משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן עג
ב"ה א' י' אלול, תרל"ח, וולאזין. כבוד הרב הגאון וכו' כש"ת מ' חזקיהו מדיני נ"י יהי ה' עמו, להבריאהו ולהחלימו
מכתב מע"כ נ"י מן כ"ב מנ"א האיר נגד עיני, ואיני כדאי דאתי מרחוק למשאל בן, אכן רצון צדיק הוא כבודו, והוא אם אפשר לעשות חליצה בבית היבמה משום כבודה, וגם כי לא תכין לדבר ולעשות אשר עליה במקום רואים מפני הבושה, והנה כל יקר ראה עינו היפה בשו"ת הר"י מיגש (סי' קי"ז) ובד"מ בשם שה"ג [והוא ר"פ מ"ח] ותבן לה כי הכתוב ועלתה יבמתו השערה אינו למצוה שיהא במקום ב"ד, ולמדו רבותינו מדאיתא ביבמות (דף ק"א ב') א"ר צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה, וקשה אמאי לא נימא הכי בכל מקום דכתיב במוציא שם רע דכתיב והוציאו וגו' השערה, וכתיב ובועז עלה השער, ולא נקבע מתחלה אותו מקום לישיבה זה, ומנלן דבחליצה בעינן למקבע דוכתא, אלא משום דבכל מקום דמשמעות זקנים היינו ב"ד ממש, כתיב השערה דמשמעו במקום ב"ד לאפוקי בשעה שב"ד בביתם עוסקים בד"א בהויות העולם, משא"כ בחליצה דזקנים לאו דוקא אפילו הדיוטות, ולא כתיב לשון זקנים אלא משום דבעינן שיודעין להקרות כעין דיינים [וכבר עמדו התוס' ר"פ מ"ח אמאי לא קאמר דבעינן שיהיו בקיאין בכל דיני חליצה והישוב דוחק, ולי נראה משום דבכל מעשה החליצה אם היבם ת"ח ויודע הכל אין צריך הדיין לדעת, משא"כ קריאה אפילו היבם והיבמה יודעין לקרות מכ"מ מצוה שהדיינין יהיו מקרין, מדכתיב וענתה וכדאיתא בירושלמי ביכורים (פ"ג ה"ד) אין עני' אלא מפי אחר], ואחר שכן דאפילו הדיוטות א"כ למאי כתיב השערה אלא דבעינן קביעת מקום ובאיזה מקום שירצו:
מעתה דזה הכתוב אינו למצוה שיהא כמשמעו, א"כ גם הא דכתיב ועלתה יבמתו, ג"כ אינו למצוה שיהא כך אלא ממילא הוא שאין הב"ד קובעים בבית היבמה, ולא עוד אלא שבירושלמי פרק מצות חליצה הלכה ו' למד מזה המקרא שהיבמה מרדף אחר היבם [ר"ל דס"ד אחר שהמצוה על היבם ולא עליה מחויב הוא לרדוף אחריה לקיים המצוה קמשמע לן דמכל מקום אחר שהיא נצרכת להתירה ע"כ היא מחויבת לרדוף אחריו, ומזה ראיה דלא כהגאון חכם צבי שכתב דחליצה אינו מצוה אלא היתר האשה, דא"כ פשיטא שהיא מחויבת לרדוף אחריו ומאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ועיין מה שכתבתי בזה בהעמק שאלה (סי' קנ"ד אות א') בס"ד], הרי שאינו כמו רק מצוה מש"ה כתב הר"י מיגש ז"ל בזה"ל א"כ הענין מסור להם שיקבעו במקום שירצו חוץ מבית היבמה עצמה שאין להם לעשות זה ולהכריח אותו שילך אצלה שאינו חייב בזה מן הדין עכ"ל, מבואר שלא מחמת שאנו קוראים ועלתה וגו' אלא משום שאע"ג שהיבם מחויב לילך למקום שהב"ד קובעים מקום, כדכתיב וקראו לו וגו' מכ"מ אין להם לעשות דבר שיהיה נראה שהיבם טפל לה, אבל אם היבם מרוצה בכך, אין בזה שום חשש, אבל לשון שה"ג ר"פ מ"ח שהיבם והיבמה באין למקום שנתועדו שנאמר ועלתה וגומר, משמע שכך הוא עיקר המצוה שהם ילכו לבית הועד, אלא שאינו לעיכובא:
ולמעשה היה לנו לחוש לדעת שה"ג לחומרא אם אפשר לעשות החליצה בבית שכנתה של החלוצה, כי היכי דלא תיבעית, אכן אם אי אפשר ויש לחוש לקלקול בגוף המצוה אזי יש לסמוך על הר"י מיגש אם היבם מרוצה בכך:
נפתלי צבי יהודא ברלין