביא הקושיא ודילמא שד הוא כו' ולא חיישינן דילמא צרה הוא כתדר"י כו', מבואר הא אי יש מקום לחוש לשארי דברים חוששין, וכמו בשטר דבעינן שיהא נודע שהוא כתב ישראל, ומש"ה לא הביאה הרמב"ם, משא"כ בעובדא שניה ראו בהמת שהוא ישראל אלא שלא הכירוהו בידוע להם, ומכ"מ דין דבת קול אפשר אם ניכר שהוא לשון ישראל וכדומה וכמו שכתב בה' כ"ח ובשו"ע (סי"ז סי"ד), מיהו דין המשנה כאשר הביא המעשה אינה הלכה, נחזור לענין שבית אב של הלכה זו הוא מפסק הרמב"ם ושו"ע ומגוף המשנה דצלמון:
אלא שעדיין יש לחקור ולהטיל ספיקות באותה הוכחה, דהנה קשה לי הא דאסתפק רב הונא בגיטין (דכ"ג) אי חיישינן לשני שוירי, וגם להמסקנא דעת הרמב"ן וסיעתו ז"ל דלאביי ביבמות (דקט"ו) דחייש לתרי יצחק ה"נ חייש לשני נהרדעא, א"כ האיך יפרנסו המשנה ביבמות הנ"ל באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ ממ"פ מת והשיאו את אשתו, ונהי דנימא דלר' זירא ואביי בדקו באותו מקום ולא מצאו בשם זה שהלך משם, אבל אכתי ניחוש לעיר אחרת בזה השם, ולכ"ע מעיקר דין הש"ס אין נ"מ בין גט לעגונא דמיתה, שהרי אביי למד במיתה מגט, ואין לומר דהוי במקום שאין שיירות מצויות, חדא דאכתי לפשוט רבה לר"ה ממשנה דיבמות דעדיפא, שהרי משנה דמעשה ב"ד יחזור אפשר לאוקמא בכמה אופנים כישובא דר' ירמיה ור"א, ותו שהרי התוס' ב"מ (די"ח ע"ב) כתבו דהא דיצחק ר"ג אין נ"מ בין שכיחי שיירות דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר הזאת, פי' בשלמא אי ידוע שמזו העיר הידוע הלך א' לכאן, יש מקום לומר דכיון שאין שיירות מצויות אין לחוש שמא הלך עוד א' ממקום שאין ידוע לנו, אבל כ"ז שאין ידוע מי הוא ההולך לכאן ומת, א"כ לעולם יש לחוש שמא לא מאותו העיר הידוע לנו הלך לכאן:
הן אמת דביבמות (דקט"ו ע"ב) לא כתבו התוס' כן וצ"ל דמקורטבא הידוע היו שיירות מצויות לאספמיא ומשארי מקומות שאינם ידועים לא היו שיירות מצויות, וה"נ יש לומר במשנתנו כן דאותו מקום פלוני היה סמוך ושיירות מצויות לכאן, ולא מקומות רחוקים אבל לפי' התוס' דב"מ קשה, וצ"ל דלא עלה עה"ד לחוש לשני שוירי אלא בנפל, וכמ"ש התוס' ב"מ שם סד"ה חיישינן ולא משום דאיתרע שטרא כהא דשם (די"ב) דהני שטרא ריעי וחיישינן למזויף וכדומה, דהא לא שייך בגט שנמצא דודאי כשר הוא לפי סוגיא דש"ס דילן [לאפוקי מדעת הירושלמי כאשר יבואר להלן] אלא שחוששין שלא שלו הוא, וע"כ החשש משום דנפל ונמצא שלא במקומו הראוי לו מש"ה יש לחוש אף למקום הרחוק וכיב"ז כתבו התוס' ע"ז (ד"ל) ד"ה פי תאנה ע"ש, והיא היא סברת רבא חולין (ד"ט) דחוששין גם באיסורי שמא במקום נקב נקב, דכיון שנולד ריעותא יש לחוש לכ"ד אלא שלא קיי"ל הכי והדברים עתיקים, ובחיבורי הע"ש (סימן ס"ח) פירשתי לדעת השאלתות ורמב"ם בהא דרב בשר שנתעלם מה"ע אסור, ופסק הרמב"ם אפילו נמצא ביד עו"ג אסור והוא נגד הסוגיא חולין (דצ"ה) כידוע, ופירשנו דלפי הס"ד רב מדינא אסר ולא כמ"ש התוס' שם, אלא ס"ל דכיון שנפל הבשר ומצא שלא במקום הראוי, כבר יש לחוש שמא מחוץ לעיר בא ולפי זה בנמצא ביד עו"ג שכך דרך העו"ג ליקח במקולין בשר, אבל להמסקנא רב חומרא קאמר משום מעשה שהיה וא"כ אפילו נמצא ביד עו"ג אסור:
נחזור לענין דכל השקלא וטריא דרב הונא אינו אלא בנפל הגט ולכאורה קשה א"כ מ"ט דאביי דמדמי עובדא דיצחק ר"ג להא דגט דאירכס, אבל לק"מ דאדם שמת בדרך היינו נפל וכמש"כ הרמב"ן במלחמות דיבמות ובחי' גיטין פ"ג בזה"ל ואביי השיב לא דמי דהכא כיון דנפל איתרע ליה ואיכא למיחש לעלמא כו' ומעתה לא קשה מעובדא קמא דבת קול באחד שעמד על ראש ההר ואמר פלוני ב"פ ממ"פ מת, די"ל שהעיד שמת במקומו, אלא משום שלא היו אנשים מצוים שם בא אותו האיש להודיע לכאן, ומש"ה ודאי לא חיישינן למק"א שאינו ידוע לנו, ובמעשה דצלמון לפי הנוסחא במשנה לפנינו שלא אמר שם עירו ג"כ י"ל שאותו האיש מצלמון עצמו, ומש"ה לא נצרך לפרש המקום כמש"כ הגר"א (סימן י"ז ס"ק פ"ב) ועוד יבואר אי"ה, מש"ה לא חששו לכ"ע לאדם אחר בזה השם בעיר אחרת:
מעתה נחזור לנ"ד, דלפי"ז אזיל ההוכחה לנ"ד מתרי טעמי, חדא דשאני התם דיבמה שלא הכירוהו לא נפל הספק שמא איש אחר ששמו כשם הידוע להם שהרי בדקו בעירם ולא נמצא, אלא היה מקום לחוש שמא שיקר בדבריו, ואינו בזה השם, או ממקום אחר הוא ולא פירש יפה כראוי, בזה שפיר תלינן שדברי המת כנים ונכונים להקים עדות וזה שנשתנה סיבת הנשיכה גרם לדבר, אבל בנ"ד שאנו חוששים שאמר המת כראוי אלא שכיון לעיר אחרת שאינה ידוע לנו
עוד יש מקום לדחות מטעם אחר, דבשלמא התם שהיה הכל במקומו ולא ניתן לחשוש כלל למקום אחר עפ"י דין אפילו היו שיירות מצויות שפיר יש לנו לומר דשנוי הצורה לאו ריעותא כ"כ להוציא מהדין, משא"כ בנ"ד שנפל שלא במקומו, והיה מקום לחשוש לשמו כשמו ושם אביו ושם עירו לולי שאין שיירות מצויות או לא הוחזק ועתה כאשר יש מקום להוכיח דעיר אחרת היא ואדם אחר הוא מנ"ל שאין חוששין:
אבל לאחר העיון ההוכחה בתקפה, דבאמת קושיא שלי על ר"ה דחייש לשני שוירי נמצא בירושלמי יבמות (פ"ב) וגיטין (פ"ג) וז"ל ר' עזרא בעי קומי ר' מנא, למה הוא פסול, אני אומר אחר היה שם והיה שמו כשמו, הגע עצמך שבדקו כל אותו המקום ולא מצאו שמו כשמו, אלא משום חומר הוא בעריות, [פי' שמכ"מ חוששין לעיר אחרת בזה השם ושם יש שמו כשמו] והא תנינן הלכו ולא מצאו אדם שם, והשיאו את אשתו, הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו, א"ל ר' מנא כן א"ר שמואל בר"א האיש הזה כו', הרי שבאמת הכריח הירושלמי משני בבות אלו שאין לחוש לשני שוירי, וטעם משנתנו בגיטין ביאר בא"א, וכבר כתב הגאון פני משה במה"פ שגי' הירושלמי בעובדא דצלמון ממקום פלוני והירושלמי לא נחית לחלק בין נפל ללא נפל, דכיון דעיקר החשש משום חומר עריות, א"כ אין נ"מ כמש"כ לעיל לפרש דעת הרמב"ם בבשר שנתעלם מה"ע, והביא הירושלמי עוד ראיה מעובדא דצלמון דלפי גרסתם ממקום אחר, ע"כ לא היה מצלמון עצמה, ומכ"מ לא חשבו לעיר אחרת ששמה כשמה, ומעתה אע"ג דש"ס דילן לא ס"ל הוכחת הירושלמי, ומפרשי עובדא קמא כמש"כ לחלק בין נפל ללא נפל, ועובדא דצלמון לא גרסי ממקום פלוני, וכבר נמצא שמחולקים התלמודים בנוסחת המשנה כמ"ש התוס' בבכורות (דכ"ג) וכ"כ בחיבורי הע"ש (סימן קל"ז) שמחולקים בנוסח משנה דזבחים פרק דם חטאת אי גרסינן מריקה בחמין ושטיפה בצונן או מריקה ושטיפה בצונן, מכ"מ בזה לא פליגי התלמודים ומסוגיית הירושלמי ההוכחה חזקה, דאפילו יש מקום לתלות בעיר אחרת משום השינוי אין חוששין:
וממוצא דברינו יש ללמוד בדין חוששין לשני שוירי, שכ' הרמ"א (סס"י קל"ב) בזה"ל י"א שאם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דאין חוששין לשני עיירות ששמם שוה עכ"ל, פי' דבאותה העיר בדקו ולא מצאו בזה השם שכתב גט, אין לחוש לעיר אחרת, ובד"מ הוסיף וכתב דהכי איתא בפ"ג דגיטין והאחרונים אחזו שער שהוא נגד הסוגיא, ונראה דבד"מ צ"ל דהכי איתא בירושלמי פ"ג דגיטין, והוא כמ"ש, וס"ל להרמ"א דנהי דרב הונא ס"ד לחוש לשני שוירי ולא קשה ליה ממשנה ביבמות כמש"כ, מכ"מ אינו מוכח דלר' זירא חוששין נגד הירושלמי, והא שהקשה הב"ש וש"א מהא שהוכיח הש"ס מרבה דלא חייש כמ"כ לשני יוסף ב"ש בעיר אחת, לפי מה שהבינו הגאונים בעל תורת גיטין וח"ס אה"ע (סימן ע"א) טעם הרמ"א ז"ל משום דאזלינן בתר קרוב דעיר אחרת קרובה כמו אותו הידוע ודאי א"א שלא היה ידוע לנו, ולפ"ז יש ליישב על נקלה, דרב הונא מיירי שהיה רחוק משוירי, ולא ידע מאותה עיר אלא עפ"י השליח שאבד הגט, וכמ"כ היה לחוש לעיר אחרת שמה שוירי בצד אחר שאינו ידוע גם לאותו שליח, ומאחר שלא חש לה, ה"ה לשני יוסף ב"ש כ"ז שלא הוחזק, משא"כ אם בא גט ממקום קרוב לא חיישינן לעיר אחרת במקום רחוק לכ"ע, אבל באמת עיקר זה הפי' לא נראה בדברי הרמ"א שכתב סתם דאם הוזכר שם העיר, משמע אפילו אם היא רחוקה ממקום יציאת הגט אין חוששין לעיר אחרת, אלא הטעם כמשמעו שאין מצוי כ"כ שני עיירות שוין בשמם כשני שמות אנשים, וא"כ יש לנו ליישב אותה הקושיא, דרק מהוכחת רבה הוא שהביא הש"ס ולא מהפסק, דמדהוכיח רבה מדתנן כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ולא דחה דמיירי שלא במקום ב"ד אלא משמע לרבה דמיירי בכל גווני, ה"נ יש להוכיח דמיירי שנמצא באותה העיר וא"צ לבדוק אחר יוסף ב"ש כל שאינו ידוע לנו, ולא תקשה הא אכתי לא מוקמינן משנה זו בכל גווני, שהרי אם הוחזק ודאי אין מחזירין, הא ל"ק דזה פשוט ולא נצרך התנא דגיטין להשמיענו אלא משום רישא דלאלתר כשר, ומשום סיפא דמצאו בחפיסא כו' אבל כל שאינו פשוט דיש לחוש מחזירין, כ"ז לרבה אבל לר"ז דחושש לשני יוסף ב"ש בלא הוחזק, אין ראיה דכמ"כ חושש לשני שוירי:
איברא זה תלוי בפי' סוגיא דיבמות (דקט"ו ע"ב) בעובדא דיצחק ר"ג דלפי פי' הרז"ה והרא"ש היה המעשה שא' הלך לאספמיא ומת שם, והעידו שמה ששמו יצחק ר"ג מעיר קורטבא, ושלחו מאספמיא להודיע לקורטבא הידוע להם שזה האיש מת, ונשאל אם חיישינן לתרי יצחק, ואמאי לא שאל הש"ס אי חיישינן לתרי קורטבא, ויש בזה רבותא יותר דלא מהני בדיקה באותה קורטבא, ש"מ דלא עלה עה"ד לחוש לשני שוירי אפילו לאביי דס"ל כר' זירא ומש"ה פרש"י בהא שהקשה רבא בעובדא דנהרדעא א"כ יבדק כל העולם כולו, שמא יצא מי מנהרדעא כו' והרז"ה במאור פי' דר"ל סביבות נהרדעא דעדיין מיקרי נהרדעא ע"ש קבא דנהרדעא] אבל לתרי נהרדעא לא עלה עה"ד לחשוש:
אבל הרמב"ן וסיעתו פירשו דהלכו אנשים עם זה האיש יצחק מעיר קורטבא לאספמיא והיה הספק דילמא בא אותו האיש יצחק ר"ג ממק"א לקורטבא, והוא שהלך עם האנשים, ולא יצחק שהיה בקורטבא עצמה, ומעתה לא היה מקום לשאול על תרי קורטבא, אלא על שני יצחק, ומש"ה הולך בשיטה זו דלר"ז חוששין לשני שוירי כפשטא דא"כ יבדק כל העולם כולו, דהכוונה שמא איכא נהרדעא אחרת, נמצא דלשיטת הרא"ש יש עוד ראיה לפסק הרמ"א. ומעתה שיטת הרמב"ם ושו"ע (סי"ז סי"ח) כשיטת התוס' והרא"ש כמש"כ הגר"א ז"ל וכ"כ הה"מ ע"ש, מבואר כדברי הרמ"א ז"ל, והכי יש להוכיח מגוף דברי הרמב"ם וש"ע בהא שהעתיקו אותו הדין ביצחק בן מיכאל [והנראה שכן נוסחת הרמב"ם בגמ' ולא יצחק ר"ג ומיושב בזה איזה קו' הרמב"ן בחי' גיטין ע"ש], שבא אחד ואמר שאמרו לו ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק ב"מ כו' ואין אומרים שמא יצחק ב"מ אחר הוא שמת, ולא סיימו כמו כן ואין אומרים שמא מקום פלוני אחר יש כשם העיר שהשליח בא אליהם, אלא לזה לא נצרכנו כלל, וגם הרי"ף במסכת ב"מ פ"א כתב בזה"ל אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן, ואע"ג, דלא, הוחזקו שני יוסף ב"ש באותו מקום כל"ב דר"ז עכ"ל, מבואר הא בדקו ולא מצאו באותו מקום שני יוסף ב"ש לא חיישינן לשיורי אחרת, וע"ע להלן ראיה דהכי ס"ל להרי"ף ורא"ש ז"ל, וגברא רבא כהרמ"א ז"ל אמר מילתא וראויה אליו ז"ל:
נחזור לנ"ד שההוכחה ממשנה דצלמון חזקה, דאפילו יש מקום להוכיח שלא זה האיש מאותה העיר הידוע לנו אין חוששין לזה, ועדיין יש מקום לשוב לקושיא השניה שהקשיתי לעיל לחלק בין נפל שלא במקומו או במקומו, דמה שיישבתי לר"ה דס"ד לחוש לשני שוירי, שהוא לא גריס במשנה דצלמון ממקום פלוני אינו נוח לכאורה, שהרי הרי"ף והרא"ש הביאו זה הנוסח, וכן העתיק הרמב"ם לנוסחת מהרי"ק והטור, וע"כ צ"ל דמכ"מ לר"ה ל"ק שהוא מפרש שהיה אותו האיש דר בצלמון, אלא שבא לשם בדרך משל מקורטבא, ומש"ה סיים עצמו מי הוא יוסף ב"ש מקורטבא, והשתא גם לר"ה אין לחוש שמא הוא עובר אורח ואינו הדר בצלמון, ואפילו נשלח ונבדוק בקורטבא, שמא הוא קורטבא אחר, דלכ"ז אין לחוש כיון שי"ל שהדר במקומו בצלמון הוא ומת במקומו, והירושלמי מקשה לטעמיה שאין לחלק בין נפל ללא נפל כמש"כ דס"ל דרק משום חומר עריות הוא ומעתה אכתי י"ל דוקא בהא שתלינן באותו שמת במקומו שפיר לא חיישינן במה שלא הכירוהו, אבל בנ"ד שמת שלא במקומו, והיה לנו לחוש לשני יוסף ב"ש ולשני שוירי לר"ה, אלא שמסקינן דלא חיישינן בלא הוחזקו, ואכתי בנמצא הוכחה לזה שאינו הוא האיש והוא העיר מנלן דלא חיישינן:
אבל כד דייקינן ע"כ לפי נוסחת הירושלמי לא מיירי שדר בצלמון דקשה לי דכיון שאמר שמו ושם עירו אמאי הזכיר שם אביו הא בעירו סגי כמ"ש הרמב"ם (הכ"ז) וכדתניא בתוספתא והביאו הה"מ שם בטה"ד, וכצ"ל] אין מעידין עליו עד שיהא מזכירין שמו ושם אביו שמו ושם עירו, מבואר דבשמו ושם עירו סגי, ואין לומר דהאי גברא מילתא יתירא דקאמר, דמכ"מ שם אביו אמאי נצרך להזכיר שם עירו, ויישב דמשום שנשתנה צורתו נצרכנו גם לשם עירו, והביאו הכ"מ ושארי אחרונים, וה"נ נימא על קושייתי דמש"ה הוצרך להגיד גם שם אביו ולא סגי בשם עירו, אבל מלבד שעצם זה הישוב קשה להגיד מסברא ליישב רומיא דמתניתין וברייתא, ומכש"כ אם כתב כן הרמב"ם מעצמו כמ"ש הגאון ח"ס ז"ל, וגם מהרי"ק עצמו לפי תשובתו השניה שהביא הכ"מ והוא בסימן קפ"ד לא נצרכנו לזה הישוב אלא בעינן שיהא ידוע המקום, ובאמת המהרי"ק גם בסימן קע"ה שהביא הכ"מ חזר בו וסיים בזה"ל ועוד ראיה [דמהני שמו וש"א לחוד] ממ"ש הרמב"ם בא א' ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור שמת יצחק בן מיכאל כו' הרי לך בהדיא שדי לנו במה שהזכירו יצחק ב"מ, ואפילו שלא הזכירו שם עירו, וכ"ת שאני התם שאמרו לו לשליח כשתלך למקום פלוני, דנראה מתוך דבריהם שאותו מ"פ הוא מדשלחו לאותו מקום כו' עכ"ל, הרי דגם בזו התשובה עמד ע"ז הסברא ונפל כל מה שנצרך לדחוק מתחלה במה שנצרך הרמב"ם לכתוב בהלכה כ"ג ממקום פלוני, והפלא על מרן הכ"מ שכתב ונראה דספוקי מספקא למהרי"ק אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו לחוד, או דבעינן גם שיזכיר גם שם עירו עכ"ל, והרי מבואר באותה תשובה דספוקי מספקא ליה, ובסימן (קפ"ד) נתברר לו שכן הוא, והדעת נותן דיוסף ב"ש בעולם אינו מסוים כמו יוסף בעירו, ואזיל ישוב מהרי"ק, וחזר קושיתו להיפך למאי הזכיר שם אביו, וכן ק' בהלכה כ"ד בהא בן מיכאל שידוע מקומו, ולמה הוצרך להזכיר שם אביו, וכאן ליכא ישוב מהרי"ק כלל, וכן במשנה בעובדא קמא הזכיר שלשתן, וכבר כתבנו שאין שם שינוי כלל, אבל האמת יורה דרכו דבתוספתא מיירי במי שדר בצלמון והוא מקורטבא ובמעידים עליו בצלמון שמת, סגי במה שיעידו עליו יוסף מקורטבא שהרי לא הרבה יוסף מקורטבא דרים בצלמון, משא"כ אם יבא א' מקורטבא לצלמון וימות שם נצרך להעיד עליו שהוא יוסף בן שמעון מקורטבא דבמה שאמר שהוא יוסף מקורטבא לא מהני כלל, שהרי הם יהיו נצרכים לשלוח לקורטבא לאמר שמת יוסף מעירם וכמה יוסף מעירם איכא בשוקא בראי, וע"כ נצרכים להגיד יוסף ב"ש מעירם, וכן אם יבא מי להעיד בפני ב"ד שבצלמון, שמת בדרך אדם א' מקורטבא, ע"כ צריך להעיד בשמו ושם אביו ושם עירו, למען ישלחו אנשי צלמון לקורטבא להגיד דבר ברור, מעתה הכל ברור ופשוט, דהתוספתא והרמב"ם בה' כ"ז מיירי במעיד לפני ב"ד שבעירו שמת איש אחד שדר שם באותו עיר, ונקרא ע"ש עיר מולדתו דזה סגי כמו שמו ושם אביו, משא"כ בהלכה כ"ד ששלחו לעיר שדר שם מעיקר היותו, ואינו מצוין בעיר אלא בשמו ושם אביו ובזה סגי שהרי ידעו מקורו, כמ"ש מהרי"ק, אבל בהלכה כ"ג יש שני נוסחאות ושניהם אמתים, ואינם מחולקים בדין ח"ו, אלא בפי' המעשה, נוסחא א' ראו א' שעומד מרחוק ואמר שהוא פלוני ב"פ או פלוני ממקום פלוני, ולפי זה הנוסח הפי' שהוא דר באותה עיר שישמיע קולו מרחוק, ומודיע לציין עצמו או בשמו ושם אביו, או בשמו ושם עירו, ור"ל אם, בא לשם ממק"א ונקרא שם במקום דירתו ע"ש מקום מולדתו כהא דהלכה כ"ז, ולפי נוסחא שניה ואמר שהוא פלוני ב"פ ממ"פ, לפי זה מיירי שהיה עובר אורח ממקום אחר ואשתו במקום דירתו, והשמיע קולו לאותה העיר שעבר בצדה שהוא פלוני ב"פ בעיר פלונית, והמה יודיעו באותה העיר ע"ש ושם אביו לחוד, כהא דה' כ"ד וכן הוא עובדא קמא דבת קול:
ובחנם נתחבטו בזה האחרונים לעשות מחלוקת, מעתה לפי קושית הירושלמי ע"כ הנוסחא פלוני ב"פ ממ"פ דאי הגי' או ממ"פ, והוא דר באותה עיר שמשמיע קולו, ומה שאומר ממ"פ אינו אלא לציין עצמו, א"כ אזיל קושיית הירושלמי, אלא מיירי שדר בעיר מולדתו והשומעים ישלחו להם, ושפיר מוכיח מאין ידעו שאין עיר אחרת בזה השם והיא אינה ידועה להם אלא ש"מ שאין חוששין לשני שוירי, וש"ס דילן לא גרסי ממ"פ וכדאי' לפנינו וכמ"ש לעיל, והרי"ף והרא"ש הביאו כנוסחת הירושלמי כדי להשמיענו הדין שאין חוששין לשני שוירי כמ"ש לעיל, ובאשר מעובדא ראשונה אין ראיה לשיטת ש"ס דילן דמחלק בין מת במקומו לנפל שלא במקומו, מש"ה הביאו נוסחת הירושלמי בבא שניה דמוכרח לפרש שמת שלא במקום דירתו, ומש"ה נצרך להגיד שמו וש"א ושם עירו, ומכ"מ אין חוששין לשני שוירי ולא כס"ד דר"ה:
ומעתה נשאר בית אב של הלכה על מקומה, דאפילו מת שלא במקומו, כמו בנ"ד שהלך א' מדיסנא ומתבעי למות בטשערניגאוו, והגיד שמו ושם אביו ושם עירו כדין למען יודיעו ב"ד שבטשערניגאוו לפני ב"ד בלוצין שמת חיים בן יוסף מדיסנא הסמוך לקהלתם אין חוששין לדיסנא אחרת אע"ג שיש הוכחה ממה שנמצא באיזה פרט שלא כדבריו, ותולין בבלבול הדעת ושכחה המצוי בחולי המביאה לידי מיתה, ואיתתא דא שהניח בדיסנא הידוע לנו שריא להתנסבא לעלמא והמקום יעמידנו על קרן האמת, להוציא ההוראה שהיא התכלית והחותמת, העמוס בעבודה נפתלי צבי יהודא ברלין.