משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן לב
ב"ה, א' ארבעים במספר ב"י תרמ"ה, וולאזין. לכבוד הרב וכו' אב"ד דק"ק פאסוועל. מכתבו הגיעני, ואשר עלה בדעתו להקל במעשה שהיה שבחור קידש בתולה בעד אחד ושניהם מודים שנתכוונו לדבר אחד לשם קידושין ופסק הרמ"א דיש לחוש לדעת הסמ"ג בשם ר"א ממיץ ז"ל דחוששין לקידושין, וצריכה גט, ובמקום עגון ודוחק יש לסמוך ע"ד רוב הפוסקים ז"ל ורצה מע"כ נ"י להקל בנ"ד משום שהבתולה ממשפחה כבודה ויש בזה פגם, חלילה להקל בהוראת הרמ"א משום פגם משפחה והרי הבתולה פגמה את הוריה בזה שנתעסקה בדברים כאלו ואבותיה אבדו את כבודם במה שלא שמרו את בתם מפריצות כזו שמעלה הכל ושיחה בפי הבריות, ואדרבה במשפחה כבודה יש לנו לחוש יותר שלא יוציאו לעז עפ"י זה המעשה, וכדאיתא בירושלמי קידושין פ"ג, והובא בר"ן דכד דמיך ר"י פקד לבנתי' דיהון עבדין כר"ל כי שמא יעמוד ב"ד ויסבור כר"ל ונמצא בניו באין לידי ממזרות, ה"נ יש לחוש שמא יבא איזה גדול ויפקפק על ההיתר ויפגום אותה משפחה בחשש ממזרות ח"ו:
ובעיקר הדין אין לנו להכריע בפסקי הראשונים ז"ל, והרי הסמ"ג ידע פסקי הגאונים והרי"ף והרמב"ם דאין חוששין לקידושין ומ"מ חשש לפסק הרא"ם, וכמו רב פפא שידע פסק אמוראי קמאי ובי דינא רבא דאין חוששין, ומ"מ פסק דחוששין, וכן פסק הסמ"ג נגד פסקי הגאונים והאיך נכריע מדעתנו כפסק הגאונים, ומה גם כי הסמ"ג נימוקו עמו שהרי הגמרא ג"כ לא סמך על אמוראי ג"כ בזה, ושקיל וטרי מאי הוי עלה ובמחלוקת רב כהנא ורב פפא לא נפסק בגמרא, כמו דאשכחן ביבמות (דף קט"ז) מאי הוי עלה דשומשמי רב יימר כו' רבינא כו' והלכתא חוששין, וכך סוגיא דש"ס, וכאן לא הכריע אלמא שאין בזה פסק ברור ואי משום דרב כהנא בתרא, הרי הביא הג' דעת רב כהנא לפני ר"פ ש"מ דרב פפא בתרא וכמש"כ הרא"ש פ' הזהב (סי' י"ט), ומהא דרב אשי שתק לר"כ בתשובתו אין הוכחה שהסכים לדבריו) ע"כ אין להקל כי אם במקום עגון ודוחק שכדאים הגאונים להקל בשעת הדחק:
איברא נימא מילתא דהבו דלא לוסיף עלה, דהיינו דוקא בששניהם מודים כלשון הגמ' וכ"כ הרמ"א בשם התשב"ץ אבל אם אחד מכחיש שוב אפילו המודה להעד אין לו לחוש ומותר בקרובות, ולא כמש"כ הח"מ והב"ש דאם אחד מכחיש ואחד מודה, המודה אסור, וכ"כ בשם הב"ח, ובמח"כ לא כתב הב"ח הכי, ולא העלה הב"ח אלא אפילו כששניהם מודים במעשה הקידושין אלא שאחד אומר שכוון לשחוק, וכה"ג אם היה בשני עדים לא מהני, אבל בעד אחד מהני אבל בהכחשה לגמרי לא פירש הב"ח כלל דהמודה אסור, והח"מ וב"ש כתבו מסברא דמה מועיל הכחשת האחד להשני שמודה, אבל לענ"ד אינו כן ודוקא כששניהם מודו כלישנא דגמרא והרמ"א:
ובטעמא דמילתא, יש להבין עיקר טעמא דמאן דחייש לקידושין בעד אחד יותר מבלי עדים כלל, והרי הא דבעינן בגיטין וקידושין עדים, אינו משום נאמנות אלא גזה"כ דאין דבר ערוה של גו"ק נקבעת אלא ע"י עדים וא"כ מאי אולמא דחד יותר מאין עד כלל וכבר דבר בזה הגאון פני יהושע, ואיני רוצה להאריך:
והנראה דודאי יש לדקדק בלשון ר"פ חוששין לקידושיו, ולא אמר הרי היא מקודשת וכבר דקדק הכי בתשב"ץ, וכתב שאינו אלא מדרבנן או מספיקא, ואין הדברים ברורים, אלא כך נראין הדברים מפרש"י בד"ה ואי ליכא עדים כו' דעד אחד חשיב לחייב שבועה בד"מ כו' מבואר דכיון דעיקר הא דבעינן שני עדים בגו"ק הוא משום דנ"ל דבר דבר מממון, א"כ כמו בממון מהני עד אחד לחייב שבועה המביא לידי ממון, ה"נ מהני בקידושין לחוש מיהא לדבר שאינה א"א לגמרי לחייב מיתה מ"מ חוששין לקידושין, ודוקא בגט א"א להוציא מאיסור במקצת שהרי כריתות כתיב משא"כ בקידושין אפשר שיהא לחוש וכשיטת רש"י קידושין (דף ס') בהא דשיורי שיירא, דבזה לא מקשינן קידושין לגירושין, והכי מצינו דעת הרמב"ם פ"ז מה' אישות במקדש מעוברת שהוכר עוברה ה"ז מקודשת אלא שאין הקידושין גמורים כ"כ, ובפי' המשניות כתב שאסור לבוא עליה עד שיקדש אח"כ וכבר הוי בה טובא ולא עמדו ע"ד ז"ל. והנראה דכיון שהוא גריס במשנה ואם הוכר עוברה ה"ז מקודשת, אפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דמ"מ בקדושת מזבח חל בעוברין כדתנן רפ"ה דתמורה כיצד מערימין על הבכור כו' וקידושי אשה הוי כקה"ג למזבח ועדיף מינה כמבואר בנדרים (דף כ"ט) לענין פקע בכדי, מש"ה אע"ג שאין העובר נקנה לבעל שתהא כקנויה לו לגמרי מ"מ חל הקידושין לאוסרה על אחרים כהקדש והדברים עתיקין ואכ"מ, ואין ענין לכאן רק הראיתי לדעת דאפשר בקידושין לחוש מה"ת ומ"מ אינו לגמרי, וה"נ יש מקום לומר דנ"ל דבר דבר מממון דבעד אחד מהני לחוש כמו דמהני עד אחד לממון לשבועה:
ועדיין אנו מבחוץ להבין הא דאיתא ברא"ש סוגיא זו אר"י המקדש בעד אחד אין חוששין בעו מיניה שניהם מודים מאי אין ולאו ורפיא בידיה, וקשה טובא היאך עולה עה"ד שבשניהם מודים חוששין, וא"כ במאי מיירי רב יהודה כשמכחישים, פשיטא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא בכל איסורי תורה, ואין לומר דמיירי בשותקים דמהני בכל איסורי תורה מדרשא דקרא בת"כ והובא ריש האשה רבה או הודע אליו דעד אחד מחייב קרבן בשותק דהוי כהודאה, אבל כאן לא מהני שותק וכדרבא בקידושין (דף ס"ו) באשתך זינתה בעד אחד, הא ליתא, שהרי לא מיירי כאן בנאמנות אלא במקדש בעד אחד, אי אלים, הקידושין, שהרי לא אמר קדשת אשה בעד אחד, אלא המקדש אשה בעד אחד, הרי מיירי באלימות הקידושין, וא"כ ע"כ מיירי בשמודים בדבר:
ועוד קשה להבין בסוף הסוגיא דא"ל רב אשי לרב כהנא, הרי הודעת בע"ד כמאה עדים וה"נ הודאת בע"ד כו', מאי שייטא, דהודאת בע"ד דממון לכאן, התם לא איברי סהדי אלא לשקרא, אפילו בלא עדים כלל וכדמביא בסוגיא הא דמר זוטרא כו' משא"כ כאן בלי עדים א"א למקבע קידושין וכמו בגט דלא מחייב לאחריני, מ"מ לא מהני בהודאת שניהם שנתן לה גט בלי עדים או אפילו בעד אחד, ומגזה"כ, ה"נ בקידושין:
אלא כן הענין דהא שעלה עה"ד דהמקדש בעד אחד הוי קידושין אפילו באין שניהם מודים, הכי פי' אלא אחד מודה ואחד מכחיש, והמודה אסור בקרובות, ומשום דעד אחד מהני למי שמביאו לחייב שבועה את שכנגדו, ה"נ אע"ג שאחד מכחיש מ"מ אלים למודה לו, כ"ז עלה עה"ד, ומשום הכי אמר רב יהודה דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, והוא משום שאין חיוב שבועה מקרי חיוב ממון כלל, אלא דבר הגורם לממון וכדמסקינן בשבועות (דף ל"ב) דמשביע עד אחד פטור, דלאו ממון הוא, אבל מ"מ כששניהם מודים יש מקום לומר דעד אחד אלים לאפקועי ממון מטעם אחר, בעד אחד אמר גזלת או לוית ממון מפלוני, והוא שותק, ושתיקה כהודאה מדרשה דקרא או הודע אליו, ולא הודאה ממש הוא כמבואר בתוס' יבמות שם, אלא עדות העד הוא דקא גרים למקרי הודאה, ומש"ה באשתך זינתה בעד אחד קיי"ל דאינו אוסר משום דאין דבר שבערוה פחות משנים:
הא מיהא מצד הסברא בשותק לעד אחד שחייב ממון הוי כהודאה וחייב לשלם א"כ הרי אלים עד אחד לאפקועי ממונא, וה"נ כשמודים שנתקדשה בעד אחד, אלים העד למהוי קידושין, בשלמא כשאחד מכחיש, הוי עד אחד בהכחשה דלא מהני שותק כדתנן לענין חטאת, עד אחד אמר אכל ועד אחד אמר לא אכל מביא אשם תלוי, וה"ה אם אחר מכחיש אבל כשאין אדם מכחיש לעד א"כ אלים לאפקועי ממון בשותק, וה"ה דיש לחוש לקידושין, מש"ה הוי לרב יהודה ספק בדבר, ובי דינא רבה פסקו דאין חוששין לקידושין, וכן פסק רב כהנא, והיינו דהקשה רב אשי הרי הודאת בע"ד כמאה עדים כו' וא"כ ה"נ מהני שותק לעד אחד למהוי חייב, וה"נ כששניהם מודים בקידושין וא"כ אלים העד לחוש לקידושיו, והשיב ר"כ דכאן לא מהני הודאה משום דמחייבי לאחריני, ובאמת בממון היכי דמחייבי לאחריני לא מהני הודאה כדאיתא בכתובות (דף י"ט), וא"כ לענין קידושין שהוא כממון שחייב לאחרים, לא מהני הודאה וא"כ אע"ג שאם הודו שנתקדשו לפני שני עדים נאסרין בקרובות, דשויא אנפשייהו חד"א, מ"מ בעד אחד לא מהני שתיקה, ומזה הטעם פסק רבא באשתך זינתה דלא מהני שותק, משום דלא מהני הודאתו דמחייב לה, אע"ג דאם הבעל אומר שיודע שזינתה אשתו נאסרה עליו משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו לפי דבריו, מ"מ בשותק לא מהני הודאה דתליא בהעדאת עד אחד, ומש"ה אין חוששין לקידושין אפילו שניהם מודים שנתקדשו בפניו מ"מ כיון דשתיקתם לא מהני א"כ אין עדות העד מועיל למהוי קידושין אפי' מודי תרווייהו, ורב פפא אמר דחוששין לקידושין, דס"ל דהא דנ"ל דבר דבר מממון לאו מממון דיש בו חיוב לאחריני אלא ממון שאין בו חיוב לאחרים זולת הנתבע, וא"כ מהני העדאת עד אחד לחייב בשותק, וממילא אלים כח העד במודי תרווייהו ואין שום הכחשה למיחש לקידושין מיהא, ובזה פליגי אמוראי וס"ל דיש לדמות עריות דכתיב בהו דבר מממון, לממון שיש בו חיוב לאחריני כמו מעשה הקידושין, וכ"כ הרשב"א בחי', אבל הא ודאי שיפה כ' התשב"ץ בשם הרשב"א דר"פ לא מיירי אלא בשניהם מודים, ולא כשאחד מכחיש דאז אפילו המודה אין חוששין לקידושין:
והנני להעמיק עוד בסוגיא עמומה זו, מתיב רב אחדבוי ב"א שנים שבאו ממדה"י וכל הענין עד אלא לאו בעד אחד, ומביא ראיה דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, וזה פלא, מנליה דמיירי שקידש בפני עד אחד, דילמא כל עד אומר שנתקדשה בפני שני עדים כד"ת, אלא מבואר פי' הסוגיא עפ"י מש"כ בחי' רשב"א בשם הראב"ד והר"א אב"ד בהא דקאמר ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי, דמיירי שאינן מכחישין אלו את אלו אלא אלו מעידין שקיבלה קידושין מזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואין מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה, ואין אנו יודעין למי נתקדשה תחלה מש"ה צריכה גט משניהם דאלו היו מכחישין זא"ז לא היתה צריכה גט מא' מהן שאין כאן עדים, ותמה הרשב"א דהא אפילו במכחישין אלו את אלו הוי לה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאיתא בפרק ב' דכתובות דלא תנשא ועוד תמה ע"ש, ותרי גברי רברבי אמרי מילתא חובה לבאר מה נתקשה להם שנצרכו לפרש הכי, ונראה דקשה להו למאי תניא זה אומר זה עבדי וזה אומר זה עבדי, הלא לא נצרכנו זה לענין צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה, אלא ע"כ אשמועינן תנא דאין צריכים לשחרר זא"ז, כמו בספיקות דתנן ביבמות (פי"א) וא"כ צ"ל דהאי תנא ס"ל דבשנים המכחישים זא"ז א"צ כלום, ומש"ה תניא זה עבדי וזה עבדי כדי לאשמועינן הכי, וא"כ קשה אמאי צריכה גט משניהם, אלא ע"כ מיירי דבגט אינן מכחישין זא"ז, מש"ה צריכה גט משניהם, מעתה כי מוקי בעד אחד, ע"כ מיירי ג"כ כשאינן מכחישין זא"ז וקמ"ל דבעבדי א"צ גט שיחרור והיא צריכה גט, ואי איתא דכל אחד אומר שנתקדשה, בפני שנים הדק"ל מי מצי אמרה כו' הרי תרי סהדי דאמרי שהיא א"א לגמרי לאחד משניהם אלא שלא ידעינן למי נתקדשה תחלה, וע"כ צ"ל דכל אחד אומר שנתקדשה בפניו לחוד, ומ"מ צריכה גט משניהם, הרי מבואר דמקדש בע"א חוששין לקידושיו וע"ז מקשה הגמ' ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן, פי' וא"כ אפילו הוא אמת שנתקדשה בפניו לאו כלום הוא מאחר שהיא מכחשת א"כ לא אלים הקידושין אפילו להמודה וה"ה כשיש עוד עד שנתקדשה בפני אחד, אין אלימות בקידושין אלו עד שיהיו שניהם מודים ויהיה אלים עדותו לענין ממון, והרי כדברינו:
ולכאורה יש להקשות אכתי לרב פפא אין ממשות בקידושין עד שיבואו לב"ד ויודו להעד, אז יהיה אלימות העד כדין שותק בפני ב"ד שחייב לשלם, וא"כ האיך יהא חל הקידושין למפרע הא בשעה שמקדש בפני עד אחד לא ידענו אם לא יהיה הכחשה מאחד ותבטל עדותו, הא לא קשיא דכמו כן כתב הר"ן בשם הרמב"ן בסוגיא זה דקידש בכת"י בלי עדים הוי קידושין ברורים והביא ראיה מסוגיא דיבמות (דף ל') זהו דקידושין למעוטי זמן ולא קאמר למעוטי קידש בכת"י כו' פי' לשיטת הרי"ף וסיעתו דבגט עדי חתימה מהני בלי עדי מסירה וכת"י דומה לעדי חתימה מה"ת בגט, וה"ה בקידושין, ולא כהרשב"א בחי' בסוגיא זו שכ' להיפך והביא ראיה ג"כ מסוגיא זו ותלי בפי' הסוגיא ואכ"מ, הא מיהא לכאורה קשה טובא על שיטת הרמב"ן מהא דאיתא בקידושין (דף ס"ה) איתיביה רבא לר"נ האומר לאשה קדשתיך כו' אי איכא עדים אמאי מותרת בקרוביו כו' אלא לאו בעד אחד כו', ואי כהרמב"ן נימא דהוא אומר קידשתיך בכת"י, בשלמא להרשב"א וסיעתו לא קשה נוקמי שאומר קידשתיך בשטר שיש עליו עדים, שהרי היינו דמשני הגמ' קידשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, דמאי נ"מ אי הוי עדי מסירה והלכו, אי הוי עדי חתימה ואינן לפנינו, אבל להרמב"ן קשה וצ"ל דהיינו שדקדק הר"ן בשם הרמב"ן וכתב בזה"ל אבל קדשה בשטר שהוא כת"י אע"פ שאין עליו עדים מהני דכשהיא מוציאתו כאלו יש עדים בדבר דמי כו' מבואר דכ"ז שלא הוציאה הכת"י בב"ד אינו כלום, דאע"ג דשטר שיש עליו עדי חתימה הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד וקיום שטרות אינן אלא מדרבנן, מ"מ כת"י צריך קיום מה"ת כמ"ש הש"ך ח"מ (סי' ס"ט סקי"ב), מש"ה אינן קידושין עד שתביא השטר לב"ד, זהו דעת הרמב"ן ז"ל, מעתה קשה כמו כן מאי מהני הקידושין בשעת מעשה, אחר שלא נתקיים אלא אח"כ אלא צ"ל דאחר שתקיים כת"י היא מקודשת למפרע, וה"נ בנ"ד אחר שיבא עד לב"ד ויודו לו חלו הקידושין למפרע:
מכ"ז למדנו, בנ"ד שאין להקל בקידושין אלו שהודו שניהם שכוונו לקידושין בפני עד אחד, ומדברינו, בין מע"כ נ"י שלא נהיר לי הוראת מע"כ בבתולה זו שקיבלה כבר קידושין בכת"י מאחד בלי עד כלל, והורה נגד פסק הרמ"א (בסי' ל"ב) ומשום שהוא ס"ס כמש"כ הב"ש, ולא נראה כלל לדחות פסק הרמ"א ודעת רבינו הרמב"ן ז"ל, אך למש"כ דבעינן דוקא הוציאתו בב"ד, שוב נחה דעתי, כי מסתמא לא הביאו הכת"י לב"ד:
וראיתי שמע"כ נ"י הקשה על דעה זו מהירושלמי פ"א דאיתא אבל אם יש בו ש"פ כסף הוא, ולפי מש"כ הר"ן ריש מסכת קידושין בפי' הירושלמי דאשמועינן בזה דין ע"ש אין בקושית מע"כ מאומה. היוצא מכ"ז שאין לנו להקל ולצאת מפסקי הרמ"א ז"ל ומכש"כ בעניני גיטין וקידושין דיש לחוש ללעז ויהיה לפוקה ולמכשול ח"ו. וה' ישמרנו מלכד בהוראה, ויעמידנו על קרן האמת:
נפתלי צבי יהודא ברלין.