אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן סג

סימן סב

כבוד הרב וכו'

א במי ששמו עולה לתורה וחותם עצמו אריה ליב, ונקרא ליבא, איך לכתוב בגט, נראה לכתוב אריה ליב דמתקרי ליבא, הגה חוזרני מזה הפסק בתשובה אלא לכתוב אריה המכונה ליב] דכיון שעולה לתורה וחותם עצמו בשניהם א"א לכתוב אריה המכונה ליב דכך שמו עיקרי הלעז כמו שם בלה"ק, ולשון רמ"א (סי' קכ"ט סט"ז) מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרות בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז כו' מבואר דדוקא שעולה לתורה בשם העברי לחוד, וכש"כ אי אין יודעין שם העריסה אי היה ג"כ בשניהם ואולי בכונה קראו אותו כן, ע"כ אין לכתוב המכונה ועי' בליקוטי שמות של בעל ט"ג סכ"ז בשם יהושע פאלק באות כ"ח, ואחר שכן א"א לכתוב המכונה ליבא, דאולי וקרוב יותר שהוא כנוי על שם ליב, וכל כנוי לעז על לעז כותבין דמתקרי כמש"כ הב"ש שם (ס"ק כ"ה) בשם מהר"מ לובלין, וידוע דמספק כותבין ג"כ דמתקרי כמש"כ הב"ש סק"ל וכ"כ בכללי שמות אות י"ב וי"ג ע"ש:

איברא צריך אני לבאר דעתי העניה בזה, ונ"מ למ"א, דבפשיטות לשון מעכ"ת שי' שכתב בזה"ל רק שם קריאתו אשר נקרא בפי הכל אף בפניו הוא ליבא, איך לכתוב בגט, דזה מבואר ברמ"א סס"י קכ"ט דאם דרך המדינה לקרות ליבא צריך לכתוב כן בגט וכ"כ הב"ש וט"ג בש"א אות ל' עכ"ל, דעתו פשוט דאי היה שמו אריה, ומכונה ליבא, לכתוב אריה המכונה ליבא, ולית דין ודיינא בזה, ודקדק עוד מע"כ שי' שנקרא בפי הכל אף בפניו כו' היינו דברי הט"ג שם מהא דוועלקיל, ואין דעתי מסכמת לכל דברי הט"ג בזה, והנה לשון הב"ש בשם גוטקינד ובשם ואלק שאין לכתוב אלף בסוף אלא בשמות שהם דגש כגון יוטא או בילא כמש"כ במהרי"ל לכן כשכותבין גיטא לבד כותבין אלף בסוף אבל כשכותבין גוטקינד אין כותבין אלף, וכ"כ רש"ל בשם ואלק, וכתב ע"ז בט"ג שלא הבין הכונה דלכאורה תליא אי קורין גיט או גיטא, וכן תמה בשם ואלק הא ק' מקבלת דגש, ונכנס בדקדוק לשה"ק, ולבסוף העביר דרכן של מסדרי גיטין וכתב ד"ע, עוד תמה באות ג' בשם ליפא, ובאות ו' בשם וואלפא שתלה רבינו הב"ש האלף אי הפא דגושה, ונשאר בקושיא ובדחוקים יע"ש) אבל באמת במח"כ טעה בכונת שמות דגושה שכתבו הראשונים ז"ל כסבור שהאות האחרונה מקבל נקודת הדגש שבלשון עברי הנמסר מסיני, וטעות גמור הוא, ואין דרכי דקדוק לשוננו הק' הולך בשמות לועזים, ואפילו בלשון תרגום שקרוב ללה"ק אינו מכוין בדקדוק הנקודות ואין צריך לבאר בכאן, אבל פי' שמות דגושים שמדגישים הסגול בסוף, כשקוראים בילא, מדגישים הל' בסגול, והיינו דעיקר שם זה הוא בסגול משא"כ שמות שאין הסגול בא אלא משיגרת לישנא כמו וואלק דאף ע"ג שקוראים וואלקע אינו בדגשות אלא בהעברת הלשון בעלמא, ומשום דעיקר השם וואלק, וזהו הנ"מ בין שם גיטא, לגוטקינד דאע"ג שקוראים גוטאקינד, אין מדגישים הסגול ואין לכתוב אלף, והיינו הנ"מ בין וואלפא בפ' רפוי' שאין כותבין אלף לוואלפא בפ' דגושה, דבפ' רפויה עיקר השם וואלף, כשם לעז הזאב, אלא דבהעברה קורין וואלפא, משא"כ וואלפא בפ' דגושה, ע"כ כנוי בפ"ע הוא שהרי אין קורין לעז הזאב וואלפ בדגשות הפ' מש"ה צריך לכתוב אלף, (ולמ"ש פי' הר"ש בשם גוטליץ מש"כ ותליא במבטא, לא כהט"ג אלא בדגשות השם אז מדגישין סגול בפ' ויובן ג"כ תשובה שביש"ש שלא ידע אי מדגישין סגול שבנהר ארפ והוכיח מדקורין ארא רפויה, ש"מ שיש להדגיש הפ', דפ' דגושה בסוף דרך להיות בשני ווי"ן משא"כ כשהיא רפויה המבטא נכון יותר בנקודה ובא', הכלל הכל תלוי אי השם נדגש בסגול או לא, ואינו אלא העברת לשון בעלמא], ומזה תבין דברש"ל וב"ש לא נרשם שם בערא בכנוי דוב בער רק בשם יצחק, דבערא הבא מדוב או ישכר אינו אלא העברת לשון מן בער ואין הסגול בדגשות, משא"כ בכנוי דיצחק היו מדגישים באותו מקום, אלא שהנחלת שבעה והביאו הב"ש (אות ב' ס"ק כ"ז) הסכים מכל מקום לכתוב בערא על פי שיטת מהרא"י בשם נהר טיבער כו', וקיצר הב"ש בדבריו כאן ובשם ואלק ובלבל דעתו, ועיקר כונת הנ"ש דאע"ג שאין מדגישין השם בסגול, מכ"מ כשהשם קצר, או כשבא שוא לפני האות האחרונה כמו נהר טיברא בזלא אולמא ווינא, מתפארת לשון צח לקרוא אות אחרונה בסגול אע"ג שאינו שם העצם, והרואה בכתבי תה"ד ובשו"ת מהר"מ פאדווא שהביא הב"ש, נראה ברור שלא כהב"ש בכוונת תה"ד:

עוד חידש הנ"ש בשם טולצא ולימוטא, דיש לכתוב באלף אע"ג שאין מדגישים השם בסגול ומשום שאינה עיקרית, מכ"מ כיון שהאות דגושה בטבע מוצאה כצ' וט', נראה יותר בסגול ובכ"ז מיירי שקוראים בסגול זהו דעת הנ"ש, ולא הסכימו האחרונים לא בשם טולצא ולימוטא אלא שכיון שעיקר שמו טולץ ולימוט, והסגול אינו בדגשות השם אינו צריך להוסיף על עיקר השם, וכן בשם בערא, אין הכרע משמות הנהרות שעיקר השם ג"כ אינו אלא הסכמי באותו נהר עצמו להכי יש לכתוב בלשון צח, משא"כ שם בערא מוצאו משם בער הנקרא על אותו חיה דוב והדוב לעולם שמו בער, וע"כ שם בערא אינו אלא העברת לשון בעלמא, ולא הגיע לכלל כנוי בפ"ע כמו בעריל בערכין וכדומה, אלא אינו אלא כנוי בער, ומש"ה אין כותבין אלא המכונה בער:

ואחר שזכינו לזה, נבא לשם ליבא דלעולם במדינתנו שקורין לאריה ליב, אין לשם ליבא כנוי בפ"ע ואינו אלא העברת לשון, ואין מדגישים השם בסגול, ומש"כ רמ"א במדינה שקורין ליבא, היינו במדינה שקורין להאריה דער ליבא, כמו שיש מדינות שקורין ליאון, וממילא מכונים שמות ב"א כן, ולזה כוון הב"ש בשם ליבא, ואולי גם קורין שם בחירק כמו לשם האשה והכי משמע לשון ס"מ שהביא הב"ש, עכ"פ במדינתנו אין שם ליבא אלא כנוי ליב, ואין צריך לכתוב המכונה ליבא. מכ"מ בגט דילן שכותבין דמתקרי, מהנכון לכתוב לשון הנקרא ממש, כמש"כ הגאון גט מקושר כיב"ז ואם שאין הדבר מוסכם כ"כ:

ועתה אוסיף במש"כ הט"ג לדקדק אי קורין אותו בפניו כמו בשם בעריל לעמיל ליבל, ואני אומר שמדלא פירשו הראשונים אשר קדמוהו במלאכה זו, ש"מ שאין הנדון דומה, דדוקא בשמות שבאין לפעמים להקטין האדם אי לצעירות השנים או לשפלות המעלה, והוא כמו שקורין לזאב קטן וועלפיל, ולדוב קטן בעריל, מש"ה בעינן תנאי אי קורין אותו בפניו ואינו מקפיד ש"מ דעיקר כנוי הכי הוא כמו בערכין וכדומה, וכן פי' הב"ש בכללי שמות אות כ"א זה הכלל בשם ליביל וכדומה, משא"כ ליבא וואלפא וכדומה, מהיכא תיתי שיש בזה צעירות ומכש"כ למש"כ דמיירי שבאותה מדינה הכל מתכנים הכי, ודקדוק הט"ג מלשון הב"ש אם קורין אותו כן אינו כלום דוק ותשכח בשארי שמות הכי, וראיתי בתורת גיטין להגאון מליסא ז"ל שכתב ג"כ דכללי שם נערות אינם ברורים להכי צריך לכתוב תמיד כינוים אפילו אין קורין אותו בפניו אם לא במקום שמפורש שא"צ לכתוב שם דנערות והיינו כמש"כ:

ב ואשר נשאלתי באבי המגרש שמו אהרן, וכינויו יש קורין אותו ארון ומיעוט קורין אותו ארן ונסתפק מע"כ שי' עפ"י מש"כ הב"ש בשם הס"מ דאם קורין ארון בקמץ כותבין הכנוי כו' הנראה דעתו דמר דהא דמוסיף הב"ש דעיקר כש"ע שאין, צריך לכתוב הכנוי, לא קאי אלא על ארנון ואינו כן, דפשיטא דארון קרוב ונראה יותר דיוצא משם אהרן מארנון ופליגי האחרונים גם על שם ארן וגם כנוי ארא היה נראה דא"צ לפרש כמו כל הני כינויי דאברהם, אמנם כבר נתפשט המנהג לכתוב כל כינוין, ונראה דהס"מ אינו בא לחלוק על הש"ע בשם ארנון אלא ס"ל דבימי הש"ע היה כינוין אלו שם נערות ואינו לכבוד, מש"ה כל שאין מההכרח לפרש כגון שאין אחר ששמו כך, למאי יביישו אותו במקום המשפט, אבל בזה"ז שיש כמה כינוים אלו שבאים ג"כ במכובדים, וכן ארן יש מכובדים שקורין אותו ר' ארן ולמה לא נכתוב לישנא דשפיר משתמע מי הוא המגרש, כמו שמבואר (בסי' קכ"ו) כמה מילי שאינם רק משום שופרא דשטרא ולברר הדבר, ומש"ה כותבין כל הכינוים באברהם, זולת ארן שבפתח לא חל עליו שם כנוי כלל, דהיינו אהרן ממש אלא שמגמגמים בלשון, ואין הה"א נשמע והרי זה כדילוג דאיתא במ"ר שה"ש עה"פ ודגלו עלי אהבה תינוק שקורא לאהרן הרן ואינו מכוין לכנותו ח"ו אלא שמגמגם בלישני', עכ"פ צריך לכתוב המכונה ארא והמכונה ארן:

ומה שהעלה בדעת מע"כ שי' לכתוב ארא לחוד ודאי לא, דגרע משאם לא היה כותב כלל כינוי, משא"כ כשכותב איזה כנוי, ולא מפרש כינוי שני, והרי פשוט דארן אינו קיצור דארא, אלא הכל משם אהרן יוצא:

ומה דמסתפק היאך לכתוב ארן, נראה לי לכתוב חסר, שהרי גם עיקר השם אהרן, נכתב חסר, וה"ז כמו בשם האשה דכותבין בכינוי ה' בסוף אם יוצא משם הקודש שסופה בה"א, ותו שאין מדגישים החולם כלל, להכי יותר טוב לכתוב בלא וא"ו דלישתמע כפי המדבר וכבר רמז לזה כת"ר ג"כ:

ג ובשם האשה דרוב קוראין אותה ציפקא ומיעוט ציפא, צריך לכתוב ציפקא דמתקריא ציפא וכמש"כ מע"כ שי' דיש לכתוב בה"א בסוף דאפשר דשם העריסה שלה ציפורה, וצדק בכל דבריו בזה זולת מש"כ לכתוב המכונה ציפה, כבר הראיתי לדעת דברי הב"ש דבשני שמות לועזיות כותבין דמתקרי, ואין להסתפק על שם ציפא דלמא הוא קיצור השם ציפקא, שהרי אפשר להיפך דציפקא הוא שם נערות ועיקר שמה ציפא וכסרר כתבתי דנהגים לכתוב כל שם שיש, וה' יראנו אות חיים ואמת ואל יט אשורנו מיני דרכה של תורה, נעימותה צדקתה וישרותה ותהי לנו לאור עולם סלה:

ד ואשר הוכיח הב"ש (סי' קי"ט ס"ק י"ג) מסוגיא דיבמות ר"פ חרש, דמהני נקיים של שטותה, מדלא אמר בחרשת נ"מ לנשואין שלה, ודחה מעכ"ת שי' דחימוד אינו אלא מדרבנן, והוא ספק שמא עתה בעת נשואין היא חלימה וספק להקל וי"ל דזה ספק חסרון ידיעה ואע"ג שנעלם מכל, מכ"מ הרי הוא כמו כחל שכתב הר"ן והובא ב"י וש"ך יו"ד (סי' צ"ח) דכל ספק ידיעה שהוא בקביעות להחמיר, ודוקא ספק שבא באקראי נ"מ בין חסרון ידיעה דיחיד לספק באמת, ואם שיש לפקפק ע"ז מירושלמי ברכות רפ"א שמביא ראיה בספק קרא ק"ש דחוזר וקורא מספק בה"ש שלא יצא י"ח, וי"ל ואכ"מ:

ועוד יש לדעת דספקו של הב"ש לא משום דשוטה אינה מחמדא שהרי יש לה תאוה כמש"כ תוס' קידושין (דף מ"ג ב') סד"ה וכל אלא משום שאין יודעת ומבינה נשואי אישות והוי כמו ספרה ז"נ לפני הכנה לחופה וא"כ חרשת ג"כ אין לתלות שכל ז"נ היתה בידיעה, אלא נפסקה בינתים לשעה מיהת, והוי כמו דחו הנשואין והוה חימוד חדש, ומה שהקשה מעכ"ת עוד צדק בזה:

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה