אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן פב

סימן פא

ב"ה ב' לסדר ונרצה לו בברכ"ת השנה. לכבוד הרב וכו'

מכתב מעכ"ת שי' מן ט' אדר הגיע לוולאזין ואני יושב פה ווילנא עוסק בהדפסת השאלתות חלק שני עם ביאורי הע"ש אשר זכני ה' ברחמיו, והגיע מכתבו לפה ונזדקקתי להתבונן ולפנות אליו, ונפלאתי מראש על שהטריח עצמו להגיע למרחקים ואינני מהרים הגדולים שראוי לדלג עבורי על ההרים גדולי הדור יברכם ה' אשר משם עד כה, ואמנם כאשר בא הנני להשיב אך מפני הכבוד באשר ניכר מכותלי מכתבו כי מר בר אוריין ובר אבהן רברבן הוא, יהי ה' עמו ויעל, אבל לדינא, באמנה לא למעכ"ת שי' לשאול הענין ולא לנו להשיבו ההלכה, רצוני, דעיקר השאלה היה ראוי לצד שכנגדו באשר רוצה לקחת אשה על אשתו, לפי דבריו וטענותיו שמצא בה מום והוא לא ידע, ואינה רוצה לקבל גט כפי הדין, ומסתמא לא מצא ידו לגרש בע"כ וגם הוא נגד חוקי המלוכה והלכה פסוקה בהגהת רמ"א אה"ע (סי' א') דאם מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט יש להקל להתיר לו לישא אחרת, אמנם הסכימו האחרונים להמנהג שלא להתיר כי אם ע"י מאה רבנים, ומנהג זה נתקבל בחומר גדול, והרבה דיות נשתפכו עליו, ע"כ אם הי' מבקש היתר, היה שאלה כענין למעשה, משא"כ כל עוד שלא הגיע למדה זו, ולאו מילתא זוטרתי היא מה זו שאלה לפני כבודו ולא יאומן לאמר כי מרהיב בנפשו לקחת אשה אחרת בלי היתר מאה רבנים, ומכש"כ אחר שעברו כמה חדשים בנשואין:

והאמת אגיד אלו היה מעכ"ת שי' בא מצד השני להמתיק טענותיו להשיג היתר, לא היה הדעת נותן להשיב לאחד מן הצדדים בדברים כאלה, כי אם לעומד על ההוראה ואין לו דעת נוטה באותו מעשה, וגם הוא אין לו להודיע מי ומי הנושאים של השאלה, כי אם בלשון ראובן נשא אשה, ומה לנו לדעת מה שמו וכי הוא בן רבקה, או היא בת בתואל, ע"כ אין מקום להשיב כי אם לצאת ידי כבודו וכבוד בית אבותיו, ובדברים שלא יגיעו למעשה:

אשר העיר מעכ"ת שי' מה שהעמיד הרמ"א הדין דמשתנת בסי' קי"ז ולא בסי' ל"ט מקום באור המומין יפה העיר ולא דבר [ריק הוא, ועל השו"ע] שלא הביא כלל זה הדין אין מקום לתמוה דהרבה דינים הובא ביתה יוסף ולא הביאן בשו"ע, אבל על הרמ"א ודאי יש לשום לב, ומש"כ מעכ"ת שי' שלא נחשב בעיניהם למום אלא לענין גט בע"כ ולא לענין בטול קידושין, ומש"ה אין נ"מ לפני הב"י דלית ליה תקנת ר"ג, לא נראה כלל במח"כ, חדא דמגופא תברא ממש"כ הב"י דהוי מום למאי נ"מ, ותו דבד"מ מבואר דמיירי לענין בטול קדושין, ותו דבסי' קי"ז לא מיירי בגט בע"כ עד סעיף י"א אבל בכל הסימן מיירי לענין כתובה שהוא דינא דגמרא, וע"ז כתב הרמ"א בסעיף ה' דמשתנת במטה הוי מום ואין לה כתובה, וא"כ ה"ה דהוי לרבינו הרמ"א להביא בסי' ל"ט לענין קידושין שאם התנה ע"מ שאין לך מומין אינה מקודשת, אלא כך יש לנו לומר, דהרמ"א לבי' כשמעתי' בד"מ, שאין הדין ברור דהוי מום, ולא כהב"י, מש"ה לענין קידושין אפילו התנה בעי' גיטא להחמיר, ולענין כתובה להקל, וכדאיתא בכתובות [דע"ד] לענין קדשה סתם וכנסה סתם גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא, והח"מ וב"ש שהביאו זה הדין בסימן ל"ט הלא הביאו שהוא ספק:

אלא שקשה לכאורה א"כ דלהרמ"א הוי ספק, אמאי במקדש סתם, דהא דמפסדא כתובה ג"כ אינו אלא מטעם ספק, והוי תרי ספיקי ואין לה להפסיד כתובה כמ"ש התוס' כתובות (ד"ט ע"ב) ד"ה אי להפסידה כתובתה, וא"כ בסי' קי"ז דמיירי במקדש סתם אמאי כתב הרמ"א דהוי מום, הן אמת דנראה מזה הטעם כתב הט"ז דמשתנת הוי מום דיכול לגרשה בע"כ ולא לענין כתובה ולא נודע טעמו ונימוקו של הט"ז, ממ"נ אי הוי מום אמאי חייב בכתובה, ואי אינו מום האיך אפשר לגרש בע"כ, ולמ"ש ניחא דמשום שהוא ספק ובסתם הוי ס"ס מש"ה לא מפסדא כתובתה, משא"כ לענין נדוי, כל ספק נדוי להקל, ומכש"כ דדעת הב"י דהוי מום ודאי וא"כ נהי דקיי"ל כהרמ"א, מכ"מ הלכה כדברי המיקל בנדוי, ואפילו אי נימא דנדוי איסורו מן התורה, וכמו אבלות דאפילו למ"ד דביום ראשון הוא מה"ת מ"מ הלכה כדברי המיקל וכמ"ש התוס' עירובין (דמ"ו), וה"נ נדוי וכבר כתבתי בזה בחיבורי העמק שאלה (סי' ל' אות ד') בס"ד (ולא כמ"ש מעכ"ת שי' דלא מהני תרי ותרי הכא משום דנדוי הוי דאורייתא ודמי לקידושין ח"ו) זהו טעמו של הט"ז. איברא בישוב דעת הרמ"א נראה דס"ל דאפילו בס"ס מפסדא כתובה, ולא כתבו התוס' כתובות שם אלא בצרוף טעות ברי ושמא, שהיא טוענת שהיא בתולה, וכמו לר"ג ור"א מהני טענת ברי ושמא בצירוף חזקת הגוף לחוד, או בצרוף מגו גרוע, ה"נ ס"ס אפילו לר"י מהני בצירוף טענת ברי נגד שמא, משא"כ הכא דגם לדידה הוי ספק אי משתנת הוי מום, שפיר אינה יכולה לגבות כתובה, ועוד יש בזה להעמיק, ודי כעת בזה באשר אני קאים במילי אחריתי ובטרדת הדפוס:

עוד ראיתי שהעיר מעכ"ת שי' (דיש נפ"מ במ"ש הד"מ טעם] הספק של משתנת במטה אם דומה לזיעה או משום דדמי לנדרים שבינו לבינה [משום דבנדרים בעינן שיתנה בפירוש] ולא זכיתי להבין, דמש"כ בנדר בעינן שיתנה בפי' ע"מ שאין לה נדרים הנה גם גבי ממון הדין כן] ותרווייהו בהדדי מתניין בגמ' ובשו"ע ובאמת לפי פשוטו אפילו לא היה שום נ"מ בענין משתנת, לא קשה כ"כ שהרי הועיל הרמ"א להכנס בספק בעיקר הדין של נדרים שבינו לבינה לענין קידושין אי אינו אלא בדברים שמשועבדת לו דוקא או לא. אמנם כד דייקינן נ"מ גם במשתנת דידוע הא דתניא בכתובות שם (דע"ד) הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אצל חכם והתיר לה ה"ז מקודשת, ומפרש בגמ' הטעם דהרופא מרפא להבא וחכם עוקר מעיקרו, ופי' התוס' שם דמשום דבמומין גם לאחר שנתרפאית היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין, משא"כ בנדרים הרי אין בה מאוס, והא דבעי הש"ס לפרש הטעם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו, היינו משום דבל"ז יש קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה זהו תורף דברי התוס', מעתה במשתנת אי נימא דהוי כזיעה דהוי מום ומאיסה עליו א"כ לא מהני אפילו נתרפאת קודם שנודע לו, משא"כ לפי מה שהחליט הרמ"א שאין בזה שום מאוס אלא שאינו יכול להיות עמה במטה שלא בשעת תשמיש והוי כנדר שבינו לבינה, וא"כ אם נתרפאה קודם שנודע לו ודאי הוי קידושין אפילו התנה ע"מ שאין בה מומין, וזה ברור, ושלום כפילא לאדם המעלה ונזכה לדרך סלולה בעבודה תמה ומעולה העולה היא למעלה כנפש העמוס בעבודה רבה, מברכו באהבה. נפתלי צבי יהודא ברלין

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה