אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן עה

סימן עד

מעשה שנפלה אשה ליבם מומר והוא אלם שאין לה תקנה לא ביבום ולא בחליצה:

והנה ידוע הוראת הרבה גאוני קדמאי דמומר אינו זוקק ליבום, ופוסקים ראשונים חולקים ע"ז, ובהגיע לידי מעשה של שעת הדחק לפני גאוני בתראי, אע"ג שהיה מקום לומר כדאי המה גאוני קדמאי לסמוך עליהם בשעת, הדחק, והרי בדיעבד אם לא ידעה ונשאת דעת הר"י מינץ דלא תצא משום דסמכינן על הוראת גאוני קדמאי, וא"כ היה הדעת נותן דה"ה בשעת הדחק כדיעבד דמי וכדאיתא ביבמות (דל"ז) כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אע"ג דהלכה כרשב"ג ומכ"מ חסמו גאוני בתראי את הדרך ולא הקילו בשום אופן זקיקה למומר לשוק, וע"כ הוא משום שטעמם ונימוקם של הגאונים שהתירו נעלם מהם, וכ"ז שדעתם נפלאו ממנו א"א לפסוק כמותם וכדאיתא בב"ב (דק"ל) א"ל רבא לר"פ ור"ה בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא לקמייכו וחזיתו בי' פירכא כו' לאחר מיתה לא מיקרע, תקרעיני' ומיגמר נמי לא תגמרו מינה כו' ומש"ה בדיעבד שכבר נשאת אין לנו כח להוציאה דהיינו קריעת פסקן של גאוני קדמאי, אבל לכתחלה אפילו בשעת הדחק א"א להורות היתר שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

וע"כ חתרו להעמיד טעמם של גאוני קדמאי על היתר שהעלה מהר"ם מרוטנבורג זצ"ל מסוגיא דב"ק פרק הגוזל קמא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ופלפלו בזה הענין, אבל ע"כ אין זה מדעת הגאונים כי אם מדעת מהר"מ מרוטנבורג עצמו, תדע שהרי הטור (בסי' קנ"ז) הביא בשם רי"ג דכמו כן אשת מומר שנפלה ליבום לפני כשר אינה זקוקה וכך הביא בעל העיטור, וגם בפרדס הגדול לרש"י שהביא הלכה זו עירב אשת מומר עם ש"י למומר וכאשר יבואר עוד לפנינו ואם מטעם מהר"ם מרוטנבורג אין שום התחברות שני הענינים זל"ז [והפלא שכתב בתה"ד (סי' רל"ז) בשם האגודה דטעם הגאונים הוא מהא דב"ק אלא מעתה כו'] ואחר שמהר"מ מרוטנבורג בעצמו שהמציא זה ההיתר לא היה לביה כשמעתיה ולא סמך ע"ז למעשה כמבואר במרדכי פ' החולץ והאיך ניקום אנן למסמך ע"ז ובע"כ עלינו לחזור לראש ההר היינו לעמוד ע"ד גאוני קדמאי והיא שגבה ממנו כמבואר בארוכה בתה"ד ומהר"מ מינץ ועוד, והדבר פלא האיך אפשר לחדש פטור מה שאינו במשנה וגמרא:

אכן בענינו נראה דהראשונים אף ע"ג שלא הסכימו לדעת הגאונים מכל מקום עמדו על דעתם וטעמם, אלא שלא נתקבל אצלם ונחלקו בזה רבינו בעל הטור עם פרדס לרש"י כאשר יבואר:

ומתחלה נבאר דברי הטור שהביא בשם רי"ג שתי הוראות א' דיבם כופר אי בשעת נשואין היה מומר אינו זוקק, ב' דאם היה הבעל כופר א"צ חליצה ויבום דהא לאו אחיו הוא, והקשה הטור בזה"ל ולא ידענא למה לא תהיה אשת מומר זקוקה לידם וגם מה חילוק יש בין אם היה יבם כופר כשנשאת או לא עכ"ל מבואר הא אם היה פוסק דיבם כופר לעולם אינו זוקק ליבם ניחא, אלא על החילוק הוא שקשה להטור, והיינו שהטור הבין טעם הגאונים דפטר זיקת כופר, משום דכופר אינו יורש מה"ת וכשיטתייהו שהביא הטור בחו"מ. (סי' רפ"ג) שאין כופר יורש מה"ת מדכתיב בא"א להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך את ארץ מגוריך, והב"י הביא בשם שו"ת הרשב"א שכן הוא דעת רה"ג, ובס' חמדה גנוזה יש בזה פסק רב נטרונאי גאון והיינו כדאיתא ביבמות (ד"ק) דהא דכתיב ולזרעך אחריך לא תנסיב כותית ושפחה דלא ליזול זרעך בתרה ואין הפי' דהוא אזהרה על איסור נשיאת כותית ושפחה דאי איתא שכן הוא מאי איצטריך בגמ' ע"ג (דל"ז) לדרשא דכי יסיר לרבות שארי אוה"ע, ותו א"כ מאי איריא דלא לינסוב ביאה בעלמא ג"כ תהוי אסור כמו דמפרשינן במס' קידושין (דמ"ח) קרא לא יחלל זרעו דבעילת חללה בכלל איסור אלא לא מיירי קרא באיסור אלא בירושת הארץ וכדאיתא ג"כ ברבה נשא פ"ט לאותו זרע שיהא מיוחס אחריך ונתתי לך, את הארץ כו' ומש"ה לא לנסיב שפחה וכותית שאין בניו יורשים אותו, ולמדו הגאונים דכמו כן הא דכתיב להיות לך לאלהים לאפוקי כופר שאין ה' לו לאלהים אינו יורש מה"ת ובשו"ת הרא"ש (כלל ז' סי' י') דחה שאינו אלא אסמכתא כמו דרשא דשמואל שם, אבל הגאונים לא סברי הכי אלא קרא דרשא גמורה היא, מעתה שאין הכופר יורש את אחיו אינו זוקק שהרי יבום בנחלה תלא רחמנא וס"ל להטור דסברא זו אינו אלא אם היבם מומר שאינו יורש את אחיו המת והרי הוא בכלל אשת אחיו מאמו אבל אם הבעל כופר מ"ט אין אשתו זקוקה הרי הוא היבם יורש את אחיו הכופר כמש"כ הרא"ש כלל י"ז, ותו א"כ מאי נפקא מינה אם היבם כופר בשעת נשואין או לא [הראני תלמיד הישיבה הק' שכבר הקדימני בזה הגאון אבני מלואים (בסי' קנ"ז) והגאון ח"ס אה"ע, ח"ב (סי' ע"ד) השיג ע"ז בדברים שאין בהם טעם במח"כ], אבל האמת טעמו של רב יהודאי גאון בשתי הוראות אלו מטעם אחר כמו שהבין הפרדס לרש"י שכתב בזה"ל בה' קידושין (סי' ש"ח) מכאן אתה דן ולמד ומה זה שמת בכפרו הצריכה לאשתו חליצה למען הקים זרע לאחיו מכש"כ זה יבם שנהיה כופר לא כש"כ שאין יוצאה בלא חליצה עכ"ל, ה"ז להיפך מסברת הטור אלא הבין הוא טעם הגאונים ז"ל שאינו אחיו להקים שמו בישראל והרי הוא בכלל סריס שאינו זוקק ליבום משום שאינו בר הקמת שם כדאיתא ביבמות (דע"ט), וה"נ מומר אם יוליד לא יהיה שם בישראל, ואע"ג דבסריס קיימ"ל כר"ע דאם היה לו שעת הכושר זוקק ליבום באמת הקשו בגמ' ע"ז והא לא, בר הקמת שם הוא ומשני רבא דע"כ הכי הוא דאלת"ה אין לך אדם שלא נעשה סריס סמוך למיתתו אבל לענין כופר דממעטינן מלא ימחה שמו מישראל מה לי היה לו שעת הכושר או לא, מעתה יפה דן הפרדס ק"ו דיותר מסתבר, לפטור אשת כופר כמו אשת סריס דשמו מחוי מישראל ושוב אין לו תקנה, משא"כ יבם כופר דעדין יש תקנה שישוב, ואפילו הוא לא ישוב יש תקוה דהולד שיוליד ויקום ע"ש המת יהיה כשר ולו שם בישראל:

ורבינו יהודאי גאון שהביא הטור באמת ס"ל דאשת כופר פטור משום דכבר שמו מחוי ויבם כופר אינו פוטר אלא, משום, או היה כופר בשעת, קידושין אפקעי רבנן קידושין כמש"כ באו"ז הגדול (סי' תר"ה) הא מיהא למדנו דהגאונים דסברי דכל מומר אינו זוקק ליבום הוא משום שאינו יורש ואינו ביקום על שם אחיו המת בירושה, ורבותינו הראשונים לא קבלו טעמים אלו אם מטעם ירושה ונחלה לטעמייהו קיימי, דכופר יורש מה"ת, אם מטעם הקמת שם אינו ברור שלא יקום שם לאחיו כדברי הפרדס, אכן אחר שעמדנו על טעמן דגאוני קדמאי דס"ל דיבם מומר אינו זוקק לעולם משום שאינו יורש וכמו שהבין הטור, שוב אף על גב דרבותינו הראשונים פליגי ע"ז, מכ"מ בשעת הדחק, יש מקום לסמוך ע"ד הגאונים ז"ל והרי אין עליהם קושיא מפורשת ח"ו, וכמש"כ הרא"ש סנהדרין (פ"ד) בשם הראב"ד דקושיא מפורשת על גאונים זהו דבר שאינו בנמצא:

אכן חלילה לי להוציא הוראה נגד גאוני בתראי כשאני לעצמי, אך אם יסכימו גאוני הדור ה' עליהם יחיו דכדאי כמה גאוני קדמאי לסמוך עליהם בשעת הדחק, בזו ההוראה הנני להצטרף עמהם, וה' יעמידנו על קרן האמת וישמר רגלינו מלכד בהוראה ח"ו, ושלום על ישראל, ולא ישארו אחותינו עגונות לעולם, כנפש העמוס בעבודה:

ועתה ראיתי קושיא בשם הגאון ר' איסר ממעזריטש שליט"א מגיטין (דע"ד) שיתן לאחיו או לקרובו, ונראה פשוט די"ל שהוא מודר הנאה ואינו יכול לקבל ירושתו וכדתנן בב"ק פרק הגוזל קמא:

והנה כל שאפשר לתקן עלינו לתקן ע"כ נראה שיהיה הכופר האלם חולץ אע"ג שאינו באמר ואמרה, שהרי פרש"י בד"ה חרש שחלץ חליצתו פסולה, לפטרה במקום אח כשר, ונראין הדברים תמוהין, וכתב במראה הפנים על הירושלמי שדעתו כדעת הרמב"ם דחליצת חרש ואינו כלום, ואם יש לו אח יכול לייבם ואין דבריו כלום במח"כ, דא"כ הכי מיבעי דהוא עצמו יכול ליבמה אלא להיפך דלפי סוגיא דהטעם דחרש אינו חולץ משום שאינו באמר ואמרה אין החליצה פסולה אלא כשיש תקנה היינו אם יש לו אח שיכול לחזור ולחלוץ אבל אם אין לו אח שוב אין החליצה פסולה, והא נפטרת בחליצה זו, דעיקר פסול שאינו באמר ואמרה אינו אלא מדרבנן, שהרי אין הדבר פשוט בגמ', ול"ק דרבא ס"ל דחולצת אלם כשר, אף ע"ג שידוע הוא הא דר' זירא דבעינן ראוי לבילה, ע"כ הוא משום שאין כל הענינים שוין, וכבר חקרו רב רבותינו בעלי התוס' בכל הפרטים, שעומד בזה הכלל דר' זירא, מעתה אפילו לל"ב אינו אלא פסול דרבנן ואם א"א לתקן נפטרת בחליצה זו:

והכי נראה דעת הרמב"ם שכתב בה' יבום (פ"ד) אלם ואלמת שחלצו חליצתם פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום, לפי שאין בהם דעת, ולא כדעת הפוסקים שכתב דחליצת חרש וחרשת פסולה, היינו משום דהגמ' מפרש בל"ב טעם של חרש וחרשת משום שאינו באמר ואמרה, והיינו בחרש השומע ואינו מדבר, וכדמפרש בירושלמי, ולמאי פי' הכי בגמ' ולא כמשמעו משום שאין בהם דעת, אלא משום דתנן החרש והחרשת יחד עם חולצת לקטן, ואתי כשמואל דמפרש המשנה פסולה, ופוסלת והכי איתא שם (דק"ה ב') אר"י אמר שמואל [כצ"ל] זו דברי ר"מ אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום הרי דשמואל מפרש חליצה פסולה ופוסלת, וא"כ ה"נ חרש וחרשת דתנן בהדיא, וא"כ מיירי באלם ואלמת, ול"ק דרבא דמפרש משום שאינו בר דעת אתי כר"א בגיטין (דכ"ה) דאתו כחכמים דס"ל אין חליצת קטן כלום, הא מיהא פסול דאינו באמר ואמרה אינו דומה לאינו בר דעת, ואינו פסול אלא מדרבנן ע"כ טוב לחלוץ מן הכופר אלם, ולא להתירה לשוק בלא חליצה כלל:

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה