אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן כא

סימן כ

כבוד הרב הגאון מו"ה חיים חזקיהו מדיני ס"ט נ"י. אבד"ק קראוסבאזאר.

ע"ד מינקת המושכרת לולד והוא מכירה והיא רוצה להנשא, ולא להניק עוד, ואבי הילד מרוצה בכך ורוצה למסור את הילד למניקה אחרת, ואתי מרחוק לשאול אם היא מותרת להנשא, וה' יעמידנו על קרן האמת.

הן כל יקר ראתה עינו של מעכ"ת נ"י זולת ספר פרח מטה אהרן נחסר ביד מע"כ נ"י ואני בעניי בתר רישא אזלי הן המה רבותינו הראשונים ז"ל שלא העלו חקירה זו כלל על שולחנם, והדבר פשוט אצלם ז"ל שמניקה המושכרת אפילו מכירה מותרת לינשא אפילו אי נימא שאין רשאה למסור הולד למניקה אחרת כמו שיבואר מחלוקת בזה מ"מ זה פשוט דאין שייך זה לנשואין, וכמבואר בשלטי הגבורים פ' החולץ שהביא מעכ"ת נ"י שבאו ונקבצו שמה שלש דעות, יש מ"ש שגרושה ה"ה כאלמנה ממש והוא שטת ר"ת (וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות גיטין פ"ז, אלא שהריטב"א בחי' לא כ"כ וצ"ע) ומזה אומר שא"צ להמתין אא"כ התינוק מכירה, והוא שיטת הרשב"א, ואני אומר אע"פ שהיה התינוק מכיר את אמו א"צ להמתין והוא שטת הר"ש הזקן, ומסיים ע"ז ולפיכך א"צ להמתין כמו שאין הנכרית צריכה להמתין, מבואר דבנכרית אע"ג דמכירה ס"ל שכופה ומניקתו כמש"כ בשה"ג פ' אע"פ מ"מ א"צ להמתין בברור והוכחה זו הביא בעל נתיבות משפט לדחות את הוראת ר' דניאל איש טרושא שאסר נכרית לינשא במכירה, והמשיב בספר פרח מ"א (סי' צ"ז) דחה ראיה זו שבשה"ג פ' החולץ לא כתב כן אלא לדעת הר"ש והיא במח"כ תשובה שאין בה ממש שהרי מבואר שטח הדברים דכמו בנכרית פשוט לכ"ע שא"צ להמתין, כך בגרושה לדעת הר"ש, וזה ברור, אמנם הוכחת אותו גדול הוא מלשון המרדכי פרק אע"פ שהביא הוראת הר"ש וכתב ע"ז בזה"ל ואע"פ שאם מכירה כופה בב"ד להניקו מ"מ אין שיעבוד עליה כ"ז שלא כפו אותה ב"ד ומותרת לינשא עכ"ל וסיים ע"ז דמשמע שאם כפו אותה ב"ד אסורה לינשא דאלת"ה היה להם לתרוצי ולומר איברא דכופין אותה להניק אבל אם היא רוצה לינשא מותרת, אלא כ"ז שכפו אותה להניק אסורה להנשא, ובמחכ"ת אין הפי' במרדכי כן, אלא ה"ק אחרי שאין בעצם שעבוד עליה רק מפני כפית ב"ד מחמת סכנה, מש"ה לא מיקרית מינקת חבירו ומותרת לעולם להנשא שאין זו בכלל גזרת חז"ל, ולא נכחד ממני שבסה"י (סי' תקמ"א) הביא הוראת הר"ש ז"ל וכ' שם בזה"ל וא"ת הא קתני התם אם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה הך כפיה אינו בב"ד וכ"ז שלא כפו ב"ד מותרת לינשא עכ"ל, הדברים הללו היו נראין דאחרי שכפו ב"ד אסורה לינשא אפילו להר"ש אבל ידוע דסה"י לר"ת נדפס בשבושים מאד ובל"ס דכצ"ל הך כפיה אינה אלא בב"ד וכ"ז שלא כפו ב"ד אינה משועבדת ומותרת לינשא וכמו גרושה להר"ש, כך מניקה מושכרת לכ"ע, ואין בזה שום ספק בעיני הראשונים ז"ל, ולא עלה עה"ד לאסור מטעם מינקת חבירו אלא גרושה והוא מכירה, דעד שלא גירשה היתה באמת משועבדת להניק, ומיד שגירשה והולד מכירה ה"ה משועבדת מחמת סכנת הולד, וע"ז הוצרך להשיב דבשעה ראשונה שגרשה ולא נזדקקו עוד ב"ד לכופה, היתה מותרת לינשא, וא"כ אם נשאת ודאי לא תצא, מש"ה אע"ג שנזדקקו לה ב"ד לכופה מותרת לינשא ואין זו בכלל מינקת חבירו, אבל נכרית המניקה הרי עד שלא הכירה היתה מותרת להנשא והאיך נימא דאם הכירה כבר לא תנשא וא"כ אפילו נשאת עד שלא הכירה תצא, אלא ודאי אין בזה חשש וחקירה כלל:

איברא טעמא בעי, נהי שאין בזה תק"ח, מ"מ אמאי מותרת אפי' לא הכירה והיא רוצה להנשא ולינק, הרי זה ריעותא להולד והיא השתעבדה לאותו הולד והרי תניא בתוספתא נדה פ"ב האשה שנתן לה בן להניק לא תעשה עמו מלאכה ולא תניק עמו תינוק אחר, והוא משום שמסתמא ע"ד כן נשתעבדה להולד, ואלו מתחלה לקחה שני תינוקות להניק, ולא נתרצתה להשתעבד בא"א ודאי שרי, אבל אם קיבלה בסתם ולד אחד, אסורה לגרע כח אותו הולד [ומזה הטעם לא הובא בפוסקים הך דינא דלא תעשה עמו מלאכה, וגם מנהג המניקות בזה"ז לעשות מלאכה בעת שהמה מניקות, והיינו משום שאחרי שכן המנהג מסתמא לא נשתעבדה בזה האופן וה"ז הדין כמו מלמד], ה"נ אם קיבלה את הולד בשעה שהיא פנויה, איך היא יכולה לגרע כח הולד, ולהנשא, אבל למ"ש בהע"ש (סי' י"ג אות ב'), דגזרת חז"ל באלמנה על מינקת שמא יתעכר חלבה, אינו אלא משום דכתיב ובשדי יתומים אל תבא, ביאה בעלמא אסור, אבל באמת הוא חשש רחוק כמש"כ שם, מיושב שפיר דמשום טובת הולד אין בזה עפ"י ד"ת, ואפילו אם הולד יתום, אחר שסתם מניקות ע"מ שרשאין להנשא אם ירצו, שוב אין חשש אפילו ביתום, שעמ"כ השכירה עצמה:

כ"ז דברינו בהיתר נשואין והיא תניק את הולד, אכן אם היא רוצה למסור למינקת אחרת, הלא מבואר בהגהת רמ"א אה"ע (סי' פ"ב) שאם הולד מכירה כופין אותה להניק, והוא בשה"ג פ' אע"פ אבל בחי' הרא"ה כתובות כ' בזה"ל ת"ר מניקה שמת בעלה כו' ה"ה לנתגרשה כו' דאע"ג דלא משעבדא ליה מדינא אלא בעודה תחתיו, מ"מ כי היכא דמשעבדא ליה במכירה מפני הסכנה דילמא לא בעי למינק אחריתי לאונקי בשכר מיהת, אע"ג דאיתתא אחריתי כה"ג לא מיחייבא הכי נמי אע"ג שאינה מכירה אם לא היו מוציאים אחרת משועבדת להניק אותו בשכר עכ"ל, הרי מבואר דבאיתתא אחריתי אפילו הוא, מכירה אינה מחויבת וע"כ לא מפרש מפני סכנת הולד, דאיכא ודאי סכנה דא"כ ודאי איתתא אחריתי ג"כ כופין על פקו"נ, אלא מפרש הרא"ה דלא ברור שלא בעי למינק ממינקת וכמש"כ דילמא לא בעי למינק כו', מש"ה באמו הגרושה דמשעבדא, לא מנסינן כלל במניקות אלא היא מחוייבת, משא"כ באיתתא אחריתי מנסינן דילמא יהא יונק כאשר ירעב, וכמו דחזינן הרבה ולדות אע"ג שמכירין את מניקתן, ולא ינקי מאחריתי מ"מ אחרי שהם מצטערין איזה שעות לוקחין גם ממניקת אחרות, ומה שהביא להרא"ה לפרש הכי, משום דאלת"ה אלא דיש בזה סכנה ודאית שאין התינוק יונק מאחרת בשום אופן, מאי קמ"ל פשיטא, ואפילו אם אינו מכירה ואין לפנינו מינקת אחרת ודאי מחויבת היא להניק לא משום שעבוד, אלא משום פקו"נ, אלא ודאי מיירי שאין כאן סכנה ממש אלא צערא דינוקי, וכיב"ז כתב הרא"ש שבת (דף קל"ה) מפני הסכנה אלא צערא בעלמא:

ונראה דלא פליגי הריא"ז והרא"ה, דהא ודאי מינקת שהשכירה עצמה להניק את הולד, היא מחוייבת להניק שתי שנים כ"ז ההנקה, ואע"ג דאם היא מוסרת הולד למניקה אחרת טובה כמוה, אין חוששין לדבר, מ"מ אם הוא מכירה ואיכא צערא דינוקי אינה יכולה לחזור שהרי אין לך דבר האבד גדול מזה, ואפילו אם אבי הילד מוחל לה ואינו חושש לצער הולד אינו מועיל משום שהיא השתעבדה לטובת הילד, וה"ז דומה למלמד דאיתא בחו"מ (סי' של"ג) בהגהת רמ"א דאין האב יכול למחול שעבודו של נער, ובהאי גוונא מיירי הגהת רמ"א וכמבואר במקורן בשה"ג דמיירי באשה שקבלה בן להניק, והרא"ה מיירי באיתתא אחריתי דומיא דמגורשת והיתה מניקה בלי שיעבוד עד שהולד מכירה, אז אינה מחויבת כ"ז שאין בזה פקו"נ:

אחרי כ"ז לא אכחד דמשמעות מפני סכ"נ אינו מדויק כ"כ והיה ראוי למיתני מפני צער הילד, ויותר נראה דעת הרמב"ם שכ' פכ"א מה"א בזה"ל האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה אפילו הוא סומא אין מפרישין אותו מפני סכנת הולד אלא כו', ולא ביאר אם רוצה לינק מאחרת או לא כמו שביאר הרא"ש והטור ונראה דס"ל דאפילו הוא אינו מקפיד ולוקח ממניקה אחרת, אין מפרישין את הולד מאמו, וזה חכמת חז"ל דהולד שהורגל עם אמו כ"כ עד שמכירה, יש סכ"נ אם היו מפרישין אותו למניקה, ודוקא עם אמו אבל במניקה אחרת אין בזה סכ"נ אם הוא יונק מאחרת והכי משמע בתוספתא נדה פ"ב חייבת אשה בטפול בנה כל כ"ד חודש אחד בנה ואחד שניתן לה ולד להניק, האשה שניתן לה בנה כו' תינוק המכיר את אמו אין נותנין לו למניקה אחרת מפני סכ"נ, הרי הפסיק התנא מאשה שניתן לה בן להניק ולא דבר אלא במכיר את אמו, משמע דבמינקת אפילו מכירה יכולין ליתן אותו למניקה אחרת אפילו ניתן להראשונה שהתחייבה בכך, מסתמא מיירי שהתינוק רוצה ליקח מאחרת בלי צער, מ"מ באמו שאני, והכי משמע מסוגית הגמ' בההיא דשמואל דמיד שראה שהולד מכיר את אמו א"ל קום דרי בריך, ולא נסה את הולד דילמא יקח מאחרת ג"כ, ולמאי לעגנא לאיתתא דא, אלא ודאי אין עצה לדבר, וזה סוגית המחבר (בסי' פ"ב), ולא כהגהת רמ"א שכתב אם אינו רוצה לינק מאחרת, ולא כהב"ש סק"ד שכתב בדעת הרמב"ם הכי, ועיין בהגהת מהרי"מ על ביאורי הגר"א ז"ל:

הא מיהא דמניקת ולד אחר אין איסור כלל לינשא, ובה לא דברו חז"ל כלל, אבל אם הולד מכירה והיא רוצה ליתן את הולד למניקה אחרת, אם הולד רוצה ליקח ממניקה אחרת בלי צער וגעגועים ודאי אין חוששין כלל, אבל אם יש להתינוק געגועים אע"ג שיונק מאשה אחרת מחמת רעבון, אין לב"ד להרשות לה, שכבר נשתעבדה להתינוק וכופין אותה בכל האפשר, אם באיסור נשואין או בכל

מה שאפשר:

וע"ד אשר כתבתי בהע"ש אות א' דלא מצינו מי שהתיר מעוברת באם אינה יכולה להניק כו' והעלה מעכ"ת נ"י דהיינו בפוסקים המפורסמים הרא"ש והטור (סי' פ"ב) לענין גרושה כו' יעיין מר באות ג' שהעליתי דלשיטת ר"ת ודאי בצמוק דדיה או מותרת גם במעוברת או גם במניקה אסורה, ורק גאוני קמאי שהתירו בכיב"ז עפ"י סוגית הגמ' כמש"כ באות ח' בס"ד, לא מצינו שהתירו גם במעוברת והיינו מטעם דיחסא כדעת הרמב"ם ז"ל, ודרך אגב הנני להגיד למעכ"ת נ"י במה שכתבתי בשם הפוסקים שכתבו שהרמב"ם לא חילק בין גרושה לאלמנה, ומפורש לא מצאו בדבריו ז"ל ולא עוד אלא שהריטב"א בחי' כתובות כתב בשם הרמב"ם ז"ל להיפך, ואני בעניי מצאתי בפי' המשניות גיטין פ"ז מפורש כדעת ר"ת ז"ל:

עוד זאת מש"כ שם בדיוק מעוברת חבירו והבאתי דעת חכם א' שרצה להתיר מעוברת מעו"ג מלשון מעוברת חבירו, והגרע"א בשו"ת (סי' צ"ה) השיג ע"ז מסוגיא דשבת (דף ק"נ) דתנן לא יאמר אדם לחבירו היינו עו"ג, ובתוס' שם ד"ה אומר אדם לחבירו, ל"ש עו"ג ל"ש ישראל, ואני בעניי נתתי מקום לדברי אותו חכם מטעם אחר, ועתה תמה אנכי על מאור הגולה רע"א ז"ל שלא הביא פרש"י ותוס' סוכה (דף ל"ז), שרש"י כתב זה הדיוק דלשון חבירו משמע דומה לו, ושם דמיירי בת"ח וחבר, משמע דיוק חבירו ת"ח, וממילא מובן בענין דמיירי בכל ישראל דיוק חבירו דוקא ולא עו"ג, והתוס' הקשו ע"ז בכ"ז אין לדחות דברי רש"י לגמרי, ואדרבה מתוס' שבת הנ"ל יש להוכיח דס"ל כפרש"י ורק יש ליישב קושית התוס' סוכה, דודאי במקום דמשמע חבירו היינו רעו המכירו אין לדקדק עוד מחבירו שהוא דומה לו, מש"ה בהא דמשאלת אשה לחברתה משום דרכי שלום, וכן בהא דאומר אדם לחבירו ע"ה צא ולקוט תאנים מתאנתי כו' והתם ג"כ עביד איהו איסורא זוטא, ורק משום שהוא מכירו ונצרך לעשות לו נ"ר, וכן בהא דתנן בשבת לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים כו' אפילו רעו המכירו שהוא רגיל עמו ועושה בחנם לטובתו, מכש"כ אם אומר לאיש שאינו מכירו שכור לי פועלים ע"כ שכרו שיעשה בשבילו וזה פשיטא דאסור, משא"כ במשנה דסוכה הקונה אתרוג מחבירו, למאי תנן מחבירו המכירו, מש"ה הגיה רש"י, וכן בהא דאיתא בשבת שם אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, עלה עה"ד לדקדק דוקא חבירו ישראל ולא עו"ג, דבל"ז למאי תניא לחבירו, ליתני אומר אדם לאחד הנראה כו', והתוס' השיגו ע"ז דמצד הסברא אין נ"מ וא"כ צריך ליישב הדקדוק בא"א, אבל מ"מ נכון הדקדוק וע' או"ח (סי' ת"ק) בהגהת הרמ"א:

הא מיהו שאין רחוק לדקדק לשון מינקת חבירו ולא אמרי מעוברת ומינקת סתם אלא דוקא חבירו ולא עו"ג, המקום יאיר עינינו ויעמידנו על קרן האמת, כנפש נפתלי צבי יהודא ברלין.

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה