משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן יח
ב"ה ה' ג' סיון תר"ט לכבור הרב וכו' כש"ת מו"ה אלימלך נ"י.
מכתב מעכ"ה נ"י ע"ד זונה מינקת, לא הגיע בראשונה, והשני הגיע זה כשלשה שבועות, אבל קשה היה עלי להשיב ע"ז, וגם עתה כי באתי אך מפני הכבוד, אבל בלי חמדה, והלא עינו ראה הרבה ספרי שו"ת אחרונים ז"ל, ומה מני יהלוך מוסיף ע"ד, אם דעתו נוטה להקל הלא ימצא להתלות באילן שענפיו גסין מעיקרא דידי, ואם הוא מיראי הוראה או מאשר סביביו רבנים מחמירים, מה מני יהלוך להסיר מוראו נגד אשלי רברבי, וגם אין בזה מקום להוציא מדקדוקים בסוגיא נגד פסק הש"ע דמפורש ואפילו היא מזנה, הן אמת שהיה מקום לומר דהמחבר והרמ"א לשיטתייהו אזלי דהמחבר שפסק (בסי' ב') ואם קידש מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא והוא שיטת הרמב"ם וביארנו בס"ד בחיבורי הע"ש (סי' י"ב אות ב') דלא גריס בג' יבמות דילמא איעברא אלא דילמא אעכיר חלבא, והיינו מחמת חמימות התשמיש יתעכר החלב ויזיק להולד, ומש"ה יש נ"מ בין אירס לנשא דנשא התשמיש מצוי הוא דחששו להוציא משא"כ אירס אע"ג דאסור משום דמכ"מ נכנס לשדה יתומים במה שהיא קרובה לתשמיש, מכ"מ לא גזרו להוציא אחר שאין התשמיש מצוי כ"כ, ובשביל תשה"מ במקרה אין חשש להזיק הולד, ולסברא זו אין נ"מ בין גרושה למזנה, משא"כ לפי, דפסק הרמ"א דאפילו אירס כופין להוציא, משום דגרסי דילמא מיעברא, והוא חששא רחוקה באמת, וא"כ אין נ"מ בין אירס לנשא, שהרי גם באירוסין יש מקום לחששא רחוקה כמש"כ שם:
מעתה יש מקום להקל במזנה, דהחשש שמא תתעבר איכא אפילו לא תנשא, ומה לי בתשמיש במקרה או הרבה פעמים, כך היה מקום לחלק, אבל מ"מ אין הכרח בזה שהרי אכתי יש לומר דכ"ז שהיא אינה אלא מזנה מתהפכת ורחוק שתתעבר משא"כ כשתנשא, ולעשות חילוקים בין כשהיא עדיין מינקת שמקפחת פרנסת הולד ואסור עפ"י דין כסברת גאוני בתראי, בין כשפסקה מלהניק ואינו אלא גזירה, אין דעתי נוחה מזה דבאמת סברא זו שמקפחת פרנסת, הולד ואסור עפ"י ד"ת, אינו נוח לי כלל, דא"כ אלמנה שהיא מינקת ולד שאינה שלה תהא אסורה להנשא מזה הטעם, ובאמת אינו כן כמבואר בשלטי הגבורים פ' החולץ שאין הנכרית צריכה להמתין לכ"ע, ואפילו הולד מכירה וה"ה משועבדת מפני סכנת הולד מכ"מ כיון דאם לא הכירה מותרת להנשא היאך אפשר לומר דכ"ז שלא הכירה מותרת והלא בסוף יהא הולד מכירה אלא ודאי לא דברו חז"ל במינקת חבירו אלא דומיא דמעוברת חבירו שהוא בולד שלה דוקא והטעם הוא משום דבאמת הוא חשש רחוק שתתעבר ויהיה היזק לולד ורק במינקת ולד שלה גזרת חכמים היא משום ובשדי יתומים אל תבא דאפילו ביאה בעלמא אסור, אבל אינו עפ"י עומק ד"ת מאחר שכן אין נ"מ בזה סוף סוף גזרת חכמים היא:
ומש"כ הרמ"א דאפשר להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה אין הקולא משום שלא תזנה היא ועבדא איסורא דמשום זה אין ראוי להתיר להאיש לעבור על חשש גזרת חז"ל אלא במופקרת, והיינו שרבים נכשלים בה וכדאיתא בגיטין (דמ"א) שהקילו בשפחה חציה ב"ח משום שרבים נהגו בה הפקר, וכתב התוס' שהוא משום תקנת הרבים שנכשלים בה, ומסופקני אם האשה שמעכ"ת נ"י שואל עליה הגיעה למדה זו ח"ו ע"כ איני רואה שיהיה מע"כ נ"י תולה בי להיתר:
אך אם ירצה להתלות באיזה תשובה מגאוני בתראי ז"ל שמצדדים להקל ומכש"כ בחשש המרת דת, יצרף לו דעת רבנים אשר סביביו שי' וכראות עיניהם יעשו וה' יהיה עמם שלא תצא הוראה לקלקולא ח"ו: