אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן עד

סימן עג

ביבמה שנשאת לשוק. בעזה"י ולשמו ית"ש.

ע"ד עסק ביש בעיר פענזא, באשה אלמנה ושאל השו"ב משם ממנו אם אפשר להתירה להנשא לפני ג"ח דהבחנה באשר היא עניה ועובר אורח רוצה לישאנה וליקחנה לעירו ואינו רוצה להמתין והשבנו כי אי אפשר בשום אופן לינשא לפני ג"ח כדין והנה כחד ממנו השואל כי היא זקוקה ליבום באשר מת בנה ואח"כ בעלה, והתירה השו"ב לינשא אחר ג"ח, וגם הנה הרה, ועתה נודע הדבר שהיא זקוקה ליבום, ואנשי עיר פענזא מבקשים להתירה לבעלה באשר הם חולים מן הצער ואם יהיה הכרח לגרש ולהפרד זמ"ז יוכל להיות שימותו או יחליפו ר"ל:

הנה כבר הורה זקן רבינו הגרע"א זצ"ל אשר בשעת הדחק דיש סכנת הולד אפשר לסמוך על בה"ג דביש לה בנים לא תצא וה"נ בסכנת עצמם, ובני הה"ג מ' חיים ברלין שיחיה מטיל ספק דאנשי העיר מפחדים אותנו, וגזים אינש ולא עביד, ונראה דמכ"מ מידי חשש אמת לא יצא וספק סכ"נ הוי שעת הדחק, ועיקר סברא דגזים אינש ולא עביד דאיתא במסכת שבועות, מקורה בת"כ פ' בהר פ"ח, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, בא ואמר הרי אני נמכר יכול הזקק לו ת"ל אחרי נמכר הא אין אתה זקוק לו אלא משימכר, ופשטא דברייתא דהטעם משום שאין אנחנו חוששים לדבריו שמגזם לנו כדי ליתן לו מעות, אבל אינו דומה אדם שאומר על עצמו שיעשה עבירה לאחרים שאומרים שיש מקום לחוש לדבר לפי הכרתם אותו איש ואת שיחו, ואע"ג שרואין אנו דעבידי הני אינשי דמשקרי שהרי בשאלה הראשונה הודיעו שתנשא לאיש שלא בעירם, והרי נשאת לא' מעירם, ונראין הדברים שמתחלה בקשו אם אפשר להתיר בשעת הדחק, שוב לא איכפת להו אפילו שלא בשעת הדחק, מכ"מ מידי חששא לא נפיק וה"ז שה"ד:

שוב הטיל בני הה"ג שיחיה ספק, באשר עדיין לא נולד ואין לה בנים מקרי ואפשר דמודה בה"ג שחייב להוציאה מיד ואין לנו לחוש ללעז הולד שיהיה אחרי כן, ולי נראה דלא מיבעיא לפי המצאת שו"ת מנחת עני דיבמה שזינתה והיא מעוברת א"א לחלוץ כ"ז שהיא מעוברת חבירו משום שאינה עולה ליבום וא"כ לא תחלוץ עד אחר שתלד, ואסורה מה"ת לבעלה, ובאיסור מה"ת סגי בהפרשה עד שתצא מן האיסור כמש"כ התוס' יבמות (דף ל"ו ע"ב), וה"נ סגי בהפרשה עד שתלד ותחלוץ, ואז תהיה בכלל יש לה בנים, ואפילו לא נימא כשו"ת מ"ע, והכי נראה שטעה הרבה בכלל כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, שזה אינו אלא באיסור שאין קידושין תופסין בה כדאיתא ביבמות בד"כ, וא"כ דוקא מעוברת אחיו שמת, וכן ג' חדשי הבחנה אינו עולה לחליצה שהרי אם תלד אין קידושין תופסין בה מש"ה אינו עולה לחליצה, וכמו שאם בא עליה אין ביאתה פוטרה, משא"כ מעוברת מאחר, אינה אלא כנדה שאסורה ליבם וחולצת, ומשום שאם גם בא עליה בנדתה פוטרה מזיקה ומטעם שכתבו התוס' ריש מסכת יבמות, ויש להוסיף משום שנדה תופסין בה קידושין וקרינן בה לקחת את יבמתו, אלא שאסור לבעול, אבל אם עבר ובעל ה"ז קנה, ומש"ה זוקקת ליבום, הא מיהא ברור שאין במעוברת חבירו משום שאינה עולה ליבום ואפילו חליצה פסולה לא מקרי כלל וכשש"כ התוס' (בדף כ"ו ע"ב) דחליצה פסולה לא מקרי אלא במידי דמקליש הזיקה וזה ברור, ולא משהינן מצות חליצה כלל, [וע"ע להלן אות ד' שנסתר דברי מ"ע מט"א] וא"כ היה עולה על הדעת שאחר שתחלוץ ולא תהא אסורה על בעלה אלא מדרבנן מש"ה תצא מיד ולא סגי בהפרשה, כמו במעוברת חבירו, אבל אכתי אני אומר דאין להוציא מיד חדא שאין למדים דברי סופרים מד"ס כדתנן במס' ידים, ואם אמרו במעוברת חבירו, נלמוד מזה באיסור נושא יבמה לאחר חליצה שאינו אלא גזירה משום דמיחלפא באשה שהלך למדה"י, ומכש"כ דיש מקום לחלק באשר יצא מזה שלא יגרש תקנת הולד:

אבל בזה אני מודה לבני הה"ג שי' שאפילו אחר שתחלוץ אסורה עליו עד שתלד, ויהיה בזה תקנת הולד, וביותר ביחוד באותו מעשה שחושש אני שגם זה שקר ואינה מעוברת כלל, והמה עבידי דמשקרי:

ב אכן עדיין אני אומר שאם אפילו אינה מעוברת, אחר שאנו סומכים ע"ד יחידאי שהוא בה"ג, ניקו ונסמוך על רש"י שמתיר לבעל שנשא גם בלא בנים כלל כאשר יבואר. והנה ידוע פרש"י (בדף צ"ב) אם היה יבמה כהן וזו נשאת לשוק כו' וע"ז מסיק הגמרא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו הן אמת שהגאון רע"א זצ"ל החליט דגם לפרש"י רק ליבמה הותרה ולא לבעלה ומפרש בל"ק אתגורי איתגר לא משום שהיבם מוכרח לחלוץ אלא אפילו רוצה לחלוץ אסור משום קנסא, ובאמת ראיתי בחי' רשב"א יש מפרשים כן, אבל אינו כפשוטו של לשון אתגורי אתגור וכמש"כ הרא"ש דאם מדעתו חולץ אין זה אתגורי אתגור, ותו יש לי להוכיח דעת רש"י דיותר יש לאוסרה על יבמה מעל בעלה דבגיטין (ד"פ) פי' נשאו אין דכמו בא"א יש גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו', ה"נ יש ביבמה שמא יאמרו חלץ זה כו'. והתוס' הרבו להקשות ע"ז דא"כ למאי צריך לסברא דמיחלפא באשה כו' תיפוק לן דכאן גופא איכא גזירה מש"ה כתבו דכאן ליכא גזירה עפ"י הסוגיא דיבמות (דף צ"ד ב') אשתו דבמזיד אסירא מדאורייתא כו' וא"כ ביבמה דזינתה מותרת ליבמה לא היה מקום לגזור, ולענ"ד פרש"י מוכרח, דסוגיא דיבמות אינו אלא לת"ק דר"ע דמתיר באחות אשה אפילו קידש את האשה כו' דיש ג"כ גזרה שמא יאמרו תנאי הוי ליה בקידושין, ומ"מ לא גזרו, מש"ה שפיר מחלק בהאי טעמא, אבל אנן קיי"ל בהא כר"ע דקידש אה"א כו' ונשא אחותה אשתו אסורה עליו משום גזירה אף ע"ג דבמזיד לא מיתסרא, אלא משום דקא עבדא איסורא משום שמא יאמרו וא"כ ביבמה ג"כ איכא גזירה שמא חלץ כו' אבל משום גזרה זו אינו אסור אלא על הבעל, ומכ"מ אסרו גם על השני משום דכיון דנאסרה על ידו לבעלה הראשון מש"ה אסורה גם עליו כמו בזנות, והיינו שכתב בהנהת רמ"א אה"ע (סי"א ס"א) וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו, פי' אפילו באופן שהוא לא זנה אלא נאסרה משום גיירה, ובחנם נדחקו האחרונים ז"ל בפי', ומעתה זה אינו אלא באשה משא"כ ביבמה אפילו איכא גזרה ואסורה ליבמה, מכ"מ היה לנו להתירה לשני דאפילו בזנות לא נאסרה עליו, מש"ה מתפרש הג' דמיחלפא באשה כו' הרי דעת רש"י ברור דיותר יש לאסור ליבמה מלבעלה שנשא אותה, ולא כהגאון רע"א זצ"ל:

אלא שהגאון זצ"ל תקע עצמו לזה הדוחק משום דפשיטא ליה דגם לשמואל הוי ספק ממזר לפרש"י, וא"כ פשיטא שתצא משני, אבל אע"ג שרבותינו התוס' הבינו הכי דעת רש"י ביבמות (דף מ"ט), מכ"מ תמוה הוא, דא"כ למאי צריך הש"ס לומר ואביי מספקא ליה אי כרב אי כשמואל נימא דאביי כשמואל ס"ל דמספקא ליה והרי קיי"ל כשמואל אלא עיקר דעת רש"י הוא כמש"כ בהע"ש (סי' צ"ה) לפרש דעת השאלתות, דלרב דאמר דלא תהיה אשת המת וגו' גם ללאו גם דלא תפסי בה קידושין, א"כ ס"ל דהוי כאשת איש אלא שאינה בחנק והוי כאשת קטן בקידושין (דף י"ט), ולפי זה הולד ממזר, אבל שמואל חולק בפשיטות על רב דלא הו' כא"א ואין הולד ממזר והוא משום דפשיטא ליה דלא תהיה לחדא הוא דאתי או ללאו ותפסי בה קידושין, או דלא תפסי בה קידושין ואין בה לאו והיינו דאיתא שם (בדף נ"ה), יבמה לשוק למ"ד בלאו לאו למ"ד בעשה עשה, והתוס' מחקו גי' זו, אבל נוסחא קדומה לאו דבר ריק הוא:

הא מיהא פשיטא דלשמואל אינה כא"א ואין הולד ממזר, מעתה סוגיא (דדף צ"ב) מחוורת כשמלה כפרש"י, דלפי' התוס' וש"פ דבקדושין מיירי, צ"ל הא דא' נותן לה שני גט והותרה לו, הא דאשמועינן ווותרה לו, ל"ד אלא קמ"ל שהוא מוכרח לגרש וא"כ הכי מיבעיא מגרש שני ונושא יבם וכלשון גמ' גיטין (דף פ"ט) מגרש שני ונושא ראשון, אבל לפרש"י דבנשואין מיירי שפיר אשמועינן דלא גזרינן לשמואל כלל ולא כסוגיא דגיטין הנ"ל ואפילו ליבמה הותרה, ולא גזרינן שמא יאמרו חלץ זה כו' דרק באיסור חמור דא"א קנסו וגזרו ולא ביבמה לשוק שבלאו, וכש"כ דאם חלץ היבם ברצון דשריא לבעלה, ולפי זה ודאי ראוי לפסוק כרב אשי, זהו דעת רש"י ז"ל, אלא שכל הפוסקים פליגי על שיטה זו, אבל בשעת הדחק כדאי הוא רש"י כו', [ואע"ג שבפרדס הגדול הביא מעשה שאסר להמקדש ג"כ, ע"כ אינו מרש"י ז"ל שהרי בפי' כתב דמיירי בנשאת]:

ג עוד יש לנו לחקור אחר היתר, דהנה בירושלמי יבמות ר"פ האשה רבה איתא עד כדון ביודעת שהיא א"א, באינה יודעת שהיא א"א, פי' מתניתין מייריב ידעה שהיא א"א וצריכה למידק שפיר למיפק מאיסור אבל אם היא אינה יודעת שהיא א"א, וא"כ לא היה לה למידק, ופשיט מהא דתני תמן כל העריות א"צ גט חוץ מא"א בלבד ר"ע מוסיף אף אשת אחיו ואחות אשה, ופי' בעל פני משה שהביא ראיה מדתניא חוץ מא"א בלבד משמע אפילו אינה יודעת שהיא א"א, ולפי זה הפירוש א"כ לפי גי' הברייתא בש"ס דילן (בדף צ"ד ב') בזה"ל חוץ מא"א, שנשאת ע"פ ב"ד, משמע שהיתה יודעת שהיא בחזקת איסור ונשאת ע"פ ב"ד, אבל באינה יודעת אינה הוכחה שקנסו בי"ג דברים, וזהו באמת דעת התשב"ץ שהביא בפ"ת (סי"ז ס"ק קע"ג), ואע"ג דבדף צ"א פי' הג' חוץ מא"א ושנשאת עפ"י ב"ד, מכ"מ דוקא בהיתה בחזקת איסור ומש"ה תני ושנשאת עפ"י ב"ד בסיפא שלא כדרך הברייתא למתני הפשוט תחלה אלא ללמד דוקא א"א שהיתה צריכה להיתר מיהא, איברא קה"ע פי' ההוכחה מסיפא ר"ע מוסיף כו', וכמו דשם אין נ"מ ה"נ בא"א לת"ק, א"כ גם לש"ס דילן אין נ"מ בא"א, והכי סוגית הפוסקים בשו"ת הרשב"א ומהרי"ק והובא באה"ע סוף סי"ז כידוע:

אמנם הרשב"א כתב דטעם דמיכל בת שאול שלא נאסרה משום גזרה, הוא משום שהיה בהוראת ב"ד, וכבר נשתפכו ע"ז דיות הרבה, והעלו דדוקא בהוראת ב"ד הגדול דשאול ובית דינו, משא"כ הוראת ב"ד שלנו, והנו"ב מחלק עוד דנ"מ בין טעות הוראה לטעות במעשה, ולי העני עדיין לא נתיישב בזה דברי הרשב"א ז"ל שהרי היתר עפ"י עד אחד הוא הוראת ב"ד הגדול מדשקיל וטרי אי הוי כמו יחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד, שאינו אלא בהוראת ב"ד הגדול, וגם שקיל וטרי אי מקרי טעות הוראה או מעשה, ומכ"מ י"ג דברים בה:

וידעתי שאפשר ליישב לפי מסקנת הג' דעיקר היתר עפ"י עד א', הוא משום חומר שהחמרת עליה בסופה כו', ומש"ה שפיר גזרו בה, אבל מכ"מ קשה לפי הס"ד דעד א' נאמן באים ר ן להוציא מחזקת איסור ואין לדחות דא"כ אינו הוראת ב"ד דהוי כשני עדים, הא ליתא שהרי בפי' תנן ברישא נשאת ברשות ב"ד ובסיפא פא נשאת שלא ברשות היינו בשני עדים אלא ע"כ דאפי' אי נימא דע"א נאמן בכל איסורי תורה להוציא מחזקת איסור, מ"מ מחזקת איסור אשת איש אין להתיר בנקל, והכי מפורש בריש מסכת גיטין אבל הכא דאתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכתבו התוס' דקאמר הכי משום מ"ד ע"א נאמן באיסורין ואין הכונה הוי דבר שבערוה כו', דא"א פשיטא דבעינן שני עדים משום דבר דבר, אלא כפרש"י ואין דבר שבערוה ראוי להתירו כו', אבל ודאי עיקר דבר דבר אינו אלא להוציא אשה מבעלה, ורק דמכ"מ יש להחמיר בזה משאר איסורין, ומש"ה בעינן ב"ד והיינו שישבו ב"ד של שלשה ויקבלו העד, כמבואר ביבמות (דף צ"ב) הואיל ואתאי לבי דינא כו', והמה יעמדו על הברור, מאחר שכן אין נ"מ בין אי נימא דבכה"ת עד א' נאמן באיסורין או לא, אלא דאי בכל התורה ע"א נאמן באיסורין, סגי לן בחומר דא"א דבעינן ב"ד, ולא כמו בכל איסורי תורה אבל עפ"י ב"ד יש להתיר גם בלא חומר שהחמרת בסופה, וא"כ להאי לישנא אמאי גזרו בי"ג דברים, הא הוי הוראת ב"ד הגדול כלישנא דברייתא יקוב הדין את ההר כו', אלא נראה דהרשב"א ז"ל לא אמר אלא באינה יודעת שהיא א"א דעפ"י דין לא היה לנו לקנוס כלל בזה, דלא הוי לה למידק, אלא משום דמכ"מ גזרו משום יודעת שהיתה א"א, ובזה שפיר קאמר הרשב"א דאם היה עפ"י הוראת ב"ד גזרו:

אחר שכן, יש לנו מקום לומר כזה ביבמה לשוק, דאע"ג שגזרו בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י, מכ"מ לא גזרו אלא ביודעת שהיא זקוקה והותרה, והוי לה למידק משא"כ באינה יודעת שהיא זקוקה כגון שהיה מוחזקת שאין לו אח ונשאת, ואח"כ בא אח, בזה לא גזרו אטו א"א, והכי דייק לשון הגמרא מיחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י, ולא אמר מיחלפא באשת איש:

ויש לנו עוד סברא לומר דה"ה בסוברת דבנולד לה בן שוב לא תהא זקוקה לעולם, ודוקא ביודעת שהבן אינו פוטר אלא בהיותו חי אחר בעלה, א"כ אין הדבר ברור לה שתהיה פטורה מן היבם ומי יודע מה שיהיה וכן בצרה הפוטרת והיא יודעת שאם היא אילונית אינה פוטרת, אלא שטעתה כסבורה שהיא אינה אילונית, וא"כ הוי לה למידק לצאת מחזקת איסור, אבל אם כסבורה שנפטרה לעולם, הרי אינה יודעת שהיא זקוקה ליבם כלל:

הן אמת שאינו דומה נידון דידן לטעתה בקידושין שהיתה באמת בחזקת היתר משא"כ נשואה היא תיכף עומדת להזקק ליבום אם ימות בעלה, מכ"מ הרי בירושלמי הנ"ל תלי בה באינה יודעת שהיא א"א, ולכאורה הכי מיבעי עד כדון שהיתה בחזקת א"א לא היתה בחזקת א"א, אלמא דהירושלמי תולה בספק רק בידיעתה, ומשום שאם היא יודעת שהיתה בחזקת איסור שפיר הוה לה למידק משא"כ באינה יודעת, וא"כ בנידון דידן שההמונים סבורים שהולד פוטר לעולם, וא"צ שוב למידק, ולכ"ע לא גזרו ביבמה אלא באופן שדומה לאשה שהלך בעלה למדה"י, ולא באופן שדומה לטעות בקידושין:

ד אחר שנסמוך על דברינו, שמותרת לבעלה אחר חליצה, יש לחקור אם חייב הבעל לגרש לפני חליצה ואח"כ יחזור וישאנה או לא, וכבר העלו האחרונים ז"ל ספק בזה כמבואר בפ"ת (בסימן קנ"ט סק"ג) בנתקדשה לאחר אי רשאי היבם לחלוץ משום שאינה עולה ליבום, והנה הודו גם המה ז"ל דדעת הראשונים ז"ל אינו כן, אלא שחתרו למצוא הפתח האיך חולצת והיא אינה עולה ליבום, ואני תמה, שהוא משנה מפורשת בפ' החולץ שומרת יבם שקידש, אחיו את אחותה כו' מת יבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה הרי דאע"ג דלעולם אינה עולה ליבום מכל מקום עולה לחליצה, והטעם ברור דהא דאינו עולה ליבום כו' אינו אלא במי שאחר מיתת הבעל לא היתה עולה ליבום, אבל אם נעשה אח"כ מעשה שאינה עולה ליבום שפיר עולה לחליצה, ומטעם זה ג"כ נסתר שו"ת מנחת עני הנ"ל:

ועדיין יש מקום להסתפק, דנהי דהוי חליצה אפי' בשעה שהיא א"א. מכ"מ היא חליצה פסולה, שהרי ערוה דא"א מקליש הזיקה ובשלמא הא דתנן מת יבם כו', א"א לתקן ולעשות חליצה כשרה, אבל בנשאת אפשר לגרש ולעשות חליצה כשרה, וא"כ יהיה תלוי בשני לישני דיבמות (דכ"ז) בהא דשמואל, ובמחלוקת הפוסקים אי קיי"ל כל"ב דלמיפטר נפשה פטרה אפי' חליצה פסולה או כלישנא קמא, אבל באמת כל זה ליתא, דלכאורה קשה טובא אמאי בנושא אחות זקוקתו נדחית היבמה לגמרי מיבום וחליצה, ואפילו בקידש אחות זקוקתו האריך הרשב"א בחי' והעלה דעפ"י ד"ת נדחית לגמרי כמו בנשואין, ובנשאת היבמה שהיא נעשית ערוה דא"א לא נפטרה מחליצה כלל, מ"ש ערוה דא"א מערוה דאחות אשה, הן אמת שהתוס' (בדף ט"ז) יישבו בתרי טעמי, מכ"מ הרי מזה גופא מוכח דא"א לא מקליש הזיקה אלא שאסור לייבם, ותדע שאינו דומה איסור א"א לשארי עריות בזה שהרי כל העריות פוטרת הצרות, משא"כ איסור א"א אינה פוטרת צרתה כמש"כ תוס' בד"י בשם הירושלמי דאפילו לר"א דמשכחת צרת א"א מכ"מ אינה פוטרת הצרה, אלמא דאיסור א"א אינה מקליש זיקה, ואע"ג שהעלינו בקדמת העמק השני, דהירושלמי לטעמיה וש"ס דילן ס"ל דבאמת להת"כ נמנה בכלל חמש עשרה נשים אשת איש וכר"א ולא אשת אחיו מאמו, מכל מקום זה אינו אלא לר"א דמשכחת צרת אשת איש, אבל לרבנן לא משכחת כלל וא"כ אינה בכלל העריות דמדחית מיבום, מש"ה אפילו נעשית א"א אחר כן לא נדחית מחיוב חליצה, וכבר ביארנו בשם התוס' דכל איסור שאינו מקליש הזיקה אף ע"ג שא"א ליבם מכ"מ לא, מיקרי חליצה פסולה כלל, וא"כ אף לכתחלה חולצת כשהיא א"א והכי פשטא דלישנא דגמרא הנ"ל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה, אין המשמעות דמתחלה יגרש ואח"כ יחזור וישאנה, אלא שריא ליה בלי גירושין, והכי עיקר דעת בה"ג שכ' דביש לה בנים לא תצא, משמע דאינו מגרש כלל, אלא חולץ בלי גירושין והמש"כ:

היוצא מכל זה, דאשה זו תחלוץ תיכף ומיד, ואם היא מעוברת אזי אין דחק כ"כ כדי למיסמך רק ע"ד רש"י ז"ל, ויותר טוב למיסמך גם על בה"ג, שלא הותרה לבעלה אלא ביש לה בנים, ע"כ יפרישו זמ"ז עד שתלד, ואם אינה מעוברת או שתפיל, אזי כדאי רש"י לסמוך עליו בשעת הדחק, ואין צריך לגרשה כלל:

כל זה הנראה לעניות דעתי לצדד בכחא דהתירא, ואם יצטרפו עמי גאוני הזמן ה' עליהם יחיו, דרינא בהדייהו:

והמקום ית"ש יורה דרך האמת סלה, ויצילנו ממשגה ותקלה, ולא נבוש ונכלם חלילה, כנפש העמוס בעבודה ובטרדא רבה:

נפתלי צבי יהודא ברלין

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה