משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן ו
ב"ה ה' ט' כסליו תרמ"ב, וולאזין כבוד הרב וכו' מו"צ דק"ק קאנאטאפ:
הגיעני מכתבו מיום כ"ט מ"ח, אשר שאל חוות דעתי, במי שנשתגעה אשתו ונשא אשה אחרת בלי היתר מאה רבנים, אם כופין אותו לגרשה ומעכ"ת נ"י תלה עצמו במש"כ הגאון נוב"י תנינא חלק אה"ע (סי צ') בזה"ל שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים ולא בנדוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין כו', במח"כ מעכ"ה נ"י אגב שיטפי' אתיא ליה הוראת הגאון נו"ב זצ"ל דשם היה המעשה שגרש השניה, וביקש להיות את הראשונה והיא סירבה משום שעבר על חרם רגמ"ה, וע"ז השיב שחלילה לכוף אותו לגרש את הראשונה, אלא שכתב בתוך התשובה שלדעת הב"י בשו"ת (סי' ד') שרגמ"ה לא גזר אלא שלא ישא לכתחלה אשה על אשה אבל אם נשא שיגרש זה לא שמענו, א"כ היה ההתראה של הרב מבומסלי לגרש את השניה שלא כדין, אבל אנן לא קיי"ל כהב"י בזה אלא כהגהת הרמ"א (בסי' א') כופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא שתי נשים לגרש אחת מהן, ואין להרהר אחר המנהג בנושא באיסור ממש:
אמנם בנשא בהיתר ועבר טעם ההיתר צריכה רבא, דבב"ש (סי' א' ס"ק כ"ג) כ' במשוגעת שאם נתרפאה חייב לגרשה מיד כדי שלא יהא לו שתי נשים והוא ז"ל כתב באותו האות בזה"ל כשהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג כו', הרי דאפילו נשא בהיתר ממש, חל עליו איסור זה כשבטל טעם ההיתר, אלא שמכ"מ אינו דומה לנושא באיסור, דנושא באיסור כופין לגרש השניה, משא"כ בנושא בהיתר אין לאסור עליו השניה אפילו בטל הטעם, תדע שהרי לדעת הסוברים דבמקום יבום או בלא ילדה עשר שנים לא גזר רגמ"ה, וכי אפשר שאחר שבעל בעילה ראשונה וסר ממנו מצות יבום חייב לגרשה, או כשילדה לו השניה בנים ושוב אין עליו מצוה חייב לגרשה ח"ו אלא כיון שנשא בהיתר אין מוציאין ממנו וה"ה בנשתטית אע"ג שנתרפאה אין כופין לגרש השניה אלא חייב לגרש הראשונה משום איסור שתי נשים פי' אפילו הראשונה מרוצה בכך שיהיו לו שתי נשים אין שומעין לה, אלא מחויב לגרשה, ולמד הב"ש זה הדין מהא שההכרח להשליש גט ביד שליח שיהא מוכן לגרש תיכף כשתתרפא, ומקור זה הטעם הוא בחל"מ (סי' קי"ט ס"ק י"ב) דמש"ה צריך לייחד גט ע"י שליח משום חומרא דשתי נשים, ובזה נתיישב אצלו טעם השלשת כתובה הכל כדי שיהא מוכן לגרש הראשונה ולא יהא בזה האיסור ולפי זה גם במקום יבום או ילדה עשר שנים, מחויב לגרש הראשונה וזה תמוה, ומכבר העליתי דדברי החל"מ בזה לא נראה כלל שהרי תקנת השלשת הגט למשתטית לא נזכר בתקנת הראשונים שהובא בכלבו ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג בסוף, ולא נתחדש אלא בימי הב"ח שהביא בשם חכמי פרנקפורט בהסכמת חכמי אשכנז. מעתה יש להבין אמאי חשו חכמים אלו זצ"ל יותר מן הראשונים ז"ל, ומכש"כ אם נימא כחכמי ליסא הידוע דצווחי ע"ז טובא שאין בזה הגט כלום משום דלא מהני שליחות אז בשעה שהוא הבעל לא מצי לגרשה, וא"כ למאי תקנו זה הגט ואטרוחי ב"ד בכדי, ותו איזה תקנה יש בזה להאיסור הלא כ"ז שלא קיבלה הגט היא כא"א לכל דבריה וא"כ אם לא תרצה לקבל האיך יהיה עם השניה בזה האיסור, אלא ודאי לא משום זה הטעם תקנו הראשונים ז"ל השלשת כתובה וחכמים האחרונים הנ"ל השלשת גט אלא לתקנת אשה הראשונה, שהרי הא ודאי אם רוצית לקבל גט מחויב לגרשה, שמתחלה לא נשאת שתהא לה צרה בביתה, ואולי יסרב בדבר משום שלא יהא קל בעיניו להוציאה מחמת הכתובה מש"ה תקנו שיהא הכתובה משולשת ותהא קלה בעיניו להוציאה, והאחרונים ז"ל חששו עוד אולי יסרב על הגט משום ירושתה, שהרי כ"ז שלא גירשה הוא יורשה מש"ה תקנו שישליש גט, ולדעת הרשב"ם בב"ב (דקמ"ו) כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה, ובזה שמשליש גט אע"ג שאין בו היתר לגרשה מכ"מ מקרי בזה נתן עיניו לגרשה, וגאוני קדמאי לית להו כהרשב"ם כידוע והכי קיי"ל באה"ע (סי' צ') מש"ה לא חשו לתקן עוד יותר מהשלשת כתובה אבל גאוני בתראי שידעו שיטת הרשב"ם ואע"ג דלא קיי"ל הכי מכ"מ הלא הירושה בחזקת יורשי האשה קיימי:
הא מיהא שאין שום ראיה דאם נשא בהיתר מחויב לגרש הראשונה ומכש"כ השניה לכ"ע אין הדעת נותן לכפות לגרשה כמו בנושא באיסור וכמש"כ לעיל:
מעתה בנשתטית
אם נימא כדעת הב"ש הנ"ל דבזה לא תיקן רגמ"ה, אפילו נתרפאה הראשונה אין לכפותו לגרש השניה לכ"ע, ואע"ג שנהגו סלסול גם בנשתטית שלא לישא כי אם בהיתר מאה רבנים, אפשר היה לומר שאינו מדעת רגמ"ה והאחרונים לא תקנו שגם אם עבר ונשא יכפוהו להוציא, שהרי לא נתבאר בהגהת הרמ"א אלא מי שעבר על חרם ר"ג, ואין למידין מן החמור על הקל להחמיר, אבל עיקר מ"ש הב"ש הנ"ל דכל שמן הדין לגרשה לא תיקן רגמ"ה, והיינו כמבואר (בסי' קט"ו ס"ד) לענין גירושין בע"כ ואין בזה משום חרם ר"ג, והבין הב"ש דה"ה שאין חרם ר"ג באיסור שתי נשים כמש"כ בהגהת רמ"א (סי' קי"ט) י"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא שתי נשים אבל כבר חלקו הגאונים נוב"ק וח"ס וכמש"כ בחל"מ סק"ז, ואני אומר דבהגהת רמ"א מבואר שאין דמיין לשתי גזירות הללו, שהרי דקדק וכתב או מתירים לו לישא שתי נשים ולא כתב או יכול לישא אשה אחרת, אלא זה בודאי בכלל חרם רגמ"ה, וע"ז סיימו שאין להתירה רק במאה אנשים בג' ארצות וגם אותם לא יסכימו להתיר עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל, התקנה שהובא בכלבו ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג, והיינו טעם מבורר שהיא משוגעת וכדומה שמן הדין לגרשה, והכי דייק הרמ"א (בסי' א') וכתב דבמקום שיש דחוי מצוה כגון ששהה ולא ילדה עשר שנים יש מחלוקת אם היה תקנת ר"ג, ולדעת הסוברים שאין שם תקנה כלל א"צ להיתר כלל, ולאידך דעות בעינן היתר ובזה המחלוקת לא הכריע הרמ"א, ואף ע"ג שבד"מ והובא בט"ז שבמקום דאיכא פלוגתא המיקל לא הפסיד, מכ"מ כאן לא הכריע ואח"כ כתב ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצית לקבל גט יש להקל להתיר לו לישא אחרת פי' בהא ודאי היה תקנת ר"ג, אלא שבזה האופן מתירים לו, אבל בלא היתר אסור לישא, והא שלא זכר הרמ"א מאה רבנים, היינו משום דלבי' כשמעתי' שכתב בד"מ ומכ"מ נראה דבזה"ז א"צ להיתר מאה אנשים דהא כבר כלה הגזירה וא"צ היתר כלל כמש"כ התוס' ורא"ש ריש מ' ביצה לכן אע"ג דעדיין נוהגין גזירת הגאון מכ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתיר לפניהם עכ"ל, ואנן נהגנו עפ"י הב"ח וחכמי דורו לנהוג חומרת רגמ"ה כמו שהיה ולהצריך מאה רבנים, מעתה כמו דקיי"ל כמש"כ הרמ"א דמי שנושא באיסור ממש כופין בנדויין וחרמות לגרש השניה, ה"נ בנשתטית ונשא בלי היתר כלל, אלא שבזה אפשר להקל דבדיעבד א"צ להיתר מאה רבנים אלא בהיתר ב"ד, וכדעת הרמ"א דבזה"ז א"צ אפי' לכתחלה מאה אנשים, ונהי דאנן נוהגין לכתחלה שלא להתיר כי אם במאה רבנים, אבל בדיעבד אין הוכחה שכופין להחמיר כ"כ כמש"כ לעיל שאין למדין מן החמור על הקל:
נמצא בנ"ד ראוי לכפות אותו לפרוש מאשתו השניה עד שיתירו לו ב"ד וגם שישליש כתובה להראשונה וגם ג"פ לפי מנהג הב"ח כמש"כ לעיל:
אבל עוד יש לחקור, דאחר דעיקר האיסור בזה"ז לישא שתי נשים אינו מחמת ר"ג מה"ג אלא מצד שכבר נהגו, וכתב הגאון ח"ס אה"ע (סי' ד') דיש בזה משום לא יחל דברו דהוי כנדר כמש"כ הר"ן נדרים (דפ"א ע"ב), וא"כ מי שעובר ע"ז ונושא בלי היתר ה"ז כעובר על נדרו שאין נזקקין לו להתיר מיד כדאיתא שם (ד"כ), ובזה יש מחלוקת כמה זמן מעכבין ההיתר, דביו"ד (סי' ר"ח ס"ג) איתא דדיו ל' יום והוא לפי הנו' בנדרים שם בדר' יוסי אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום, אבל בסי' של"ד סכ"ח אי' זלזל בנדויו ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר קודם שיתירוהו, משמע אפילו זמן מרובה והוא משום דקיי"ל כר' יהודה כמש"כ בביאורי הגר"א (בסי' ר"ח), או משום דאיכא נו' אחרת בדר' יוסי והוא מבואר בשאלתות דר"א פ' שמות דא"ר יוסי בד"א בנדר מרובה אבל בנדר מועט ל"י, וכ"ה בירושלמי (פרק ה' ה"ב) ועי' מש"כ בחיבורי העמק שאלה שם, הא מיהא יש להחמיר ע"ז האיש איזה זמן:
איברא עיקר מ"ש הגאון ח"ס דיש בזה משום לא יחל דברו, לא נראה כלל, דזה לא שייך אלא ביחיד שנהג מרצונו איזה חומרא, אבל בזה שבע"כ חל איסור עליו לא שייך לא יחל דברו, ותו דהאי איסורא דלא יחל דברו ליכא במקום מצוה כלל כמבואר באו"ח (סי' תקס"ח ס"ב) בהגהת רמ"א בתענית בה"ב ועשי"ת דאם אירע סעודת מצוה א"צ התרה, ויש לזה ראיה מגמ' ברכות (ד"ז ב') מי שרגיל לילך לבהכ"נ ולא בא יום א' הקב"ה משאיל בו כו' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו פי' דכיון שרגיל בכך נעשה כנדר מש"ה הקב"ה משאיל בו, ואם לדבר מצוה הלך נוגה לו, וה"נ בכל מנהג טוב שלא פי' בנדר מפורש, ומזה למדנו דלא כמג"א (סי' תקפ"ב ס"ק י"ב) שכתב דהא שיש להקל בתענית אלו במקום שיש מקצת חולי וא"צ היתר, אינו אלא מי שמתענה כמו שנהגו הציבור, ולא נהגו כה"ג, אבל מי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור אין להקל אפילו במקום מצוה, ולדברינו אינו כן, אלא כל שלא פירש בנדר ממש, אינו אסור אלא במקום שאין מצוה, אבל במקום מצוה נוגה לו, וה"נ אי הוה האיסור דאשה אחרת משום לא יחל דברו, לא הוי אסור אלא במקום שאין מצוה לישא אחרת, אבל באשתו נשתטית, ומצוה לישא אשה משום לא טוב ה"ז נוגה לו, והרי באמת אינו כן ובלי היתר אסור גם בזה"ז וכמש"כ, אלא העיקר דלא שייך בזה איסור לא יחל דברו, אלא האיסור הוא משום ואל תטוש תורת אמך כדאיתא בחולין (דצ"ג ב') הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום ואל תטוש תורת אמך, היינו כיון שנהגו דורות הראשונים איסור, אסור לנו לנהוג היתר אפילו במקום מצוה כמו שומנו של גה"נ שאינו אסור אלא ממנהג ומכ"מ איתא בפסחים (דפ"ג) שאינו נאכל בפסח אף ע"ג שהוא מ"ע לאכלו ואם שאינו דומה כל המנהגים זל"ז, הא מיהא אפשר לומר שנהגו חומר בזה האיסור לישא שתי נשים אפי' במקום מצוה, ולדעת הרבה פוסקים מנדין גם כן ע"ז, והיינו דאיתא במגילה (ד"ה ב') דרב לטיא למאן דעבר על מנהג, ולטותא היינו שמתא, ויותר מזה מבואר בשאלתות דר"א פ' ויקהל, ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל שאין מנדין על מנהג ומש"ה כתב בה' ת"ת (פ"י) מנדין על שני יו"ט של גליות אע"פ שאינו אלא מנהג, פי' ועל מנהג אין מנדין
, מכ"מ זה המנהג חמור דאיסור שתי נשים החמירו לנדות ע"ז:
מעתה יש לחקור אי יש להחמיר על האי גברא שעבר על המנהג ונשא שניה בלא היתר אי יש להחמיר עליו שינהוג איסור כימים שנהג היתר בלי התרה, וכבר ידוע מש"כ הש"ך יו"ד (סי' ר"ח ס"ק י"ד) ליישב רומיא דפסקי הש"ע כאן ובסימן של"ד והעלה דמי שעבר על הדבר שנדו אותו, אין מתירין אותו עד שינהוג איסור כו', מיהו זה אינו, דשם מיירי שכבר נדוהו שלא יעשה דבר זה והוא עבר ועשה, והוי כעובר על שבועה ונדר, משא"כ בנ"ד אע"ג דמי שעובר ונושא שתי נשים מנדין אותו, מכ"מ הרי עדיין לא נדוהו ואינו אלא באיסור ואל תטוש תורת אמך שהוא מדברי קבלה, ובזה לא שמענו שינהוג איסור כימים כו', והרי דיני מנודה ג"כ יש בהם מדברי קבלה כדאיתא בסנהדרין (דק"ז) אר"י אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה ממנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין, וחשיב מקראי דכתיב ישובו לי והאיך והא שפירשו ממנו היינו שנדהו על מעשה ב"ש הרי דמבואר בד"ק דהמנודה יש לנהוג נזיפותא בנפשיה, והיינו דכתיב ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. מכ"מ כיון שאינו מבואר בכתוב אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר
, מכש"כ מי שיעבור על דברי קבלה ואל תטוש תורת אמך:
בהא נחתינן דזה שעבר ונשא אשה שניה בלא היתר, מפרישין אותו בנדוי, עד שיתירו לו ב"ד כדין התרה שלפני הנשואים בהשלשת כתובה וגט לראשונה, ואז יהא מותר להיות עם השניה, ולא יהא עליו נדוי כלל, וה' יעמידנו על קרן האמת [וכיום בטלו דיני נידוי מכל וכל ודינא דמלכותא דינא]: