משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן פג
תשובה בדבר עגונה מק"ק דינאבורג.
בדבר האשה בריינא בת ישראל מדענבורג אשת יוסף מאליקשאט אשר הלך אישה שומם מפני חמת המציק, כאשר כונן להשחית עצמו, והנה לא נודע מקומו, עד שנמצא בשפת הנהר מקצת בגדיו, ואח"כ עפ"י ספור נכרית שמצאו נטבע וקברוהו אמרה האשה סימני גוף האיש היינו צפורן אצבע קמיצה מיד שמאל ארוך ושחור ומתחלף מחודש לחודש, ואצבעות רגליו חדודות ביותר שלא ככל אדם, וסימני בגדיו שנשארו עליו תחתונים שתיו שחור וערבו ירוק, ומטפחת סביב צוארו בכך וכך ציורים, והלכו אנשים והוציאוהו מקברו ומצאו הסימנים מכוונים, והצפורן כבר היה נשמט ומונח על לבו, ותחתיו צמח צפורן אחר שחור כמוהו אמנם הכרת פניו נשחת בלי הכרה:
הנה היתרא דהך איתתא תליא בשני דברים, א' אי הוי סימן מובהק, ב' בהצטרפות סימני אמצעים משני סימני גופו או בצירוף סימני' בגדיו, ובעזרו ית"ש נבאר, והמקום ישמור רגלי מלכד ויעמידני על קרן האמת:
א גדרי סימן מובהק שנים המה, א' שלא ימצא רק בא' מאלף והוא דבר זר ומופלג, כמש"כ, הב"ש (סי' י"ז ס"ק ע"ב), והיינו שנוי בא' מאבריו שכתב הרמ"א בשם תשובות הרא"ש. ב' מצד מקומו כדאיתא בגיטין (דכ"ז) רא"א דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, וכאן בנ"ד אין לדון מצד דבר זר, דהצפורן מזדמן ע"י נפוח בצפורן, וחדידות אצבעות רגליו ג"כ מזדמן בדחיקת בתי רגלים, ואינו זר, אבל מצד סיום המקום יש לעיין, והנה מהריב"ל (ח"א סי' ח') נסתפק בכיב"ז בא' שהעיד על השומא סמוך לאוזן הימנית בסוף לחי העליון סמוך לפאת הראש, ומכ"מ כ' דיש להסתפק שהרי אי הוי אמר נקב יש בצד תיבה פלונית לא הוי סימן ונשאר בספק ובאיסור, וא"כ ה"ה בנ"ד אצבע מסוים אינו אלא כתיבה מסוימת, ולא כאות הדגול מאלף אותיות דקות, ואין לומר דוקא נקב שמצד עצמו אינו סימן כלל, שדרך כל הניירות והקלפים בנקבים קטנים, אבל היכי שהוא בעצמו סימן אמצעי לא בעינן זה הצמצום כ"כ, זה אינו שהרי מסיים הש"ס אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה אי הוי דאורייתא או דרבנן הרי דמיירי בנקב שיש בו סימן אמצעי, ולא עוד אלא לכאורה יל"ד דאפילו נקב זר ומופלג ביותר לא מהני אם לא שהוא מסוים במקומו ג"כ, דאלת"ה למאי מסיים הגמ' אבל נקב בעלמא לא, פשיטא הא ר"א מפרש, בצד אות פלוני. ואי בעי' הש"ס לפרש הדיוק, לימא הכי אבל שלא בצד אות פלונית לא דהוי משמע אפילו בצד תיבה פלונית אלא אשמועינן דלהכי נקיט ר"א כה"ג, ולא מפרש בנקב זר ומופלג בצורתו אלא ס"ל דנקב בעלמא לא, והיא מחלוקת ר"א בן מהבאי ות"ק ביבמות (דף ק"כ) כל"ב דכו"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי, ולכאורה ק' לומר דפליגי אי שומא זר או לא, ובשלמא הא דפליגי הני תרי לישני, דלל"ק דכו"ע סימנין דאורייתא ופליגי אי שומא מצויה בבן גילו או לא, ולל"ב פליגי אי הוי סימן מובהק והא ודאי רחוק מה"ד, אבל הא לק"מ, דודאי לכו"ע דבר זר הוא, מיהו בב"ג שנולד במזל א' אותו שינוי הנמצא בזה נמצא בשני עפ"י רוב. ומעתה אי יש לחוש בב"ג דהיינו שיצא מכאן בחור או זקן כמותו, ויש לחוש שמא הוא ב"ג במזל א' וע' המפרש בנדרים (דל"ט ע"ב) שכוון לזה, שפיר ס"ל לת"ק דחוששין, אבל אם ברור לנו שלא יצא מכאן בחור או זקן כמותו, ואין לחוש שמא הוא ב"ג, ודאי מעידין על השומא, ולל"ב פליגי בכה"ג שאין לחוש לב"ג אבל מחלוקת ת"ק וראב"מ לכאורה קשה, אלא דפליגי אי מהני סימן זר ומופלג כשאין המקום מסוים ור"א ס"ל כת"ק כך הי' נראה לכאורה:
ב ולולא דמסתפינא הייתי אומר, דזהו באמת דעת הרמב"ם שלא זכר היתר דסימן מובהק כלל בעדות אשה ובה' נחלות כתב בפי' שאין משיאין אה"א עפ"י סימנים מובהקין, וכבר עמדו ע"ז הה"מ והכ"מ בפי"ג מה' גירושין, וכתבו דס"ל דמהני סימן מובהק, אלא שסמך על דבריו שם פ"ג לענין גט דמהני נקב בצד אות פלונית, ולפי הפשט וסוגיית לשון הרמב"ם משמע שאין מקום להתיר אשה אלא בהכרת פנים, ולא מהני שום סימן, והיינו משום דמפרש לדר"א הכי דדוקא סיום מקום ג"כ, ודוקא בצד אות פלונית, וליכא סיום מצומצם כזה בגוף אדם, ומה שהביא הנימוק"י ביבמות שם ראיה דסימני הגוף מהני מהא דאיתא (בדף קט"ו) בהא דשני ת"ח דקאמרי נשים סימנים, אין ראיה למש"כ הרמב"ן במלחמות ה' שם בזה"ל דלאו עלייהו קסמכינן אלא דרשהו אם רמאי הוא אם לאו כדרך שמחזירין אבדה וגט בסימנין עכ"ל, מבואר דלא בסימנין מובהקין מיירי אלא בסימני אבדה ומצרפין עדות הכרת הנשים לסימני אמצעים, ועיקר הסמיכה על העדות, וריב"ז איתא בפרש"י שם (דקכ"ב ע"א) בד"ה לכשתהא כפונדקית בס"א כתב ועל הסימנים סמכי, והדברים עתיקים ואכ"מ וע' תוס' (ד' קט"ו) סד"ה וקאמרי סימנים כו' א"נ מהני עפ"י ט"ע, ג"כ ה"פ בצירוף ט"ע, ולשון הגמרא לאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים לאו דוקא אסימנים לחוד, וכיב"ז איתא שם (דכ"ה) והא מת דלאו עלי' קסמכינן אלא דאמרינן אשה דייקא ומנסבא, והרי ודאי מכ"מ עיקר הסמיכות על העדות, ובאמת ראיתי בבאור הגר"א ס"ק פ"ח בלקוט שהביא דברי הנימוק"י אלו והוכחה השניה, וגייז לראיה זו, כ"ז היה נראה דעת הרמב"ם ז"ל, אבל כל הראשונים והשו"ע לא ס"ל הכי, אלא סימן מובהק וזר מהני ודייקי לישנא מ"ס שומא סימן מובהק ומ"ס לאו ס"מ, משמע הא הוי' זר ומופלג לכ"ע מהני, והה"מ וכ"מ הסבו דעת הרמב"ם ז"ל ג"כ לזה, וא"כ יש להבין לשון הגמרא גיטין שם אבל נקב בעלמא לא אלא צ"ל להיפך דהש"ס קמ"ל דלא בא ר"א לדייק דוקא בצד אות פלונית אלא לאפוקי נקב לחוד בלי סיום שום מקום, והא דנקיט בצד אות פלוני, הוא לאשמועינן אפילו נקב כ"ש כמו שמחזיק בין אות לאות, והוא מצוי הרבה, ואין בו שום סימן בעצמו אלא צמצום המקום ג"כ מהני, אבל אי הוי אמר בצד תיבה פלונית ס"ד דמיירי בנקב גדול קצת שהוא בעצמו ג"כ סימן, והא דמסיים הש"ס מספקא ליה כו' מדנקט ר"א בצד אות פלונית דלמש"כ לא מוכח מידי, כיון דמיירי בנקב כ"ש, אלא מהא דמסיים ר"א דהוי ליה סימן מובהק קא דייק, ומעתה צריך לפרש הא דת"ק ס"ל יבמות (ק"כ) שומא לא הוי ס"מ היינו שאינו זר ומופלג, והיא שיטת רש"י בקידושין (דס"ג ע"ב) דסימנים בלא ידיעת שנים, חוששין לשומא, והכי קיי"ל באה"ע (סי' קס"ט סי"א). נמצא דעדות הצפורן הוי ס"מ, ועיין בשו"ת נודע בשערים (סי' י"ד אות כ') שכתב בפירוש אבל נקב בעלמא לא בא"א, ואינו נכון כ"כ, ומ"מ לענין דין גם הוא מסכים בנ"ד, ומט"א משום דסימן אמצעי לא בעי צמצום כ"כ:
ג ועל דבר צירוף סימנים שא"מ, כבר אזלי בה נמושי רבותינו האחרונים ז"ל, בהגהת רמ"א פסק שאין מצטרפין והוא משו"ת תה"ד סי' רכ"ד, ומהר"י אבן לב שם הביא שמהר"ן איגרא הוי מתיר ושמצא הכי בספר מתת, וגם הוא ז"ל כתב שמצד שקול הדעת יש מקום להקל, אלא דלשון המשנה אפילו יש סימנים בגופו ובכליו, משמע אפילו סימנים הרבה, ולענ"ד א"א לדייק הכי, דהא למ"ד סימנים דאורייתא ע"כ א"א לפרש סימנים הרבה וכולהו בכעין ארוך וגוץ, כליו כעין חיורי וסומקי, והיינו למשל שערותיו כך מראיהן, ועיניו כך ועוד כיב"ז, ובאמת היינו סימן אמצעי, רצוני, דאע"ג דכל אחד בפ"ע אינו סימן כלל מכ"מ הזדמנות כל הני פרטים ה"ז סימן, וכדאיתא בסנהדרין (דל"ח) שאין אחד מהן דומה לחברו, וכן בסימני אבידה דשמלות הזדמנות שנוי פרטים, אפילו כל פרט בפ"ע מצוי לרוב, מכ"מ מצטרפים לסימן אחד אמצעי והיינו דתנן בפ' א"מ אמר את האבדה ולא אמר את סימניה וכן הרבה בלשון, ותו קשה הא דתנן מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ואיך ברור שיש לה דבר שאינו מצוי כ"כ, אלא הכוונה מראה הצבע שלה, ומראה השפה וכדומה פרטים אע"ג שכל אחד לחוד אינו סימן כלל, אבל בהצטרפות נעשים סימן א', וא"כ למ"ד סימנים דאורייתא מהני בע"א ג"כ והא דתנן אע"ג שיש סימנים בגופו ובכליו, ע"כ קאי על גופו וכליו, וה"ה למ"ד סימנים דרבנן ומיירי בסימני אבידה דלא מהני, אבל בהצטרפות תרי מילי דלא שכיחי כ"כ הוא דבר זר ומופלג ומהני, איברא הרבה דברים המצויים ובהצטרפות נעשים לסימן אבידה, ודאי לא מהני בע"א, והיינו הא דאיתא בשו"ת הרא"ש הא' שהעידו שהוא בינוני בקומה ופניו אדומים ועיניו שחורות וכתב הרא"ש בזה"ל שאין להתיר כלל מחמת הסימנים לפי שא"מ כלל כי כמה ב"א נמצאים שהן בינונים בקומה ופניהם אדומים ועיניהם שחורות עכ"ל, והיינו כמ"ש ולא כתה"ד דדייק מכאן שאין מצטרפין שני דברים שאין בכל א' מהן להועיל בפ"ע, ועיין שו"ת נודע בשערים (סימן י"ד אות כ"א) שהסב גם כוונת התה"ד בזה האופן דבכל א' אין בו שום סימן. עוד הקשה מהר"י אבן, לב מהא דאיתא בגיטין שם בעובדא דרבב"ח דאירכס ליה גיטא כו' ואמר לא ידענא אי משום סימנא וסימנים דאורייתא, או משום ט"ע ודוקא לצורבא מדרבנן כו' ואי איתא דילמא משום תרווייהו וראיה זו צריך ביאור:
ו הנה מהריב"ל שם הביא שהרב ר' ישראל ברונא סייע לזה הסברא דהצטרפות ממשנה דגיטין שם מצא בחפיסא כו' אם מכירו כשר, ופי' בא"ז דבעינן תרווייהו סימן דכלי וט"ע דגט, וכבר תפסו מהריב"ל שם דלא נצטרך להביא דעת א"ז שזה שיטת הרמב"ם ופרש"י לפי עדות רשב"א ור"ן, והכי הוא פרש"י שברי"ף. והנה מהר"י ברונא הקשה ע"ז הפי' כיון שאין נאמן על ט"ע שלו מה יועיל לו הצטרפות, ובאמת אלו ראה ברשב"א ור"ן לא הקשה הכי, דהמה ז"ל הקשו להיפך, כיון שמצא הוא עצמו למאי ניחוש לה, והרי גם לע"ה יש ט"ע, הרי דלפרש"י ורמב"ם וא"ז לא משום דמשקרי בכוון, אלא מט"א חיישינן לה דלא מכווני יפה בט"ע דידהו, וכאשר יבואר לפנינו, וא"כ ודאי שפיר מהני צרוף סימן דמוכיח על הכרת ט"ע דידהו, וכמש"כ באות ב' בשם התוס' יבמות (דקט"ו ע"ב) ד"ה וקאמרי סימנים כו', מיהו כונת פירש"י ורמב"ם ליישב קושית רשב"א ור"ן ז"ל יש לפרש יפה ולעמוד על דעת הראשונים ז"ל וגם לא כמו שהבינו דרש"י ורמב"ם בשיטה אחת קיימי:
והנה בחולין (דצ"ה ע"ב) איתא אמר רבא מריש הו"א סימנא עדיפא מט"ע דהא מהדרינן אבידתא בסימנא כו' השתא דשמענא, להני שמעתתא אמינא ט"ע עדיפא דאלת"ה היאך סומא מותר באשתו כו', ופי' הר"ן שם דס"ד דטעמא דמהדרינן בט"ע לת"ח ולא לע"ה, משום דת"ח מידק דייק טפי מע"ה והוי ט"ע לגביה כס"מ, השתא כו' והא דלא מהדרינן אבידתא בט"ע לע"ה לאו משום דלא הוו ס"מ אלא משום דחיישינן לשקורי כו', והקשה עוד ז"ל מאי דייק רבא מהני שמעתתא, הא הני צורבי מרבנן הוו וט"ע דידהו מעליא גם לפי הס"ד, ויישב בשם התוס' דע"כ לא הוי להו ט"ע גמור אלא ט"ע שאינו גמור והוי כט"ע דע"ה ואפילו הכי מהדרינן להו דמהני, ולזה באמת כוונו התוס' לפנינו אלא שלא ביארו יפה:
וחזינן בפירש"י שם ד"ה להני שמעתתא, דשרי איסור בט"ע, אלמא שאינו מפרש הכי, אלא דס"ד דט"ע לאו מידי הוא כלל אפילו בצורבא מרבנן,, אלא באבידה תקנת חכמים הוא משא"כ באיסורא, השתא דשמענא דגם באיסורא מהני ט"ע אלמא דט"ע מעליא עפ"י דין, והא דלא מהדרינן לע"ה פירש"י דהוא משום חשד דאמר מר גזל ועריות נפשו ש"א מחמדתן, דבריו אלו מתפרש בשני אופנים, או דמשקר במזיד, או מטעם בדדמי ומשום חמדה מדמה ואומר שכך הוא ודאי, ולזה כוון ר"ח שהביא הר"ן דאפילו באיסורא דבשר שנתעלם מה"ע א"נ משום דמשקר ר"ל מדמה ואומר ברור. נמצא דמאי דס"ד לפי' הר"ן הוא מסקנת הסוגיא לפירש"י ז"ל, והשתא במשנה דגיטין דיש מקום לחשוד משום הפסד שכרו כמש"כ הר"ן ז"ל לשיטתו כשלא מצא הוא, ה"נ לפירש"י אפילו מצא הוא עצמו, דחיישינן לבדדמי משום הפסד שכרו אבל ת"ח נאמן דדייק טפי וכמו באבידה, והשתא אזיל קושיית הרשב"א והר"ן ז"ל וגם לישנא דהש"ס בחולין משמע הכי דלא נזכר סברא דלא הוי להו ט"ע מעליא ושהוא שוה לט"ע דע"ה זהו פירש"י ז"ל:
אבל הרמב"ם ז"ל לא הזכיר בגט נ"מ בין צורבא מרבנן לע"ה, וכבר עמד ע"ז הה"מ ה' גירושין (פ"ג ה"ט) וכתב לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו כו' והוא דוחק גדול, וכבר דחה הגאון בית מאיר בסימן קל"ג. אבל האמת דהרמב"ם לטעמיה שפסק כרשב"א דכלים שלא שבעתן העין לא מהני ט"ע אפילו לצ"מ, וזה ברור דגט דמי לכלים שלא שבעתן העין כמ"ש התוס' ב"מ (דכ"ד ע"א) ד"ה ומודה, אלא שהם ז"ל פסקו מטעם זה דלא כרשב"א, והרמב"ם פסק להיפך, דמשנתנו שלא התירה אלא בצירוף סימן מיירי בין לת"ח בין לע"ה ולא כפרש"י ומטעם האמור, ואין נ"מ בינייהו אלא דלת"ח מהדרינן אפילו לא מצא בעצמו ולע"ה דוקא מצא הוא עצמו, אבל לתרוייהו לא מהדרינן אלא בצירוף סימן דמסייע לט"ע, ומזה גופא ראיה דהלכה כרשב"א, דמש"ה תנן מצא בחפיסא כו' וכפירש"י, והשתא ניזיל לסוגיא דחולין הנ"ל ונימא דבשר ודאי לא שבעתו העין, דאין יד אדם ממשמש בהו הרבה, ורבא מיירי בט"ע שלא שבעתו העין, ומש"ה קאמר דלא מהדרינן אבידתא, וסתמא משמע אפילו לצורבא מרבנן, והשתא דשמענא כו' דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו, ולא קאמר כל אדם האיך מותרין אף ביום, וכי בסימנין אלא בהכרת פנים וזהו ט"ע, אבל זהו ט"ע דשבעתן העין, אבל קול דמי ללא שבעתן העין ומכ"מ מעליא מסימנים, והא דלא מהדרינן באבידתא ובגט משום דאמרינן בדדמי אפילו בת"ח, אבל בע"ה אפילו שבעתן העין אינו נאמן באבדה משום דמשקר, והדברים מאירים בעז"ה:
והשתא ניזיל להא דרבב"ח, ולשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לפרש אי משום ט"ע לחוד, שהרי לא שבעתן העין, אלא אי משום צירוף ט"ע, ודוקא לת"ח, דלע"ה בעינן דוקא מצא הוא עצמו, ולפירש"י ה"פ אי משום ט"ע לחוד וכמסקנת הסוגיא דחולין הנ"ל, או בצירוף ט"ע וכהס"ד דאיסורא לא מהדרינן בט"ע לחוד, אבל בצירוף סימן כ"ש ודאי מהדרינן ומהני ט"ע ומשנתנו הוא אם מכירו כשר, אבל דוקא לת"ח אבל לע"ה לא מהני, אפי' בהצטרפות כיון דלא מצא הוא עצמו ואיכא הפסד ממון וחיישינן שמדמה:
מיהו לפי' התוס' ורשב"א ור"ן, הרי פשיטא דבט"ע מהדרינן לת"ח, וכמו לע"ה במצא הוא עצמו הכי לת"ח במצאו אחריו וכמו באבידה, ולא נסתפק בזה רבב"ח כלל, אלא אי משום סימנא, ואפילו לא הוינא צ"מ, או משום ט"ע ודוקא לצ"מ:
נחזור לענין דמשיטת רש"י ורמב"ם וא"ז ראיה דאע"ג דלא מהדרינן בט"ע לחוד, מכ"מ בצירוף סימן מהדרינן, ה"נ בתרי סימני מהדרינן, וידעתי כי יכול המתעקש לומר דלא דמי תרי סימני שא"מ, לסימן וטב"ע, אבל א"כ אזדא גם קושיית מהריב"ל מעיקרו, דנוכל לומר ג"כ להיפך, דתרי סימני עדיפי מסימן וטב"ע, אלא צ"ל דשפיר יש לדמות להדדי, דהרי ט"ע שנראה לו תואר הדבר וצורתו כאשר אבד ממנו, והוא כסימן מובהק ובמקום שאין מחזירין בט"ע, משום בדדמי, או משום שלא שבעתן העין, אומרים אנו שאין הצורה ותואר הדבר מכוין במחשבתו כ"כ שיהא יכול להכיר שאינו דומה לשלו, ומכ"מ הרי דומה מעט מיהת לשלו, שהרי אינו נחשד למשקר במזיד, וא"כ דומה לסימן שא"מ ושפיר מדמים מהר"י ברונא ומהריב"ל הענינים להדדי, ואחריהם כתב ג"כ הגר"א ז"ל שם ס"ק פ"ו דברי מהריב"ל, ואחרי שהוכחנו שיטת הרמב"ם ורש"י וא"ז שבאמת מצטרפין, חזרה הוכחת מהר"י ברונא למקומה, ואפילו התוס' ורשב"א ור"ן שלא פירשו משנה דגיטין הכי, אינם חולקים על גוף הסברא והרי התוס' ביבמות (דקט"ו) הנ"ל כתבו הכי לצרף סימנים שא"מ לט"ע במקום בדדמי אלא ס"ל דלא נצרכנו לסימן וט"ע בגט מהני כיון שמצא הוא עצמו וט"ע דע"ה שוה לשל ת"ח ואפילו בלא שביעת העין, נמצא ראיה חזקה דשני סימנים שא"מ מצטרפין להיות סימן מובהק, ולכאורה יש להביא ראיה לפירש"י דשני סימנים א"מ לס"מ דאיתא בחולין (דף ע"ט) א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת ליה כודנייתא בריספק עיין להנך דדמי להדדי ועייל לי אלמא קסבר כו' וסימנים דאורייתא, ופרש"י הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה כדאיתא בא"מ דאורייתא הוא דאי דרבנן כו', והרי שם איכא סימני אזנים וזנב, אלמא אין נ"מ בין חד לתרי:
איברא גם זה אינו ראיה דבאמת פירש"י לכאורה תמוה, מאי ראיה מסימנים קבועים אלו לסימני אבדה, וכמו שא"א ללמוד מהא דאיתא שם בד' ס"ד דסימני ביצים דרבנן על סימני דעלמא ה"נ א"א ללמוד להיפך, ובאמת הרשב"א בתה"ב בית ב' ש"ד והר"ן ז"ל פירשו קסבר סימנין אלו מובהקין דאורייתא, וצ"ל דקשה לרש"י דאי קמ"ל על סימנים אלו, פשיטא, ולמאי יהבי רבנן סימנא, אם לא משום איסורא והיתרא, וה"נ מקשי לעיל שם גבי סימני ביצים אלא למאי הילכתא קתני לה, וישוב הש"ס לא שייך כאן, אלא צ"ל דר' אבא לא ידע מסימני שפירש אביי ור"פ, או ידע ולא פי' לבר אהורייריה, אלא א"ל עיין להנך דדמיין להדדי ואע"ג שפרש"י באזנים ובזנב, מכ"מ לאו בכללי דאביי ור"פ אלא משום דפשיט דבאלו האברים מתחלפים בצורתם ושפיר מוכיח מדסמיך על סימניו שיראה הדמיון ש"מ דסימנים דאורייתא גם באבדה, אבל אביי ור"פ דגמרי כללי, באמת לית להו הוכחה זו, ותדע כמש"כ דבה"ג ה' או"ב הביא הא דא"ל ר' אבא לשמעיה ומסיים ש"מ סימנים דאורייתא, ולא הביא הא דאביי ור"פ, ושאלתות דר"א פ' קדושים הביא הא דא"ל ר' אבא לשמעיה בזה"ל קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דדמיין להדדי ה"ד כי הא דאמר אביי כו' הרי כיון דמפרש דר' אבא כיון לדאביי ור"פ גייז הא דש"מ סימנים דאורייתא ולא גריס לה, וכיון שזכינו לכך, מיושב מה שהקשינו שפיר דלא פי' ר"א לשמעיה שידמה בתרי סימני אלא איזה דמיון, ומה שפירש"י באזנים ובזנב או או קאמר, ואח"כ ראיתי בשו"ת ח"ס אהע"ז ח"א (סי' נ"ו) שכתב דהלכה רווחת בישראל דסימנים מצטרפין לס"מ:
ו דעת בה"ג דסימנים דאורייתא, ובאמת ס"ל דמהדרינן גט אשה בסימנים אמצעים, תדע דבה' גיטין הביא כל' הסוגיא דמצא גיטי נשים וכו' ולא, הביא הא דרב אשי, ובה' יבום וחליצה כתב בזה"ל נפל למים שאל"ס כ' לגבי אשה אחמירו בה רבנן עד דאמרי סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו עכ"ל הרי דסתם סימנים סגי אבל הרי"ף שהביא ג"כ בפ' או"ב הא דא"ל ר' אבא לשמעיה וש"מ סימנים דאורייתא, ולא הביא דאביי ודר"פ אלמא דמפרש כפרש"י, ולא תקשי שהביא ביבמות פרק האשה בתרא ל"ב אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי כו' דלא משום סימנין דרבנן נקיט האי לישנא, אלא משום הא דפליגי בשומא, וס"ל דלפי המסקנא אע"ג דסימנין דאורייתא אין משיאין את האשה עפ"י סימנים, וזהו שיטת הרמב"ם שפסק בהלכות אבידה סימנין מה"ת, ומכ"מ פ' בה' גירושין (פ"ג) דאין מחזירין את הגט אלא עפ"י נקב בצד אות פלונית, וכבר עמד ע"ז בלח"מ, אבל היא שיטת הרי"ף ג"כ, ולא גרסי בדר"א מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן, והכי מוכח מלשון הרי"ף שם פ"ג דגיטין שהביא הא דר"א עד אבל, נקב בעלמא לא ותו לא מידי [ועיקר גירסא זו הוספה מבה"ג הוא כאשר מצוי בכ"מ כידוע ולטעמיה קאי דלפי המסקנא דסימנים דאורייתא לא קיי"ל כר"א, אבל הרי"ף ורמב"ם לא ס"ל הכי], וכי תימא מ"ט דמילתא והרי בגמרא דיבמות פרק האשה בתרא וב"מ (דכ"ז) מבואר להיפך דקאמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים. איברא תליא בשני ישובי בכורות (דמ"ו ע"ב) דמקשה על הא דבעינן בעדות אשה פדחת עם החוטם, ובנחלה לא בעינן הכי, ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן כו' ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, הרי דלל"ק אע"ג דע"פ דין סגי בהכרת פדחת לחוד, החמירו בע"א, ה"נ לענין סימנים, אבל לל"ב אאל"כ, ובאשר הוכיחו דקיי"ל סימנים דאורייתא מדרבא (ב"מ דל"ח), ומדחולין הנ"ל, וגם קיי"ל כרב אשי בגיטין ש"מ דקיי"ל כל"ק דבכורות, ולא כשטפא דסוגיא דיבמות וב"מ הנ"ל, וכ"כ בשו"ת נודע בשערים (סימן י"ד אות ט"ו) ונ"מ לנ"ד, כלפי שכתב בשו"ת מהריב"ל שם שרצה להקל באלו גווני, משום שמצא שכתב הריטב"א בשם הרשב"א דקיי"ל סימנים דאורייתא, ופקפק ע"ז משום דזאת הסברא סברת יחיד הוא, והרי לפנינו שיטת בה"ג ורי"ף ורש"י ורמב"ם ורשב"א עמודי העולם דסימנים דאורייתא, מיהו יש לנו לבאר עוד מקור פיסקא זו, ויהיה עוד נ"מ בנ"ד לצרף סברות להיתרא בעזה"י:
ז הנה מסקנת הגר"א שם ס"ק פ"ג דשיטת הרי"ף ורמב"ם דלא חיישינן לשאלה, ולכאורה כיון דקיי"ל סימנים דאורייתא, ויישב הש"ס בל"ק ביבמות שם דהא דלא מהדרינן בסימני כליו משום דחיישינן לשאלה, ונהי דמשני אב"א בחיורי וסומקי, ולפי מש"כ דלל"ק דבכורות דשאני בע"א כו' מתחלה לק"מ, מכ"מ מנלן דלא קיי"ל חששא דשאלה, ובהא לא מצינו דפליגי, וטעמא בעי, ולא אפונה שכבר אזלו בהאי מילתא בשו"ת גאוני בתראי ז"ל וע' בספר קהלת יעקב להגאון מליסא ז"ל, וספרן של גאונים פתוחין לפני כל מעיין, ואני באתי בדבר שנתחדש בעזרו ית"ש. דבאמת גוף סוגיא דב"מ (דכ"ח) קשה להבין, דמקשה מהא דתכריך ש"ש, ומסיק אלא א"ר סימנין דאורייתא מוהיה עמך וגו' והדר א"ר את"ל סימנין דאורייתא והוי הש"ס הא פשיטא ליה ומשני משום דאיכא למימר כדשניין, וא"כ האיך פשיט ליה, ותו קשה הא רבא גופא לא פשיט מהאי דרשה אלא משום דמקשי ליה מתכריך ש"ש, ואי לא ניחא ליה כדשניין ליפשוט ליה מהאי קרא לחוד, ולעיל (דכ"ז ע"א) דאמר רבא שה דאבדה קשיא, ומקשה דילמא אתי שה לסימנים דאיבעי לן כו' ולישני דרבא ס"ל דוהיה עמך נ"ל דסימנים דאורייתא, וכטעמיה, אבל הענין דהתוס' ד"ה דרשהו הקשו שהרי במשנה דריש להאי קרא שלא לחזור ע"י סימנין, ע"ש מה שיישבו בדוחק, ולי נראה דה"ק משום דתנן אמר את האבידה כו' והרמאי אעפ"י שאמר סימנים ה"ז לא יתן לו, ומפרש בירושלמי משום דאזיל לכנישתא ושמע סימנין, ואזיל לכנישתא אחריתי ויהיב סימנין ונסב ליה פי' דעפ"י דין המוצא מכריז ובעל אבידה יהיב סימנים, ולרמאי חיישינן להכי, משא"כ אי יהיב הרמאי סימנין עד שלא הכריז המוצא ולא נודע מהמציאה כלל, ודאי מחזירין אף לרמאי וזהו דקאמר מאי לאו בסימנים, שמחזירין לכ"א בסימנים, וע"ז תנן שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא ולא נהדר ליה בסימנים עד שתדרשהו יפה, משא"כ אם נפרש עד דרוש אחיך בעדים, שלכ"א אין מחזירין אלא בעדים א"כ האיך נדרוש עוד עד שתדרוש את אחיך והאיך אפשר שלא נחזיר לרמאי בעדים, ומשני לא בעדים וצ"ל דה"פ דלכל אדם מחזירין בעדי אריגה כדאיתא שם (דכ"ח ע"א) עדי אריגה כו' אלמא דהני לחוד סגי, ולא חיישינן שמא מכר, דמעמידין אחזקת מרא קמא, וע"ז דרשינן דלרמאי חיישינן שפיר, ובעינן עדי נפילה דוקא, והנה ביבמות (דקט"ז) פליגי אביי ורבא, דאביי סבר דחיישינן למסירה אי לא משום דאותיות נקנות במסירה ולא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלמא לא אמרינן שהם בחזקת בעה"ב א' וכחזקת מציאתן, וה"נ אפשר לחוש ברמאי ולהוציא מחזקת מרא קמא, דזה כלל גדול דחזקה דלמפרע וחזקה דשעת מציאה כהדדי נינהו, והכי מתבאר בתוספתא דטהרות ואכ"מ, ומ"מ באינו רמאי מחזירין בעדי אריגה, כיון שאין להמוצא בה חזקה שעומד להחזיר, ואפילו ברוב עו"ג ס"ל לרבנן דחוזר, ופירש"י שם (דכ"ד) משום דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא, הרי דבעל אבידה חשיב כמוחזק נגד המוצא, ואפילו לרשב"א דהלכה כמותו ברוב ע"ג ס"ל דליכא חזקה לא' מהצדדים, ומש"ה אזיל בתר רובא כמש"כ התוס' (דכ"א) ד"ה והא איכא, אבל הא פשיטא דהמוצא לאו מוחזק הוא, להכי מודה אביי דמחזרינן לעדי אריגה ומשום חזקת מרא קמא דחזקה כ"ש מיהא איתא, אבל רמאי לא סמכה התורה ע"ד ובעינן עדי נפילה, כמו להוציא ממון מהמוחזק, וכ"ז לאביי דלית ליה כאן נמצא וכאן היה, אבל לרבא דס"ל דחזקת מרא קמא עדיף מחזקת ממון כמו דס"ל חזקה דהשתא אלימא אפילו להוציא ממון, וא"כ א"א לאוקמי האי קרא בעדים, דא"כ אפילו רמאי נמי אין מקום לחוש, וע"כ מיירי בסימנים, וסימנים דאורייתא. והנה רבא מפרש טעם דמהדרינן אבידה בסימנים למ"ד דרבנן משום דניחא ליה, וא"כ קשה הא דתכריך ש"ש, והוכיח מזה ע"כ דסימנים מה"ת, וע"כ מהאי קרא דעד דרוש וגו' דלטעמיה קאי דלאו משה קדרשינן, וא"כ קשה מנליה באמת להתנא דקאי בסימנים ודילמא בעדים, אלא משום דקיי"ל כאן נמצא וכאן היה וא"א לפרש בעדים אבל לאביי ע"כ לא מוכח מהאי קרא והיינו דקאמר דאיכא למימר כדשנינן, ר"ל לאביי ולא תקשה ליה מתכריך ש"ש, שלא יפרש הטעם משום דניחא ליה, אלא ט"א על תק"ח בדבר שבממון, והשתא ניחא דלא משני הש"ס דלרבא שה מיותר, משום דס"ל דנ"ל סימנים מוהיה עמך וגו' שהרי לרבא גופא לא פשיטא דקאי בסימנים אלא משום דקשה הא דתכריך ש"ש, ואכתי נימא דסימנים מה"ת ומשה הוא דנ"ל, ודרשא דוהיה עמך וגו' אפשר דבעדים, ולא אמרינן כ"נ וכאן היה, מש"ה משני דרבא דייק ממשנתנו דלאו משה הוא דנ"ל סימנים דאורייתא, וע"כ מוהיה עמך וגו':
והשתא אי נימא דהא דסימנים דאורייתא משה הוא דנ"ל או מאיזה דרשה ולא מוהיה עמך וגו' דהאי קרא אפשר לפרש בעדים, שפיר אפשר ליישב דחיישינן לשאלה, ולא אמרינן חזקת מרא קמא, אבל אנן דקיי"ל כרבא דאמרינן כ"נ וה"ה חזקת מ"ק, וא"כ א"א לומר דחיישינן לשאלה, וזהו פסק הרמב"ם והרי"ף ז"ל דלא חיישי לשאלה וסימנים דאורייתא כמו דקיי"ל כרבא ביבמות דאמרינן כאן נמצא וכאן היה, והעלינו מכ"ז דיש כאן לצרף סימני כליו ג"כ, דלא חיישינן לשאלה, ואע"ג שאין כאן ס"מ, מ"מ מצרפינן ג"כ לסימני הגוף דלהוי יותר מובהק, ובאמת אע"ג דנימא דחיישינן לשאלה, ס"ל למהר"י ברונא דמצרפינן לסימני גופו דמכ"מ אינו אלא חשש ולצרף מהני:.
עוד יש כאן בנ"ד אומדנא מעליא, דמקצת בגדיו היו מונחים על שפת הנהר, ומקצת עליו, וזה לא משכחת לא בנטבע עפ"י סיבה שהלך לרחוץ, ולא עפ"י שהלך בספינה וכדומה, אלא ע"כ הלך להטביע עצמו, וכדי להקל מיתתו פשט מקצת בגדיו, ואומדנא הוא שהוא הוא שהלך שומם, ומכוין לפטור את עצמו מחבירו כדי לעשות מה שלבו חפץ, מכל הני מילי נראה להורות למעשה בהאי עגונא דשריא לעלמא אם יצטרפו עוד מי ממשיבי מלחמתה ש"ת שערה, ובקרב אלהים ישפוט להוציא הלכה ברורה, ונעמוד על קרן אורה, כנפש העמוס בעבודת עמלי תורה נפתלי צבי יהודא ברלין