אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן עו

סימן עה

בעז"ה, ובו בטחתי, לא ימעדו אשורי ולא יצל מפי דבר אמת.

אשה אחת נשאת לאיש שאין לו בנים, וכבר גירש שתי נשים משום חסרון בנים, והשלישית ג"כ התנתה עמו שאם לא תלד עד שש שנים יתן לה ג"פ, אמנם בבואה אצלו ומצאה שאינו ראוי לביאה כלל וצעקה ובקשה ג"פ ולא ענה לה והיתה עמו היא ובתה הקטנה, איזה שנים במזונות ופרנסה ככל הנשים ואח"כ מת בן מ"ג שנים וראו אנשים שעסקו בטהרתו שגידו וכיסו משונה י"א שהיה כמו תינוק בן שמונת ימים, וי"א כחצי שנה וי"א כבן ג' שנים, ומכ"מ מצאו לו שערות בבית השחי ובבית הערוה אלא שהיו קצרות מכל אדם ומפוזרות והיא גם היא אומרת שלא הרגישה בשום פעם טעם ביאה ולא הגיע לבית החיצון שלה, ואינה יודעת אם היה, מתקשה, וזה ידוע לה שלא הזריע כלום:

וגם העידו אנשים שהיו לו כמה סימני סריס, היינו בזקן לא היה לו אפילו שערה אחת, קולו היה לקוי בלי היכר בין איש לאשה, גם נשמע שלא היה בשרו מעלה הבל, וגם נשמע שלא היה מטיל כיפה:

והנה לאותו איש היה אח שנשלח עפ"י משפטי המלוכה לארץ גזרה ולא נודע אחריתו, ועתה היא עגונה ושומרת יבם שלא נודע ממנו מאומה:

וכבר כרו על עובדא דא חברים, הן המה רבני גאוני מו"ץ ווילנא ומינסק יברכם ה', וכל אחד אמר טעמא להתירא, ורצו בענותם לעמוד על חוות דעתי הדלה גם אני:

והנראה לענ"ד דמפאת סימני סריס שבאו עדים שהיו בו, קשה להתירה משום שני טעמים המפורשים בתלמוד, חדא, שהרי מצאו לו שערות בבית הערוה ותניא איזהו ס"ח כל שהוא בן עשרים ולא הביא ש"ש, הא הביא ב"ש לא מהני הסימנין, והה"ג ר' אריה מו"צ דק' מינסק אמר שיש להוכיח דשערות אלו נולדו אחר שהיה בן עשרים שנה, דאי היו לפני זה היה ראוי שהיה במותו בן מ"ג רבים וארוכים, ואחר שיש בו סימני סריס והשערות נולדו לו אחר שהגיע לכ' שנה, ה"ז ס"ח כמבואר בברייתא דיבמות שם ואפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכ"ד, ולא חש הרב הנ"ל להא דשמא נולדו סימני סריס אחר שנולד וראה שעה אחת בכשרות וזוקק ליבום מטעם שמבואר להלן, והרב הג' ר' שלמה כהן מו"ץ בווילנא, שלא הגיע למדה זו שלא לחוש לראה שעה אחת, בכשרות, ע"כ התחכם בסברא זו לומר דניכר שנולדו השערות אחר שהיה בן ל"ה שנים, מדהוי השערות קצרים ומפוזרים, וכיון שעברו רוב שנותיו ולא היה בו שערות מבואר בנדה (דמ"ז) שהוא סריס אפילו בלי סימני סריס, אלא שאין יכולין אנו לסמוך ע"ז מחמת חשש שמא היה מכבר ש"ש ונשרו, או משום חשש גומות, ע"ז הוסיף לומר דכאן שיש בו סימני סריס המוכיחים שאין לו שערות אין לחוש לשמא נשרו וגומות, וא"כ אפילו נולדו אותם סימני סריס אחר שנולד, מכ"מ הרי לא נולדו לו ש"ש עד אחר רוב שניו, ומש"כ, בהגהת רמ"א (סי' קע"ב ס"ו) וי"א שאין לדון עכשיו דין סריס ודאי דחיישינן שמא היה ונשרו או שיש לו גומות כו' לא קאי על הא דמיירי המחבר ביש לו סימני סריס, אלא על מי שלא נמצא לו סימני סריס כלל, אלא שלא נולדו לו ש"ש עד אחר, רוב שנותיו, וכ"כ אחיו הגאון מוהר"ב הכהן זצ"ל, ומזו הסברא היה מקום לפוטרה מטעם שאין בקידושין ממש אלא קידושי קטן, ואף ע"ג שהיה עמה גם אחר רוב שנותיו הרי לא היה כאן קידושי ביאה כיון שאברו קטן:

ולי לא נראה כ"ז כלל, דבפי' תנן שתי שערות הן ושיעורן כדתנן בנדה פ' בא סימן שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום שיעורן כדי לכוף כו' ואין לנו לחקור שהיה ראוי להיות יותר לפי השנים, וגדולות מזה השיעור, אלא אמרינן דודאי אע"ג שיש באותו אדם מחלה שאינו מגדל שער ככל אדם, מ"מ אינו סריס ויש בו שתי שערות כשיעור תדע שהרי זה פשוט בתשובת הריב"ש דאם עברו רוב שנותיו ולא נמצא בו ש"ש חוששין שמא נשרו, והרי באמת אינו מבואר בתלמוד דחיישינן שמא נשרו אלא בבן י"ג שנה ולא נמצא בו שתי שערות שגם בדרך כל הארץ אין בנמצא שיהא בו רוב שערות וזקנו מגודל, ועדין לא שמענו בעברו רוב שנותיו ובדרך כל הארץ היה זקנו למעלה ולמטה מגודל ומלא וכבר כתב באור זרוע דבזקן העליון לא שייך כלל שמא נשרו, וא"כ הרי הוא משונה מכל אדם, ומנלן דחיישינן שמא נשרו, אלא ודאי אע"ג דודאי משונה הוא בזה מ"מ אפשר שלא היו בו אלא שתי שערות ונשרו, וה"נ בנמצא שתי שערות אין לנו לחקור מתי באו, דודאי באו בזמנן ולא היה בכח אותו אדם שיהיו גדולים יותר, אבל מ"מ יצא מכלל סריס בודאי ואשתו מתייבמת:

ויותר מזה כתב הריב"ש והובא מעט בב"י בעברו רוב שנותיו ולא נבדק כלל, ודאי אשתו מתייבמת אע"ג דחזקה דרבא לא מהני אלא למיאון ולא לחליצה, מ"מ זה אינו אלא בבן י"ג דאם לא הביא ה"ז קטן עדיין, משא"כ ביצא רוב שנותיו דע"כ גדול הוא בין הביא בין לא הביא, ואי נימא שלא הביא ה"ז סריס, מש"ה אמרינן דהוא ודאי אינו סריס ומסתמא הביא ש"ש, זהו תורף דברי רבינו הריב"ש, והרי אע"ג שלא נבדק מ"מ הרי ניכר לכל שאין לו זקן עליון וגם זקן התחתון ניכר במרחץ לכל עין רואה, מ"מ סמכינן דהביא ש"ש כשיעורן ואינו ניכר בלי בדיקה, מכש"כ כשנבדק ונמצא שתי שערות כשיעורן אין להטיל שום ספק שמא באו אחר שיצא רוב שנותיו:

ובעיקר הענין מה שהחליט הרב ר' שלמה שי' דאם עברו רוב שנותיו ולא הביא ש"ש ה"ז ס"ח לענין יבום, וע"ז קאי הגהת רמ"א שאין סומכין ע"ז משום שמא נשרו, אינו ברור אצלי, דבש"ע והגהת רמ"א לא נזכר כלל דין דעברו רוב שנותיו ולא הביא ש"ש ובגמרא לא נזכר ביבמות אלא בנדה גבי דין גדלות ובזה נזכר (בסי' קנ"ה) לענין אילונית, משמע דבעלי השו"ע לא ס"ל הא דהריב"ש דכמו כן נקרא סריס לענין יבום, ומשום דיש לחוש שמא ראה שעה אחת בכשרותו, וכמש"כ בחי' מהרש"א יבמות (דף פ') בתוס' ד"ה עד, דאפילו ר' יוחנן דס"ל אפילו באחד מהן, ושיטת התוס' דאותו אחד היינו שאין לו זקן לחוד מהני, מ"מ זה אינו אלא לענין גדלות ולא לענין יבום ומשום שמא נולד זה הקלקול אחר הלידה והכי נראה דעת הרמ"א שכתב בפשיטות (בסי' קע"ב ס"ד) אבל אם לא הביא ב' שערות בזקנו אפילו אין בו רק אחד כו' ולא כהב"ש שכתב דסתים הרמ"א כדעת הרמב"ם נגד דעת התוס' והראב"ד, אלא ס"ל להרמ"א דלענין יבום כ"ע מודו דבעינן עוד סימן מטיל מים ואינו עושה כיפה שניכר שנולד כך והכי נראה מסקנת דעת הב"ש שחזר ממש"כ בתחלה, וממילא ה"נ בעברו רוב שנותיו ואין לו שערות כלל יש ג"כ זה החשש לענין יבום, והריב"ש לטעמיה שנראה מדבריו שהביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לענין יבום משמע דס"ל דדעת הראב"ד מהני ליבום ג"כ, ומש"כ הריב"ש אלא שצריך לעיין בפטור החליצה שנראה מסוגית הגמרא כו' היינו לשיטת הרמב"ם דבעינן סימן אחר להא שאין לו זקן, אבל לדעת הראב"ד הא דאין לו זקן לחוד סגי שהרי מתחלת לידתו כך הוא אע"ג שאין בזה בחינה, מ"מ מקרי כל שלא ראה שעה אחת בכשרותו, וה"נ לכ"ע בעברו רוב שנותיו ולא הביא ש"ש הוי ס"ח לענין יבום:

ונחזי אנן דלכאורה קשה לפי שיטת הריב"ש נימא אביי רבותא יותר שאין לו זקן, אע"ג שאין בזה בחינה ודאית מכש"כ הטיל מים ואינו עושה כיפה ולשיטת הרמב"ם ניחא שהרי בעינן עוד סימן, אבל לתוס' וראב"ד קשה, אלא מוכח דלענין יבום מודו וכמש"כ המהרש"א וי"ל דקמ"ל אביי דאם ראו פעם אחד שלא עשה כיפה לא חיישינן שמא הבריא בינתים, ומהא דאין לו זקן לא למדנו זה הדין:

הא מיהא נראה דעת בעלי הש"ע דלא כהריב"ש בזה, ומש"כ הרמ"א וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס כו' מיירי על הביא סימנים סריס שכתב המחבר כאן, ומה שנתקשו הרבנים הנ"ל מנלן דבזה חוששין שמא נשרו ונימא דסימני סריס מוכיח שלא היו לו שערות, וכן תמה הה"ג מוהר"א מו"ץ דק' מינסק, אומר אני דבשו"ת הריב"ש מוכח הכי כמש"כ הרמ"א שהרי ז"ל הריב"ש ובנדון זה אם ראובן הגיע לרוב שנותיו וידוע שלא הביא ש"ש במקום הערוה כו' ה"ה סריס ואין אשתו חולצת ולא מתייבמת אלא שא"א לידע כו' ואינה מתייבמת דדילמא לא הביא כו' וכש"כ בזה שנמצא בו קצת סימני סריס עכ"ל ואי איתא דלא קאי הריב"ש מש"כ אלא שא"א לידע כו' רק בלא הביא סימני סירוס אבל בשהביא פטורה מן החליצה לגמרי, מאי שייך לכתוב בזה וכש"כ בזה שאינה מתייבמת הא מותרת לשוק ג"כ, אלא ודאי גם בכה"ג אסורה לשוק משום חשש שמא נשרו ושמא איכא גומות דחוששין לזה אפילו לא בעיל שלא תמאן כפסק הש"ע (ססי' קנ"ה), ושפיר כתב דכש"כ דאסורה מיהא להתייבם:

ואוסיף בזה, דיש להביא ראיה מגוף הגמרא דאע"ג דיש בו סימני סריס אין בזה הוכחה גמורה שהוא סריס עד שברור שלא הביא ש"ש, דאיתא ביבמות שם א"ר אבהו סימני סריס ואילונית אין עושין בהם מעשה עד עשרים שנה, ופירש"י להחזיק בגדולים וסריסים כו', ותמוה לי מה העלה ר"א הא משנה שלמה היא בנדה בת עשרים שנה ולא הביאה ש"ש והיא אילונית כו' הא לפני עשרים שנה אפילו יש בה סימני אילונית אין מחזיקין אותה בכך, והיה נראה מזה ליישב דעת הרמב"ם שפסק כשמואל דקטן היה באותה שעה, כמש"כ ביש"ש שם (סי' ל"א) והגאון נוב"י קמא חלק אה"ע (סי' ו'), והמאירי כתב ג"כ די"א דקיי"ל כשמואל ונדחקו בטעמא דמילתא ע"ש, והיה נראה דר"א אשמועינן הכי כשמואל דלרב משיש בהם סימני סריס ואילונית עושין בהם מעשה ספק שמא באמת הוא סריס והיא אילונית, ואסורה למאן אפילו לא הביאה ש"ש שמא תמצא אילונית וגדולה למפרע, אלא ס"ל כשמואל והרי הוא בכלל קטן ודאי עד שיהא בן עשרים, דאפילו יהא סריס יהא נחשב לקטן באותה שעה, זהו דעת הרמב"ם, אבל לשיטת הפוסקים והכי פסק הרמ"א (בסי' קנ"ה סי"ב), ומ"מ אפשר למאן כמבואר במחבר שם, ובאמת תמה ע"ז בב"ש (ס"ק י"ט) ויישב בדוחק יע"ש, ולדברינו למדנו מדר"א דאע"ג דאם יגיע לעשרים ובלא שערות יהא סריס למפרע מ"מ אין לנו לחוש לזה כלל, ואין עושין בזה מעשה ספק עד שיהא בן עשרים, דעפ"י רוב אפילו יש בו סימני סריס ואילונית חוזרין לבריאותן לפני עשרים ומביאין שערות, ומעתה צדק פסק הריב"ש והרמ"א דאפילו נבדק ואין שערות חוששין שמא נשרו, ואע"ג דבלא נבדק אם הביא שתי שערות כתב הריב"ש דאסורה להתייבם ולא סמכינן על חזקה שהביא סימנין, משום דאיתרע לה רובא שיש לו סימני סריס, מ"מ ה"ז דומה לבן י"ג ולא נבדק שג"כ אין סומכין על חזקה דרבא לדבר תורה, מ"מ כשלא הביא בברור חוששין שמא נשרו, ה"נ אפילו יש לו סימני סריס חוששין שמא נשרו, ואם כי ידעתי שיש לחלק להא דבן י"ג מ"מ אין להרהר אחר פסק הריב"ש והרמ"א ז"ל, והיינו שכתב הרמ"א בלשון וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס כו', ר"ל אע"ג שאין הדין ברור עפ"י הגמרא מ"מ דעת י"א הכי:

נחזור לענין, שאי אפשר להתיר איתתא דא משום סימני סריס, שהרי נמצא לו שערות כשעורן, ואין לנו לחקור ולהסתפק מתי הביא, דחזקה שהביא בזמנו, והא שלא היו ארוכים יותר הוא מחלה שאינו מגדל שער ככל אדם אבל אינו סריס בברור, וזהו בכלל מה ששנינו ש"ש כו' האמורות בכל מקום כדי לכוף ראשן לעיקרן כו':

הטעם השני דאפילו לא היו ש"ש, מ"מ הרי לא נודע אי לא ראה שעה אחת בכשרותו, וראיתי גם בזה מש"כ הה"ג ר' אריה שי' דבר חדש, דהא דתנן ביבמות בדר"ע דבעינן שלא היה לו שעת הכושר אינו אלא מדרבנן, דמה"ת לא בעינן אלא שלא יהיה ראוי להוליד בשעת נשואין, דכל ההכרח של ר"ע דלא כר"א הוא דא"כ כל אדם שעה אחת סמוך למיתה נעקר, אבל אי תלי בשעת נשואין לא קשה, וא"כ אפילו מספק סריס אפשר להתיר בדרבנן:

וגם זה לא נראה כלל מסוגית הגמרא אלא אלא מה"ת בעינן שלא ראה שעה אחת בכשרותו, ומטעם שכתב הרמב"ם (הל' יבום פ"ו) ואלו הן שהן פטורות מן החליצה ומן היבום אשת ס"ח כו' שנאמר ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראוין מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו עכ"ל, הרי הסביר רבינו דמש"ה בעינן שיהיו סריסים מתחלת ברייתן, כדי שבזה יהיו נחשבין כמין בפ"ע ששמם מחוי, אבל אם אינו כמין בפ"ע אינו נקרא שמם מחוי אע"ג דבאמת אינו ראוי להוליד דכל עניני הקמת שם ביבום אינו אלא בראוי שהרי עיקר ביאת יבם סגי בהעראה ואע"ג שאינו מקים שם עדיין, אלא לא בעינן אלא שיהא מין ביאה שהוא הקמת שם, ה"נ לא בעינן אלא איש שיהא מין הקמת שם, תדע דמקשה בגמרא על סריס אדם א"ה תתייבם נמי יבומי ואמאי תנן חולץ וחולצין לאשתו, ומאי קושיא דילמא מילתא דפסיקא נקוט משום סריס אדם שנעשה לפני הנשואין שאינו בר הקמת שם מה"ת, אלא ודאי מה"ת כשר לייבם, והכי תניא במ"ס פ"א הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו זוקק ליבום כו', והרי נכלל בזה גם אם קידש אשה אשתו מתייבמת אע"ג שאפשר שהוא בשעה שנתעקר סמוך למיתה, מ"מ אשתו מתייבמת:

איברא עיקר התירא דהאי איתתא הוא במה שראו עדים שאברו וכיסו קטנים כ"כ באופן שאינו ראוי להוליד והרי הוא כמו שאין לו ביצים משנולד וכבר פירשנו בס"ד בהעמק שאלה (סי' קנ"ב) הא דתניא ביבמות (דף ע"ה) ר"י בנו של ריבב"א כל שאין לו אלא ביצה אחת ה"ז כסריס חמה וכשר, דהא דתניא ה"ה כס"ח מיירי לענין יבום, דלר"ע אינו חולץ ולא חולצין לאשתו, משום שאינו מוליד בלי רפואה, אלא דבעל ביצה אחת תליא במחלוקת ר"א ור"ע, דלר"א כיון שיש לו רפואה ה"ז זוקק ליבום, משא"כ מי שאין לו שני ביצים לכ"ע אינו זוקק ליבום, וה"נ מי שיש לו גיד וכיס קטן שאינו ראוי לביאה לכ"ע אינו זוקק ליבום, ולזה אין חשש מה שיש לו שערות, דאע"ג שהוא גדול ודאי מ"מ ה"ז סריס חמה, וכמו בעל ביצה אחת לר"ע:

ולכאורה היה נראה שאאל"כ שיהא בלי ביצים או גיד שראוי להוליד ומ"מ יהא לו ש"ש מדכתב הרמב"ם והובא בשו"ע (סי' קע"ב ס"ז) מי שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו בידי אדם הוא הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן י"ג שנים וי"א נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם עכ"ל, משמע דמי שיש לו חסרון באברי ההולדה אינו מביא סימנים, ולכאורה מה לי שהחסרון הוא בידי אדם או בידי שמים וא"כ בנ"ד שהעידו שנמצא לו שערות, ע"כ או שאינו אמת שאברו וכיסו אינו ראוי להוליד, או שנולד החסרון הזה אחר שהביא השערות וא"כ הרי ראה שעה אחת בכשרותו וזוקק ליבום:

אבל כבר כתב הגאון נוב"ק שם שרק פ"ד בידי אדם הוא כן ולא בידי שמים, אלא שהוא כתב שהוא כמו שאר סריס שאף שנולדו בו כל סימני סריס ובודאי סריס הוא אפ"ה עד שיהיה בן כ' שנה אינו גדול, ובמח"כ הגאון ז"ל אאל"כ, דא"כ שדומה לשאר ס"ח שדינו אם נולדו בו שערות עד עשרים אינו סריס כלל, והרי בחסרון באיברים א"א לומר כן, דחסרונו ניכר מבחוץ, ותו, דא"כ מאי מקשה הגמרא לר"א ורמינהו בן כ' שנה כו' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם כו', מאי קושיא נוקמי, בסריס חמה שאין לו ביצים כלל דר"א מודה שאינו חולץ שהרי אין לו רפואה, אלא ודאי חסרון חיצוני באיברים אינו נוגע לשערות כלל והוא ככל אדם שמביא שערות לי"ג שנים, וה"נ במי שגידו קטן כמו בנ"ד ה"ז ככל אדם לענין גדלות אלא דמ"מ ה"ז כסריס חמה, ורק בנסתרס בידי אדם היה מקובל הרמב"ם שאינו מביא שערות לעולם ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל פלא כמו שהעיד הגאון נוב"י ז"ל שלא מצא שורש לדבר כלל, והגר"א ז"ל הביא ראיה מסוגיא הנ"ל דמאי מקשה ורמינהו נימא בסריס בידי אדם, ולא זכיתי להבין כלל, דמי יאמר דסריס אדם אינו ככל אדם שמביא שערות לי"ג, שנה ולא אפשר לפרש משנה דנדה כי אם בסריס חמה שאינו ניכר באיברי ההולדה רק מחלה פנימית:

ולי העני נראה שהרמב"ם דייק וכתב בזה"ל בידי אדם כדרך שהערביים עושין, והוא מיותר, וגם למאי דקדק וכתב מי שחתכו כו' גידיו או ביציו כו', לימא מי שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה בידי אדם כו' אלא ודאי לא משרשי התלמוד כתב כן אלא משרשי ידיעותיו ברפואה, דידוע דכל אבר המוליד שערות, אם הוא מקולקל כתות וכדומה אין לו כח לגדל שערות, שהרי הוא כאבר מת, ושיטת הרמב"ם ידוע שסימני שערות אינו אלא סביבות הביצים כמבואר בה' אישות ובפי' המשניות יבמות פ' הערל, ואחר שמקום ביצים מקולקל ואין להם כח החיות, בודאי לא יביאו שערות,, ומש"ה דייק וכתב כדרך שהערביים עושין שהן מסרסין בביצים או בגידי ביצים ולא באבר עצמו, מש"ה כתב דוקא גידיו או ביציו פי' גידיו היינו גידי ביצים, אבל חסרון פצוע דכא שלא הגיע לדרך שהערביים עושין אע"ג שפסול לבא בקהל מ"מ מביא שערות ככל אדם, ולא בא הרמב"ם אלא ללמדנו דמי שא"א להביא שערות בשביל איזו סיבה חיצוני נעשה גדול בן י"ג שנה, דחזקה דרבא מהני לומר דאלו היה מביא שערות כבר היה גדל אצלו בזה השעה, ומיושב בזה קושית הר"ן בחי' למ' סנהדרין בדורות הראשונים שלא היה לבנות שער בית השחי ובה"ע היאך היו נבדקות לענין גדלות ויישב בגומות ויש ע"ז צ"ע עי' מש"כ בהע"ש (סי' קט"ז אות ד') בס"ד, ולדברי הרמב"ם אצל"כ, אלא כיון שהגיעו לשנים חזקה שהיו מביאין שערות אלו היה בשרן מרבה שיער, הא מיהא בנ"ד אין השערות מכחיש שהוא סריס חמה, ואינו זוקק ליבום:

ועדיין יש להטיל ספק שמא ראה שעה אחת בכשרותו, היינו שנולד לו זה הקלקול שלא יגדל האבר והכיס כשאר איבריו, איזה שעה אחר שנוצר, וא"כ אינו פוטר מה"ח, וכדאיתא בגמרא על סימן פנימי מנא ידעינן, הן אמת שיש מקום לחלק בין חסרון שאפשר לומר דבזה הרגע אירע בו חסרון זה כמו אם אנו רואים אותו במרחץ שאין בשרו מעלה הבל והוא מין חולי וסימן סריסות, ואפשר שבזה הרגע אירע בו זה החולי, משא"כ דבר שא"א לומר דבזה הרגע אירע בו כך וע"כ מכמה שנים למפרע כמו בנדון דידן ממילא יש לנו לומר דמשעה שנולד הוא כן, וחילוק זה מבואר ביו"ד (סי' פ"א) לענין גבינות של טריפה, דיש נ"מ אם אפשר לומר דנעשה טריפה בשעת שחיטה הגבינות דלמפרע כשר דמוקמינן אחזקת כשרות דלמפרע, משא"כ אי בע"כ נעשית טריפה זמן מה לפני שחיטה אז תולין הטריפות הרבה למפרע, וה"נ באפשר לומר שנעשה סריס בזה הרגע אין אנו מוציאים אותו מרוב בני אדם למפרע, משא"כ בדבר שבע"כ נעשה למפרע סריס:

אבל עדיין מכאן אין הוכחה להקל, דאפשר דוקא להחמיר כן הוא דחזקה דהשתא אלים אם הוא בזה האופן שתהא שקול כחזקה דכשרות שלה אבל לא מצינו שתהא עוד אלים מחזקה זו או רוב ונדון מזה להקל דבודאי משעה שנולד הגיע לו כך, והה"ג ר' משה ליב מו"ץ דק' מינסק הוכיח דאפילו להקל כך הדין מהא דכתב הראב"ד בכוליא שהקטינה טריפה דדוקא היתה גדולה והקטינה ולא שהיתה קטנה, והבחינה הוא אם אין הקרום העליון כווץ מסתמא נולד כך, ואי איתא דלהקל אין אומרים דחזקה דהשתא אלים, אמאי לא ניחוש שמא נולד בה חולי בעת שהיתה הכוליא כפול, אלא ע"כ תולין דמשעה שנולדה היה בה זה החולי, ולכאורה הוכחה נכונה הוא, אבל מ"מ אפשר לדחות דהתם לא בעינן להכשיר שתהא נולדה כך מתחלת יצירתה אלא אפילו היה הקלקול שלא תגדל יותר בשעה שהיתה כפול ג"כ כשר, ולא שנינו טריפה אלא שהקטינה ממה שהיתה כבר, משא"כ בנ"ד דבעינן שיהא ידוע שנולד כך, וזה לא ידענו שמעמידין על חזקה דהשתא כ"כ דמסתמא היה בו זה החולי שלא יגדל הגיד כמו שנמצא עתה משעה שנולד:

ואוסיף לכאורה דהכי דעת התוס' בנדה (דף ד') בד"ה שכל הטמאות כשעת מציאתן, דהא דתניא נגע באחד בלילה ואח"כ עמד ומצאו מת שטמא אפילו ברה"ר אם לא ראהו חי מבערב, אינו אלא בקדשים, אבל בחולין ותרומה אמרינן דהשתא הוא דמת, והרי א"א לומר דבזה הרגע שנמצא מת יצאה נפשו, דאם כן היה נראה איזה תנועה של יציאת הנפש וע"כ איזו שעה לפני המצאו כך יצאה נפשו, ומ"מ אינו טמא למפרע מד"ת, וכן כתבו עוד דהא דנמצאת המחט מלאה חלודה טהורה משום שכל הטמאות כשעת מציאתן שזה אינו אלא משום חזקת טהרות הא בל"ז אין אומרים להקל כשעת מציאתן אע"ג דא"א לומר דברגע שנמצא מלאה חלודה אירע החלוד:

אבל כד דייקת אאל"כ, שהרי בפירוש תניא דהמוצאת כתם מטמא למפרע לבעלה שהוא חולין וכתבו התוספות שם בדף ג' ד"ה ושרצים, דהטעם משום דכתמים יבשים ע"כ נעשה למפרע כו' הרי דביבשים מן הדין טמא למפרע כל האפשר ולא אמרינן שלא יהא טמא אלא שיעור שתתייבש, אלא ע"כ כיון דצריך לומר דמכבר איזה משך נעשית מעמידין על שעת מציאתן מן הדין, ולא דמי למצא מת דאפשר דאיזה רגע לפני זה מת, וכן בכתם לח אע"ג שא"א שנעשה הכתם בשעה שבדקה עצמה, מ"מ הרי אפשר דברגע לפני המצא נולד הכתם מש"ה מן הדין דיה שעתה, משא"כ בכתם יבש דע"כ נעשה איזו משך, למפרע בזה ודאי מן הדין כשעת מציאתן, והכי תניא בתוספתא טהרות והובא בר"ש שם פ"ד מ"ד, קבר שנמצא מטמא למפרע ואם בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר לפני עשרים שנה אין טמא אלא משעת מציאה, פי' דאם בא אחד ואמר כך הוי כראהו חי מבערב דטהור ברה"ר אבל אם לא בא אחד ואמר כך טמא אפילו ברה"ר, ואע"ג דע"כ לא נוצר העולם בקבר זה, מ"מ כל שלא נודע זמן ברור שאז לא היה קבר אזלינן בתר מציאתן בברור מדטמא אפילו ברה"ר דספקו להקל, ודוחק לומר דגם כאן מיירי לקדשים, אלא ה"ט דמשום דבע"כ היה זה הקבר איזה משך קודם שנמצא, דא"א לומר שנעשה הקבר ברגע קודם שנמצא דא"כ היה עוד העפר רך וכדומה אותות על זה, אלא ודאי היה איזה משך למפרע, מש"ה טמא למפרע מן הדין, ומזה למדנו דה"ה אפילו להקל, דאי הוי עוד ספק לא היה טמא ברה"ר:

ועיקר שיטת התוס' בנגע באחד בלילה, נחלקו הפוסקים וס"ל דבתרומה מיתניין והכי איתא בירושלמי חגיגה (פרק ג') דסתם טהרות מיירי לתרומה והובא בתוס' חגיגה (די"ט ב') ובר"ש טהרות (פ"ז) ומטעם זה גופא דא"א לומר שמת בזו הרגע שמצאו מת מש"ה מטמא למפרע אפילו ברה"ר, וזהו שיטת רש"י ז"ל, שהרי התוס' מדמי נגע בא' בלילה ולא ראהו חי מבערב להא דאשה שמצאה דם שאין טמא למפרע אלא בקדשים והעלו התוס' דכמו כן הא דנגע א' בלילה כו', אבל זה אינו אלא לשיטתם דנדה מטמאה למפרע אפילו ברה"ר כמו שהאריכו בריש מסכת נדה, אבל רש"י אינו מפרש כך אלא נדה באמת אינה מטמאה למפרע ברה"ר כמבואר בסוגיא שם (ד"ב ב') בפרש"י ד"ה טומאה ודאית מטמאין להו למפרע ושורפין אה"ת מדקתני ברה"ר טמא, הרי דבנדה אינו טמא ברה"ר, ולא כפי' התוס' שם בד"ה להלל יע"ש, וא"כ ע"כ נגע א' כו' חמור, והדברים ארוכים בבאור סוגיא עמומה דא, וע"ע בפסחים (דצ"א) בתוס' ד"ה שהיה שכתבו שכלל כל הטומאות כשעת מציאתן מהני מה"ת אפילו לעשות פסח שני, וראיתי מיישבים דשם הוא ספק העומד להשתנות דאדם סופו למות משא"כ כל שעת מציאתן, אבל בעניי הוכחתי בהע"ש (סי' קי"ו אות ז') דהתוס' לית להו סברא זו דעשוי להשתנות ורק מסברא משום דדמי לכתמים לחוד אמרינן כשעת מציאתן:

הא מיהא למדנו דשעת מציאה אם ההכרח לומר דשלא ברגע זו נעשית כך, אלים לומר דודאי למפרע הוי כך כל האפשר וה"נ בנ"ד דכיון דההכרח לומר שלא באותו רגע שנמצא באבר קטן נעשה כך, וע"כ נעשה הכי למפרע מש"ה אמרינן כשעת מציאתן אפילו להקל, דודאי נולד כך ולא ראה שעה אחת בכשרות, ומזה הטעם לחוד שריא איתתא דא לאינסובי ואינה זקוקה ליבום:

והנה ראיתי להה"ג מוהר"מ ליב אחר שהתחקה על זה להתיר שדא בה נרגא באשר אנן לא ידעינן רק מפי האשה, והיא אינה נאמנת בזה לענין לפוטרה מחליצה, והנה הרב בעצמו כתב שנמצא בשעת מותו אברו וכיסו כשל תינוק, וע"כ לא נסתפק אלא במה שאמרה האשה שלא הרגישה טעם ביאה מעולם באשר לא הגיע אפילו לבית החיצון וזה לא ידענו אלא מפיה:

ואומר אני שגם היא נאמנת מתרי טעמי, חדא שרגלים לדבר שכן הוא כיון שידענו שהיו משונים כשל תינוק ובמקום רגלים ומוכיח, היא בעצמה נאמנת אפילו להוציא מחזקת אשת איש, כדתנן בגיטין (פרק ב') מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, והרי האשה עצמה מביאה גיטה מזה הטעם:

ואין לך מוכיח גדול מנידון דידן, שאבר, תינוק אינו מתקשה באופן שיהא ראוי לבעול, ומכש"כ כאן שאינו מחזקת אשת איש החמור אלא מחזקת שומרת יבם הקל:

שנית דבאמת אשה נאמנת על עצמה באיסורין כפרש"י ביבמות (דפ"ח ב') בד"ה ועשו שתי נשים כו', שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו כו', ורק במקום שהיא מוחזקת באיסור אשת איש א"נ לצאת מחזקה משום דגמרינן דבר דבר מממון, והרי בנ"ד לפי דברי האשה לא נכנסה בחזקת ש"י מעולם, כיון שהוא סריס וגם בעינינו לפי דברי העדים הרי יצא מרוב בני אדם, ואינו אלא ספק שמא מכ"מ היה מתקשה בשעת מעשה כדי ביאה, והיא בזה נאמנת בדבר הברור לה שהוא סריס, ומכש"כ באיסור שומרת יבם אין הדבר ברור אם הוא בכלל עריות, דילפינן דבר דבר וכבר הוו בזה קמאי ובתראי:

והנה עוד העלה הה"ג מוהר"א מו"ץ ד' מינסק, להתיר מטעם שאם כן הוא שלא היה בועל כלל, אין בקידושי כסף ג"כ ממש, משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, שיהא ראוי לבעילה, וזה אינו ראוי להתרפאות ולבעול לעולם, ובמח"כ הה"ג אין הדברים נראין כלל וכמו שהביא בעצמו דעת התוס' בנדה (דף כ"ג א') בד"ה לאתסורי, והכי סתימת לשון הרמב"ם וש"ע (סי' מ"ד ס"ד) סריס שקידש בין סריס חמה. בין סריס אדם הוי קידושין ואין לדחות דמיירי בסריס שיכול לבעול, אלא שאינו יכול להוליד, דודאי בכלל ס"ח נכללו כל האופנים, דיש סריס שבועל מיהא ויש שאינו בועל כלל, והכל בכלל ס"ח, תדע שפרש"י סוטה (דכ"ו א') בד"ה קמ"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתי וסריס בר שכיבה הוא ואע"ג דלאו בר זריעה הוא, ולכאורה דבריו ז"ל סותרין תוך כ"ד דלפי הטעם דמש"ה אשת סריס שותה משום דמקרא דמבלעדי אישך לא נתמעט אלא שיהא שכיבת בעל קודם לבועל, אבל אי קדמה שכיבת בעל לא חיישינן למה שהוא כעת סריס אפילו אינו בר שכיבה כלל, ולפי הטעם דסריס בר שכיבה הוא כו' א"א למעט כלל מהאי קרא אפילו היה כן הבעל מתחלה, ועיין מש"כ המל"מ בזה, ונראה ברור דרש"י מפרש דודאי מתניתין סתמא תנן אשת סריס שותה בכל אופנים שאפשר, היינו סריס שראוי לביאה ושאינו ראוי לביאה, בין היה סריס לפני הנשואין בין אירע לו לאחר הנשואין, מש"ה פי' ממ"נ, אם אירע אחר הנשואין הרי קדמה שכיבת בעל וסגי, ואם היה לפני הנשואין, ע"כ הוא בר שכיבה מיהא, דאי לאו בר שכיבה אינו נישואין, דזה ודאי נשואין א"א אלא א"כ ראוי לביאה והרי ארוסה אינה שותה, ואחר שהוא בר שכיבה מיקרי שפיר מבלעדי אישך:

הא מיהא למדנו דסתם סריס מיירי בכל אופן שאפשר, וע"ז כתב הרמב"ם וש"ע שקידושיו קידושין, ויש לנו להוסיף להוכיח מסוגית התלמוד שקידושין אינו תלוי בביאה כלל, אלא שחרפה וחולין היא לנו להטיל ספיקות בדבר שפשוט בעיני רבותינו הראשונים ז"ל בלי מחלוקת וספק כלל:

אלא שיש לפקפק בעיקר הקידושין מטעם טעות, דודאי לא אסקי אדעתא בהכי, והאריכו בזה הרבנים הג' עפ"י שו"ת ח"י, ואני בעניי מגמגם בכ"ז עפ"י דברי התוס' ב"ק (דף ק"י) בד"ה דאדעתא כו' אלא מאירוסין איירי דמקידושין אין לה שום טובה עכ"ל, מבואר דאי היה איזה טובה בשעת קידושין, אין הוכחה לבטל הקידושין, מעתה הן אמת שאם היה מעשה כזה במקומות שמקדשין הרבה לפני חופה ונשואין היה מקום להקל בזה אפילו אחר הנשואין, משום דבשעת הקידושין היה בטעות, ואח"כ בשעת הנשואין לא היה ביאה כלל שתתקדש בביאה וכמו שכתבו הה"ג, אכן במדינה זו שמקדשין בשעת חופה ותיכף מתחייב לזונה ולפרנסה, ואין לך טובה גדולה מזה, והרי היא ענייה ונכנסה לבית הספק אלא בשביל פרנסה לה ולבתה היתומה, ומי יאמר שאפילו ידעה שהוא אינו בר ביאה כלל לא היתה מתקדשת ונכנסה אצלו בשביל טובה זו, ואפילו היא אומרת בפי' שאם ידעה שכן הוא לא היתה נשאת בשום אופן אינה נאמנת, שהרי התנהגה עמו בדרך אישות בקרוב בשר כל משך שנים אלו, הרי חשבה עצמה לנשואה אליו, ואפילו תתן איזה אמתלא טובה ע"ז אינה נאמנת משום דסוקלין ושורפין על החזקה כהאי שדרים כדרך איש ואשה וכדאיתא בקידושין (ד"פ), ובמקום חזקה כהאי לא מהני אמתלא כמש"כ הרמב"ן ורשב"א לענין הוחזקה נדה בשכנותיה דבעלה לוקה עליה ולא מהני אמתלא, ועיקר הטעם בזה מבואר יפה בתבואות שור (סי' א' ס"ק ע"ח) דמדמלקין עלה ש"מ דכעדים ממש חשבינן לה, וה"נ בנ"ד אלו בא עליה אחד בשעה שבעלה חי היה נהרג עליה מטעם חזקה זו, שהיא דרה עמו כדרך כל הנשים בלי תרעומות הידוע לשכנים א"כ לא מהני אמתלא בשום אופן, ובחזקת מקודשת היא אפילו אינה ראויה לביאה כלל, ואסורה לקרובי הבעל בברור:

ומכ"מ היא שריא לעלמא מטעם שכתבנו, והנני להצטרף לדעת גדולי ווילנא ומינסק יברכם ה' להתיר את האשה העלובה רחל לאה בת ר' יצחק לינשא לאיש כדין אלמנה שאינה זקוקה ליבם והמקום ית"ש יעמידנו על קרן האמת וישמרנו ממשגה ותקלה חלילה, וכנפש העמוס בעבודה:

נפתלי צבי יהודא ברלין.

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה