משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן לא
בעזה"י.
מעשה באיש חיל יהודי שראה בתולה מוכרת לעקאך והתעלל בה וקנה ממנה לעקאך באיזה פשוטים ובבואה לקבל המחיר לקח מטבע של כסף ואחז בידה ואמר הרי את מקודשת לי ונתן לה המטבע והיא שחקה והלכה לה עם המטבע, וכאשר נשמע הדבר באו אביה ואמה וגם היא בצעקה ע"ז, ואמרה שלא הבינה מה שאמר כלל:
עדי הקידושין היה בזה האופן, תחלה ראה המנוול הלז שני אנשים הולכין באטאפ והזמין אותם לעדי קדושין, ושני אחים היו והקטן מהם היה עלם כבר ארביסר ואמר הגדול להמקדש הנה אחים אנחנו וצריך אתה להעמיד עד א', והשתדל שיעמיד ע"ז המעשה עוד יהודי א' שהיה בשעה שעשה נבלה זו, ועתה מתעקש האיש מבלי לגרש, והדבר מובן שהענין הוא נחוץ ודבר עגון, כי יומו יבא לצאת מאותו מקום, ומי יודע אנה יובילהו רוח הממשלה יר"ה:
ונראה שאין לחוש לקדושין אלו אם מפאת העדים עיקר מעשה הקדושין וה' ברחמיו יורני דרך האמת:
ראשית אפילו הבינה שהוא מקדש אותה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, דהיינו שנטלה מחיר הלעקאך ושתקה בו ויצאה ואע"ג שהיה באותו מבט מטבע יותר משווי הלעקאך מכ"מ מה לה לחוש בדבר, מסתמא יחזור אחריה ליקח המותר, או תחליף המטבע וחשיב לו המותר ולא מבעיא אם אמר, בשעת נתינת המטבע באי וטלי עבור הלעקאך, פשיטא דכל שלא שדיך והיא שחקה אין לחוש כמבואר (בסי' כ"ח ס"ג), אפילו אם אמר לה טלי זה המטבע והרי את מקודשת לי בו ומבואר בהגהת רמ"א דאע"ג שחייב לה והגיע זמן הפרעון מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו, מכ"מ נראה דזה אינו אלא במלוה שמכבר אלא שהגיע זמן הפרעון, אבל בעוד לא נזקף במלוה והוא חייב לה לשלם באותו מעמד אפילו לא אמר טלי מה שאני חייב ליכי בעינן דוקא או שדיך או שתאמר אין:
ומנא אמינא לה, מדאיתא בקידושין (די"ג) קדשה בגזל ובחמס או שחטף סלע מידה ה"ז מקודשת ורמי הגמ' מהא דתניא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דוקא רצתה מקודשת שתאמר הן ומש"ה אוקי רישא בדשדיך וסיפא בדלא שדיך, והנה בשלמא גזל כלי ניחא הא שמדמה הגמרא החזרת הגזלה סתם להחזרת חוב ופירש שאני חייב ליכי, והיינו דכלי שהוא בעין היינו שאני חייב ליכי אבל גזל סלע שאינו אלא חוב ומאי רמי רישא אסיפא נימא דשאני רישא שהחזיר ולא פירש שאני חייב ליכי, אלא ודאי כיון שחטף הסלע וקידשה בו הרי עדיין לא נזקף במלוה, ה"ז דומה לפירש שאני חייב ליכי כיון שנצרך לשלם מיד:
הן אמת דהב"ש שם סק"ז כתב טעם הברייתא חטף סלע מידה, משום דאפילו גזל מעות מחויב להחזיר אותם, המטבעות כ"ז שלא התיכן וקנה בשינוי ודומה לגזל כלי, וא"כ אין ראיה מכאן למה שכתבנו, מכ"מ נראה להוכיח מסוגית הירושלמי דלא זהו הטעם אלא כמש"כ:
וז"ל הירושלמי (פ"ב הלכה א') חטף סלע מידה וקדשה בו ה"ז מקודשת, במה קידשה הא סלע שלה היא] ר"ח בשם ר"פ רוצה היא להתקדש לו ויהא חייב לה סלע [והביאו הרשב"א והר"ן (פ"ב) לאפוקי מפרש"י (דנ"ג) שכתב דאי שדיך אחילתא וא"צ לשלם עוד דמי הכלי, וכ"כ הרא"ש (פ"א סי' כ') והכי משמעות דעת הרמב"ם והמחבר שסתמו דין שני הבבות אלו דהיינו קדשה בגזל דידה, ובבא דהיה מגיע לה חוב ואמר כנסי שאני חייב ליכי, ובבבא שניה מודה הרשב"א בחי' (די"ג) דא"צ לשלם, ובאמת הכי משמעות לשון שאני חייב ליכי דהיינו לפטור החוב אלא שמקדש ג"כ, ולא כקה"ע יע"ש, אלא שכתב הרשב"א בזה"ל ומיהו בגזל דידה וקידשה סתם מפרש בירושלמי שהוא חייב לשלם לה כדי גזילה כו', אבל הרמב"ם והמחבר שלא חילקו בדבר מבואר דס"ל דלא קיי"ל כהירושלמי, ולכאורה פלא דהרמב"ם ז"ל דרכו לתפוס סוגית הירושלמי במקום שאינו מבורר בש"ס דילן להיפך ונראה דמפרש דבזה פליגי ודאי, דלכאורה קשה רומיא דהני תרי בבי שהביא הירושלמי היינו בבא זו דחטף סלע מידה וקדשה בו ה"ז מקודשת, דמשמע אפילו בשתיקה דידה, ובסמוך הביא הירושלמי סיפא הילך סלע זו שאני חייב לך ובשעת מתנה א"ל ה"א מקודשת לי רצת מקודשת לא רצת אינה מקודשת, דמשמע דוקא שאמרה הן כדוקיא דש"ס דילן מדלא תני סתם הרי זה מקודשת ואין לומר דהירושלמי מחלק בין שדיך ללא שדיך, אחר שלא נזכר כלל, אלא הירושלמי מיישב במה שסיים ויהא חייב לה סלע, מעתה מיושב שפיר דסיפא שאמר לה שאני חייב ליכי ורוצה לפטור עצמו מהחוב בודאי דוקא רצת מקודשת, אבל רישא אע"ג שקדשה בגזל דידה מכ"מ כיון שלא אמר טלי כלי שגזלתי ממך אלא סתם א"כ דעתו שיהא חייב לה דמי הגזילה, מש"ה אפילו בשתיקה מקודשת:
ועתה דחזינן דש"ס דילן רמי רישא אדסיפא ומדחיק לאוקמי בתרי גווני דהיינו רישא בדשדיך וסיפא בדלא שדיך ש"מ דס"ל לש"ס דילן דגם בנותן סתם דעתו שלא לפרוע עוד וע"מ כן היא מקבלה, מש"ה שפיר רמי אהדדי, זהו דעת הרמב"ם, ורש"י ורא"ש ז"ל, ורשב"א ור"ן ס"ל דאינו מוכח דש"ס דילן פליג על עיקר הדין שהכוונה שיהא חייב, לה סלע, אלא חולק על הישוב, דאינו מסתבר לש"ס דבזה תליא דין דקידושין, הא מיהא הירושלמי מיישב רומיא דהני בבי כמש"כ ובזה מובן הא דאי' עוד שם א"ר יוסי אלו אמר כלי יאות סלע דרכה להתחלף [פי' אלו תני גזל כלי וקדשה בו שפיר הייתי צריך ליישב דהוא משום שיהא חייב לה סלע, ובזה מתיישב רומיא דסיפא כמש"כ, אבל הרי תני סלע, והוא דרכו להתחלף שאין דרך להקפיד ואינו אלא חוב ובחוב דוקא באמר שאני חייב ליכי בעינן רצת דוקא משא"כ במחזיר סתם, אבל במחזיר כלי גזולה דדמיא לאומר שאני חייב ליכי אפילו לא אמר טלי כלי שגזלתי ג"כ אין הכוונה שהוא חייב לה סלע, וא"כ בעינן רצת דוקא], זהו סוגית הירושלמי, מעתה מבואר דגוזל סלע אינו אלא חוב משום שאין הנגזל מקפיד מן הסתם דוקא על אותו סלע וא"כ יש להוכיח דלפי ש"ס דילן דגם בחטף סלע בעי שדיך או רצתה ואמרה אין, ע"כ מטעם שכתבתי משום שלא נזקף עדיין במלוה מש"ה אפילו לא אמר כנסי חוב שאני חייב ליכי דומה לפי' שהוא מחזיר חובו, ומש"ה בעינן שדיך או רצת:
ועדיין אפשר להתעקש ולומר דבזה גופא חולק ש"ס דילן עם הירושלמי, דהירושלמי מדמה חטף סלע לחוב משום שדרכו להתחלף ולא להקפיד, וש"ס דילן ס"ל דאף על גב שדרכו להתחלף מכ"מ כ"ז שהוא בעין ומחויב להחזיר אותו סלע הרי זה דומה לגזל כלי ולא לחוב אבל אם אין הסלע בעין אע"ג שבאותו מעמד הוא ולא נזקף במלוה עדיין אם לא אמר כנסי שאני חייב ליכי ה"ז מקודשת בשתיקה אפילו לא שדיך:
אבל עוד יש לי להוכיח כמש"כ, דקשה לי על לשון הרמב"ם והמחבר שכתבו דין קדשה בגזלה כו' ולא פירשו גזל סלע, שיש בזה רבותא כמבואר בירושלמי, וגם כי לשון ברייתא דילן היא ודרך הרמב"ם להביא הברייתא כצורתה כל שאפשר, אלא צ"ל דבשלמא תנא דלא השמיענו אלא בקדשה בגזל ה"ז מקודשת אפילו בשתיקה דידה שפיר הי' הרבותא דאפילו גזל הכי היא מכש"כ חוב שמגיע לה באותו מעמד, אבל הרמב"ם והמחבר שפירשו באותו בבא דאם לא שדיך א"מ לא מצי לפרש גזל סלע דהיכי מיירי דאי לאחר זמן מרובה הרי אינו ידוע לה שהוא אותו סלע ולא נתחלף ואינו אלא חוב בעלמא דאפילו לא שדיך מקודשת, ואי באותו מעמד וידוע לה שהוא אותו סלע, מאי איריא אותו סלע אפילו אינו בעין או מגיע לה בעבור איזה ענין שבאותו מעמד ג"כ א"מ בדלא שדיך אפילו לא אמר כנסי מה שאני חייב ליכי, מש"ה לא הביאו אלא גזל סתם שהוא כלי ובזה אשמועינן דאפילו לזמן מרובה אינה מקודשת בדלא שדיך, משא"כ במגיע לה דבר ושאינו בעין, זהו הנראה להעלות מסברא ומהוכחת הגמרא [הג"ה ובזה מדויק לשון הגהת רמ"א (סי' כ"ה סס"ג) בלותה לו ונתן לה משכון, ולא חילק בין משכון זה לסתם כמ"ש הח"מ וב"ש, והיינו משום דהוי כחוב שלא נזקף במלוה שהרי מחויב לתת לה משכון באותו מעמד, הוכחה זו שמעתי מהרב ר' יהושע בהה"ג ר' שלום טוביה ז"ל מזאגר], אבל באשר לא ראיתי מפורש לחלק בין חוב שמכבר למגיע לה באותו מעמד קשה לעשות מעשה בדבר החמור כזה בסברא זו לחוד, אבל עוד יש לערער בגוף הקידושין, במה שאמרה שלא הבינה מה שאמר לה ומי יכול להכחישה, ואף על גב שהב"י (סימן כ"ז) כתב דלשון שמורגל בפי כל לקידושין אינה נאמנת לומר שלא הבינה, מכ"מ כבר מחו לה אמוחא מפרשי הש"ע ז"ל. הח"מ פי' בזה"ל, וכל אשה חכמת לב יודעת שזה לשון קידושין, הב"ש כתב דאם היא מבינה לשה"ק דלא כל הנשים מבינים לשה"ק והט"ז בססק"א ואם ידוע לנו בודאי שזו האשה לא הבינה באמת אפילו לשון מקודשת לי ודאי א"מ כלל. היוצא מכ"ז דהב"י לא מיירי אלא באשה שמבינה פירוש מלות אלו אלא שאין אנו יודעין אם יודעת דלשונות אלו משמען קדושי אשה, בזה שפיר אמרינן דכל מי שיודע פי' הקדש או שאר לשונות יודע שמשמען לקדש אשה, אבל באינה מבינה כלל פי' מלות אלו, מהיכא תיתי שיודעת דבמלות אלו נתקדשה ומכש"כ בנות דלת העם שאין להם ידיעה מהו הקדושין, וכסבורים שהעמדת החופה הוא הגורם להיות אשת איש, ועוד כתב הב"ש הכל לפי הענין, והרי ענין שלפנינו מסתבר שלא הבינה כלל, וכי אפשר שאם היתה מבינה מה שאותו איש חיל מדבר שתהא לו לאשה, ולא תתפעל ותשתומם באיזה ישוב הדעת לפי ערכה, וגם בלי שאלת אב ואם, אלא הענין מוכיח שלא הבינה כלל וכסבורה היתה בשעה שאחז בידה ומדבר לה דברים שאין לה הבנה בהם שהוא מתענג ברצותו מעות מידו לידה ומדבר עמה איזה נבלות וכדומה, והיא שתקה ונטלה שלה מאותו מנוול והלכה לה זהו הוכחת הענין, ואף כי אמרה שלא הבינה, והוי כדאיתא ביבמות (דכ"ד א') דחמש נשים נאמנות אע"ג שאין ראוין לכך אלא משום שהכתב מוכיח, וה"נ בשלהי מס' יבמות הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו, הרי דאפילו לר"ע דס"ל שאין משיאין עפ"י אשה, מכ"מ אם הענין מוכיח על אמיתת דבריה נאמנת, והשתא התם להוציאה מחזקת איסור א"א, כש"כ הכא שעומדת בחזקת פנויה שהיא נאמנת בדבר שמוכיח על אמיתתן, וזה ברור למעשה וא"צ
אלא שיש להוסיף דאפילו מבינה בלה"ק, והיה לנו לומר שידעה מה קאמר לה, ג"כ במחלוקת שנויה כאשר יבואר:
ומתחלה נקדים הסוגיא קדושין (ד"ו) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גו"ק ולא פירוש ר' יוסי אומר דיו רי"א צריך לפרש, אר"י א"ש והוא שעסוקין באותו ענין כו' ר"א ברש"א אע"פ שאין עסוקין באותו ענין והוי הגמ' ואי לאו דעסוקין באותו ענין מנא ידעה מאי קאמר לה אמר אביי מענין לענין בא"ע, ובמ' מע"ש תנן הפודה מע"ש ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו רי"א צריך לפרש וכתב הרא"ש שם דמיירי בעסוקין בא"ע, וכ"כ הראב"ד בהשגות, למדנו דהא דבעינן שיהו עסוקין בא"ע לאו משום דידה כמשמעות לשון הגמ' מנא ידעה, אלא משום שאין מגוף המעשה שום הוכחה שהוא בעצמו מקדש ומגרש, וה"ה שהוא פודה מעשרותיו, כיון שלא אמר כלום וגם אין עסוק בזה, והאיך קאמר ר' יוסי דיו, אלא משום דעסוקין בא"ע, ותדע דהכי הוא קו' הש"ס, דאין לומר דקו' הש"ס הוא, משום ידיעתה הא תינח גבי קדושין דבעינן דעתה, אבל בגט דאיתא בגיטין (דנ"ה) דלא בעינן ידיעה שלה כלל, מש"ה באומר לעדים ראו שאני נותן גט לאשתי אפילו שאמר לה כנסי שט"ח זה הוי גט, אלא ע"כ הא דבעינן שיהא מדבר ועסוק בגט, הוא משום דידיה נמי שאין במעשה הלז הוכחה שהוא מכוין לזה, וכ"ת א"כ, קשה הא דתנן בפ' הזורק אמר לה כנסי שט"ח זה כו' והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך, וממ"נ אי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי, באמת ה"ז גט ואי לא אמר גם לעדים, מאי איריא שאמר לה כנסי שט"ח זה הא אפילו נתן לה גט ולא אמר כלום אינו גט משום שאין המעשה מוכיח עליו שדעתו לגרש בזה, הא ל"ק דבאמת כתב הרשב"א בחי' גיטין והר"ן שם דמשנתנו מיירי במדבר, עמה על עסקי גט מש"ה אי נתן לה בשתיקה סגי כר' יוסי, אבל אי אמר כנסי שט"ח זה, ומתחלה לא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן, ה"ז ביטול דבריו ועסקיו עמה ע"ד גט, שהרי א"א דכיסופא מיכסף מינה כדאיתא בגיטין (דנ"ה), שהרי מדבר עמה על עסק גט, מש"ה הוי ביטול עד שיאמר לה הא גיטך משא"כ נתן בשתיקה, אבל כ"ז מיירי במדבר עמה בעסק גט, הא בל"ז אינו גט משום שגם בו אינו מוכח מאומה מגוף המעשה, זהו שיטת הר"ש והראב"ד ורשב"א ור"ן, ובסמוך יבואר שזהו שיטת התוס' ולפי, זה עלינו לפרש לשון הגמרא בקדושין שם מנא ידעה מאי קאמר לה, לאו דוקא אלא ה"פ מנא ידעינן, ואשיגרת לישן הוא מהא דלעיל גבי לשונות גרועים דקדושין דמקשה שם שפיר דמה מהני אם כוון וגם משמע בהני לישני ענין קדושין הא היא לא ידעה דלישני גריעי אלו לקדושין באו, מש"ה קאמר גם כאן האי לישנא מנא ידעה וכיב"ז הא דנקט לשון מאי קאמר לה, והרי לא אמר, לה מידי והכי מיבעי לא ידעה למאי קיהיב לה, אלא אשיגרת לישנא הוא מהא דלעיל בלישני גריעי דקדושין דנקיט שפיר לא ידעה מאי קאמר לה, מש"ה נקיט גם כאן זה הלשון:
אבל הרמב"ם בה' מע"ש גבי הפודה מע"ש לא הביאו כלל דמיירי בעסוק באותו ענין, ואחריו המחבר ביו"ד (סימן של"א סקל"ו) אלא מעשה הפדיון מוכיח על מחשבתו והרי הוא כדיבור ממש לר' יוסי, ורק בגיטין וקדושין תנן היה מדבר עמה על עסק גו"ק ובזה פליגי רבי וראב"ש בסמיכת הדיבור לאותו מעשה, וע"כ כ"ז אינו משום דבלא זה לא מוכח שהוא מקדש ומגרש, שהרי ר' יוסי ס"ל דמעשיו המוכיחים הרי הוא כדיבור, אלא משום דבעינן שתהא היא יודעת שמקדש ומגרש אותה, וכלשון הגמרא כמשמעה מנא, ידעה כו', דבשלמא הוא שהולך לעשות ומעשה הניכר לנו הוא דיבורו, אבל היא שאינה מכינה עצמה לכך ואינה מעלה עה"ד להתבונן במעשיו הניכר מאי קעביד מש"ה בעינן שיהא מדבר עמה מקודם בזה:
והקושיא מנא ידעה קאי גם על גיטין, דבגט בעינן ג"כ מדרבנן שתהא יודעת וכמבואר בלשון הרמב"ם ה' גרושין (פ"א ה"ט) כתב ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גרושין שנא' ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ס"כ, אבל אם נתן לה בתורת שהוא שט"ח או מזוזה או שנותנה בידה והיא ישנה וניערה והרי הוא בידה אינו גט כו', ובה' י"א כתב המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה הגט ה"ז גיטך כו' ואם נתן בידה ולא אמר כלום ה"ז גט פסול בד"א שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה כו' הרי דאם אמר לה שהוא שט"ח הרי ביאר שלא לכריתות נותן [אותו גט כלל דמקרא כתיב ספר כריתות ונתן, אבל אם נתן לה בשתיקה אפילו אינו מדבר עמה על עסקי גט, מכ"מ מעשיו מוכיחין לר' יוסי ודיו מה"ת אבל מדרבנן הגט פסול כמו שביאר הרמב"ם שם (פ"ב ה"ז) ובכ"מ שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים והפסול הוא משום שלא ידעה, מש"ה מדבר עמה סגי, ולפי זה א"צ לפרש הא דתנן בפ' הזורק אמר לה כנסי שט"ח זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דמיירי במדבר עמה כמש"כ רשב"א ור"ן דאפילו באינו מדבר עמה נ"מ במה שאמר כנסי שט"ח, דבזה אינו גט כלל, משא"כ אי לא אמר לה כלל אינו אלא גט פסול ואפילו לא אמר לעדים ראו גט זה כו' שהרי בשבילו לא חיישינן כלל ובזה תבין הנ"מ בין קדושין לגירושין שבהל' אישות (פ"ג ה"ח) כתב הרמב"ם אבל אם אינו מדבר עמה על עסק קדושין אין חוששין לגלות אלו דמשמעו אין חשש קדושין כלל, ומובן דכש"כ אם נתן בשתיקה ואינו מדבר עמה על עסק קדושין שאינו קדושין כלל, ובה"ג הנ"ל כתב שבאם אינו מדבר ה"ז גט פסול היינו משום דבקדושין ידיעתה מעכב מה"ת ובגט אינו אלא מדרבנן:
וממוצא דברינו נביא לביאור לשון הטור והמחבר (בסי' קל"ו) שהטור כתב ואם נתן בידה ולא אמר לה כלום אינו גט, והמחבר כתב ה"ז גט פסול היינו משום דהטור קאי בשיטת התוס' ורשב"א הנ"ל דנתינה בלי דיבור ואינו עסוק בא"ע אין בו ממש אפילו לר' יוסי, אבל המחבר בשיטת הרמב"ם קאי כמבואר ביו"ד הנ"ל וא"כ הא דבעינן שיהא מדבר עמה בעסק גט אינו אלא משום ידיעה דידה שאינו פסול אלא מדרבנן, והב"ש שם סק"א לא ירד למקור הענין במח"כ:
ואוסיף לבאר שזהו מחלוקת רש"י ותוס' קדושין (ד"נ) דפליגי בחוששין לסבלונות לקדושין ומפרש רש"י דהחשש הוא אי קידש בהני סבלונות אע"ג שלא דבר כלל מכ"מ חוששין שכוון לקדושין, והתוס' מפרשי אי חוששין שקידש קודם לזה כהא דהוחזק שטר כתובה בשוק דמבואר באותה סוגיא, דהתם ודאי החשש שמא קידש קודם, והוכיחו התוס' מהא דקדושין (ד"ו) דבעינן שידבר עמה באותו ענין או מענין לענין בא"ע מיהא, ומאי מהני ששדיך האשה ונתרצית שכתב רש"י, אבל באמת רש"י כהרמב"ם ס"ל דמעשה גט וקדושין מוכיח שפיר ודיו לר' יוסי אפילו לא דיבר כלל בא"ע, ורק משום דידה דלא ידעה פתאום להתבונן על מעשיו בעינן שיהא מדבר עמה, מש"ה כאן בשדיך ונתרצית, כשם שמעשה הנתינה מוכיחין על מחשבתו והיא דיבורו כך מעשה קבלת הסבלונות מוכיחין על מחשבתה ורצונה גם כן לשם קדושין אבל התוס' בשיטת הרשב"א וש"מ קיימי שאין בגוף המעשה הוכחה לדבר אם לא שמדבר תחלה בעסק מש"ה שפיר מקשה דמה מהני שדיך, מש"ה פירשו שהחשש שקידש בפי' תחלה:
ובאמת פשט הסוגיא משמע כפרש"י, דהחשש הוא דהסבלונות המה לקדושין נתנו, מהא דקאמר התם ל"צ דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטי מסבלי והדר, מקדשי מ"ד ניחוש למיעוטא קמ"ל וכבר תמהו בתוס' ורשב"א ע"ז מה"ת ניחוש למיעוטא להקל, ותו יש להבין דבסמוך לענין הוחזק שטר כתובה קאמר סברא אחרת ל"צ דלא שכיח ספרא כו' ואמאי לא קאמר כמו לענין סבלונות, אלא משום דלא היה עולה עה"ד ליזל להקל משום מיעוט, וא"כ אמאי קאמר הכי בסבלונות, אלא, כפרש"י דהחשש הוא דהסבלונות הן המה הקדושין, נמצא דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי לא עשה כפי המנהג דמקדשי קודם דמסבלי מש"ה אי איכא מיעוטא דמסבלי והדר מקדשי ס"ד שפיר דנימא דהוא ממיעוטא, דאי מהרוב לא עביד כמאן שהרי הרוב מקדשי קודם, אבל אי לא עבד לקדושין הרי הוא כמיעוטא דמסבלי והדר מקדשי מש"ה שפיר ס"ד דניזל בתר מיעוט להקל, ומה שהוכיחו התוס' בסד"ה חוששין מהא דמביא באותה סוגיא דכתבי כתובה, והתם ע"כ צ"ל דחיישינן שמא קידש תחלה, אומר אני דכמ"כ יש להקשות על פי' התוס' במק"א באותו ענין שהרי לשיטת התוס' ע"כ צ"ל דפי' המשנה שמחמת קדושין הראשונים שילח היינו דמש"ה אין חוששין שמא קידש לפני סבלונות אלו, דאל"ה מאי קאמר רבה ומותבינן אשמעתין כו' וכ"כ הרשב"א, וא"כ קשה בכתובות (דע"ג ב') דתניא קידשה בטעות ופחות מש"פ וכן קטן שקידש אף על פי ששלח סבלונות לאחר מיכן א"מ שמחמת קדושין הראשונים שלח ואם בעלו קנו ומאי שיאטא דבעילה לסבלונות, שהרי בבעילה אנו אומרים שהבעילה הוא לקדושין משא"כ בסבלונות החשש שמא קידש בפירוש, אלא צ"ל להתוס' דמכ"מ עירב התנא שני ענינים ה"נ מערב הסוגיא חשש דסבלונות וחשש דכתובה לפרש"י, אע"ג שאינו באופן א':
הא מיהא למדנו דפרש"י כהרמב"ם בהא דמעשה, קדושין וכדומה הרי הוא דבור לר' יוסי אפילו אינו מדבר באותו עסק כלל ורק משום שתהא היא יודעת בעינן בגיטין וקדושין מדבר בעסק, בגט מדרבנן מיהא ובקדושין מה"ת:
והכי מבואר פרש"י בקדושין (ד"ו) בהא דקאמר במאי עסקינן אי לימא בשאין מדבר עמה על עסק גיטין וקדושין מנא ידעה מאי קאמר לה ופרש"י בד"ה במאי עסקינן בהנך לישני כו' וכן בהנך לישני דגירושין שלא היה מדבר עמה על עסקי גט, הרי דס"ל לרש"י דגם בגט בעינן ידיעתה, ובזה נבוא לענין שאנו עומדין בו, דלפרש"י ע"כ לא קאי קושית הש"ס על ספיקי דלישני לחוד, שהרי לא מיבעיא בגמרא בלישני גריעי בגט כלל, אלא ס"ל לרש"י דאפילו בלישני דברירא לן, לא מהני אלא לגבי דידיה אבל היא אם לא הבינה מה שהוא אומר מאי מהני במאי דברירא לן מש"ה מסיק הגמרא דכ"ז מיירי במדבר עמה וה"ה בלישני דברירי אין בהם ממש אם לא או שמדבר עמה בעסק, או שהבינה באמת ועמ"כ קיבלה, ורש"י מדייק לשון הגמרא במאי עסקינן אי בשאינו מדבר על עסקי גיטה כו' הרי דגם בגט מיירי הכא דכל הלשונות ברורים הרי את משולחת הרי את מגורשת, הרי את מותרת לכל אדם, ומ"מ אם אינו מדבר עמה אפשר שלא הבינה, וה"נ בלישני דקדושין אפילו אמר לשון הברור אם אינו מדבר עמה בעסק זה אפשר שלא הבינה אפילו שמבינה בלשה"ק, מדלא משני דמיירי דמבינה בלשון הקודש ויודעת היה המלות וסגי, אלא מכ"מ לא מהני דאפשר שלא שמה על לב באותו רגע על דבריו שבא עליה פתאום:
אבל הרא"ש כתב בזה"ל אבל הני לישני דברירי לן דהוי לשון קדושין לאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענא כו' ואף ע"ג שהב"י (בסי' כ"ז) פי' לשון הרא"ש בבעל המקדש, כבר השיג רבינו הגר"א ז"ל שם (סי' קט"ו), אלא בה מיירי, ומשום שמפרש דקו' הש"ס אינו אלא בלישני דספיקי, ודוקא בקדושין, אבל בגט דליכא אלא לישני דברירי ניחא לן, וה"ה בקדושין בלישני דברירי, אין אמונה במה שאומרת שלא מבינה:
וכל זה קיימי לשיטתייהו, דלפרש"י דמעשה קדושין לחוד הרי הם דבור מעליא לר' יוסי ומכ"מ תנן דבעינן מדבר על עסק גו"ק, והוא משום דהיא לא ידעה, ה"נ אע"ג שהלשון שדבר בשעת מעשה ברור, מכ"מ אפשר שהיא לא ידעה:
אבל הרא"ש דבשיטת התוס' קאי, וע' לשון הרא"ש קדושין (פ"ב ס"כ) לענין סבלונות שהסביר פנים לפרש"י בזה"ל ואע"ג דנתן לה סתם ולא פירש לא הוי קדושין אלא א"כ דבר תחלה עמה על עסק קדושין וכ"ז שעסוקין באותו ענין מכ"מ חשש קדושין איכא עכ"ל, הרי יישב פרש"י לפי דרך התוס', דלפרש"י לא קשה כלל כיון דשדיך וכמש"כ אלא הרא"ש בשיטת התוס' קאי דלא משום ידיעתה בעינן מדבר עמה, מש"ה ס"ל דגם בדבור שברור לנו, לא חיישינן שלא הבינה בשעת מעשה, והיינו שכתבנו דאפילו מבינה בלה"ק והיא לא הבינה באותו רגע תליא באשלי רברבי, ובאמת לשון המחבר (בסי' כ"ז ס"א) משמע ודאי דקאי מש"כ ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין, על כל הא דכתיב ומפורש לעיל, ולטעמיה קאי בכ"ז כשיטת הרמב"ם דאפילו במילי דברירי כמעשה המוכחת לר' יוסי מכ"מ אפשר שהיא לא הבינה, והכי פשטא דמשנתנו דמס' מע"ש שלא הצריך לר' יוסי היה מדבר בעסק אלא בגו"ק ומשום דידה, וכמשמעות לשון הגמ' מנא ידעה:
איברא ודאי יש לנו לחוש לשיטת רבותינו התוס' ורא"ש וראב"ד ורשב"א ור"ן, דמפרשי הסוגיא דלא כרש"י ורמב"ם ז"ל, וא"כ י"ל דכל הברור לנו מתוך מעשיו ודאי ברור גם לה, ואינה יכולה לומר שלא השכילה על מעשיו, וה"נ בדבר הברור לנו, וכדעת הרא"ש, אבל כ"ז במבינה לשה"ק, משא"כ אם אינה מבינה לשה"ק לא שייך לומר כי היכא דברירא לן ה"נ ברירא לה שהרי אנו יודעים פי' דבריו, ומש"ה בנ"ד אם אינה יודעת לשה"ק ודאי אין שום חשש בדבר, וגם כי הענין מוכרח על אמיתות תשובתה שלא הבינה כמש"כ, וע' פרש"י יבמות (דפ"ח ב') ד"ה ועשו שתי נשים:
שלישית אין מקום לקדושין אלו, משום קורבא דסהדי שהזמין המקדש שני אחים לדבר, ואף ע"ג שאח"כ תשתדל שיהא עוד ישראל באותו מעמד, מכ"מ הרי לא ביטל הזמנתו הראשונה ג"כ ולא ידעו כלל הדין דשני אחים פוסלים עדות הכשר ג"כ, ואלו היה מבטל הזמנתו הראשונה היה לו לברור את מי מהאחים שיהא עד והשני ילך לו, אלא כסבור שהזמנה זו לא גרע העדות וכבר כתב מהרי"ו בתשובה בהזמין עדים פסולים לקדושין, אפילו היו הקדושין בהמון רבה של כשרים נפסל העדות והביא ראיה ממ"ש הרא"ש להיפך בהזמין עדים כשרים ועמדו שני עדים פסולים או קרובים אפילו כוונו להעיד ובאו לב"ד והעידו לא נתבטלה עדות הכשרים כו', אלמא שתלוי בהזמנת העדות ה"נ להיפוך שאם הזמין פסולין לא מהני עדות הכשרים עכ"ל מהרי"ו, הן אמת שמהריב"ל בס"א (סי' ק"א) הביא תשובה זו וכתב ע"ז ואין הנידון דומה לראיה, דנהי דמהני יחוד העדים לבטל הצטרפות העדים הפסולים מכ"מ בדבר האסור מה יוסיף ומה יתן יחוד העדים והוכיח ממש"כ הרשב"א בתשובה לענין ביטול מודעה מה שפוסל, העדות ע"ז שימסור מודעה לפניהם, דמה יועיל לענין איסורא אם יעידו אח"כ כבר העידו עכ"ל, ובמח"כ מהריב"ל אין הנדון דומה לראיה, ואינו ענין כלל, דהכא גזה"כ הוא שאם נמצא א' קרוב או פסול, פסול כל העדות:
ולבאר הענין היטב, כמה צדק פסק מהרי"ו ז"ל יש להקדים, דהנה לשיטת הרי"ף ורש"י ורשב"ם דס"ל, דכוונת הפסולים להעיד לחוד פוסל העדות פשיטא דאפילו לא הזמין המקדש עדי פסולים, נפסל הגט והקדושין, וכמש"כ הריטב"א בחי' קדושין (רפ"ב) בסוגיא דשליח נעשה עד בזה"ל, מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צריך לייחד עדי הקדושין דאי לא כוון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כולן בטלה, ואע"ג דאמרי למחזי אתינן וכי אמרינן התם אי למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו ואי אמרי למחזי אתינן תתקיים העדות בשאר, היינו בד"מ או בד"נ שאין העדות מתקיימת עד שבאין לב"ד ושעת ראיה לא חשיבא עדות אבל הכא בקדושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכי קושטא דמילתא א"מ בלי עדות ואין לקדושין קיום בלי עדות וגזה"כ הוא, וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן וכיון דאיכא צרוף פסולי עדות עמהן, עדות כולן בטלה דומיא דבעלמא כשיש צרוף פסולי עדות בשעה שבאין לב"ד שעדות כולן בטלה, וכי אמרינן למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון היינו בשעת מעשה כך הורה רבינו הלכה למעשה אבל אין זה דעת המפרשים וראוי להחמיר עכ"ל, פירוש דבד"מ דאיתא בגמרא דתליא בשאלה זו אי למחזי כו' היינו אי בשעת מעשה אתי למחזי או לאסהודי אח"כ בב"ד וזהו שיטת הרי"ף ורש"י וסייעתייהו, ולאפוקי משיטת התוס' וסייעתייהו דתליא בהעדה בב"ד, ומפרשי אי למחזי אתיתון לב"ד, כמבואר בחי' ריטב"א מכות (פ"א) והובא בש"ך חו"מ (סי' ל"ו), מש"ה כתב הריטב"א כאן דרבו הורה הלכה למעשה כשיטת הרי"ף ז"ל, ועפ"י זה הפסק כתב כאן דבגו"ק אפילו לא כוונו הפסולים להעיד כלל פסלי עדות כשרים, דבשלמא בד"מ אין העדים נקראים מקיימי דבר אלא כשכוונו להעיד אח"כ, משא"כ בגו"ק שעת מעשה לחוד הוא קיום דבר, מש"ה אין עצה כי אם כאשר יזמין כשרים דוקא, זהו לשיטת רש"י והרי"ף ז"ל, ולאפוקי ממ"ש הקצה"ח (סי' ל"ו) להיפך, דלהרי"ף ורש"י לא בעינן ג"כ לאזמוני כשרים משום דמסתמא דעת הבעלים אינם אלא על הכשרים, אבל הרי הראשונים ז"ל הקשו לשיטת רש"י מגו"ק ולא יישבו הכי דבסתמא גם כן דומה להזמין כשרים דוקא, אלא פשיטא דלרש"י בעינן הזמנה:
ונראה עוד הוכחה לזה מסוגיא דקדושין (דמ"ג א') בסוגיא דשליח נעשה עד, מיתיבי אמר לשלשה צאו וקדשו לי אשה אחד שליח ושנים עדים דברי ב"ש ובה"א כולן שלוחין ואין שליח נעשה עד ע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה לא, ותמהו התוס' אמאי קאמר ע"כ כו' וכי לא פריך שפיר מב"ה לחוד, ויישבו בדוחק, ולשיטת רש"י יש ליישב בריוח, דבתחלת סוגיא דרב ולוי קאמר אילימא משום דלא א"ל הוי לי עד, אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא א"ל אתם עדי ה"נ דלא הוי קידושי, ולכאורה קשה מאי איריא דמקשה משום דלא בעינן אתם עדי והרי אפילו אי הוי בעינן שיאמר א"ע קשה מאי איריא שליח הא אפילו אחר אי לא אמר אתם עדי איכא פלוגתא זו אי נעשה עד בראיה זו לחוד או לא, וצ"ל דה"פ דבשלמא אי בעינן להזמין שפיר פליגי אי שליח נעשה עד משום דדמי להזמינו או לא דמי להזמינו, משא"כ אחר לכ"ע בעינן הזמנה, אבל הא באמת לא בעינן לומר א"ע וא"כ מאי אולמא דשליח, ומעתה היה מקום לומר דשליח כשר לעשות עד לכ"ע, ומחלוקת ב"ש וב"ה לא פליגי אלא בשולח למקום שחושש לקרובים או פסולים ונצרך להזמין כשרים, ופליגי בזה ב"ש וב"ה, דב"ש ס"ל דשנים משלשה שלוחים ודאי הזמינן לעדות וב"ה סברי דלא דמי להזמינן בפי', אבל לכ"ע כשר השליח להיות עד, מש"ה מקשה הגמ' ע"כ לא פליגי אלא בשלשה כו', ואי איתא דלכ"ע שליח נעשה עד, אלא אי דמיא לאזמינהו ה"נ פליגי בשני שלוחים, לב"ש הוי כהזמינן כיון דכשר להיות עד ולב"ה לא דמיא להזמינן, אלא ודאי לכ"ע אין שליח נעשה עד, זהו הנראה ברור לשיטת הרי"ף ורש"י וסייעתייהו:
אבל לשיטת התוס' והרא"ש כתבו הראשונים ז"ל דלא בעינן הזמנה בגו"ק וכ"כ הריטב"א מכות (פ"א) דהא שנהגו בהזמנה הוא משום דחיישי לשיטת רש"י ולכאורה ק' טובא נהי דלשיטת התוס' ורא"ש ניחא הא דלא חיישינן שמא יבאו הפסולים או קרובים להעיד בב"ד ויהיו נפסלים כמו בד"מ, ומטעם שכתב הב"ש (סי' מ"ב סק"ח) בזה"ל שוב ראיתי לשיטת הרא"ש א"צ לכ"ז, אלא אע"ג שנתכוונו לשום עדות והעידו כבר דנתבטלו העדות היינו לענין דהב"ד א"י לפסוק על פיהם אבל כאן בעת הקידושין עדיין לא נתבטלה עדותן, א"כ הקידושין היו קידושין כשרים וא"כ אע"ג דהב"ד א"י לפסוק עפ"י הכשרין מ"מ המקדש קידש בפני כשרים עכ"ל ואחריו החליט כן הגאון רע"א (בסי' צ"ד) אבל מ"מ קשה הרבה דאפילו לא יבואו לב"ד כבר נפסלו בשעת מעשה משום דהרי הם מקיימי דבר הקידושין וכמש"כ הריטב"א עצמו ז"ל לפרש"י דקו"ג גרע דלא בעינן מכווני להעיד בב"ד, ה"נ לשיטת התוס' לא בעינן שיהיו באין להעיד כלל, וצ"ל דדוקא לשיטת רש"י דלא בעינן שיעשו מעשה להצטרפות ובכוונה להעיד לחוד פסלי בד"מ, ממילא בקידושין אפילו בלי כונה להעיד ג"כ פסולין בהצטרפות את הכשרים, אבל לפי' התוספות דבד"מ בעינן שיבאו לב"ד ויצטרפו שפיר אית לן דלא מהני לפסול עדות הכשרים בקיום דבר אלא בד"מ דבעינן מעשה דהליכה לב"ד משא"כ בגו"ק דקיום דבר שלהם הוי בראיה בעלמא לא מהני הצטרפות במחשבה דידהו לפסול הכשרים אע"ג שהמה מקיימי דבר זה שיטת התוס' ורא"ש:
מעתה כ"ז אם לא הזמין בפי' הפסולים משא"כ אם הזמינם ועשה מעשה דהזמנה לצרפן, הרי גרע גו"ק מד"מ, דבד"מ אין פוסלים אלא א"כ באו גם לב"ד להעיד, משא"כ בגו"ק המעשה נפסל כבר והוי כמקדש בלי עדים, ולא מהני אפילו לא יעידו כלל, והיינו פסק מהרי"ו שאפילו קידש בהמון לאו כלום הוא, ולמד ממש"כ הרא"ש דבד"מ מהני הזמנה דכשרים לבטל מה שילכו ויעידו פסולים לב"ד, ואע"ג דהזמנה זו אינו בשעת קיום דבר, שהרי קיום דבר שבד"מ אינו אלא בשעת הגדה בב"ד, מכש"כ דמהני הזמנה דגו"ק בשעת קיום דבר לפסול הכשרים:
מכש"כ בנ"ד שלא קידש בהמון, אלא בהזמנה דאחים ועוד א' ואין לנו עדים כשרים אלא בהצטרפות אחד מהאחים, והרי לא בירר המקדש לבטל הזמנת אחד מהם והוי שני אחים ממש, ופסלי להעד השלישי ג"כ, לענין דעת הסמ"ג דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, אינו אלא בעד אחד לבד, או אפילו כמש"כ הרמ"א שם דשנים העידו ואחד מהם פסול ולא הזמינו כלל משא"כ בהזמין שני אחים ויפסלו, ופוסלין את העד הכשר שעמהן:
איברא לכאורה בנ"ד שהאח הקטן לא נבדק אם הגיע לגדלות, ואינו פוסל את אחיו הגדול ולא את הכשר, ואין לומר אדרבה הא פסול כל העדות משום, צרוף קטן שהרי הוקש שלשה לשנים, ונימא כמ"כ מה שנים נמצא א' מהם קטן עדותו בטלה ה"נ שלשה, הא ליתא, דכיון דקרוב או פסול לא פסלי אלא אי אתי לאסהודי וקטן מידי מששא אית במחשבתו, ותו, דיותר מזה כ' הגאון תומים (בסי' ל"ו) דאשה שנצטרפה לא פסלא לעדים הכשרים, ופי' הטעם משום דפי' במקיימי דבר הכ"מ, היינו שראוים להקים דבר במק"א משא"כ אשה, מכש"כ קטן שאין לו שום נאמנות וקיום דבר באיסור דאורייתא, עוד נראה להוכיח דקטן אינו פוסל מדאיתא בכתובות (דף כ"ד:) מ"ט דר"מ דאמר אין נאמנים העדים לומר פסולים היינו קטנים היינו פסולים היינו משום דמלוה גופא מידק דייק ומיחתם כשרים, קטנים נמי כדרשב"ל דאר"ל חזקה על השטר שאינו נעשה אלא בגדול וכבר תמהו בתוס' מאי איצטריך לרשב"ל הא בקטנים נמי איכא טעמא דפסולים, ונראה משום דמי לא משכחת שחתום עה"ש כמה סהדי, והוא מקיים ע"י שנים מהם ואמרו פסולים היינו בזה ודאי שפיר קאמר דמלוה מידק דייק שלא יהא חתום על השטר פסול כי היכא דלא לפסול לכשרים, אבל קטנים אפשר דלא חייש המלוה למידק משום דלא פסלי הכשרים מש"ה קאמר חזקה דרשב"ל:
הא מיהא קטן לא פוסל את העדות, וא"כ אפילו אח קטן אינו פוסל את העדות, אבל כד דייקינן, אין להסתפק בשניו דאחר שמניח תפילין ומצטרף לעשרה חזקה שהגיע לשניו, ועל כיב"ז אמרו בקידושין (דף פ') מלקין על החזקות דהא נוהג כמנהג גדול בשנים מסתמא ברור שבא לכלל שנים איברא בסימני שערות לא נתחזק עדיין שהרי מניח תפילין ומצטרף לעשרה גם בלי הבאת שתי שערות ומ"מ לחליצה אין סומכין ע"ז, עד שיבדקו אותו וימצאו שערות, וה"נ אפשר לחוש שלא הביא שתי שערות, מיהו נראה דאע"ג דלא סמכינן על חזקה דרבא בחליצה היינו משום דבעינן להוציא ע"י חזקה, דרבא מחזקת זקוקה ליבה אבל במקום שחזקה מסייע לזה, ודאי אין חוששין למיעוטא, כמ"ש בשאלתות פ' בחקתי, דרובא מייתין בזמנייהו, וחזקה דפנויה מסייע לרובא ואין חוששין למיעוט, ויותר מזה כתב הלח"מ ה"א (פרק ז') לענין הא דחוששין שמא נשרו משום חזקה דרבא דמ"מ אם חזקת פנויה מסייע למיעוט דקטנות אין חוששין שמא נשרו, ואע"ג דיש לפקפק בזה כמש"כ בהעמק שאלה (סי' קי"א אות ה') מ"מ כאן דחזקת פנויה מסייע לרובא דהביא שתי שערות פשיטא שאין חוששין למיעוטא, ומסתמא הביא שתי שערות ובטל כל העדות:
כל זה הנראה לענ"ד, וכאשר יצטרפו לזה עוד שני מורי הוראות בישראל הרי היא הבתולה בחזקת פנויה, ושריא לכל גבר בישראל בלי שום פקפוק:
נפתלי צבי יהודא ברלין.