משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן כח
בעז"ה ולשמו ית'
איתא בשו"ע אה"ע (סי' י"ז סל"ד) בהגהת רמ"א דהא דתנן בטבע במים שאל"ס אם נשאת לא תצא דוקא בשהו כדי שתצא נפשו, אבל אם לא שהו כדי כך אפי' אם נשאת תצא, והוא משו"ת הרשב"א והרמב"ן, ונראה משו"ת הריב"ש (סי' שעט) שהוא מה"ת שכתב בזה"ל ובכל הני דקתני בהו במתני' אין מעידין אין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא דומיא דאידך מתניתין דאין סומכין מעידין עד שתצא נפשו דאם נשאת תצא שהרי אין כאן עדות שמת וליכא למימר דאין מעידין אלא עד שת"נ קאי אמאי דקא בעי למיתני אפילו מגויד ובההוא הוי מדרבנן משום חששא דיכול לכוות ולחיות, אבל מדאורייתא ל"ח להכי ואם נשאת ל"ת, דא"כ מאי רמי רישא אסיפא דתנן מעשה באסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא, ומאי קושיא דלמא, כיון שהיה במשאל"ס דבל"ז אם נשאת ל"ת מש"ה במגויד תנשא לכתחלה, הרי מפורש דאי מדאורייתא ל"ח אם נשאת ל"ת וכמו במשאל"ס וא"כ הא שהחליטו הרמב"ן והרשב"א דאם לא שהו כדי שת"נ אם נשאת תצא, ע"כ משום דחיישינן מה"ת, וכן הבין שו"ת רב"צ והובא בקיצור בק"ע, דהוכיח דהרמב"ם חולק על הרמב"ן והרשב"א מדכתב בפירוש המשניות גיטין (פ"ג) על הא דתנן אבל עיר שכבשוה כרקום וספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דפי' שאבדו המשוטין שלה משמע אבל טבעה ממש אין נותנין עליו חומרי חיים אע"ג שלא שהו עליהם כדי שת"נ זהו הוכחת רב"צ, ואם איתא שרק משום חומרי דא"א ומדרבנן בעינן שהה אין מכאן שום ראיה דשם לענין אכילת תרומה ודאי בחזקת מתים נינהו:
אבל לענ"ד אאל"כ דודאי לכ"ע מי שטבע תיכף ה"ה בחזקת מת לכ"ד, וכמ"ש בה"ג ה' יבום נפל במשאל"ס כשני עדים ודאי מימת מיית לגבי ממון נחתין יורשין לנכסיו לגבי אשה אחמירו בה רבנן עד דאמרו סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנים עכ"ל, הרי דמוציאין ממון ע"פ טביעה לחוד ורק לגבי חומר עריות אחמירו בה רבנן שהוא לשון מדרבנן כדאיתא בע"ג (דף נ"ו) שאני יי"נ דאחמירו בה רבנן ושם אינו אלא מדרבנן, וה"נ העלה בה"ג שאינו אלא חומר מדרבנן, וה"נ ודאי מוכיח מהירושלמי גיטין שם דקאמר שטפו נהר נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ופי' שטפו נהר היינו שרואהו משוטט על המים אבל לא נטבע, מבואר הא נטבע אע"ג שלא שהה עליו ה"ה בחזקת מת לענין תרומה, ולא תקשה לפי זה לפרש"י בגיטין שם בהא דתנן ברישא שם ספינה המטורפת שהן בחזקת קיימין, ופירש"י ועדיין לא טבעה, משמע ספינה שאבדה היינו שטבעה, ומ"מ נותנין עליו חומרי חיים ולא כהרמב"ם ז"ל, הא ל"ק דודאי מודה רש"י דמי שטבע בים בלא ספינה ה"ה בחזקת מת מה"ת אלא בספינה שטבעה שאני דמצוי קורה ועץ שניצולין עליו וכמש"כ בתשובת הרמב"ן (סי' קכ"ח) והביאו הב"י דאם, אינו, מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא דשמא ניצול ע"ג עץ או קורה כדרך שניצולו הרבה פעמים כו', [אלא שקשה ע"ז הא דאיתא ביבמות (דף קכ"א) במעשה דר"ג ור"ע בספינה שנשברה ואר"ע שדף ש"ס נזדמן לו, ומסיים כמה גדולים ד"ח שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה, הרי למד סתם מים שאל"ס מספינה שנשברה ונזדמן לו דף, והמקום יאיר עיני], ובזה פליגי רש"י והרמב"ם אבל במי שטבע במים לכ"ע בחזקת מת לכ"ד בין לנחלה בין לאכילת תרומה, ורק בחומר א"א חיישינן דילמא גלא אשפילהו, מש"ה בלא שהו עליו אם נשאת תצא, ובשהו עליו אם נשאת לא תצא, ולפי זה אין הכרח דהרמב"ם חולק על הרמב"ן ורשב"א דבעינן דוקא שהוי מהא דפי' המשניות הנ"ל אבל מ"מ יש להוכיח שפיר דפליג מדכ' בה' נחלות פרק ז' מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע לפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את האשה לכתחלה הרי היורשין יורדין לנחלה ע"פ, הרי דקדק שאין משיאין את האשה לכתחלה ואי איתא דבלא שהוי אפילו נשאת תצא, לימא אפילו לא שהה כדי שת"נ דאם נשאת תצא יורדין לנחלה, אלא ודאי לא ס"ל להרמב"ם כ"ז, ומה שדקדק מרן הכ"מ בה' גירושין (פי"ג) מדכ' הרמב"ם שם וכן האשה שהעיד לה עד א' כו' או במים שאין להם סוף ולא עלה כו' משמע דוקא דשהה ויודע שלא עלה, אין ההכרח לפרש כן, אלא פי' ולא עלה לאפוקי ראהו משוטט על פני המים דאי משוטט הרי זה שטפו נהר שהביא הרמב"ם (פ"ו מה' גירושין הכ"ט) שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, וא"כ פשיטא שאם נשאת תצא, אבל בטבע בים לעולם אם נשאת לא תצא, ובבאור על השאלתות (סי' קנ"ט אות א') ביארנו דגם הראב"ד ורא"ש חולקים בזה:
ובאמת כבר הקשו גאוני בתראי מאי שייך תועלת השהוי במים שאל"ס, אחרי שאנו חוששים דילמא גלא אשפילהו למרחקים, וא"כ מאי מהני שהה במקום הטביעה, בשלמא במים שיש להם סוף דלא חששו לגלים ומ"מ ודאי יש לחוש שמא הגיע לצדדי המים ויצא מש"ה בעינן שהוי, אבל במשאל"ס מאי נ"מ, מיהו י"ל דתליא בפי' אין להם סוף, שפי' בגמרא כל שרואה מד' רוחותיו, והוסיף בשאלתות שם לפרש בזה"ל כגון דקאי בחד גידני וחזי לה בארבע גידני דאי סליק האי אינשי בפני גידני מתחזי אבל ודאי כד קאים בחד גידני ולא חזי להו בארבע גידני דילמא סליק ולא חזי להו והוי להו מים שאל"ס עכ"ל, והנה במים שאין ל"ס כזה ודאי יש לחוש כל שלא שהה כדי שת"נ דילמא יצא מצדדי המים שאינו רחוק באמת ממקום הטביעה, ובזה ודאי אע"ג דחמור לענין אם שהה מ"מ אסור לכתחלה, לא קיל בזה דנימא אם לא שהה לא תצא, שהרי ודאי יש מקום לחוש שיצא מן הצד כמו ביש להם סוף מש"ה בעינן שהה, ואע"ג דלכאורה אם שהה מאי הוי, הא אכתי יש לחוש שמא יצא מרחוק במקום שלא שלטו עיני הרואה הל"ק דודאי אם יצא היה יודע ממנו שהרי מ"מ הוא סמוך לו אלא שאין העין רואה, ומעתה דבעינן באין להם סוף כזה שהוי מש"ה אפילו טבע בים או לנהר שוטף מרחוק בעינן שהוי דוקא מדרבנן, דלא חלקו חכמים בדבר, וכמו בהא דתנן אין מעידין על המגויד, ומקשה בגמ' והאמר רבב"ח לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקיל ספסירא ולא אפסקיה לנערותיה ומשני אמר אביי ההוא כחישא הוי, ופשיטא שאין נ"מ בדין אי הוי כחוש או שמן, וסתם תנן אין מעידין על המגויד, אלא משום דלא חלקו חכמים כדי שלא תתן תורת כ"א וא' בפ"ע, ה"נ כל מים שאין להם סוף דין א' להם דבלא שהוי תצא, אבל כ"ז אי נימא דכל שאינו רואה בעומד בצד א' על כל הצדדים ה"ז בכלל מים שאל"ס, אבל אי נימא פי' שרואה מד' רוחותיו, היינו שישגיח על כל צד אם יצא אם לא, וקמ"ל דלא חיישינן שמא יצא והלך לו כרגע, אבל מ"מ בעינן שיהא יכול להשגיח, ודוקא באינו יכול להשגיח על כל צד מקרי אין להם סוף, וא"כ שעור שהוי כדי שת"נ הוא פחות מכדי שיראה מד' רוחותיו שהוא מקרי מים שיש ל"ס, וא"כ באמת אין מקום לגזור דתצא בלא שהוי איך שהוא דין שהוי במים שאל"ס אינו אלא מדרבנן:
ואל תתמה לומר דמאחר שאינו אלא מדרבנן, מ"ש מכלל דין מים שאל"ס שאם נשאת ל"ת, אבל באמת כל הני דתנן אין מעידין, משמעו שאם נשאת תצא, וכמש"כ הריב"ש שם, והכי ודאי משמע לשון אין מעידין שאין תועלת בעדות, וגם הוכחת הריב"ש מרומיא דש"ס אמגויד הוכחה חזקה, היא והכי יש להוכיח בהא דתנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו אפילו במגויד וצלוב וחיה אוכלת בו, ותניא נפל לגוב אריות אין מעידין, והרמב"ם כ' בה' נחלות וכן אם באו עדים שראוהו נפל לגוב אריות ונמרים או שראהו צלוב כו' אע"פ שאין משיאין את אשתו כו' ולא כתב הרמב"ם שאין משיאין א"א לכתחלה כמו שכ' גבי מים שאל"ס, אלא פשיטא שאפילו נשאת תצא, והרי לענין נחלה פשיטא לנו שבחזקת מת הוא, והכי מוכח מדאיתא בגיטין בירושלמי פ"ג שהוסיפו עליו מי שגררתו חיה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, מבואר הא חיה אוכלת בחזקת מת הוא, אע"ג שאין מעידין עליו ואם נשאת תצא [והא דתניא באבל רבתי והובא ביו"ד (סי' שע"ה) דמי שגררתו חיה מתאבלין עליו, אינו ענין לכאן, דשם מיירי שראוהו מת בפי החיה אלא שלא יכלו לקברו], וכן בהא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואיתא בבכורות (דף מ"ו:) תרי לישני חד לישנא הוא משום דבע"א אחמירו בה רבנן דבעינן תרווייהו, ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, הרי דלאידך לישנא ודאי אם נשאת תצא, ה"נ לל"ק דמשום דאחמירו בה רבנן ודאי ה"נ אין מעידין משמע שאם נשאת תצא כהריב"ש ואע"ג שאינו אלא מדרבנן דלא כהריב"ש בזה וכן בהא דתנן אין מעידין אע"ג שיש סימנין בגופו ובכליו ולס"ד סימנין דרבנן ודאי אם נשאת תצא, והרי דעת הרי"ף והרמב"ם דסימנין דאורייתא, ומ"מ בעדות אשה פסקי שאין משיאין אלא בסימנין מובהקין. הן אמת שכתבתי בהעמק שאלה (סי' צ"ט אות ט') דדוקא באבידה קיי"ל סימנין דאורייתא מדכתיב עד דרוש אחיך אותו, ומכאן למדנו בכל א"ת משא"כ שאר דיני ממונות וכן עדות אשה דילפינן מממון, אבל חוזרני בי ממש"כ הרמב"ם ה' נחלות שם שמורידין לנחלה עפ"י סימנים אע"ג שאין משיאין אה"א, אלא צ"ל דשפיר נ"ל סימנין דאורייתא בכל ד"מ מאבידה, והא שאין משיאין את האשה וכן לענין גט אשה דבעינן סימן מובהק, הוא משום חומר דעריות כמש"כ הרמב"ם בפי' בה' נחלות שם בזה"ל שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא משום איסור כרת אבל לענין ממון כו' והא דקאמר בפ' אלו מציאות דאי סימנין דאורייתא גבי אבידה ה"ה דמשיאין את האשה, היינו לחד לישנא בבכורות שם דמשני יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, אבל לל"ק דמשני דאחמירו בה רבנן, ה"נ לענין סימנין דודאי מה"ת אפשר דמהני, ומ"מ לענין ע"א לא מהני, ואם נשאת תצא, וכל זה דלא כהריב"ש שהביא ראיה מכל הני דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו, וכן אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' שדאורייתא היא, ובמח"כ אישתמיטתיה לשון הרמב"ם בה' נחלות הנ"ל, אלא ודאי אע"ג דמה"ת מותר לינשא, מ"מ משום חומר עריות אפילו אם נשאת מוציאין מדרבנן ולא דמי למים שאין להם סוף ואין למדין דרבנן זה מזה, [איברא דעת התוס' ורא"ש בגיטין משמע כהריב"ש ויבואר בסוף הקונטרס]:
ומ"מ יש כלל בזה שכ' רבינו ירוחם בשם הרמ"ה בזה"ל שבכ"מ שנפל למקום סכנה דאי אשתהי שם א"א שלא ימות אפילו דיכול להיות דברח ועדיין חי וקיי"ל דלא תנשא אשתו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד לא תצא עכ"ל, מבואר הדבר דוקא במים שאל"ס דא"א לחיות אלא א"כ יצא בדרך פלא מש"ה אם נשאת ל"ת, משא"כ נפל לגוב אריות דאמרינן שניצול במקומו מהאריות דרך פלא וכן צלוב דאמרינן שמא מטרונא עברה עליו ופדאתו וניצל במקומו וכן גררתו חיה דאמרינן שמא נתגבר אח"כ עליה אבל אם היה אירע לו הפלא במקום הצרה שוב במה שיצא מאותו מקום אינו פלא מש"ה אם נשאת תצא, משא"כ אם נפל לבור שאין הסכנה במקומו אלא במה שאין לו מאכל, וצריך לומר דיצא דרך פלא שידוע לנו שלא הביאו לשם מאכל אפשר באמת אם נשאת ל"ת, וסברא כזו כ' התוס' ב"ב (דף קנ"ג:) בד"ה השתא ליישב הא דמביא ה"ג ראיה די"ל שהבריא החולה מהא דספינה שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים שרובן לחיים לכש"כ והקשו דאמאי לא הביא כמשמעו מדתנן בגיטין הניחו זקן או חולה בחזקת שהוא קיים, ויישבו דמשם אין ראיה אלא דשלא מת אבל לא נימא שהבריא משא"כ בספינה אנו צ"ל ע"כ דניצולו ויצאו מן הים, ה"נ ראיה שנימא שהבריא החולה הרי דאע"ג דהא דרוב חולים לחיים הוא שמבריאין אבל אם אין מבריאים מצוי שימות דהחולי ממילא מתגבר ומחליש האדם מ"מ אין ראיה מזה שאנו מחזיקים אותו בחזקת, כאשר היה חי לענין שנימא שהבריא כמו שאנו מביאים ראיה מהא שאנו אומרים דיצא מן הים, ה"נ אינו דומה מה שאנו אומרים שניצל במקומו למה שאנו אומרים שאירע לו נס שיצא מזה המקום [משום שאין הרוב ברור להוציא מחזקת חי, מש"ה נותנין עליו חומרי חיים לענין תרומה ג"כ, והיינו משום דהוי מעוט המצוי כמש"כ התוס' סנהדרין דף ג') לענין הא דאין הולכין בממון אחר הרוב, היינו שאינו רוב גמור, ה"נ הא דספינה רובן לאבד אינו רוב גמור להוציא מחזקת חיים וכמש"כ תוס' יבמות (דף ל"ו:) בד"ה הא לא שהה דלהכי חוששין למיעוט נפלים דמשום דהוי מיעוט המצוי ה"נ אע"ג דספינה רובן לאבד מ"מ הניצולין הוי מיעוט המצוי מש"ה הוי במקום חזקה סמוך מיעוטא לחזקה לכ"ע וחוששין מה"ת, ואין אנו צריכין לומר הטעם בספינה כמש"כ הריב"ש שם משום דהוי תרי חזקי דאזיל לטעמיה כאשר יבואר בסמוך, וכבר הוי טובא ע"ז הכלל בשו"ת גאוני בתראי], אלא דהתוס' מיירי בענין שיש חשש מה"ת ג"כ והרמ"ה מיירי במקום שהרוב ברור ומה"ת אין חוששין כלל, אלא משום חומר דא"א אין משיאין ובהא חילק בזה הסברא אם החשש הרחוק הוא שיצא ממקומו בזה אם נשאת ל"ת, משא"כ אם החשש הרחוק הוא במקומו כאשר הוא בזה אם נשאת תצא:
וממוצא דברינו דאע"ג דאם נשאת תצא אפשר שהוא מדרבנן דלא כהריב"ש, אזיל מש"כ הב"ש (ס"ק ק"ב) ממש"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה בזה"ל ומסתברא דה"ה בכל אותן שאומרים שאין מעידין מי שמורה בהן להתירא מנדין אותו אפילו צורבא מרבנן ואפילו היכא דקיי"ל אם נשאת בדיעבד לא תצא עכ"ל, והוכיח מזה הב"ש דלא ס"ל כהריב"ש דכל הני דתנן אין מעידין אם נשאת תצא, וכ' בזה"ל משמע דלא כהריב"ש דלהריב"ש כל הני תצא עכ"ל, ולא ביאר יפה הוכחה זו, ונראה דקשה להב"ש מאי קמ"ל הרמ"ה שמנדין על כל הני דתנן אין מעידין פשיטא כיון דאם נשאת תצא ש"מ שמה"ת הוא כמש"כ הריב"ש ובהא ודאי מנדין אותו, אלא ודאי ס"ל בכל הני שאם נשאת ל"ת, וקמ"ל כל הני דלא תצא אפילו שלא במים שאין ל"ס המפורש בגמרא, זהו הנראה כונת הב"ש, אבל למש"כ ודאי אפילו אם נשאת תצא אינו אלא מדרבנן, ושפיר קמ"ל הרמ"ה דלא נימא להיפך דוקא מים שאין ל"ס דבדיעבד לא תצא הוי כעיקרו דרבנן מש"ה מנדין אותו, אבל הני דבדיעבד תצא הוי כרבנן שעיקרו מה"ת ואין מנדין כמש"כ הר"ן בפ' מקום שנהגו, קמ"ל דהוי כאיסור תורה ממש, ואח"כ הוסיף דה"ה בכל הני דאם נשאת ל"ת כמו בדוגמא דמים שאל"ס ג"כ מנדין אותו:
היוצא מכ"ז דלא כהריב"ש שמדמה כל הני דאם נשאת תצא להני שלשה שאמר ראב"פ דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ומש"ה אם נשאת תצא, וכמו שהביא באותה תשובה (סי' שע"ט) הא דראב"פ בהדי כל הני דאין מעידין, וזהו שדחקו לומר הטעם בהא דנותנין עליו חומרי חיים ולא אזלינן בתר רובא, הוא משום דתרי חזקי עדיף מרובא היינו כדי שיבואר בסברא זו כל הני דאם נשאת תצא לטעמיה דהוי מדאורייתא, אבל לפי דברינו באמת לא דמי כלל ובהני תלתא אע"ג דהוי רובן לאבד מ"מ מיעוט המצוי יש שאינן אבודים ובזה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמש"כ לעיל, משא"כ בכל הני דהוי רוב גמור אינו אלא מדרבנן משום חומר דא"א כמש"כ הרמב"ם הנ"ל:
ונראה לבאר עפ"י דברינו הא דאיתא ר"פ האשה שלום אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד בכל הני דאקטול הוא פלט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיתו זמנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעבד סמטרי וחיה ולכאורה אינו מובן למאי איצטריך רבא לומר תרי אופני בדדמי אלא מתחלה א' דבאין אהבה חזק יש לחוש גם לספק דאורייתא שהרי מלחמה הוי כעיר שכבשוה כרקום שנותנים עליו חומרי חיים משום שכמה ניצולים ה"נ במלחמה, אפילו שלום בינה לבינו אין לחוש לספק מה"ת מ"מ עדיין יש לחוש לספק מדרבנן וכמש"כ הרמב"ם בה' נחלות שם דמי שראוהו שירו בו חצים מורידין לנחלה ע"פ, ומ"מ אין משיאין את האשה ואפילו אם נשאת תצא, והיינו משום חשש דרבנן כמש"כ, ותשכיל עוד בזה הא דאיתא (בד' קט"ו) עד א' במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא לא משקר וה"נ לא משקר או דילמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומנסבא, ותמה בחי' רשב"א ע"ז הנוס' דמאי מיבעיא ליה הא דזמנין דסני' ליה הא אפילו לא סני' ליה לא דייקא במלחמה כמו דאמר רבא לעיל ומש"ה מחק נוס' זו, אבל ברי"ף יש ג"כ נוס' זו, ונראה לבאר עפ"י דאיתא בריש גיטין בהא דתנן דהשליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ, סתם ספרי דדייני מגמיר גמירי ורבנן הוא דאצריך ומשום עגונא אקילו בה רבנן, והקשה הרשב"א שם הא משום עגונה אקילו אפילו היכי דהוה איסור דאורייתא ואמאי איצטריך לומר דסתם ספרי כו' ויישב דהיכא דהוי דיוקא דאיתתא ג"כ שפיר סמכו על ע"א אפילו בדאורייתא משא"כ הכא ליכא דיוקא דאיתתא, הרי חזינן דבאיסור דרבנן אפילו היכא דליכא דיוקא דאיתתא סמכינן על ע"א משום עגונה, וא"כ מאי אסתפק לן בעד א' במלחמה ע"כ רק משום דסניא ליה והוי ספק דאורייתא דלא בדקה אלא אי ידעה דהוי מלחמה סמכה ע"ז, ובזה שפיר מסתפק אי סמכינן על ע"א מילתא דעבידא לגלויי לחוד, ולכאורה קשה בהא דכ' הרי"ף ז"ל דאיבעיא זו נפשט מהא דדגלת (דף קכ"א) דאנסבא עפ"י ע"א, ולדברינו הא יש לדחות דהתם לא הוי סניא ליה בודאי וא"כ לא הוי חשש בדדמי אלא בדרבנן מש"ה משיאין ע"פ ע"א, דהיא גופא דייקא ולא נסבה עד דידעה מילי ברירן דנפקא מאיסור דאורייתא ומש"ה סמכינן שפיר על עד אחד אבל הא ל"ק דכבר כתבנו שלא חילקו חכמים בדבר ואחר דאי סניא ליה לא מהימן עד א' ה"נ אע"ג דודאי מרחמא ליה, והיינו דקאמר הכא זמנין דסניא ליה, פי' משום דזמנין דהוי הכי לא נאמן עד א' בכל מקום:
ולכאורה קשה לדברינו דהא דאין מעידין עד שתצא נפשו אפילו במגויד כו' ואם נשאת תצא הכל אינו אלא מדרבנן דמה"ת יורדין לנחלה על פיו, א"כ מאי מקשה הגמ' (דף ק"כ) על הא דתנן אפילו במגויד והא קתני סיפא מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא, ומאי קשה נימא התם דנפל למים שאל"ס דבל"ז ג"כ אין אסור אלא לכתחלה מש"ה במגויד תנשא אפילו לכתחלה משא"כ בלא נפל למים אלא ע"כ דמגויד ג"כ הוי ספק דאורייתא, אבל באמת לק"מ דכיון במגויד אפילו בדיעבד נשאת תצא שוב אין נ"מ אי בלא הגיוד הוי אסורה מה"ת או דרבנן כיון דהגיוד אינו מועיל לנשואין דחששו לאותו מיעוט אפילו בדיעבד סוף סוף הוי מיעוט, וראיה לסברא זו יש להוכיח ממש"כ התוס' (דף קכ"א.) ד"ה ולא היא דאע"ג דרובא צורבא מרבנן קלא אית להו מי סליק, מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה במים שאל"ס כמו גבי רוב גוססין דאין מעידין עליהם אע"פ שרובן מתים עכ"ל ואינו מובן למאי נקטו הראיה מגוססין דלא מיירי ביה נימרי ממים שאל"ס דרובן למיתה ומ"מ אין משיאין לכתחלה וצ"ל דפשוט להתוס' דרוב דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה לא עדיף ממים שאל"ס ומ"מ אין משיאין לכתחלה, והאיך עלה ע"ד דר"א להתיר בצורבא מרבנן, וצ"ל דר"א היה ס"ל דצורבא מרבנן לחוד בלי מים שאל"ס ג"כ אין משיאין לכתחלה ואם נשאת ל"ת כמו מים שאל"ס ומש"ה במקום שנצטרפו שתי הסברות מים שאל"ס וצורבא מרבנן שרי לכתחלה, ע"ז דחי הש"ס דל"ש, והיינו ע"כ משום דצורבא מרבנן לחוד לא מהני דלהוי אם נשאת ל"ת כמו במים שאל"ס, וא"כ אע"ג שאינו אלא מדרבנן, מ"מ לא מהני הצטרפות מים שאל"ס, דסוף סוף הוי מיעוט שאינו מצוי ואסור משום חומר א"א ע"ז הביאו התוספות ראיה דצמד"ר לא מהני אפילו לענין אם נשאת, הוא כמו גוסס שאין משיאין מדרבנן דמה"ת רוב גוססין למיתה כדאיתא בשבועות (דף ל"ג) מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל, ופרש"י השתא מיהא לא שכיח, ומ"מ אם נשאת תצא ה"נ בצמד"ר, ומשום הכי לא מהני הצטרפות ג"כ, הרי דאע"ג דצורבא מדרבנן אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ לא מהני להתיר במים שאל"ס, ה"נ בהא דמגויד:
ואגב ראיתי לבאר הא דרוב גוססים למיתה דמפרש"י ותוספות מבואר דהוא רוב גמור ומה"ת המה בחזקת מתים ורק משום חומר עריות כמו מגויד, ובזה תבין עוד מש"כ התוס' יבמות דף ל"ו) דחיישי רבנן למיעוט דנופלים כמו במים שאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו כו' הרי נקטו רבותינו מים שאל"ס וגוסס ולאו בחד לישנא, היינו דמים שאל"ס אינו אלא לכתחלה וגוסס אפילו בדיעבד ותרווייהו משום חומר עריות לחוד ועיין מהרש"א בכורות (דף כ':) בתוס' ד"ה חלב פוטר שדקדק הכי מדכ' הרא"ש גבי גוסס דסמכינן מיעוטא לחזקת חיים, ובמשאל"ס כ' הרא"ש שם ובחולין פ"א שאין אומרים סמוך מיעוטא לחזקה והיינו משום דכאן אסור אפילו בדיעבד וכאן אינו אלא לכתחלה, הא מיהא סברי התוספות דהא דגוסס אין מעידין עליו אינו אלא משום חומר עריות, ויותר מזה כתב הרא"ש בשם הר"מ מרוטנבורג ה' שמחות דאם העידו שקרובו גוסס זה ג' ימים מתאבל עליו והרש"ל ביש"ש (גיטין פ"ג) והב"ש (ס"ק י"ח וצ"ד) כתבו ללמוד מכאן דמשיאין את האשה אחר ג"י, ונימוקם עמם דבסי' שע"ה ביו"ד כתבו הטור ושו"ע שאין מתאבלין אלא באופן שמשיאין את האשה, וכמש"כ התוס' יבמות (דף קי"ט) לענין נפל דלהכי אין מתאבלין על סתם ולדות משום שלא יבואו להקל בערוה, ולפי"ז צ"ל הא דתנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו היינו בתוך ג', והקשה ע"ז מוח"ז הגאון בתשובה מהא דתנן מן הארכובה ולמעלה תנשא ומפרש בירושלמי והביאו הרשב"א ובש"ע (סל"ב) דוקא עד שהות טריפה דהיינו י"ב חודש, אלמא דהא דתנן בכלהו פרקין אין מעידין כלל כלל לא, הן האמת דהרש"ל לטעמיה שכ' ביש"ש יבמות שם דין הארכובה ולמעלה תנשא לאלתר ושיערו חכמים שימות מהר והוסיף עוד שם שאין מעידין אלא על הטריפה שמת מיד כמו שחט בו שנים או רוב שנים ומדייק הכי ממש"כ הרמב"ם (פי"ג מה' גירושין הי"ז) וכן כל כיב"ז שא"א שיחיה אלא ימות מיד כו' כ"ז דעת הרש"ל, אבל מ"מ קשה טובא זה הפסק שכ' לענין גוסס, דלא נזכר בשום מקום מספרי ראשונים לחלק בין גוסס לפני ג' ימים או לאחריו לענין עדות אשה, וההיא דמהר"ם מרוטנבורג לענין אבילות באמת לא נזכר ג' ימים אלא מעשה שהיה בד' ימים כמבואר ברא"ש ומרדכי ובה' שמחות למהר"מ עצמו ז"ל וגם לא חלק בדבר וה"ה גוסס בן יומו ס"ל דבחזקת מת הוא אע"ג שאין מעידין עליו להשיא אשתו, והטור דנקיט ג' ימים לא בא בזה ליישב רומיא הא (דסי' שע"ה) שאין מתאבלין אלא בהני דמעידין, אלא דס"ל שאין חזקת גוסס מת באותו יום אלא למחר ונראה דמקרא מלא הוא אם יום או יומים יעמוד לא יוקם, דפירושו מעל"ע, הרי דכיון שעומד מעל"ע ברור שלא עשאו גוסס משום דרוב גוססין אינן עומדין ומשתהין מעל"ע וממילא לענין אבלות שמתחיל לאחר קבורה לא חיישינן עד יום ג' דיש לנו לתלות שלא בא לקבורה ביום המיתה, אבל בחזקת מת הוא לאחר מעל"ע, והא דרמינן מהא דאין משיאין את האשה, כבר יישב בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סי' צ"ב) לחלק בין מת שסופו להודיע בקרב בהא אין מקום לחוש לעריות, דאע"ג שיתאבל עליו מ"מ לא יבא לידי קלקול, משא"כ נפל או נטבע שאפשר שלא יבא לידי ברור לעולם ואם נימא שמתאבלין יבא לידי קלקול בעריות מש"ה אין מתאבלין, ויש לי להביא ראיה דבדבר שיתברר בקרב לא דמי אבלות לעדות, אשה מדא"ר ינאי לבתו אשת יהודה ב"ר חייא כפו מטתו באומדנא שלא בא על ש"ק לביתו, והא ודאי שלא היה משיא את בתו באומדנא זו, ומ"מ צוה להתאבל והיינו מזה הטעם שכתבנו:
וכל זה לשיטת רש"י ותוס' דס"ל דרוב גוססין למיתה הוא רוב גמור, ורק משום חומר עריות אין מעידין, אבל דעת הרמב"ם לא נראה הכי אלא נותנין עליו חומרי חיים לענין תרומה ונחלה ג"כ, שהרי כתב בה' גירושין (פ"ו הכ"ח) שאם הניחו גוסס ה"ז ספק גירושין כמו באינך מילי דנותנין עליו חומרי חיים, וכן בה' תרומות (פ"ט ה"ג) כ' היתה בעלה גוסס בין שהיתה כהנת אשת ישראל כו' לא תאכל בתרומה הרי דס"ל להרמב"ם דהא דרוב גוססין למיתה אינו אלא כמו רוב ספינה לאבד שנותנין עליו חומרי חיים ג"כ והכי פשטא דשמעתא בגיטין שרצה לדמות גוסס לזקן שהגיע לגבורות ולפי זה יתפרש הא דאיתא בשבועות (דף ל"ג מ"ד רוב גוססים למיתה קמ"ל כמשמעו דקמ"ל שאינו רוב גמור ולא כפרש"י, ונראה לי דמ"מ בגוסס בידי אדם מודה הרמב"ם דרוב ממש הוא ורק משום חומר עריות הוא דאין מעידין, ומש"ה תנן דאין מעידין אלא עד שת"נ, דמשמע דרק משום חומר עריות הוא והיינו משום גוסס ב"א כמו דתני אבתריה אפילו במגויד, והנ"מ מבואר בסנהדרין (דף ע"ח:) דהורג את הגוסס בידי שמים חייב משום דלא אתעבד ביה מעשה, ופי' שעדיין חומרי חייס עליו, משא"כ הורג גוסס בידי אדם פליגי בה מר מדמי לה לטריפה דאתעביד ביה מעשה שאינו חי בפשיטות וכבר כ' התוס' ג"כ בב"ק (דף פ"ה) גבי חרש דיש נ"מ בין ב"א לב"ש לענין רפואה, וע' בנו"ב קמא חלק אה"ע (סי' נ"ג) דמפרש הכי וכן ביבמות פ' הערל לענין סריס ובחולין פא"ט גבי צמקה ריאה, הכי נראה דעת הרמב"ם ז"ל:
נחזור לדברינו, דביארנו יפה דלא כהריב"ש בזה שכתב דכ"מ דאם נשאת תצא הוא מדאורייתא כמו בהני שלשה שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, אלא רחקו זה מזה הרבה וכל הני דאין מעידין אם נשאת תצא הכל מדרבנן משום חומר עריות, ולפי זה יש נ"מ בדבר במחלוקת הפוסקים שמ"ש בהגהת רמ"א סט"ו בשם הריב"ש דכל מחלוקת בדינין אלו אזלינן לחומרא היינו באופני מסל"ת דעו"ג דעיקר העדות הוא מה"ת ואי אינו נאמן הרי היא אשת איש גמורה, וכן בהא שבשו"ת מ"ב (סי' מ"ד) חולק על רמ"א בשם הרא"מ שכתב דבשעת הדחק סמכינן איחיד מיירי ג"כ בענין שתחלת עדות ע"י עו"ג, ולהמחמירים אין כאן עדות כלל, אבל בטבע במים שאל"ס ולכ"ע אינו אלא א"א דרבנן אפילו לא שהה עליו כדי שת"נ, וא"כ אע"ג שאין מצרפין לזה דבר שלא היו משיאין ע"פ זה כמו שהוכחתי מהא דמקשה הש"ס רומי' דמגויד, מכ"מ אם יש מחלוקת בדבר יש לילך להקל וכדאיתא בע"ג (ד"ז) בכללא דריב"ק דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ואין לומר דגם בזה נימא דמשום חומר א"א שאני, דא"כ אזדא מעיקרו הוכחת המזרחי מהא דתנן בעדיות (פ"א) דתנן שבשעת הדחק סומכין ע"ד היחיד, כמבואר בח"מ (סקל"א), דילמא שאני חומר א"א שחששו למיעוט שאינו מצוי אפילו בשעת הדחק דעגון, אלא ודאי לא דמי מיעוט במקרה שנפל לפנינו למיעוט בדיעות וכמש"כ התו' בכ"מ לענין ד"מ שס"ל לשמואל שאין הולכין אחר הרוב והרי ברוב דיעות מוציאין וה"נ מיעוט דיעות חשיבא לעולם למיזל אבתרי' בשעת הדחק לדעת הרא"מ, וה"נ בהאי כללא דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ודוגמא לדבר חזינן דתנן במ' טהרות (פ"ד מי"א) דספק באה"ט אפי' מד"ס ספיקו טמא, ומכ"מ אי' בנדה (דס"ב) שאני דם תבוסה דרבנן, הרי שהקילו באה"ט ד"ס, אלא שיש להקשות מהא דקיי"ל דאין משיאין את האשה ע"פ סימנין אמצעים והוא איבעיא דלא איפשטא אי סימנין דאורייתא או דרבנן כדמוכח מדברי מהר"ל מפראג הביאו הב"ש (ס"ק ס"ט), וכ"כ הרא"ש פ' אלו מציאות וכפשטא דגמרא ב"מ (די"ח ב') רב אשי מספקא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן, וא"כ טבע במשאל"ס דאסור מדרבנן לכאורה יש להתיר ע"י סימנין, והרי מבואר בה"ג שכתבנו ריש סי"א נפל במים שאל"ס נ' לגבי אשה אחמירו בה רבנן עד דאמרי סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין עכ"ל, משמע דתלי בלישנא דמתניתין אין מעידין אלא ע"י פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש לו סימנין בגופו ובכליו, הן אמת דאפשר להתעקש ולפרש סימני בעלמא שלא בתורת הכרה וכדמסיק ג"כ ושאר סימנין, וסתם סימני משמע אמצעים ולא מובהקים ביותר והיינו משום דטב"ע במשאל"ס מדרבנן, או משום דס"ל לבה"ג סימנין דאורייתא ע' מש"כ להלן:
אבל ר"ת בסה"י הביא ראיה לדבריו ז"ל דבגופו שלם מעידין לאחר שלשה ומתניתין מיירי שנשחת הגוף והכרת הפנים אינו כמו שמכיר אדם את חבירו בתארו שהוא הוא בל"ס, אלא במכיר זה הפרצוף והחוטם דומה לפרצופו וחוטמו של פלוני ודומה לסימנין, ומוכיח מבה"ג שכתב לשון סימנין אלמא דליכא ט"ע בפ"פ ופדחת וחוטם אלא כמו סימנין בעלמא שמעיד שדומה לפ"פ ופדחת וחוטם ש"פ כמו סימן מובהק לד"ה דאורייתא, הרי דדין משנתנו קאי גם על טבע במשאל"ס, ומש"כ בה"ג ושארי סימנין במובהקין שדומה לפ"פ וחוטם מיירי וכ"כ הרשב"א בחי' על הא דתנן מעשה דשלשלוהו בים ולא עלה בידם אלא רגלו, דהא דמן הארכובה ולמעלה תנשא לא ע"י סימנין בעלמא משיאין, אלא ע"י סימנין מובהקים או שקשרוהו ברגלו, וכמבואר ג"כ בש"ע סל"ב והכי מוכח מדאי' בב"מ (דכ"ז ב') בסוגיא דסימנין למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים א"א דאורייתא מהדרינן וא"א דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא ומדלא מסיימי אבל באיסורא לא, וכמש"כ רש"י חולין (דף ע"ט) ד"ה וסימנין כתב ובאיסורא מי מצי מתקנא כו' ש"מ דאפילו באיסור דרבנן דמצי מתקני, מכ"מ לא עבידי תקנתא, ויותר יש להוכיח לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסור חרישה בכלאים מה"ת אינו אלא בטמאה עם טהורה, א"כ אפילו סימנין דרבנן לכאורה יש לסמוך על סימנין, והאיך הוכיח בחולין שם ש"מ דסימנין דאורייתא אלא אפילו באיסור דרבנן בעינן שיהא סימנין דאורייתא [ועי' ביתר ביאור באות י"ד בס"ד] מיהו כ"ז ניחא אי פשיטא לן סימנין דרבנן, אבל אנן לא איפשט לן וא"כ נימא דבאיסור א"א דרבנן מהני סימנים אמצעים, אלא ע"כ משום חומר א"א כל ספקו להחמיר, וא"כ ה"ה במחלוקת הפוסקים, אבל כ"ז ליתא דלהלן יבואר דעת בה"ג סימנין מה"ת בכה"ת, ומכ"מ באיסור א"א החמירו שלא לסמוך ע"ז שאינו אלא רוב בעלמא, והכא אין הולכין אחר רוב כמו משאל"ס וכדומה ומה לי חד רובא או תרי רובי סו"ס מיעוט שאינו מצוי יש וכמש"כ לעיל אות ו' בס"ד, ולא כסוגיא דב"מ הנ"ל א"כ ניחא בפשיטות דעת בה"ג, ודעת הרשב"א וש"ע י"ל דס"ל דקיי"ל סימנין דרבנן כסתמא דגמ' חולין (דצ"ו א') דאלו אתו בי תרי ואמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימנא בגוי' קטל גברא לא קטלינן ליה כו' אלמא סימנין דרבנן, דאי דאורייתא מה לי איסור א"א או שאר עדות נפשות ויבואר עוד לפנינו אי"ה, עכ"פ ניחא דעת הרשב"א, אבל ודאי באיסור דרבנן ספקו להקל וה"ה במחלוקת הפוסקים ז"ל, וכשזכינו לכך יש לנו לברר דעת הפוסקים ראשי ההוראה דאפשר לסמוך עלייהו בנ"ד:
והנה באמת כבר אירע מעשה כזה בנו"ב קמא תק"ע (סי' ל"ב), ופלפל ברוב גאונו במחלוקת הב"י והב"ש עם מהר"ל מפראג זצ"ל דמהר"ל ס"ל דסברא דשאלה לא נאמר אלא ע"פ הכרח אי סימנים דאורייתא אבל אנן דמספקא לן, וא"כ אי יש סימן בגופו וסימן מובהק דכליו שריא לכ"ע והב"ש (ס"ק ס"ט) ס"ל אדרבה אי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא מושלי אינשי אלא שהפלא שלא הזכיר הרי"ף ורמב"ם חשש שאלה וכבר דנו בשו"ת גאוני בתראי (סי' כ"א) דס"ל דל"ח לשאלה וכ"כ הגר"א ז"ל ואני אוסיף בעניי להעלות דעת רבותינו הראשונים ז"ל:
ולבאר בעז"ה דלכאורה מנ"ל לומר דלא חיישינן לשאלה הרי הסברא נזכר למ"ד סימנין דאורייתא ומה"ת לומר דאי דרבנן ל"ח כלל, אבל כבר הקשו ג"כ להיפך למאי ניחוש לשאלה, הא מה"ד לאוקמה אחזקה וכאן נמצא וכאן היה כרבא ביבמות (דף קט"ו) ועי' בס' קהלת יעקב להגאון מליסא ושאר שו"ת האחרונים ז"ל, וספרן של צדיקים וגאונים פתוחין לפני כל מעיין, ואני באתי בדבר שנתחדש בעזרתו ית"ש:
יג ידוע דעת הרמב"ם מה' גניבה ואבידה שפסק סימנין דאורייתא, וכבר הקשה הכ"מ והלח"מ ה' גירושין פ"ג ופי"ג אמאי לא מהדרינן גט אשה ואין משיאין את האשה ע"י סימנים והנה בסוגיא דב"מ (דכ"ח) אמר רבא סימנין דאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך אותו לאו בסימנין ש"מ, ואח"כ את"ל סימנין דאורייתא ומקשה הש"ס הא פשיט ליה ומשני משום דאיכא למימר כדשנינן, וא"כ קשה האיך פשיט לרבא וקהדר בי', ועי' בש"מ שיש בזה גי' מתחלפת ותו דלא פשיט רבא פסקא דא אלא למאי דאקשי עלי' מהא דמצא תכריך של שטרות כו' ואמאי לא אפשיט ליה מגוף הראיה, והנה התוס' ד"ה דרשהו הקשו שהרי במשנה דרש מהאי קרא שלא לחזור ע"י סימנין ע"ש והנראה דה"ק משום דתנן אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע"פ שאמר סימנא ה"ז לא יתן לו והטעם אי' בירושלמי דרמאי אזיל לכנישתא ושמע סימנין ואזיל לכנישתא אחריתי ויהב סימנין ונסב ליה והיינו דע"פ דין המוציא מכריז ובעל אבידה יהיב סימנים, משא"כ רמאי חיישינן דשמע שיש אבידה בעיר ומהדר על ב"כ משא"כ אי יהיב סימנין עד שלא הכריז המוציא ולא ידע אדם ממציאתו, ודאי מחזירים אף לרמאי, והיינו דקאמר מאי לאו בסימנים שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא ולא נהדר בסימנין אם לא באופן שנסתלק חששא דרמאות, דאי לכל אדם ג"כ אין מחזירין אלא ע"י עדים אמאי לא נחזיר גם לרמאי אם הוא חשוד עדים מי חשידי, ודחי לא בעדים, וה"פ לכל אדם מחזירין בעדי אריגה כדאיתא שם (דף כ"ח א') עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה, אלמא דעדי אריגה סגי, משא"כ ברמאי חיישינן שמכרו ונפל מאחר, ואין מחזירין אלא בעדי נפילה והנה לאביי ביבמות (דף קי"ז) דחייש למסירה אי לא משום דאותיות נקנות במסירה ולא אמרינן כאן נמצא וכאן היה, אלמא לא אמרינן שהם בחזקת בעה"ב א' וכחזקת מציאתן, וה"נ יש להוציא מחזקת מרא קמא ולחוש שמא מכרו לאחר, דחזקה למפרע וחזקת דשעת מציאה כהדדי נינהו, ומכ"מ ניחא מה שמחזירין אבידה בעידי אריגה דאביי לא קאמר אלא שאין מוציאין ממון ע"י חזקה זו משא"כ במציאה אין להמוציא שום חזקה שהרי לא זכה בה ולהחזיר קיימא, ואפילו ברוב עו"ג ס"ל לרבנן יחזיר ופרש"י ב"מ דכ"ד משום דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא, הרי דבעל אבידה חשיב כמוחזק נגד המוציא אפילו לרשב"א דהלכה כמותו ברוב עו"ג דס"ל דליכא חזקה לכ"א מהצדדים ומש"ה אזיל בתר רובא כמש"כ התוס' (דכ"א) ד"ה והא איכא, אבל הא פשיטא דהמוצא לאו מוחזק הוא להכי מודה אביי דמוקמינן אחזקת מרא קמא, משא"כ רמאי לא סמכה תורה ע"ד ועשאתו כמוציא ממון דבעינן עדי נפילה, וכ"ז לאביי אבל רבא דס"ל דחזקת מציאה דאותו דבר וחזקת מרא קמא עדיף מחזקת ממון כמש"כ התוס' יבמות שם ד"ה מאי אמרת דלא חייש למסירה א"כ אפילו רמאי שהביא עדי אריגה אין לנו לחוש שמא מכר דלא גרע רמאי מחזקת ממון, וא"כ ע"כ מפרשינן עד דרש אחיך אותו בסימנין, פי' שאין מחזירין לרמאי בסימנין כמו לכל אדם וכאמור, והיינו פשיטותא דרבא דסימנין דאורייתא, מיהו הא גופא דאיפשט ליה דא"א לאוקמי בעדים, ושיהא רמאי א"נ אפילו בעדי אריגה ולא נימא דחזקה דמרא קמא אלים כ"כ, לא איפשיט ליה אלא ע"פ שהעלה דא"א סימן דרבנן ע"כ משום דניחא ליה כו' וא"כ קשה הא דתכריך של שטרות, וע"כ ס"ל למתניתין סימנין דאורייתא ומשום דא"א לומר בעדים משום דא"כ אפילו רמאי ג"כ סגי בעדי אריגה דחזקה דכאן נמצא וכאן היה אלימא טובא, והיינו פסק רבא ביבמות שם ואביי ס"ל דיש טעם אחר בסימנין דרבנן וא"כ יש לומר דרמאי אין מחזירין אפילו בעדי אריגה, וחזקה דכאן נמצא וכאן היה לא אלימא כ"כ, ונשאר פסק רבא בתוקפו סימנין דאורייתא והא שאין מחזירין גט אשה ואין משיאין את האשה בסימנין יבואר עוד לפנינו, ועוד יש לנו מקום לבאר דזהו דעת בה"ג והרי"ף דסימנין דאורייתא, אלא שלא פי' במקומו שאין נ"מ לדינא לענין גט אשה:
איתא בחולין (דף ע"ט) א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילית לי כודנייתא בריספק, עיין להנך דדמיא להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב, וסימנין דאורייתא ופרש"י הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבידה אי' באלו מציאות דאורייתא היא דאי דרבנן נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא, באיסורא מי מצי לתקוני [רש"י ס"ל דחרישת שני מינים אסור מה"ת כמו בהרבעה אפילו טמאה עם טמאה מש"ה כו' מי מצי מתקני, ועי' מש"כ לעיל אות י"א] ולכאורה קשה מאי ראיה מהני סימנים דילמא הני סימנין מובהקין דלכ"ע דאורייתא, וכמו שא"א ללמוד מהא דד' ס"ד בסימני ביצים שהוא דרבנן לענין סימני אבידה, משום דיש לומר שאני הני סימנים שאינן מובהקין כלל ה"נ אין להוכיח מסימני כודנייתא דסמכינן עלה דסימני אבידה דאורייתא, ובאמת פי' הר"ן ש"מ דהני סימנין מובהקין הם וסמכינן עלה וכן פי' הרשב"א בתה"ב (בית ב' ש"ד) בזה"ל וסימנין דאורייתא כלומר מדסמך רי"א על סימנין אלו באיסור כלאים דאורייתא ש"מ קסבר סימנין אלו מובהקין דאורייתא עכ"ל אבל רש"י מיאן לפרש הכי משום דקשה דא"כ פשיטא דלמאי יהבי, אביי ור"פ סימני וה"נ מקשי בד' ס"ד גבי סימני ביצים אלא למאי הילכתא קתני לה ע"ש ישוב הש"ס דלא שייך להכא, אלא ודאי ר' אבא לא ידע כלל סימני דאביי ור"פ או ידע ולא גמרינהו לבר אהוריירי', אלא אמר ליה עיין להנך דדמיין להדדי ואע"ג שפרש"י באזנים ובזנב מכ"מ לאו בכללי דאביי ור"פ אלא סמך עליו שיראה הדמיון שם דבאלו האיברים מתחלקין בצורתן ושפיר מוכיח מדסמך על סימנים דשמעי' ש"מ סימנין דאורייתא גם באבידה, והנה בה"ג ה' או"ב הביא הא דא"ל ר' אבא לשמעי' ומסיים ש"מ סימנין דאורייתא ולא הביא כלל הא דאביי ודר"פ, ש"מ דמפרש ג"כ כמש"כ לפרש"י דלא סיימינהו קמי' ומוכיח סימני אבידה דאורייתא וכן הרי"ף פ' או"ב והרמב"ם ה' כלאים פ"ט כתב סתם בודק באזנים וזנב וקול ולא פי' הסימנין ש"מ דה"ק כ"א צריך לבדוק שמה ועפ"י הכרתו סומך על הסימנין ולא דוקא דאביי ור"פ:
והשאלתות פ' קדושים כתב בזה"ל דא"ל ר"א לשמעי' כד מעיילית לי כודנייתא בריספק עיין דדמיין להדדי ועייל קסבר, אין חוששין לזרע האב וסימנין דדמיין להדדי ה"ד כי הא דאמר אביי עביין קלא כו', הרי דמפרש דר"א להני סימני איכוין, ומש"ה לא גריס ש"מ סימנין דאורייתא, ובאמת לשיטת הרמב"ם ז"ל דחרישה טמאה עם טמאה אינו אלא איסור דרבנן, לא מוכח כלל סימנין אלו מה"ת להרכבה שהוא איסור מה"ת, אלא או דפשיטא להגמרא דסימני דאביי ודר"פ מובהקין ולא איצטריך לומר ש"מ סימנין דאורייתא, וזה דעת השאלתות ועי' מש"כ בפי' השאלתות שם אות ח', או לשיטת בה"ג ורי"ף ש"מ סימני אבידה דאורייתא, דאי דרבנן לא היו מתירים וסומכין על סימנין אפילו באיסור דרבנן ורק בממונא עבוד רבנן תקנתא וכמש"כ לעיל אות י"א בס"ד, עכ"פ דעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם ורש"י דקיי"ל סימני אבידה דאורייתא:
מיהו לכאורה קשה מסוגיא מפורשת בחולין (דף צ"ו א') אר"י בר"י דר"מ תדע דאלו אתו בי תרי ואמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימנא בגוי' קטל גברא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן ט"ע בגוי' קטלינן ליה, משמע משום דסימנים דרבנן, אבל בתוס' שם מבואר דלמ"ד דאורייתא מיירי ומשיאין את האשה ע"פ סימנין ומכ"מ לא קטלינן, ובאמת למ"ד דרבנן לא נצרכנו לראיה דט"ע עדיפא מסימנין, ואיברא צריך טעם מ"ש דלא קטלינן ע"פ סימנים, ולא עוד אלא שפשיטא להתוס' דשם דה"ה אי אמרי סהדי דהאי חפץ בהאי סימנא והאי סימנא דפלניא היה, וכבר דברו בזה הגאון נו"ב חלק אה"ע (סי' נ"א) ובס' מקור מ"ח ח"ב (סי"א):
והנראה לי דהא דנ"ל דהא דמחזירין אבידה ע"י סימנין, לא למדנו אלא דהוי כרובא שאין מוציאין ממון אליבא דשמואל דה"כ דהוי כרוב גרוע ומכש"כ דלא קטלינן אפומי' כמש"כ התוס' סנהדרין (ד"ג ב') ד"ה ד"מ, ומכ"מ משיאין את האשה ע"פ ולא הוי כרוב גרוע שכתבתי לעיל אות ב' דע"פ דין הוי ספק דבאותו רוב לא מצינו בתורה שמועיל בכל ד"מ משא"כ בסימנין שמבואר בתורה שמועיל, ואע"ג דגם באבידה בעינן עדים ואין מחזירין ע"פ ע"א דמקרא מלא דבר הכתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר דמשמע בכל דבר שבממון ולא כדמשמע משו"ת מהרי"ק (סי' ע"ב) דהא דאין ע"א מהני בממון היינו להוציא מחזקה, וכבר הקשו ע"ד מהא דע"א בסימנין, דאי' בב"מ (דכ"ח) סימנין וסימנין וע"א יניח, ובב"ב (דל"ד) בההוא ארבא דהוי מינצו עלה בי תרי ומצריך סהדי, ואע"ג שיש ליישב מכ"מ סוגיא דעלמא דלא כמהרי"ק ז"ל, ומכ"מ סמכה התורה על סימנין:
וה"ה באיסור ערוה דגמרינן דבר דבר מממון, לא בעינן יותר מהקל שבממון דהיינו מציאה שאין בו חזקה דהא דאי' שלהי יבמות לענין דרישה וחקירה, דע"א כד"נ דמיא, ע"כ לא מן הדין, דא"כ האיך שייך לומר משום דאיכא כתובה ד"מ הוא, סוף סוף יש בה חומר ד"נ, אלא ע"כ ה"ק דלא תקנו כאן תקנה דד"מ שלא תנעול דלת משום שיש כאן ד"נ, ומ"ש שתקנו משום כתובה וע"ש בחי' רשב"א, אבל ודאי מן הדין דנ"ל דבר דבר מה"ת לגמור מד"נ נגמור מד"מ, והרי עדות מיוחדת כשר באיסור ערוה וכד"מ, כדאיתא באה"ע (סי' י"א), וה"נ נ"ל מממון שלא בחזקת גברא, וכבר כתבו התוס' כתובות (דף ע"ה ב') ד"ה אבל, דחזקת ממון עדיפא מחזקת פנוי' ומובן דה"ה מחזקת א"א, וא"כ שפיר י"ל דגמרינן ממציאה וממון שאין לו חזקה דבעל, דמכ"מ עדים בעינן וסימנין מהני, הרי דהוא רוב חשוב אלא שאין מוציאין ממון, וה"נ באיסורין, זהו דעת התוס' דחולין:
אבל דעת הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות דמוציאין ממון ע"פ סימנין שכתב או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנין מובהקין בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים כו' יורדים לנחלה ע"פ עדות זו כו' וע"כ לא סימנין מובהקין כעין נקב יש בצד אות פלונית מיירי דא"כ משיאין את האשה ג"כ ע"פ עדות זו, אלא סימנין אמצעים קאמר וס"ל דהא שאין הורגין ע"פ סימנין, משום דדמי לאומדנא דמוכחא ביותר אליבא דר' אחא בסנהדרין (דף ל"ז ב') דמחלק בין ד"נ לד"מ, ואע"ג דלא קיי"ל הכי, מכ"מ בסימנין כן הוא דמחלקינן, שהרי סימנין אינו אלא אומדנא שלא, נזדמן בגד אחר כמו זה, ומכ"מ אין לגמור אלא בא"א ושארי איסורין ולא בד"נ, וכבר הקשו על התוס' חולין מהא דב"ב (דף קכ"ח א') דמהני סימני דיהבי עדים לענין ממון, ויישב בנתיבות (סי' רצ"ו) דהתם מיירי באופן שלא היה מוחזק בעיקר, והקצה"ח (סי' רנ"ט) יישב בא"א, ועוד הקשו מהא דשומשמי ביבמות (דקט"ו) דמבואר דאי יהיב סימן מובהק הוי מוציא ועי' מש"כ הגאונים הנ"ל, וזה פשוט דהתוס' יבמות לא מפרשי בסימן מובהק ממש כעין נקב יש בצד אות פלוני והראיה מתוס' ד"ה אתרמויי אתרמי שהקשו דלענין אבידה מדה ומנין הוי סימן, הרי דס"ל דסימן אמצעי סגי, אבל באמת פי' הסוגיא תליא בפי' דסימנין דשני תלמידי חכמים דמדמי הש"ס אהדדי, ולשיטת הרי"ף שיבואר לפנינו בס"ד פירושו בסימנים אמצעים, הרי דהני סימנים מהני להוציא ממון וכדעת הרמב"ם ז"ל:
נחזור לענין דשיטת בה"ג ורי"ף ורמב"ם דסימנין דאורייתא ומוציאין ממון מן המוחזק ואלא קשה הא שאין משיאין את האשה ע"י סימנין, אבל באמת תלי' בשני תירוצים בבכורות (דמ"ו) לענין הכרת פנים, דלחד לישנא ס"ד דלא אמרינן שאני עדות אשה ואע"ג דלענין כמה פרטים פשיטא דמחמרינן כמו לענין משאל"ס וגוססין ומגויד וכדומה, אבל בהכרת פנים דמקרא מלא כתיב יכיר לא הוינן מחמירין בע"א וא"כ בסימנין ג"כ אי דאורייתא שפיר משיאין את האשה שהרי בפי' כתיב שסומכין עה"ס, וע"כ מוקמינן משום דחיישינן לשאלה ודלא כרבא דס"ל כאן נמצא וכאן היה, אבל אנן קיי"ל כלישנא דשאני עדות אשה כו' וה"ה בסימנין דע"א חמיר, ולא נצרכנו לסברא דשאלה, וזהו דעת הראשונים ז"ל, נמצא הא דמיישב בש"ס דחיישינן לשאלה אינו אלא לחד אוקימתא בבכורות ודלא כרבא שהכריח מהברייתא סימנין דאורייתא, אבל לרבא שהכריח הכי וע"כ א"א לאוקמי בעדים ומשום כאן נמצא וכאן היה ולא חיישינן לשאלה, והכא שאני דסימנין חד דינא עם הכרת פנים לחוד דסומכין בכה"ת ולא בע"א:
עוד יש היתר לפנינו שיטת ר"ת שהרי עד א' ראהו כשהיה שלם לפני קבורתו, משאלתות פי' תבוא מבואר בס"ד דעת השאלתות הכי, וראיה מעובדא דדגלת שמזכיר הש"ס שושביני' וע"ש, ואח"כ מצאתי ראיה זו בקיצור בס' חמדת שלמה, והכי מתפרש הא דאי' בב"ב (דף קס"ז) דזקינה בגר לה קלא ומכ"מ אין זה בברור, אלא אפשר שישתנה הקול ולא יכיר, וה"נ אפשר דאחר ג"י ישתנה הצורה, אבל באומר ברי שהוא הוא ולא נשתנה נאמן:
וכבר מבואר בשו"ת משאת בנימין והובא בנו"ב קמא דלכ"ע סומכין על סימני כלים והכרת כל הגוף ביחד ונראה להוסיף דהכי איתא (בדף קט"ו) לשיטת הרי"ף דאסקינהו קמן וקאמרי סימנין, וע"כ לאו בסימנין מובהקים מיירי דא"כ פשיטא ולמאי בעי חזינהו לאלתר אלא משום הסמיכות על העדות דקחזי לאלתר ואך משום דחיישינן שאומר בדדמי סומכין על סימנין בהדיא, וכיב"ז אי' ביבמות (דף כ"ב א') והא מת דלאו עלי' קא סמכינן דא"מ אשה דייקא ומנסבא והרי ודאי עיקר ההיתר הוא העדות אלא שאין סומכין על העדות בלבד אלא בפרצוף דייקא דאשה, וה"נ קאמר הש"ס דלא סמכינן על הכרת העד אלא בצרוף סימנין, אבל ודאי העיקר הוא העדות, וה"נ מתפרש משנה דשלהי יבמות לכשתהא כפונדקית נאמנת כפי' רש"י השני, ובבאור השאלתות שם ביארתי יפה כונת שני פרש"י ושתליא במחלוקת הרמב"ם והריב"ש, עכ"פ מבואר דסמכינן אסימנין בהדי עדות שאין סומכין עליו כ"כ וה"נ במעיד שהוא הוא לאחר ג' ימים, נהי דאינו נאמן במה שאומר שמכירו בברור, אבל בהדי סימנין נאמן, וכך היה המעשה לפנינו ואיתתא דא שריא לכל גבר:
השמטה
אע"ג שהבאתי מלשון בה"ג והרמב"ם (ה' נחלות פ"ז) שאינו דומה עדות אשה דיש בזה חומר עריות לנחלות וש"ד ולא כהריב"ש ובאמת גם תוס' יבמות (דף ל"ו ב') ד"ה הא לא שהה, כתבו בזה"ל בהא דאין משיאין בעדות גוסס ואפילו אם נשאת תצא היינו משום חומר ערוה ועי' מש"כ בפנים ד"ה ואגב ראיתי, מכ"מ זה ראיתי דעת התוס' והרא"ש גיטין (דף כ"ח) אינו כן,, דשם אי' אמר רב יוסף ל"ש אלא ב"ד של ישראל אבל ב"ד של עו"ג כיון דגמר ליה דינא קטלי' ליה ומקשה הגמ' מדתניא שמע מדב"ד של ישראל שהיו אומרים מת פלוני נהרג פלוני ישיאו את אשתי, מקומנטריסין ש"ג איש פלוני מת, איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואי מת ונהרג ממש אמאי אל ישיאו את אשתו הא מסל"ת הוא אלא מת יוצא למות נהרג יוצא ליהרג וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו, והקשו התוס' אמאי לא הקשה הגמ' על הא דתניא מקומנטריסין ש"ג אל ישיאו את אשתו והרי לרב יוסף ודאי קטלי ליה, ונדחקו בישוב, ולפי דברי הרמב"ם לק"מ דאע"ג דלענין תרומה ונחלה ה"ה בחזקת מת מכ"מ אל ישיאו את אשתו ולא גרע מצלוב דאי' בירושלמי שמא מטרונא עברה ופדאתו, אלא דעת התוס' דכל שאין משיאין את האשה ואם נשאת תצא ע"כ הוא בכלל נותנין עליו חומרי חיים לכל דבר וכהריב"ש, והכי יש להוכיח דעת הרא"ש שם שכתב מדלא הביא הרי"ף תרי לישני דרב יוסף ורק הברייתא הנ"ל הביא כצורתה ש"מ דפסק כלישנא קמא דרב יוסף ומש"ה אפילו שמע מב"ד של ישראל אל ישיאו את אשתו אלא א"כ מת או נהרג כבר, אבל עומד למות ויוצא ליהרג אין משיאין את אשתו והיינו כל"ק דמתניתין מיירי בב"ד ש"י, זהו דברי הרא"ש) ובאמת הרמב"ם פסק כל"ב דרב יוסף דמתניתין בב"ד ש"נ אבל בב"ד ש"י ודאי קטלי ליה ומכ"מ הברייתא שפיר מתני' כצורתה ודוקא מת או נהרג ישיאו א"א אבל עומד למות או יוצא ליהרג אל ישיאו א"א אע"ג דלענין תרומה ונחלה ה"ה בחזקת מת, והרא"ש בשיטת התוס' קאי ואין ראיה לתוס' ורא"ש מהא דאי' שם בל"ב ת"ש שמע מב"ד של ישראל כו' אלא לאו מת יוצא למות נהרג יוצא ליהרג וקתני בב"ד של ישראל ישיאו א"א, הרי דמשיאין ג"כ, הל"ק דודאי ס"ד לומר כן אבל לפי האמת אין הכרח מתרומה ונחלה לעדות אשה:
נפתלי צבי יהודא ברלין.