משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן יט
ב"ה ג' שבט תרמ"ח, וולאזין. כבוד הרב וכו' רב ומו"צ דק"ק פרילוקי
מכתבו הגיעני, ואשר שאל חוות דעתי הדלה בדבר אשה אלמנה שהיה דרכה עוד בחיי בעלה לתת ילדיה למינקת, משום שחלבה היה מזיק לילדיה, ושלשה בנים, מתו בשנה הראשונה משום שהיניקה אותם, ועתה רוצית להנשא בתוך כ"ד חדשי מיניקה:
והנה בגוף הדין, כבר מבואר בשו"ע אה"ע דצמוק שדים מותרת לינשא בתוך כ"ד חודש וגם בחלבה ארסי כבר הורה זקן הגאון ח"צ זצ"ל שדומה לצמוק שדים, ולא כשו"ת בית יעקב ושוב אין אומר ואין דברים, אך כבר נהגו מורי הוראה סלסול בשאלות כאלו להיות אייתי מרחוק חוות דעת זולתם, וממילא אין דרך לראות וליראות ריקם בלי תורה וברור הלכה באותו ענין, וכך עשה מעכ"ה נ"י וכן אין זה כבודו דמע"כ נ"י להשיב דבר ריקם, ע"כ הנני בא לבאר עיקר הדין של צמוק שדים, ולא גזרו אטו אחרות כמו בהבחנה דאסרו אלו מפני אלו:
וה"נ יש לחקור עוד בהא דרב נחמן התיר לנשי דבי ר"ג דיהבי למניקה משום דלא הדרי בהו, וכבר דברו בזה רבותינו הראשונים ז"ל אמאי לא גזרו אטו אחרות ועוד יש להוסיף וממילא יצא נ"מ לדינא וה' יאיר עינינו:
והנה יש בסוגיא דכתובות (ד"ס) שלש שיטות. שיטה הקודמת לרבותינו מפרשי הגמרא היא דברי השאילתות דר"א גאון (בסי' י"ד) וז"ל, ברם צריך היכא דנתנה בנה למיניקה א"נ קדמו וגמלתו, א"נ מת הולד בתוך כ"ד חודש מאי מי גזרינן הני אטו הני או לא, ת"ש דת"ר נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת מותרת לינשא מיד ר"פ ור"ה בדר"י סברי למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוי עובדא ואסר לי רב נחמן איני, והא ר"נ שרא לה לילתא, שאני דבי ר"ג דכיון דיהבי בנייהו למניקתא לא הדרי בהו לאוניקו. [הג"ה פי' דנשי ר"ג לא יחזרו שוב להניק את בניהם לעולם, וא"כ אינם בכלל מינקת חבירו דליגזר בהו ולא דמי להבחנה שגזרו הני אטו הני, דשם היה הגזירה על אשה אלמנה שלא תנשא עד ג"ח משום הבחנה וגזרו על כל אשה אלמנה הני אטו הני מה שא"כ כאן גזרו על מינקת חבירו היינו בשעה שמת בעלה היתה בגדר מינקת משום שאפשר שתניק את הילד, משא"כ נשי דבי ר"ג אינם בגדר מינקת ומזה למדנו בצמוק שדים, וכן בחלבה ארסי שא"א להם להניק דמותרת, משא"כ גמלתו או נתנו למניקה אפילו לא תחזור המינקת בשום אופן, כגון שנשבעה או נתחייבה בערכאות ואינה יכולה לחזור מלהיות מינקת, מכ"מ האם אסורה לינשא דגזרו הני אטו הני], אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה כו' כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד, אלמא לא גזר ר"מ הני אטו הני, ואמר ר"נ א"ש הלכה כר"מ בגזרותיו אמרו ליה לאו אדעתין, והלכתא מת מותרת גמלתו אסורה כו' עד סוף הסוגיא, למדנו שיטת הגאון השאילתות טעמא דאסור נתנה בנה למניקה או גמלתו משום דגזרינן הני אטו הני ולא כמש"כ התוס', והא דנשי דבי ר"ג התיר ר"נ נתבאר יפה משום דלאו מניקות הן כלל, והא דמת הולד מותרת לא נתבאר בדברי רבינו, והנראה לי משום דעיקר האיסור שמא תתעבר כו' איתא בירושלמי והובא בתוס' סוטה (דכ"ו) משום ובשדי יתומים אל תבא, פי' לא דבאמת יש חשש שלא תתעבר כו' אלא ובשדי יתומים אפילו ביאה בעלמא שמא יקרה איזה היזק אפילו אינו מצוי כמו כאן דאינו מצוי כלל שמניקה תתעבר מכ"מ גזרו, ובזה יישבתי בחיבורי הע"ש קושיא חמורה ביבמות (דל"ו) דהוי הגמרא אמאי אסרו מעוברת חבירו, אי משום שלא תעשה עוברה סנדל, א"ה דידיה נמי אלא אי במוך או מן השמים ירחמו, א"כ של חבירו נמי ומסיק מעוברת משום מניקה, וקשה אכתי אמאי מעוברת דידיה מותר ולא חיישינן לסנדל ע"כ משום אי במוך או מן השמים ירחמו, ויישבתי דודאי עפ"י דין אין לחוש אלא משום ובשדי יתומים אל תבא הא מעוברת אין העובר בחומר יתום מש"ה לא חששו יותר מן הדין, והוספתי עוד ע"פ שיטת בה"ג דאע"ג דמחללין שבת על העובר מכ"מ דוקא על ודאי פק"נ דעובר ולא על ספק וכמש"כ בה"ע (סי' קס"ד אות י"ז) והדברים עתיקים ואכ"מ, נחזור לענין דכמו כן אחר שמת הולד שוב אין זה יתום ולא גזרו בו כלל כל זה שיטת רבינו השאילתות דר"א גאון ז"ל:
אבל פירש"י בכתובות אינו כן אלא בקושית ר"פ ודאי היה דיש לגזור הני אטו הני במינקת כמו בהבחנה, ולפי זה היה אסור גם בדבי ר"ג לפי פירושו ז"ל דהמינקת לא תחזור בה משום דאימתא דר"ג אכן לפי המסקנא דהלכתא מת הולד מותרת ולא גזרו הני אטו הני, שוב חזינן דלא, קיי"ל כר"פ דמדמה גזרה דמינקת להבחנה, וא"כ הא דגמלתו אסורה פרש"י שגמלתו כדי שתנשא ונשי דבי ר"ג גזור אטו הני וגם מע"כ פי' כן והוסיף דגם מזה הטעם התיר ר"נ ור"ה ברדר"י לא הסכימו לר"פ ופי' לאו אדעתין לא סבירא לן, ולדברינו אינו כן אלא גם ר"פ ור"ה בדר"י הסכימו לרב פפי, אלא מ"מ קיי"ל כהאי וכהלכתא וכמעשה רב דרב נחמן ולפי זה אם נשבעה המינקת שלא תחזור ואין חשש שתעבור ע"ש או קבלה בערכאות ויראה לחזור מותרת האם לינשא מיד:
אבל רבותינו בעלי התוס' לא ניחא להו לפרש דר"נ ומסקנת הסוגיא והלכתא, דלא כהני אמוראי ר"פ ור"ה בדר"י, מש"ה כתבו דגם לר"פ דמקשה אין הטעם בנתנה למניקה וגמלתו ומת משום גזרה הני אטו הני כמו בהבחנה, אלא משום דבהו יש לגזור דלמא תגמלהו לפני הזמן, ושמא תחזור בה המינקת ולא ביארו לנו רבותינו הטעם אמאי ליכא כאן גזירה הני אטו הני, ותו האיך הקשה רב פפי מהא דהבחנה לכאן, והיאך מוכיח מהא דגזר ר"מ בהבחנה הני אטו הני ה"נ גזר ר"מ שמא תגמול לפני הזמן ושמא תחזור המינקת, אכן מדברי הרא"ש שהולך עפ"י רוב בשיטת התוס' למדנו ביאור ע"ז דודאי מדמה רב פפי גזרה דהנקה לגזרה דהבחנה לגזור הני אטו הני, אלא הא דבי ר"ג היו מפורסמות מש"ה אין לגזור בהו אטו אחרות וכן נתנה בנה למניקה לולי החשש שמא תחזור בה היה להתיר משום דמינכר, וכן גמלתו מינכר כמש"כ בזה"ל דודאי מינכר בין נתנה למניקה בין לא נתנה למניקה בין גמלתו בין לא גמלתו אלא שהרא"ש כתב סברא זו לענין דבי ר"ג שאין לגזור בהו משום שמא תחזור המינקת ג"כ משום דמפורסמת משא"כ בשארי נשים אפילו נשבעה וכדומה, שאין חשש שמא תחזור בה המינקת, מ"מ גזרו הני אטו הני שלא נשבעה ויש חשש שמא, תחזור בה, והרי זה אינו ידוע שאותה אלמנה נשבעה המינקת שלא תחזור בה מש"ה גזרו בה הני אטו הני כמו בהבחנה ור"פ ור"ה בדר"י עבדי שלא תחזור המינקת בה ובקשו להתיר מזה הטעם, והקשה רב פפי דמ"מ יש לגזור הני אטו הני כמו בהבחנה, אבל לולי חשש שמא תחזור המינקת היה לנו להתיר בנתנה למינקת משום דמינכר וכן גמלתו ומת הולד כולהו מינכרי:
וכתב הרא"ש עוד ומטעם זה [פי' דבמילי דמינכרי לא גזרו הני אטו הני] נראה להתיר באשה שצמקו שדיה ואינה רגילה להניק לעולם, [פי' מש"ה היא ידועה] או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה [פי' מש"ה מינכרא וידועה, הא בל"ז אינו ידוע ויש לגזור אטו אחרות] זהו עיקר פי' הרא"ש, ומש"כ הרא"ש וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מינקת כשמת בעלה, אינו טעם דמש"ה לא גזרו משום שאינה בכלל מינקת חבירו כמש"כ אני לשיטת השאלתות אבל רבינו הרא"ש אינו סובר הכי, אלא ראיה מלשון הברייתא דנתנה למינקת בחיי בעלה מותרת אבל הטעם שמותרת היא מחמת דמינכר וליכא למגזר אטו הני, וכן בהבחנה אלו היה ענין דניכר לא היינו גוזרים אטו הני ומש"ה באשה שמת ולד ב"ק בתוך שלשה חדשים מותרת להנשא מיד והרי לא תני אלא בהפילה בתוך ג"ח דלא מינכר כ"כ:
נמצא דלשיטת התוס' והרא"ש דתליא הכל במינכרא א"כ אשה שחלבה ארסי ומת בנה ונתעברה ומת בעלה ואח"כ ילדה וא"כ עדיין לא נדע שמת הולד הקודם מחמת חלבה ואינו דומה לצמקו שדיה ואינה רגילה להניק לעולם אסורה לינשא בתוך כ"ד חדש, משא"כ לשיטת השאילתות שריא מחמת שאין עלה שם מינקת חבירו ולשיטת רש"י ג"כ שריא דלא גזרו במניקה הני אטו הני כלל, לפי המסקנא, מיהו בנ"ד שזה שלשה ילדים לא הניקה בעצמה משום דחלבה ארסי לכ"ע מותרת להנשא בתוך כ"ד חודש, וה' יאיר עינינו ויעמידנו על קרן האמת:
נפתלי צבי יהודא ברלין.