משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן טז
ב"ה ב' לסדר ויברכהו ה' תרנ"א וולאזין. לכבוד הרב וכו' כש"ת מו"ה יעקב זאב נ"י.
מכתבו הגיעני, אשר דרש חוות דעתי הדלה בדבר אשה שבעלה הלך ממנה כשלש שנים, ובא ומצאה הרה, והלכו להרב דק' וואסקי ואמרה שנבעלה שלא ברצונה כי יראה ממנו כי הפחיד אותה שיקח את רכושה וגם בהכאות, ומקום שהיתה אז מקום עו"ג לבד ד' משפחות יהודים ולא ידוע לה אם הבועל היה ישראל או עו"ג כי הכל מדברים בש"ר, והורה שיגרשנה, ויהי לאחר כן זכר המגרש כי בניו שלשה שיש לו ממנה יהיו מוכרחים לשוב אל המקום שהיתה אמם אז, ואולי ישתקעו ח"ו בין העו"ג, וגם היא בוכה על בעל נעוריה, ושואל מעכ"ה אם רשאי הבעל להחזירה:
והנה לענין נאמנות האשה לומר שנאנסה, כבר אזלי בה נמושי והובא בפ"ת אה"ע (סי' ס"ח), ואני אוסיף להביא משנה ביבמות (פרק ב') הנטען על השפחה כו' ופרש"י נטען נחשד והקשה הרמב"ן דא"כ משמע דאם בא עליה ודאי אף ע"פ שכנס יוציא ובתוספתא תניא הבא על השפחה כו'. עוד הקשה מסיפא הנטען על האשה והוציאה מת"י כו' ואמר רב עלה ובעדים הרי דמיירי בביאה ממש מש"ה פי' נטען היינו בא עליה, אבל פרש"י מדויק יותר במשמעות נטען, אלא כך הענין שנטען היינו שנחשד שיש לו עמה עסיקין, ונראין הדברים שרוצה לישאנה, והנה פי' הרישא אין כאן מקומו וניזיל לסיפא שיש לו התקרבות עמה, ופי' הגמרא ובעדים שנבעלה, אלא אם לא היה נחשד עליה, היתה נאמנת לומר שנאנסה, אבל עכשיו אינה נאמנת, וזה בפי' איתא בנימוק"י דאשמועינן שאין תולין לומר שהיה באונס, והביא ראיה מהא דאיתא בכתובות (ד"ט) האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו, ולא תלינן שהיה באונס כמש"כ התוס' דנגד חזקת כשרות איכא רוב דברצון, אבל מפרש"י באותה סוגיא למדנו דבאמת אם אמרה שהיתה אנוסה נאמנת, משא"כ בנטען דקאמר שם וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא נאסרה התם אונס הוי, ופרש"י שהרי עדים הרבה ידעו, והקשו התוס' והא לא ראו הביאה, מש"ה פירשו והרי דוד ידע וכשם שנאסרה על הבעל כך נאסרה על הבועל. והנה קושית התוס' יש ליישב בפשיטות דבזה שנתעברה הרי עדים, ולא היה מקום לתלות שהיא מעוברת מאוריה לפני צאתו למלחמה כדמוכח מהשתדלות דוד שיבא אוריה כדי לתלות בו, אך קשה לפרש"י למאי נצרך לכך שידעו עדים הא אפילו בלי עדים אסורה על דוד, וצ"ל דאי בלא עדים וא"כ לא נאסרה על הבעל ממילא לא נאסרה על הבועל, אבל כיון שנתעברה ונאסרה על אוריה ממילא נאסרה על דוד, ומשני דאונס הוי, אע"ג שלא נודע שהיתה באונס,
מכ"מ היא נאמנת לומר שמותרת לבעל, והיינו דאמר ר"א אין אשה נאסרה על בעלה אלא בקנוי וסתירה וכמעשה שהיה, דלפי המסקנא דאפילו בלי קנוי וסתירה נאסרה בזנות ודאי ומעשה שהיה משום דאונס הוי פי' הרש"ל דממעשה שהיה למדנו דאונס שרי ואינו נכון דזה למדנו מדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה שריא, ותו מה שייך זה לקנוי וסתירה, אלא ה"פ, דבלא קנוי וסתירה נאמנת לומר אנוסה הייתי, אבל לאחר קנוי א"נ, ועוד יש להאריך בזה, אבל בנ"ד שהיתה אומרת שהפחידה שיקח את רכושה וגם להכותה, ועוד לא הכה, ואפילו היה מכה אותה כ"ז שלא הפחידה שיהרגנה לא מיקרי אונס, ולפי הנראה לא היה הנואף מפחידה שיהרגנה שהיה ירא, מכש"כ לאחר שכבר נתגרשה ואין בזה להוציא אשה מבעלה:
וגם בענין העובר יש לעיין, נהי דגזרת חז"ל לא ישא אדם מעוברת חבירו, ליתא במעוברת מן העו"ג, דאפילו נימא דחבירו אינו במשמע דוקא מישראל חבירו, מכל מקום משמעות מעוברת חבירו, הוא מיותר, ליתני לא ישא אדם מעוברת ומניקה, וכי אפשר דס"ד דאסור ליקח גרושתו שהיא מעוברת ומניקה, אלא ה"פ, מעוברת שהעובר שייך לחבירו, לאפוקי מעוברת מח"כ שאין הולד שלו כמש"כ התוס' בשם הירושלמי בב"ק (דמ"ג א') או מעוברת לעו"ג שהולדות אינן שלו, אבל כ"ז באיסור מעוברת ומניקה שאינה מן הדין שהרי באמת רחוק הוא שתתעבר בימי עיבורה ומניקה, שהרי אמרו בנדה (דל"א) ובסוטה (דכ"ז) אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה או סמוך לטבילתה, והיינו דאי' בתוספתא נדה וירושלמי סוטה והובא בתוס' שם (דכ"ו) דאסור משום דבשדי יתומים אל תבא, פי' אפילו ביאה בעלמא שאין בזה היזק אסור שמא יגיע מזה נזק ליתומים וכ"ז לא חששו אלא בולדות כשרים שיש להם אב משא"כ עובר דח"כ ועו"ג, כך היה נראה, אבל לעניננו יותר גרע עצת מעכ"ה שלא תתן הדד להולד משיולד, הרי ימות ברעב, ומי יחוש להולד ואם יאמר מע"כ להבעל ליתן לו מינקת בשכר מסופקנו הרבה אם ירצה להתחייב על ולד ממזר, ומה לו להצרה הזאת, על כן לא נראה להחזירה כלל, והבעל אבי בניו שלשה הוא מחויב לגדלם ולשמרם שלא ישתקעו ח"ו בין העו"ג, וגם היא אם באמת אשה כשרה היא, לא תשוב למקום שנתקלקלה ונטמאה, אלא תנשא לאיש במקום רוב ישראל, והבא ליטהר מסייעין אותו:
וע"ד השוכר בית מחבירו, ורוצה לקבוע מזוזה מיד ולברך, הן אמת דלשון ה"ג בין בטלית בין בבית עד ל' יום פטורה מכאן ואילך חייבת משמעו דמיירי בשאלה ליותר מל' יום), דאלו הכוונה דשאלה מתחלה על ל' יום פטורה יותר מזה חייבת לאלתר, הכי מיבעיא עד ל' יום פטורה יותר מזה חייבת, וכן לשון השו"ע בין בציצית בין בבית, מכ"מ כבר נהגו להטיל ציצית בטלית שאולה, ולקבוע מזוזה בבית שאולה מיד, ואפשר לברך על המנהג אפילו לדעת הרמב"ם שאין מעכבין על המנהג מכ"מ מודה שאין המברך בעון ברכה לבטלה, ורשות מיהו הוי, וזהו דעת הר"ח בהא דאיתא בתענית (דכ"ח) ביחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ופירש לא יתחיל בברכה אקב"ו, ואם בירך יגמור ג"כ יהללוך, ולכאורה תמוה אחר שאינו צריך לברך, ואם בירך הוי ברכה לבטלה, וכי מי שאכל שום וריחו נודף כו' אלא אע"ג דאין צריך אין זה ברכה לבטלה, והיינו מש"כ רב האי גאון והביאו הטור או"ח (סי' כ"ט) שאם בירך על חליצת תפילין בלילה אין מוחין בידו, והטור תמה ע"ז, אבל ודאי ס"ל לרה"ג לילה זמן תפלין, אלא, שמכל מקום המנהג לחלוץ ורשות לברך ויש לזה עוד ראיות, אלא שאיני רוצה להאריך:
וכ"ת אכתי טוב שלא לעשות המצוה עפ"י המנהג לא יעשה עוד אח"כ שיחויב עפ"י דין ויותר טוב להמתין על זמן החוב ביותר כמש"כ בביאורי הגר"א או"ח (סימן תכ"ו סק"ב) דמשהינן המצוה על זמן יותר מן המובחר, וכ"כ בשו"ת תה"ד (סי' ל"ה) ובשו"ת ח"צ (סי' ק"ו), ולא כמג"א (סי' כ"ה סק"ב), מכ"מ זה אינו אלא בגוף המצוה יותר טוב להשהות על זמן היותר מן המובחר, אבל כאן המצוה שעושה עתה אינו מכחיש מה, שיהיה לאחר ל' יום, ורק הברכה שמברך עתה על המנהג, לא יברך עוד בזמן החיוב עפ"י דין, וזה לא חיישינן כלל:
הנני ידידו העמוס בעבודה רבה משא לעיפה, ולישועת ה' מצפה:
נפתלי צבי יהורא ברלין