אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן יז

סימן טז

אשה שהיו מרננים אחריה שיש לה עסיקין עם גיסה בעל אחותה שהיה דר בכפר סמוך לעירו, וגיסה שלח עגלה אחריה ואחר אישה לביתו, ובהמשך איזה ימים גירש גיסה את הבעל והיא נשארה בביתו, ונסעה עם גיסה בדרך בלי שומר, ובאשר היה רינון וקלא דלא פסיק שלחו ב"ד והביאום לעיר ודרשו אחר הקול והדברים ולא מצאו בהם ממש לאסרה על בעלה, ושלחו אחר בעלה כדי שתשוב אליו ולא רצתה בשום אופן, וצווח הבעל שהטעם שהיא מתקוטטת ואינה רוצה לשוב הוא משום שמזנה עם גיסה והוא מרגיל קטטות וכל זמן שתהא בביתו לא תתרצה לשוב לבעלה ע"כ העיקר לאסור אותה להיות עם גיסה ושלא תסע עמו בל' שומר והזהירו ב"ד אותה על זה וגם הבעל עצמו, וכן התקוטט הבעל עם גיסה ואמר שהוא מזנה עמה, והנה גיסה הלך מב"ד ונסע לבדו לביתו לכפר ובצאתו מן העיר המתין שם עד שבאה גם היא וישבה עמו על העגלה לפני אנשים שראו והיה סמוך לערב ועד שבאו לביתם החשיך היום בלי ספק, והיתה בבית גיסה איזה משך, ואח"כ שבה לבית אביה, ואחר איזה ירחים שבה לבית אישה ועתה נתעורר הרב וב"ד אי יש לאסרה על בעלה משום קנוי וסתירה, והמקום יאיר עיני בתורתו

והנה יש לחקור על הקנוי אם יש בזה ממש, וגם על הסתירה, מה שנסעה עמו לבדה בלי שומר והיה סמוך לערב, ועד בואם לבית גיסה, דשם היתה אשתו משמרתו, מכ"מ היו בלילה יחד בדרך על העגלה:

ומתחלה נחזה בטיב הקנוי שהקנה אותה מחמת קטט שלא רצתה לשוב אליו, הא אם היתה שבה אליו לא היה מקנא אותה ממנו, והנה בעיקר דין קנוי מחמת קטט, איתא בירושלמי ריש מסכת סוטה, כתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון, [עיין קה"ע ופ"מ, והמאירי כתב בזה"ל ולא מתוך מותן פי' כעס ומריבה] אלא מתוך אימה עבר וקינא לה באחד מכל הדברים האלו מה איתמרת למצוה לעיכוב, אין תימר למצוה קינויו קנוי אין תימר לעיכוב אין קינויו קינוי, אתיא כהדא כ"מ חוקה תורה מעכב, כ"ה לפנינו בירו' והכי הביא המאירי ופי' שהוא בכלל הבעי' אם נימא לעיכוב אתיא כהדא שחוקה תורה לעיכוב, וז"ל המאירי ולא הובררה שם, ויראה לפסוק שכל שיהא כן לא יהא המים בודקין, אלא שגדולי המחברים [הוא הרמב"ם ז"ל] כתבוה למצוה דוקא והרי זה קנוי עכ"ל, פי' דעת המאירי, אחר דלא איפשוט אזלינן לחומרא מהני הקנוי לאסור ולא לבדיקת המים, שנהא רשאין למחוק השם מספק, מיהו התוס' הביאו בד' ג' לשון הירושלמי א"ר מנא אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה לעיכוב, ומבואר דר' מנא פשיט שהוא לעיכוב ואין הקנוי אוסר ג"כ לכאורה, וכבר תמהו על הרמב"ם שפסק בפשיטות שלהי הלכות סוטה שהוא קנוי, ומה שכתב הכסף משנה דלא על זה קאי תורה אלא אדכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ולא על הקנוי, כבר תמהו ע"ז בקה"ע ובמראה הפנים דמנ"ל להרמב"ם לחלוק על הירושלמי שמפרש דתורה קאי גם על הקנוי, והמה ז"ל יישבו משום דקיי"ל במנחות (דף יט) דתורה לחוד אינו לעיכובא, ובפרשת סוטה תורה כתיב ולא חוקה, והביאו עוד דבירושלמי שם (פרק ב') פליגי בה אי תורה לעיכובא או לא, ואנן קיי"ל כסוגיית ש"ס דילן במנחות, וישוב זה ג"כ תמוה שהרי בירושלמי (פ"ב) בהא דפליגי בסדר השבועה אי מעכב הכתיבה דתלי אי תורה לעיכובא, והנה בש"ס דילן בסוטה (דף יז) איתא כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה שנאמר והשביע ואח"כ וכתב והכי פסק הרמב"ם הלכות סוטה (פ"ב) הרי דתורה שבפרשת סוטה לעיכובא לש"ס דילן, וע"כ צריך לומר דאע"ג דנקטינן תורה בעי חוקה מכ"מ הא פריך הגמרא במנחות שם על זה מנזיר דכתיב תורה לחוד והוא לעיכובא, ומשני שאני התם דכתיב כן יעשה על תורת נזרו הרי זה כמו חוקה הכי נמי בסוטה דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת כמאן דכתיב חוקה דמי, והדרא קושיא לדוכתה אמאי אין הקנוי מעכב, וצריך לומר דאי נימא תורה דכתיב בסוטה היינו הא דכתיב זאת תורת הקנאות, א"כ קאי גם אקנוי אבל אי נימא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת א"כ לא קאי אלא על מעשה כהן, ומעתה תליא אי תורה לחוד לעיכובא מהני קרא דזאת, תורת הקנאות ג"כ, ואי תורה לחוד אינו לעיכובא בעינן דוקא לשון ועשה לה הכהן וגומר דהוי כמאן דכתיב חוקה, ובקנוי לא כתיבא חוקה, והרי הן הן דברי הכסף משנה דמשמע להרמב"ם דתורה דכתיב בסוטה לעיכובא אינו אלא על הא דכתיב ועשה לה הכהן ולא על הקנוי, אבל כל אלו הישובים לא מהני אלא אי נימא כגי' המאירי וכפירושו שהוא איבעיא דלא איפשיטא ופשט הרמב"ם מסוגיא דמנחות, אבל לגי' התוס' דר' מנא פשט לה שאין קינויו קנוי האיך אפשר לחלק מעצמו על דברי המפורש בירושלמי, ומסוגיא, דמנחות דמסיק דתורה לחוד אינו לעיכובא ומביא ראיה מהא דשאר קרבנות דכתיב בהו תורה ולא מעכבי, שפיר יש לחלק דבקדשי מזבח שאני, כמו דבעינן בקדשי מזבח שנה בהו קרא לעכב, וכן אין דנין למד מן הלמד, משא"כ בכל התורה כולה, וא"כ לשיטת התוס' יש מקום להקל בקנוי שלא כפי הדין ולא נאסרה ע"י זה הקנוי לבעלה:

איברא אחר העיון אין לבנות שום היתר ע"ז, דאפילו להירושלמי ג"כ אין הקנוי מעכב שיהא כדין, אלא לבדיקת המים ולא לענין לאוסרה על בעלה, דבזה לא כתיב תורה כלל:

ולבאר זה הנני צריך לבאר קצת, דאיתא שם בירושלמי עוד, הקנוי, ר' יהושע אומר משום ר"א חובה ר' יהושע אומר רשות, אר"א בר"י קומי ר' יסא אתיא דר"א כב"ש ודר' יהושע כב"ה, דבש"א לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה ראה בה דברים מכוערין, לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורין לפום כן הוא אומר חובה, והוי בה בירושלמי בזה ומסיק דמיירי שראה בעצמו דברים מכוערין מש"ה אינו יכול לגרש לב"ש אבל עפ"י עדים ב"ש מודו דיכול לגרש, ודר' יהושע כב"ה דבה"א אפילו הקדיחה תבשילו לפום כן הוא אומר רשות רצה לקנאות יקנא רצה לגרש יגרש, זהו גירסת הירושלמי, והקשו התוס' (בדף ג') ע"ז הירושלמי מדאיתא בש"ס דילן וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר חובה, והרי ר"ע ס"ל בפשיטות דאפילו מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרש ואפ"ה אמר חובה, ולכאורה לק"מ שהרי ר"ע מיירי לקיימה, ועל זה האופן שקיל וטרי הש"ס בהא דכתיב רוח קנאה אי הוי רוח טומאה או רוח טהרה ששונא את הפריצות, ובהאי גוונא פליגי ר' ישמעאל ור"ע אי הוא רשות או חובה, משא"כ בירושלמי דמפרש ברוצה לגרשה, איברא הא גופא יש לעיין במאי פליגי התלמודים בפי' המחלוקת דתנאי, ונראה ברור דהא דירושלמי מוקי פלוגתייהו דר"א ור' יהושע בראה בה דברים מכוערין ושוב אינו רשאי לקיימה, ולא מוקי כמשמעו דלא ראה בה דברים כעורין אלא שמסתרת עצמה עם אחד והוא רוצה לקיימה, ובזה פליגי ר"א ור' יהושע אי מחויב לקנא לה וא"כ לא תליא כלל בהא דב"ש וב"ה, וצ"ל דקשה להירושלמי לשון חובה דקאמר ר"א, דאי בלא ראה דברים מכוערין לכ"ע לאו חובה ממש הוא שהרי רשאי לקיימה גם בזה הזמן שאין לנו בדיקת מים, אלא ע"כ מיירי בראה דברים מכוערין, והירושלמי לטעמיה דס"ל דאסורה לבעל כדאיתא בירושלמי כתובות פ' המדיר הלכה ו' ראו אותה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה כעור הדבר ותצא כו' [הגה"ה והגר"א אה"ע (סימן י"א ס"ק י"ג) נדחק ליישב הא דירושלמי לדעת הרמב"ם וש"ע דפסקו שלא תצא מבעלה ע"י דברים מכוערין דפי' תצא היינו אם רצה הבעל מוציא בלי כתובה ולענ"ד א"צ לדחוק בזה דהירושלמי ודאי ס"ל דתצא מבעלה כמבואר בירושלמי דסוטה דילן דלקיימה אי אפשר שהרי ראה בה דברים כעורין, וע"ע בסמוך], ומש"ה מתפרש מחלוקת ר"א ור"י כמשמעו ובמחלוקת ב"ש וב"ה, אבל בלא ראה דברים מכוערין ורוצה לקיימה אינו אלא מצוה לקנא לה, ובזה לא פליגי ר"א ור"י, זהו שיטת הירושלמי, אבל ש"ס דילן לא מצי לפרש הכי, חדא משום קושית התוס' דאי אפשר לפרש דברוצה לגרשה פליגי דא"כ יקשה טעמא דר"ע אמאי הוי חובה הא מצי לגרשה, ותו דהא קיי"ל דבדברים מכוערין רשאי לקיימה, ול"מ לשיטת הרמב"ם והש"ע הנ"ל דלעולם אינו מחויב לגרשה, אפילו לשיטת השאלתות שהביאו הפוסקים והרמ"א שם דאסור לקיימה, מכ"מ זה אינו אלא בצירוף קלא דלא פסיק, ובאמת גם בהא דפליגי בבלי וירושלמי אי חייבין להוציא בדברים מכוערין לטעמייהו קיימי, דבסוטה (דכ"ה) איתא בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, ומבואר בסוגיא דהכי פירושו שמחל על קפידתו ורשאי לקיימה אפילו נסתרה אח"כ, והכי קיי"ל (בסי' קע"ח סי"ב), והרי סתירה שאחר קנוי דבר מכוער הוא כמבואר ברמב"ם הלכות אישות (פרק כ"ד הלכה כ"ד) האומר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני כו' ואע"ג שלא מצאו דבר מכוער שאין לך דבר מכוער יותר מזה. [הג"ה ולא תקשה מהא דאיתא בברכות (פרק א"ע) דאמרה חנה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, והנה בשלמא הא לא קשה האיך תעבור על איסור יחוד, שהרי אמרה בפני אלקנה בעלי, שהכוונה שהוא בעיר, ואין בזה משום יחוד, משא"כ אחר קנוי גם בזה אסור כמבואר בהגהת רמ"א (סימן קע"ח ס"ח), אבל אי נימא דהא מיקרי דבר מכוער, הרי אסורה לעשות דבר מכוער, ויש בזה משום לא תקרבו לגלות ערוה שאסור כל מיני קירוב, איברא גם בל"ז גם יש איסור לגרום מחיקת השם הקדוש שיכתב בקדושה, וכדאיתא בספרי פ' נשא והאשה ההיא תשא את עונה שמעון ב"ע אומר בטהורה הכתוב מדבר הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות לכך נאמר והאשה ההיא וגו', וע"כ צ"ל הא שרצתה חנה לעשות כן, הוא משום שמצאה עצמה מסוכנת כדבר רחל ואם אין מתה אנכי שלפי פשוטו לא תוכל לסבול קנאה שקשה כמות והיא רקב עצמות, ובזה נתיישב גם איסור דבר [חלק ד] מכוער, ואע"ג שאינו דומה כ"כ שהרי איסור דבר מכוער הוא אביזרייהו דג"ע דיהרג ואל יעבור כדמוכח מהא דפרק בן סורר דאמרו ימות ולא תעמוד לפניו ערומה, מ"מ דעת הרמב"ם ז"ל דכל זה דג"ע יהרג ואל יעבור הוא משום פגמא דידה ולא משום חומר האיסור ומש"ה אינו אלא באופן שהיא אינה רוצה ומקפדת על פגמא דידה כמש"כ בהעמק שאלה (סימן מ"ב אות ד') בס"ד], ואפילו מחל הקנוי ג"כ דבר מכוער הוא כמש"כ בנימוק"י יבמות (פרק ב') בזה"ל ועוד דלא אסרינן אשה לבעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שקינא לה בפני עדים ונסתרה בפני עדים ושהתה כדי ביאה היכא שמחל על קינויו ואין לך דבר מכוער גדול מזה כו', ומזה למדו הרמב"ם וסיעתו שאין מוציאין ע"י דבר מכוער ואפילו הוי קלא דלא פסיק ג"כ, שהרי בהא דבעל שמחל על קינויו לא מצינו הפרש אי הוי קלא דל"פ ג"כ והיינו מש"כ התוס' סוטה שם ד"ה ש"מ, ותפשי' נמי עוברת על דת שיכול לקיימה, פי' דכיון דאפשר למחול על הקנוי אע"ג דהוי דברים מכוערין מכש"כ עוברת על דת לחוד, והא שסיימו התוס' אפילו התרה בה, הוא מצד הסברא, דהתראה אינו גורם הוספת איסור, ולא מהני אלא לענין כתובה. כל זה הוא שיטת ש"ס דילן לדעת הרמב"ם וסיעתו שאין מוציאין ע"י דבר מכוער. [הג"ה והשאלתות דס"ל שמוציאין ע"י דבר מכוער לטעמיה קאי שכתב בפ' נשא דקנוי לא מועיל דלהוי בזה דבר מכוער אלא קפידא דבעל הוא, ומש"ה מצי למחול, ובשיטה זו אזלי מש"כ הרא"ש בשם הראב"ד פ' המדיר דאיבעיא דעוברת על דת לא נפשטה, היינו משום דס"ל כהשאלתות דסתירה אחר קנוי אינו דבר מכוער, ובחיבורי העמק שאלה אבאר ב"ה], אבל בירושלמי פ' בן סורר איתא הכי שלשה הן שאם בקשו למחול מוחל ואלו הן סוטה ובן סורר כו' ומקשי התם סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינה רוצה להשקותה ומשני יע"ש, ולשיטת ש"ס דילן דהמחילה הוא ברוצה לקיימה מעיקרא לק"מ, אלא הירושלמי ס"ל דהמחילה א"א ברוצה לקיימה, ולא מהני מחילה אלא ברוצה לגרשה והיינו מש"כ דלטעמייהו קיימי דע"י דבר מכוער תצא מבעלה. נחזור לענין דתלמודן לא מצי לאוקמי מחלוקת ר"י ור"ע בראה בה דברים מכוערין וכהירושלמי דחובה משמע לגמרי חובה, אלא מיירי ברוצה לקיימה, והא דאמר ר"ע חובה לאו חובה ממש אלא מצוה וכדאיתא בחולין (דף ק"ה) מצוה לגבי רשות חובה קרי לה, והיינו דקרי לה בגמרא רוח טהרה, דמשמע דבר חסידות ויראת שמים יתירא, ואי איתא דהוי חובה ממש לא שייך לשון רוח טהרה וכדאיתא בנדה (דף יב) ושאינו מקיים מצות חכמים צנוע הוא דלא מיקרי, הא רשע לא מיקרי, ותדע עוד דהא דר"ע אמר חובה הכוונה מצוה, דבספרי פ' נשא (פי' ז') תניא וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר"א אומר חובה, [הג"ה ונראה דטעות הדפוס הוא וצ"ל ר"ע אומר חובה כדאיתא בתלמוד דילן דר"ע בר פלוגתיה דר' ישמעאל ולא ר"א], ובפיסקא כ"א תני עוד או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה למה נאמר לפי שהוא אומר ועבר עליו רוח קנאה אי כשם שעד שלא קינא לה רשות אף כך משקינא לה רשות ת"ל או איש אשר תעבור עליו חובה ולא רשות, הרי דעד שלא קינא לה קרי רשות וסתמא היא לכ"ע בין לר' ישמעאל בין לר"ע דבפיסקא ז', והיינו משום דהא דר"ע אינו חובה ממש, אלא מצוה ורוח טהרה ולגבי רשות קרי לה חובה משא"כ משקינא לה הוא חובה ממש, שהרי אסורה עליו, והיינו שכתב הרמב"ם הלכות סוטה מצות חכמים היא על ב"י לקנא נשותיהן שנא' וקנא את אשתו, ואתי כר"ע וקרי לה מצוה:

הרי ביארנו דפליגי בבלי והירושלמי בפי' מחלוקת התנאים אי רשות או חובה והספרי שלפנינו בשיטת ש"ס דילן קאי, דפליגי ר' ישמעאל, ור"ע אי הוא רשות אי מצוה וברוצה לקיימה, ומיירי אפילו לא ראה דברים מכוערין רק שעוברת על דת ומסתרת עצמה עם אחד או שיש לה עסיקין עמו יותר מהראוי, והירושלמי מפרש דפליגי ר"א ור' יהושע אי רשות אי חובה ומיירי בראה דברים מכוערין ואסור לקיימה והוא רוצה לגרשה, ובזה פליגי דר"א סבר כב"ש דאסור לגרשה ג"כ וא"כ חובה לקנא לה ולבודקה, ור"י ס"ל דאפשר לגרשה אבל אי רוצה לקיימה לכ"ע מחויב לקנא לה ולבודקה:

אחר כ"ז מבואר דהא דתניא בספרי והובא בגמרא דילן (דכ"ח) מה ת"ל היא נטמאה והיא לא נטמאה אם נטמאה למה שותה אם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ופי' הכתוב הא דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, הכל בחד גוונא מיירי שהוא ספק אם נטמאה אי לא נטמאה, ובאמת לשון וקנא את אשתו שנית מיותר ומכאן דריש ר"ע דהוי חובה כדאיתא (בד"ג) ור"ע קנוי אחרינא כתיב, ולר' ישמעאל יתפרש כמש"כ רש"י שם, ולכ"ע פי' והיא נטמאה והיא לא נטמאה היינו לאחר שקנא לה ונסתרה, ובזה שנסתרה נעשה ספק אם נטמאה או לא ונאסרה על הבעל מספק, אבל לפי הירושלמי יתפרש המקרא כמשמעו דהכתוב מפרש דיש קנוי בשני אופנים, א' או דראה בה דברים מכוערין והרי אסור לקיימה בלי בדיקה, ומקנא לה ולכשתסתור יבדוק אותה ויעמוד על הברור להתירה, וזהו דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה שמצא בה דברים מכוערין, ובזה האופן פליגי ר"א ור"י אי בעי לגרשה אי הוי חובה או רשות, אבל לקיימה ודאי חובה לבודקה בקנוי וסתירה, ומפרש הכתוב דאפשר שיהא הקנוי בלא ראה בה דברים מכוערין והיינו דכתיב או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, פי' שלא ראה דברים מכוערין והוא מותרת לו, ומכ"מ מקנא לה, ובזה האופן ודאי אי בעי לקיימה אינו חובה ממש, זהו בברור ההפרש שבין תלמוד בבלי וירושלמי. ומעתה הא דכתיב זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה, להירושלמי ה"פ שראה בה דברים מכוערין, והקנוי בה להתירה ע"י בדיקה ובזה האופן כתיב תורה, שיהא הקנוי כדין, ברוח אימה ולא מתוך קלות ראש וקטט, אבל בבבא שניה שלא נטמאה היינו שלא ראה דברים מכוערין, והקנוי בא לאוסרה עליו בסתירה, לא כתיב תורה כלל, דבזה ודאי מהני הקנוי בדיעבד בכל אופן, וכל זה לדעת הירושלמי והיינו שכתבתי דגם להירושלמי אינו לעיכובא לענין איסור, אבל לש"ס דילן לא מתפרש האי נטמאה הכי כלל, אלא ונטמאה אחר קנוי נסתרה ובזה טמאה מספק, וא"כ לא מצינו מי שאומר דסדר הקנוי יהיה מעכב לענין איסור, ואדרבה לש"ס דילן לא מצינו חילוק בזה בין שבא הקנוי לאוסרה או רק להתירה ע"י בדיקה, שהרי לש"ס דידן אפי' ראה בה דברים מכוערים לא נאסרה ואינו בא הקנוי אלא לאוסרה אם תהא מסתרת אח"כ עמו, וא"כ לא משכחת זה הדין לעיכובא כלל, והיינו שפסק הרמב"ם דלא כהירושלמי, נחזור לנ"ד שאי אפשר להמציא היתר מחמת שלפי גי' התוס' פשיט להירושלמי דלא הוי קנוי, דזה אינו כי אם להתירה ולא לאוסרה:

מכ"מ נראין הדברים דבנ"ד אינו קנוי, דבשלמא במקנא מתוך כעס ומריבה אע"ג דאפשר לומר שאינו חושדה באמת מזנות ממש אלא שרוצה להקניטה ולצערה, מכ"מ דברים שבלב אינם דברים והרי אומר בפיו אל תסתרי עם פלוני משא"כ בנידון דידן שרק בשביל שלא רצתה לשוב אליו מקנא, לה מגיסה, וכמו שאמר בפי' שגיסה גורם לדבר שלא תשוב אליו, ומש"ה אוסרה שלא תהיה בביתו ולא תסע עמו בדרך, אבל אי לא סירבה מלשוב אליו לא היה חושש לדבר ולא היה חושדם כלל, ואפי' נימא דהיא הנותנת בשביל שרואה שאינה רוצה לשוב אליו הוא חושדה מגיסו מזנות, ומש"ה הוא מקנא לה באמת, מכ"מ ע"כ אין החשד לזנות ממש, שהרי באותו המעמד צווח שגיסו מזנה עמה, ואי מכוין כמשמעות הדברים הרי כבר נאסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואע"ג דאיתא (בסימן קע"ח ס"ט) דהשתא דאיכא חרם ר"ג לא מצי לאוסרה עליו בכך, מכ"מ זה אינו אלא משום דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, משא"כ כאן שהוא רוצה בה ובשביל שהיא מסרבת אומר דודאי גיסה מזנה עמה, א"כ הרי נאסרה, אלא צ"ל שהענין מוכיח או שהוא ע"ה ואינו יודע מה מיקרי זנות קסבר הוא שדברי פריצות נקרא זנות ובזה הוא חושדם, או שאינו יודע שנאסרה עליו בזה שאומר שחושדה, ואלו ידע בכך לא היה אומר כלל, וממילא הקנוי שמקנא לה על להבא ג"כ אינו חשד על זנות ממש, רק שמקנא לה שלא תהא קרובי דעתא עם גיסה ולא יהא מסיתה בזה לסרב לבוא אליו:

ותו דעיקר הלשון שאמר לה שלא תהא בביתו אינו סתירה כלל, שהרי בביתו אשתו משמרתו וכן שלא תסע עמו בדרך משמע אפילו ביום שאין חשש לזנות כלל, בדרך במקום עוברים ושבים, אלא חושדם לדברי פריצות, ואין זה קנוי כלל, וכדאיתא, (בדכ"ו) פרט לשקינא לה דרך אברים, שפירושו שאמר לה אל תסתרי להבעל עמו דרך אברים שמגלה דעת שאין חושדם לזנות ממש, ומש"ה לא נאסרה בסתירה אח"כ, וה"נ הרי לא קינא לה אלא מדברים מכוערים, ומש"ה אפילו נסתרה ממש לא חיישינן כלל, ולא דמי לקינא לה ממאה בני אדם, דאיתא בירושלמי דהוי קנוי, דהתם אע"ג שאין איסור יחוד בסתם בני אדם שאין חשש שמא יעברו על אדם רב הרהור עבירה זה בפני זה אחר שלא נועדו לזה בתחלה, משא"כ במקנא מאותם מאה בני אדם, והרי חושד כל המאה לפרוצים ושכבר יש לכולם עסיקין עמה ושאינם בושים זה מזה לזנות ממש, מש"ה הוי קנוי, אבל אם מקפיד הבעל על דברים שאין מקום לחוש לזנות ממש, אין בזה משום קנוי כלל וזה ברור, כל זה ראינו להתיר האשה מצד הקנוי:

ונראה עוד דאפילו אם אמר לה הבעל אל תסתרי עם גיסך, ונסעה עמו בדרך בלי שומר אינו סתירה להאסר על בעלה אע"ג שיש בזה איסור יחוד, מכ"מ לענין שתאסר על בעלה בעינן יחוד שיש בו רגלים לדבר שנתייחדו לזנות, וכדאיתא בירושלמי סוטה (פ"א) על המשנה ונכנסה עמו לבית הסתר, עמו, א"ר מנא לא אמר אלא עמו הא זה אחר זה לא [הג"ה פי' דוקא נכנסה עמו ביחד ולא שיכנסו זאח"ז שאין ראיה שלשם זנות נכנסו ואפשר לא ידעו זה מזה כלל אלא שמקרה היא שנכנס אחד שם ואחר כך נכנס השני ואע"ג שמן הדין היה לה לצאת מיד אפילו אי קנוי משום איסור יחוד וכש"כ אחר קנוי מכ"מ כיון שאין רגלים לדבר שלכך נועדו יחדו לזנות לא נאסרה], ר' אבין אמר אפילו זה אחר זה מכ"מ יש רגלים לדבר [חולק על ר"מ וס"ל דלבית הסתר ממש שאין דרך ב"א להכניס בלי יעוד לזנות, מש"ה אפילו נכנסו זא"ז רגלים לדבר שהיה עצת זמה ביניהם, שיכנסו זא"ז בשעה מיוחדת וכן פי' הגאון פני משה ובשו"ת ח"ס (סימן צ"ו) ובשו"ת בית דוד (סי' כ"ה), ולא כקה"ע ששגה בזה יע"ש] לפלטיא בלילה לחורבה ביום ומבואות אפילות ביום [ונראה דה"פ דמיישב ר' אבין הא דתנן ונכנסה עמו דודאי לא בכדי נקט זה הלשון ולא תנן ונסתרה עמו, אלא דוקא שהלכו שניהם יחדו ונועדו ג"כ פי' הירושלמי דמיירי לענין פלטיא בלילה וחורבה ביום ומבואות אפילות ביום דבהני גווני הוא שאין בזה רגלים לדבר אלא באופן שנכנסה עמו ביחד אבל בל"ז לא נאסרה שהרי אינו מקום מיוחד כ"כ לזנות וקרוב לומר שנכנסו לשם בעסק ענין שלא מדעת שניהם יחדו, מש"ה אינו אסור אלא א"כ נועדו יחדו לשם], והכא נמי בנידון דידן אפילו נימא דבמה שבאת אליו בקצה העיר לנסוע ביחד גם בחשכת לילה הוי כמו נכנסה עמו, מכ"מ אין זה רגלים לדבר כלל, שהרי לנסוע לבעלה לא חפצה מאיזה טעם, וללון בעיר אצל אחר אין לה מכירין כ"כ, ובע"כ היה לה לנסוע לביתו, אף ע"ג שלא היתה רשאה לעשות כן מכ"מ אין בזה רגלים לדבר שנועד לזנות בדרך, ונראה עוד דמש"ה לא נקט בירושלמי בסרטיא בלילה, היינו משום דבדרך לעולם אין רגלים לדבר שאפשר צריכה היא לילך באותו דרך ויראה ללכת יחידי ע"כ הולכת, עמו, משא"כ בפלטיא שהוא שוק ומה לה לצאת מביתה בלילה וגם יחדו, שפיר הוה רגלים לדבר שעצת זמה היה ביניהם, ודבר זה עיקר גדול, ואיתתא דא שריא, אלא שנראה נכון לחקור מהבעל מה כוון באמרו אז בב"ד שגיסו מזנה עמה אולי כוון כמשמעו שזנו ממש, אלא שאינו יודע שנאסרה בכך, וגם עתה מאמין שזינתה ואם כן נאסרה עליו, אבל אם יאמר אמתלא שלא כוון לכך, או שאמר להקניטה מותרת לו, והמקום יורנו מפיו דעת תבונות ויעמידנו על קרן אורה:

נפתלי צבי יהודא ברלין.

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה